חבל נחלתו כא מו
סימן מו - הפריש פאה משדה על חברתה
א. פסק הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ג ה"א): "אין מניחין את הפאה משדה על חברתה כיצד, היו לו שתי שדות לא יקצר את האחת כולה ויניח בשניה פאה הראויה לשתיהן, שנאמר לא תכלה פאת שדך בקוצרך שיניח בכל אחת ואחת פאה הראויה לה, ואם הניח משדה על חברתה אינה פאה".
באר הרדב"ז: "אין מניחין את הפאה וכו'. בת"כ בפ' קדושים שדך לחייב על כל שדה ושדה. ובירושלמי ראש פרק שני ואלו מפסיקין וכו' שנאמר שדך ובלבד שלא יוציא משדה על חברתה ואם הניח משדה על חברתה אינה פאה וצריך להפריש פאה אחרת על השדה השנייה ומה שהפריש אין עליו שם פאה להפטר מן המעשרות".
וכן כתב הר"י קורקוס: "אין מניחין את הפאה וכו'. פ"ב אלו מפסיקין לפאה ובספרי פרשת קדושים שדך לחייב על כל שדה ושדה ובירושלמי פרק הנזכר שדך ובלבד שלא יוציא משדה לחברתה ואמרו שם רבי יוסי בשם ר' יוסי בר חנינא הפריש פאה משדה לחברתה לא קדשה פי' ואינה פטורה מן המעשר".
וכן באר הכס"מ על אתר.
ב. אבל בערוך השולחן (העתיד, זרעים ח"א הל' פאה סי' ה ס"א) כתב: "כיצד היו לו שתי שדות לא יקצור את האחת כולה ויניח פאה הראויה לשתיהן. ואם הניח משדה על חבירתה אינה פאה וכל הפאה שייך לשדה זו ומחוייב להפריש מחבירתה השיעור הראוי אף לאחר הקצירה כמ"ש בסי' ב' סעי' ג' ".
ערוה"ש מחדש שתי נקודות: כל הפאה שנתן, אף על השדה השניה, היא פאה של השדה הראשונה (ופאה היא מדברים שאין להם שיעור), וצריך לתת מן השדה השניה בשנית. ועוד חידש שדין זה חל אף לאחר קצירה, כלומר שצריך לתת פאה דוקא מיבול שדה זו פאה על אותה שדה אף לאחר הקצירה.
ג. נעסוק רק בנקודה הראשונה.
המשמעות של דעת הרדב"ז ומהר"י קורקוס היא שאם אדם הניח פאה על שתי שדות משדה אחת, אם הוא יודע היכן הניח על השדה הראשונה, והיכן הניח על שדה שניה, והיבול עדיין במחובר, הוא פשוט מודיע לעניים ששורה זו של היבול אינה פאה ואף אינו צריך להישאל עליה.
במידה ואינו יודע היכן הפאה עבור השדה הראשונה והיכן עבור השניה, והכל מחובר עדיין, במקרה כזה לאחר הקציר יהיו טבל וחולין מעורבים זה בזה, והחלק של של השדה השניה יהא גזל ביד העניים. ונראה שהדרך הטובה ביותר היא להישאל על הפאה שקבע על השדה הראשונה, ומה שקבע לשדה השניה ממילא לא הוקבע לפאה, ועל כן לאחר שיישאל על הפאה, יניח שוב פאה לאותה שדה בלבד. ובכך יינצל הן מאיסור טבל המעורב בחולין ויציל את העניים מן הגזל.
כאמור, כל זה אם העניים עדיין לא נטלו את הפאה.
אם עניים כבר לקטו את כל הפאה על שתי השדות, אם יודעים מה על השדה השניה יחזירו את ה'פאה' לבעל הבית ולגביו זהו טבל ככל פירות השדה. אם אינם יודעים מה של הראשונה ומה של השניה בידם חולין וטבל מעורבים זה בזה (שהרי הם חשבו שהכל פאה), ועוד הם צריכים להחזיר לבעל השדה את הפאה של השדה השניה שאינה שלהם והיא גזל בידם.
נראה כי מי שצריך להפריש מן הטבל הם העניים, משום שנטלו מה שאינו שלהם. ונראה שהם צריכים לקנות טבל ממקום אחר ולהפריש משלהם על שלהם. ובנוסף לכל כיון שהוא גזל בידם הם צריכים להחזיר בשיעור הפאה של השניה לבעל השדה.
ד. לפי שיטת ערוה"ש אם הפאה במחובר והוא יודע להבחין בין זו שעל השדה השניה לבין זו שעל השדה הראשונה – הוא צריך להישאל על הפאה של השדה השניה ולהניח את הראשונה לעניים.
אם אינו יודע להבחין ביניהם, ורוצה לתת את הכל לפאה, יניח את הכל לעניים וייתן פאה גם מהשדה השניה. אם אינו רוצה לתת את החלק על השדה השניה לעניים, צריך להישאל על הכל ולהניח מחדש פאה על כל שדה.
אם העניים כבר נטלו את הפאה על השדה השניה אין בעית טבל וחולין מעורבים אלא הכל חולין. אם בעל השדה אינו מוכן להשאיר בידם את הפאה השניה, צריכים להחזיר את הפאה לבעל השדה.
וצל"ע שלא מצאתי בפוסקים שדנו בכך.