חבל נחלתו כב כה
סימן כה
נגיעת מי שבתהליך גיור ביין לא מבושל
שאלה1
אשה נכרית הבאה להתגייר ברצון נפשה (ולא מחמת אישות וכד') והיא כבר כשנה בתהליך למידה לגיור. אם נגעה ביין האם נאסר ובמה בשתיה או בהנאה, או שמותר לגמרי.
תשובה
[עריכה]א. כתבו תוספות (עבודה זרה סד ע"ב):
"כתב רבינו יהודה מעשה היה בגר אחד שמל ולא טבל טבילה כראוי ועמד בבית ישראל ימים רבים ונגע ביינו והתירו רבינו יצחק בשתיה כפירושו דגר תושב מגעו מותר בשתיה כל שכן זה שמל וקבל עליו מצות ואף על גב דאמרינן לעיל עבדים ובני שפחות שמלו ולא טבלו עושין יין נסך היינו לפי שאימת רבן עליהם ואינם מתגיירין בלב שלם כדפירש לעיל (דף נז.) גבי שיקוע עבודת כוכבים ועוד ראיה דאמרינן לעיל (דף נט.) גבי גרים שמלו ולא טבלו צא והכריז על בניהם שהם ממזרים ואף על פי שמסתמא נוגעין ביין לא היה מקפיד על יינם כמו במזגו עובדי כוכבים ושתו ישראל ועוד בשל סופרים הלך אחר המיקל בסתם יינם בשתיה וה"ה במגען ואפילו ללישנא דקאמר יינן כשמנן היינו משום חתנות אבל על מגעו בשל ישראל לא יקפיד אף על פי כן לא רצה רבינו יצחק להקל".
היינו, ר"י היקל להלכה במגע גר שמל ולא טבל ביין והתירו בשתיה, ובכ"ז לא עשה למעשה כדבריו.
וכתבו בפסקי תוספות (עבודה זרה פרק ה): "קכז] גר שמל ולא טבל ועמד בבית ישראל ימים רבים ונגע ביין התיר ר"י בשתייה אך לכתחילה לא יגע: ד"ה אין: דף סד ע"ב".
וכדברי תוס' פסק רבינו ירוחם (תואו"ח ני"ז ח"א): "גר תושב שקבל עליו ז' מצות בני נח מגעו מותר בשתיה וסתם יינם אסור בשתיה ומותר בהנאה כך מוכח. ואם מפקידין אצלו יין כתבתיו בח"ב. גר שמל ולא טבל אינו עוש' יין נסך ומגעו מותר בשתיה ולא דמי לעבדים שמלו ולא טבלו דגדולים עושין יין נסך כמו שכתבתי דהת' מלו משו' אימת רבן והכא בא להתגיי' כך פסקו התוספות בעבודה זרה על ההיא דגר תושב. וגר שמל וטבל יינו מותר בשתיה מיד".
וכן הביא האגודה: [עבודה – זרה סד ע"ב] "נט. ...מעשה היה בגר שמל ולא טבל ועמד בבית ישראל ימים רבים ונגע ביין והתירו בשתייה דהא אפילו גר תושב דליכא לא מילה ולא טבילה ואפילו הכי מותר ולא דמי לעבדים דלעיל [נ"ז ע"א] דהתם נימולו בעל כרחן".
ב. כתב הטור (יו"ד סי' קכד): "גר תושב שקבל עליו ז' מצות כתב הרשב"א שמגעו אסור בשתייה ומתוך כך פסק שגר שמל ולא טבל אוסר ג"כ בשתייה, וא"א הרא"ש ז"ל מתיר בשניהם אפילו בשתייה".
ובאר הבית יוסף (יו"ד סי' קכד, ב): "גר תושב שקבל עליו שבע מצות כתב הרשב"א שמגעו אסור בשתיה ומתוך כך פסק שגר שמל ולא טבל אוסר גם כן בשתיה. ז"ל הרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ה ש"א מ.) גוי גדול שמל ולא טבל עושה יין נסך ונראה לי דדוקא ליאסר בשתיה אבל בהנאה מותר והכי דייקא לי ברייתא דקתני פרק השוכר את הפועל (סד:) איזהו גר תושב כל שקבל עליו בפני שלשה שלא לעבוד עבודה זרה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כל שקבל עליו שבע מצות ויינו כשמנו כלומר אינו אסור אלא כשמנו וקודם שהתירו השמן נשנית ברייתא זו אלמא כל שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ושבע מצות בני נח אינו עושה יין נסך ליאסר בהנאה וכל שמל כבר קבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה וקבל עליו כל המצות ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ולא גרע מגר תושב הילכך אין אסור מגעו אלא בשתיה וזה נראה לי ברור וגר תושב אינו אוסר יין במגעו בהנאה כמו שאמרנו וכן יינו מותר בהנאה עכ"ל".
"אבל הרא"ש כתב בפרק השוכר את הפועל (סי' ה) אהא דת"ר איזהו גר תושב כל שקבל עליו בפני שלשה וכו' ומייחדין אצלו יין אפילו בעיר שרובה גוים דאפילו הודיעו שהוא מפליג קאמר דמייחדין כי מגעו מותר בשתיה ולחלופי לא חיישינן בשעה מועטת ומעשה היה בגוי שמל ולא טבל טבילה כראוי ועמד בביתו של ישראל כמה ימים ונגע ביינו והתירוהו בשתיה דהא גר תושב אינו אוסר במגעו כל שכן זה שמל וקבל עליו כל המצות ואף על גב דאמרינן לעיל (נז.) עבדים ובני שפחות שמלו ולא טבלו עושים יין נסך שאני הני שאין לבם לשמים אלא מאימת רבם מתיהדים ואמרינן נמי (נט.) גבי גרים שמלו ולא טבלו צא והכרז על בניהם שהם ממזרים ואף על גב דמסתמא היו נוגעים ביין ועל זה לא הקפיד כמו שהקפיד במזגו גוים ושתו ישראל ע"כ וכל זה מדברי התוספות שם (סד: ד"ה אין מקפידין) וכתבו שאף על פי כן לא רצה ר"י להקל".
"ודע דעד כאן לא שרי הרא"ש בשתיה אלא מגעו של גר תושב ביין שלנו אבל יינו של גר תושב עצמו אסור בשתיה מיהא דהא בהדיא קתני יינו כשמנו".
"והר"ן כתב שם (לא. ד"ה תניא) על דברי התוספות זו היא שיטתם אבל כבר כתבתי למעלה (כו ריש ע"ב) דליכא לדמויי מל ולא טבל לגר תושב משום דגר תושב מקבל מהשתא וגר אינו מקבל אלא לאחר טבילה ומה שלא הקפיד על יינם משום יין נסך אפשר דאף על גב דמעברן מינייהו מקפידין היו על מגען ואף בגר תושב אין ראיה מכאן להתיר מגעו שאפילו נאמר דמאי דאמרינן אין מקפידין היינו משום חשדא וכדברי רבינו תם אפשר דטעמא דמייחדין כדברי רש"י דכיון דלא פלח עבודה זרה אין לנו לחוש שמא נגע. וגם התוספות (סד: ד"ה אין מקפידין) כתבו דלפי פירוש רש"י אין להוכיח בבירור שיהא מותר מגע גר תושב ביינו של ישראל להתירו בשתיה".
"ולפי זה יש לחוש לדברי הרשב"א שהרי הר"ן דעתו לאסור בגר שמל ולא טבל ור"י עצמו לא רצה להקל ובגר תושב נמי משמע דלא היה מיקל דהא כתב דגרע מגר שמל ולא טבל וכיון שבו לא רצה להקל כל שכן שלא היה מיקל בגר תושב ומדין בני השפחות קטנים דבסמוך משמע דסבירא ליה להרמב"ם ולהרמ"ה דגר שמל ולא טבל עושה יין נסך". והביא דברי הרמב"ם והרמ"ה באות ד' והסיק: "ולענין הלכה כיון שהרמב"ם והרמ"ה מסכימין לדעת אחת הכי נקטינן".
ג. פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' קכד ס"ב): "גר תושב, דהיינו שקבל עליו שבע מצות, וכן גר שמל ולא טבל, מגען אוסר בשתייה".
ורמ"א הגיה: "וכל זמן שלא טבל כראוי, מקרי לא טבל (ר"ן פ' השוכר והגהות מרדכי דיבמות). ויש מקילין אפילו במגע גר תושב (טור בשם הרא"ש), אבל יין שלו ודאי אסור (ב"י)".
עולה מפסיקת השו"ע שגר שמל ולא טבל אוסר יין במגעו, ותוס' ורא"ש הקלו לפחות במגע ארעי.
ד. בשו"ת רדב"ז (ח"ג סי' תעט [תתקיז]) יצא להקל כדעת הרא"ש:
"שאלת דמעשה בגר שמל וחלה ושהה ימים ולא טבל ונגע ביין אם אסרו וכן אם מזמנין עליו או מצטרף לעשרה ואם קדש אשה אי חיישינן לקדושיו אם הוא עדיין בלתי ישראל או ישראל לכל דבריו".
"תשובה מעשה בא לפני ר"י ז"ל כיוצא בזה והתיר את היין אפי' בשתייה ואזיל לשיטתיה דגר תושב מגעו מותר בשתייה וכ"ש גר שמל וקבל עליו מצות. ועוד ראיה דאמרינן עבדים ובני שפחות שמלו ולא טבלו צא והכרז על בניהם שהם ממזרים ואף על פי שסתמן נוגעין ביין לא הקפיד. ותו בשל סופרים הלך אחר המיקל בסתם יינם בשתייה וה"ה במגען ואפילו ללישנא קמא דקאמר יינם כשמנם היינו משום חתנות אבל על מגעו בשל ישראל לא יקפיד ואעפ"כ לא ראה ר"י להתיר לכתחלה שיגע ביין ואף על גב דאמרינן בפ' ר' ישמעאל דעבדים שמלו ולא טבלו עושין יין נסך היינו מפני שאין מתגיירין בלב שלם מרצון נפשם אלא בעל כרחן מאימת רבן. והר"ן ז"ל דחה ראיות הללו וכתב דליכא לדמויי מל ולא טבל לגר תושב משום דגר תושב מקבל מהשתא וגר אינו מקבל אלא לאחר טבילה".
"ואני אומר דעדיף טפי מל ולא טבל מגר תושב מכמה טעמי חדא דגר תושב לא קבל שום מצוה ממצות ישראל וזה קבל עליו מקצת מצות קלות וחמורות. ומ"ש הר"ן ז"ל שאינו מקבל אלא לאחר טבילה ליתא (דניהו) [דנהי] דלא מיענש עלייהו אלא עד לאחר טבילה אבל מהשתא קבלינהו עליה. ותו דגר תושב לא מל וזה כבר מל ויצא מטומאת העכו"ם. ותו דגר תושב לא קבל עליו דת ישראל וזה כבר קבל עליו להיות כמונו אלא שנאנס ולא היה יכול לגמור הדבר. ומכל הני טעמי אני אומר דאפילו למאן דאית ליה גר תושב אוסר היין במגעו מודה הוא בגר שמל ולא טבל. והאשר"י ז"ל כתב זה המעשה בלא חולק ולא כתב מה שלא רצה ר"י לעשות מעשה לכתחלה משמע דס"ל דאפי' לכתחלה מותר".
"ולענין להצטרף לכל דבר שבקדושה ולענין אי חיישינן לקידושיו הדבר ברור שאינו כישראל לשום דבר דקייל"ן מל ולא טבל כאלו לא מל. אלא שיצא מכלל עכו"ם שמצוה להחיותו ואין מגעו ביין טמא ולכלל ישראל לא בא עד שיטבול ודברים ברורים הם".
ונראה שאף שהרדב"ז יצא להקל בכ"ז אין הלכה כמותו.
ה. בסיבת הדבר מדוע יחשב מל ולא טבל כגר במקצת כתב באמת ליעקב (קמינצקי, בראשית פרק יז):
"(ד) אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים".
"כתב הרמב"ן וז"ל: הוא ברית המילה ואחרי הברית תהיה לאב המון גוים וב"ה אשר לו לבדו נתכנו עלילות שהקדים וצוה את אברהם לבא בבריתו קודם שתהר שרה להיות זרעו קדוש עכ"ל. ועיין בראב"ע [על פסוק ה'] שגם כן כתב לשון זה ממש, ופלא ששני גדולי התורה יביעו ממש בסגנון אחד. ואולי שדבר זה לקוח ממקור אחד, וצ"ע. ובעיקר דברי הרמב"ן כבר כתבתי לעיל [ט"ז פט"ו] שכוונתו לומר שעל ידי הברית הובדלו ישראל משאר אומות העולם וכשיטתו בפרשת אמור [כ"ד פ"י] שכתב: כי מעת שבא אברהם בברית היו ישראלים ובגוים לא יתחשבו עכ"ל, ועיי"ש".
"והנה ביבמות [דף ע"א ע"א] אמרינן שבעינן קרא לאתויי גר שמל ולא טבל שאינו יכול לאכול קרבן פסח. וכתב הרשב"א וז"ל: 'קשיא לי א"כ היינו עכו"ם ואף על פי שמל ה"ה כערל דהו"ל כערבי מהול, וליתא דשאני הכא דמילתו לשם יהודית ואף על פי שלא נגמר גירותו מ"מ כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית שא"צ אלא טבילה עכ"ל. ודבריו צריכין ביאור, דהא עכ"פ הוא אינו יהודי וא"כ מדוע נעלה על הדעת שיוכל לאכול קרבן פסח".
"ונראה שהרשב"א כיון לדברי הרמב"ן דידן, דהיינו שעל ידי המילה "נכנס קצת בדת יהודית", דהא המילה מוציאה את הגוי מכלל האומות ונעשה ישראל, אלא שלא נעשה יהודי גמור עד שטובל, ולקצת יהדות כזו כיון הרשב"א".
וכן הביא בס' דף על הדף (יבמות צז ע"ב): "וכתב (שו"ת דובב מישרים ח"א סי' קלו) לתרץ עפ"י מה שחידש הרדב"ז (שו"ת ח"ג סי' תתקי"ז) דע"י מילה יצא מכלל נכרי וע"י טבילה נכנס לכלל קדושת ישראל, ולכן אף על גב דקיי"ל דמל ולא טבל כאילו לא מל, מ"מ אינו אוסר יין במגעו משום דכבר יצא מכלל נכריות".
ואם כן, יש בהחלט צד להקל, אמנם לא נפסק כן לגבי מגע ביין וכן אינו יכול להצטרף לדבר שבקדושה, ואין חוששים לקידושיו. אמנם מצאנו שמחללים על גר שמל ולא טבל שבת כישראל.
ו. בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סי' כה פ"ב) דן בגר שמל ולא טבל והוא חולה שיש בו סכנה האם מחללים עליו שבת ועפ"י שו"ת תשב"ץ (ח"א סי' כא) הסיק שמחללים עליו את השבת. והסיק שגר שמל ולא טבל אינו צריך לחלל שבת במלאכה בשבת וז"ל:
"(ג) וצריכים רק להבין אבל טעמו של דבר מדוע שמחללין עליו, הא הרי כנכרי נחשב עוד (כלשון הגמ' בברכות) כל עוד שגם לא טבל. ונראה להסביר זאת עפ"י מה שראיתי בשו"ת בנין ציון סימן צ"א שהשיב בעובדא שהיה בירושלים בשנת תר"ח שגדול אחד כפה לגר שמל ולא טבל לעשות מלאכה ביום ש"ק, ולעזה עליו כל העיר, דאותו גדול לא יפה הורה ומעולם לא הקפידו ע"ז בשום מקום שלא ישמור הגר שבת קודם הטבילה, וכתב להסביר זאת, מפני, דאחרי שמילת הגר נקרא ברית שמברכים עלי' כורת הברית כדאמרי' שבת קל"ז וגם שבת נקרא ברית כדאמרינן שם ד' קל"ב, איך נאמר דאחר שנכנס לברית האחת יהי' מוכרח להפר ברית האחרת שכרת הקדוש ברוך הוא עם ישראל מקיימי מצוותיו, ואעפ"י שעדיין לא נכנס לכלל ישראל גמור עד שטבל, מ"מ משעה שנכנס לברית מילה כבר נבדל מכלל בן נח, וכעין שכתבו התוס' בכריתות ד' ט' וכו', וע"כ אין עליו עוד מצות יום ולילה לא ישבותו של ב"נ, ולכן לא לבד שמותר לגר כזה לקיים שבת אלא אפשר לצדד ג"כ שחובה עליו לקיים וכו'...".
והביא שבשו"ת מחזה אברהם (סי' נד) נטה להחמיר ובשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קל) היקל. שניהם עפ"י שאלה שנשאלו מהגאב"ד מטשעבין (בעל שו"ת דובב מישרים) ואף הוא נטה להקל.
ועל כן הסיק הצי"א:
"(ז) על כן מסתברת לפענ"ד ההלכה בזה כפי שחיוה דעתו הגאב"ד מטשעבין ז"ל בדברי התשובה שערך לפני הגדולים הנ"ל שהיתה דעתו להתיר לחלל שבת עבור גר שמל ולא טבל, וכמו כן כפי מה שהציע בנו של הבעל מחזה אברהם האבד"ק מפרעמישלאן ז"ל בהשמטות שבסוף הספר ללמוד בעפ"י חידושו של האבני נזר שהבאנו לעיל דבגר שמל אף על פי שלא טבל נצטוה על שבת, דלפי"ד בגר שמל ולא טבל מותר לחלל עליו את השבת ושייך בו שפיר לומר חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה עיין שם, והדברים מקבלים חיזוק וסותרים מה שיש לכאורה להשיב עליהם, בעפ"י ההגדרות שכתבנו בזה לעיל".
אולם מציב סייג:
"(ח) אולם נ"ל דכ"ז כשהמדובר על גר צדק, אבל היכא שהגירות היא רק בגלל נימוק של מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו שכותב על זה הרמב"ם בתשובותיו, והדבר ידוע שאינו חוזר אלא בשביל דבר, בכל כגון דא אין מחללין עליו את השבת במל ועדיין לא טבל, ודיינו בזה מה שפוסק הרמב"ם בפי"ג מה' איסורי ביאה הי"ז (וכן בשו"ע יו"ד סי' רס"ח סעי' י"ב) וז"ל: גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות וענשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות ה"ז גר. אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר (לשון השו"ע: עד שיתברר) צדקתו, ואפילו חזר ועבד כו"ם הרי הוא כישראל מומר שקדושיו קדושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל עכ"ל. ודיינו בזה מה שמודגש מאחר שמל וטבל וכולי האי ואולי, וכמה קשים כדרבנות המה דברי הרמב"ם בהלכה י"ח שם שממשיך וכותב, דמפני זה אמרו חכמים קשים להם גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו ע"ש, וד"ל".
ז. השאלה שנשאלנו היתה לגבי אשה שהיא בתהליך גיור, ובה צד להחמיר שכן אין היא מלה ויוצאת מטומאת גויים, ונראה שאצלה הפרישה מטומאת הגויים והכניסה לקדושת ישראל נעשים בבת אחת עם הטבילה, וכיון שלא טבלה, אף שהיא קרובה מבחינת יכולתה ודעותיה לגיור מלא, בכ"ז עדיין לא עשתה זאת, ולכן אין לה לגעת ביין כלל וימזגו לה ישראל את היין, ותיגע רק בגביע שלה ולא תעביר בקבוקים על השולחן.
מסקנה
[עריכה]אסור לאשה שהיא בתהליך גיור ועדיין לא טבלה לגעת ביין של ישראל ואם נגעה אוסרתו בשתיה.
הערת הרה"ג יעקב אריאל שליט"א
יינו של גר שמל ולא טבל
מסקנתך בנושא זה נכונה, כל עוד הוא לא טבל הוא עדיין אינו יהודי, אך הוא גם לא עובד עבודה זרה וכמש"כ בעניין גר בשמחת תורה (לעיל עמ' 129). גר סמוך לגיורו חייב לקבל ע"ע לפחות את ז' מצוות ב"נ וק"ו גר שכבר נכנס בבריתו של אאע"ה. לא ייתכן שימולו אותו כשהוא עדיין מאמין בע"ז, הלזה תיקרא בריתו של אברהם אבינו?!
ולכן יינו מותר בהנאה ואסור בשתיה, כי לפחות יש לשמור ממנו מרחק משום בנותיהם.
נראה לומר שגדרו של גר כזה הוא בן ברית שאינו בר מצוות. הדבר מבואר בגטין כג ע"ב ובקדושין מא ע"ב גר שמל הוא בן ברית אך עדיין לא בר מצוות, נפק"מ לשליחות. צריך שהשליח יהיה בר אותה מצוה ולא די שיהיה בן ברית. לפי"ז בן ברית כזה יוכל להיות שליח לקניינים וכל הדינים הנוהגים בב"נ שגם הוא שייך בהם.