חבל נחלתו כא ז
סימן ז - שכיר נכרי לעבודה הכוללת שבתות בחו"ל
שאלה
[עריכה]האם מותר להפעיל לול רביה של ישראל בחוץ לארץ ע"י שכירים נכרים, כאשר אין שום אמצעי זיהוי על הלול שהוא בבעלות ישראל, והשכירים יפעילו את הלול כל השנה, כולל שבתות וחגים?
תשובה
[עריכה]א. הפעולות שיעשה הגוי אסורות באמירה לנכרי: איסוף ביצים, הוצאת ושריפת נבלות, בדיקת תקינות ותיקון במידת הצורך, של חלוקת המזון והמים לעופות. בלעדי הפעולות הללו ההפסדים הכלכליים של מגדלי העופות יהיו גדולים מאד.
צריך לדון על השאלה משני צדדים: א. עצם עבודת הנכרי בשבתות וימים טובים, ב. אופן התשלום על עבודתו.
ב. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שז ס"ה): "דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לא"י לעשותו בשבת; והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה; כיצד: אומר ישראל לא"י בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה; או להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער; ויש אוסרין"...
מסתבר, שכיון שרוב הפעולות המוטלות על הנכרי אסורות מדרבנן1 ובמניעתן יהיה הפסד גדול לישראל, שהרי הלול חייב בתחזוקה כל השנה ולא רק בימות החול, ואי אפשר לדחות פעולות אלו לאחר השבת בגלל ההפסד הכספי הגדול לכן יהא מותר לעשותן על ידי נכרי.
בשולחן ערוך (או"ח סי' שז סי"ט) פסק: "סחורה הנפסדת בשבת ע"י גשמים או ד"א; או אתי בידקא (פי' נחל או אגם מים) דמיא ומפסיד ממונו; או שנתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד; מותר לקרות אינו יהודי, אף על פי שודאי יודע שהאינו יהודי יציל הממון. (ולכסות סחורה או פירות או ד"א מפני הגשמים ע"ל סי' של"ה סעיף ז') וכן מותר לומר לאינו יהודי: כל המציל אינו מפסיד, כמו בדליקה שהתירו לומר: כל המכבה אינו מפסיד; ויש מי שאומר שלא התירו אלא בדליקה דוקא. (וע"ל סי' של"ד)".
והעיר המשנה ברורה (ס"ק סח): "סחורה הנפסדת וכו' – ומסיים ע"ז דיכול לקרות לא"י והיינו אפילו אם יצטרך לזה לעשות מלאכה דאורייתא כגון להוציא מרה"י לר"ה וכה"ג דאלו טלטול מוקצה בעלמא או מרה"י לכרמלית אפילו לצוות לא"י בהדיא שיעשה זה ג"כ מותר לפי המבואר לעיל בס"ה אם יש בזה הפסד גדול".
כיון שההפסד גדול וכיון שהנכרי יודע עוד מלפני השבת את הפעולות המוטלות עליו נראה שמותר לומר לו בשבת לטפל בצרכי הלול, וכש"כ בשאלה שלפנינו שהבעלים אינם בחו"ל ורק מפקחים עליו מרחוק, מותר לעשות על ידי נכרי.
ג. כך כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' לט): "אשר שאל בענין הביצים במשק האפרוחים, והתרנגולות מסובבות חפשי ומטילות ביצים בתוך תאים מיוחדים לכך ואוספים אותם מספר פעמים ביום, ובשבת כשאי אפשר לאוספם התרנגולות שוברות ואוכלות אותם2 ויש הפסד גדול בפרט כשחל יום טוב הסמוך לשבת, ונסתפק כבודו בב' עיקרים בהלכה זאת. א' מטעם מלאכת מעמר דבאור זרוע ה' שבת (מלאכת מעמר) חושש לדעת היראים דיש באסיפת ביצים משום מעמר. ב' דהביצים הם מוקצה ונולד, ויש לדון אם מותר אפי' ע"י גוי"...
הוא דן בענין מעמר ומכריע שלרוב-ככל הפוסקים אין מלאכת מעמר בביצים. וכך כתב על פעולת הנכרי: "ולענין אמירה לגוי במוקצה במקום פסידא עיין בשו"ע סי' ש"ז סי"ט ובשל"ד דמותר לקרא לגוי רק לא להגיד להדיא, וכן מותר לומר כל המציל אינו מפסיד, והו"ל שבות דשבות, ואם חושש עכ"ז מחשש מעמר יש עצה שהגוי לא יאספם למקום אחד אלא אחת הנה ואחת הנה דבאופן כזה בודאי בשאר דברים ומכ"ש ביצים כנ"ל אינו בגדר מעמר". עולה מדבריו שמתיר איסוף ביצים על ידי נכרי בגלל ההפסד הכספי הגדול אם לא יאספון.
ד. בחוברת 'הליכות שדה' (גליון 56 עמ' 22-24) מביא סיכום סטאטיסטי של הנזק כתוצאה מכך שלא אספו ביצים בשבת.
בלהקה של כ-4500 מטילות ישנן כ-3300 ביצים ביממה (שבת), מתוכן נשארו לאחר השבת רק כ-2000 ביצים ראויות למאכל, כלומר נותרו רק כ-60% (אחוז) מן הביצים(!!!), והשאר נשברו או נאכלו על ידי התרנגולות.
ומביא שם בהליכות שדה, שבלול בקיבוץ שעלבים, התירו רבנים איסוף ביצים בשבת ע"י נכרי בגלל הנזק הכלכלי. ונראה שה"ה בשאלה שלפנינו מותר לאסוף ביצים ע"י נכרי בשבת.
ה. לגבי דרך ההעסקה של נכרי נכתב בהערת המערכת בהליכות שדה (שם) בסוף המאמר על איסוף ביצים בשבת על ידי נכרי, כך: "בקצרה רק נעיר: ראה דברי השולחן ערוך או"ח סי' רמ"ד סעיף ו' ודברי המשנה ברורה שם ס"ק לה שכתב וז"ל 'דע דמשמע מכל הפוסקים דלא התירו אפילו במקום של הפסד גדול אלא באופן זה שצייר השולחן ערוך דהיינו או בקיבולת (דהיינו במקרה דנן שהגוי יקבל חלק מסוים מהביצים שאסף בשבת באחוזים או סכום קצוב מראש ראה מ"ב סוף ס"ק לב), או שמשכיר לו גוף הרווח (כלומר הישראל מקבל מראש סכום כספי מסוים וכל כמות הביצים שנאספת בשבת שייכת לגוי), דבכל זה העובד כוכבים אדעתא דנפשיה קעביד. אבל בשכיר יום ממש אסור, בכל גונא' (כלומר כשהגוי מקבל שכר יומי. דינו של שכיר חודש או שנה ראה שער הציון ס"ק לג שהפרי מגדים מיקל להחשיבו לקבלן, אך לדינא סתם המ"ב בסס"ק לב כחיי אדם לאסור גם בשכיר חודש) עכ"ל".
עולה מדבריהם שאין להעסיק את הנכרי בדרך של שכיר חודשי לפי ימים.
ו. ישנן לפי הבנתי שתי דרכים הלכתיות מותרות להעסיק את הנכרי בקבלנות ובשכירות.
לגבי קבלנות הגדרתה לדברי המשנ"ב (בראש סימן רמג): "אבל החלוקה הג' דהוא קבלנות דהיינו שיהיו כל הרווחים לישראל רק שישראל נותן לא"י דבר קצוב לכל שנה עבור פעולתו זהו ודאי אסור מדינא במרחץ דהוי הא"י שלוחו של ישראל וישראל נהנה ממלאכה בשבת דאם לא יעשה יום אחד יפסיד הישראל ריוח אותו יום".
במקרה הנוכחי ניתן לשכור את הגוי בקבלנות לכל עבודות הלול לשנה, ואם הגוי ירצה לעשות עבודות תחזוקה שאסורות לישראל בשבת – יעשה כיון שתפעול הלול באחריותו.
פסק הרמב"ם (הל' שבת פ"ו הי"ב): "פוסק אדם עם הגוי על המלאכה וקוצץ דמים והגוי עושה לעצמו, ואף על פי שהוא עושה בשבת מותר, וכן השוכר את הגוי לימים הרבה מותר אף על פי שהוא עושה בשבת, כיצד כגון ששכר הגוי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו, הרי זה כותב ואורג בשבת ומותר כאלו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד שהוא עושה בכל עת שירצה, והוא שלא יחשוב עמו יום יום".
והראב"ד השיג: "כיצד כגון ששכר לשנה או לשתים. א"א דבר זה לא סביר ולא נהיר שאע"פ שאינו מדקדק עמו כשהוא בטל מ"מ אותה מלאכה משתרשא ליה ואין זה דומה לקבלנות".
קציצה היא קביעת מעות על קבלנות לעשיית חפץ וכד'. שכירות לזמן ארוך היא ג"כ לעשיית מלאכה האסורה בשבת. והרמב"ם מתיר את שתיהן(!) הן קבלנות והן שכירות לזמן ארוך.
הראב"ד חלק שסו"ס ממונו של ישראל מתרבה במלאכת הנוכרי בשבת.
המגיד משנה (הל' יב) הסביר את שיטת הרמב"ם: "פוסק אדם עם הנכרי על המלאכה וכו'. זה מבואר במשנה פרקא קמא (שבת י"ז:) שנינו שם ב"ש אומרים אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובכולן ב"ה מתירין עם השמש. ואפילו ב"ש לא אסרו כשהוא עושה בשבת אלא כשאין שהות ביום לעשות ונראה כאילו אומר עשה בשבת וקי"ל כב"ה ובכמה מקומות דין זה פשוט. ומ"ש רבינו קצץ דמים בדוקא נלמד מדין האגרת שיתבאר בפרק זה, וכתב הרשב"א ז"ל ודוקא בביתו של נכרי אבל בביתו של ישראל אפי' בקבולת מטלטלין אסור. ירושלמי תני אומנין נכרים שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו אסור בתוך בתיהם מותר בד"א בקבולת אבל בשכירות אפי' בתוך בתיהם אסור. בד"א בתלוש אבל במחובר לקרקע אסור, ע"כ".
במקרה הנוכחי, הפעולות בלול אינן במחובר לקרקע, אלא רובן הן במטלטלין – עופות מתים, ביצים. גם התיקונים במחובר הם מקריים, ונעשים לצורך בעלי החיים למנוע מהם צער של רעב ושל צמא מצד צער בעלי חיים. וכיון שכל הפעולות נעשות במקום שאין יהודים, ואף אדם מישראל (פרט לבעלים) אינו יודע שהלול שייך לישראל אין שום בעיה בשכירת הנכרי בקבלנות לעבודה בלול.
השו"ע פסק כרמב"ם (בהבאת לשונו) באו"ח סי' רמד ס"ה והביא דעת הראב"ד בשם י"א.
בערוך השולחן (או"ח סי' רמד סי"ד) הסביר: "כתב הרמב"ם בפ"ו דין י"ב פוסק אדם עם העכו"ם על המלאכה וקוצץ דמים וכו' וכן השוכר את העכו"ם לימים הרבה מותר אף על פי שהוא עושה בשבת כיצד כגון ששכר העכו"ם לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו ה"ז כותב ואורג בשבת כאלו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד שהוא עושה בכל עת שירצה והוא שלא יחשוב עמו יום יום עכ"ל כלומר כמו שמותר לפסוק עמו על מלאכה מיוחדת כשעושה בקבלנות והיינו שקוצץ לו מקח כך וכך בעד מלאכה זו כמו כן אף כשאינו שוכרו למלאכה מיוחדת אלא לשם מלאכה מיוחדת והיינו ששוכרו לשנה שהמלאכה המיוחדת הזו מתי שיצטרך לה יעשנה אותה לו מותר ג"כ כיון שעושה זה בקבלנות שנוטל בעד מלאכת שנה זו כך וכך כיון שיכול לעשות מתי שירצה ודווקא ששכרו למלאכה מיוחדת כגון לכתוב או לארוג דוודאי יהיה לו הרבה זמנים פנוים שיושב בטל וא"כ אין להישראל תועלת במה שיכתוב או יארוג לו בשבת דאם לא יעשה בשבת יעשה בחול אבל כששכרו לכל המלאכות שיצטרך אסור לעשות לו בשבת דבזה וודאי יגיע לו טובה דכשיעשה בשבת ישאר לו שהות בחול למלאכה אחרת והראב"ד חולק עליו וס"ל דאפילו במלאכה פרטיות ג"כ אסור מטעם זה שאם יעשה בשבת ומחר יצטרך ג"כ למלאכה זו ויעשנה הרי יש לו טובה במה שעשה בשבת [עמג"א סקט"ו] והטור והש"ע הסכימו להרמב"ם וסברתו נראה דזהו רחוק שיצטרך בתמידיות למלאכה אחת ולכן הביא רבינו הב"י דעת הראב"ד רק בשם י"א ע"ש וזה שכתב שלא יחשוב עמו יום יום הטעם פשוט דלא יהא נראה כמשלם לו שכר שבת ודבר פשוט אם שכרו שיארוג לו תמיד או יכתוב לו תמיד שאסור לעשות בשבת".
ויש עוד צד להקל בשכירות בקבלנות מפני שהגוי אינו מייצר מאומה, אלא רק מציל את ישראל מהפסד הביצים שהטילו התרנגולות, ואין בהצלתו שום מלאכה דאורייתא, ועל כן הרווח של ישראל אינו מעבודת הנכרי, אלא הרווח מתרבה מאליו על ידי העופות והנכרי רק שומר.
ולכן נראה שמותר להעסיק את הגוי בקבלנות לכל מלאכות הלול לשנה וכד'.
ז. העסקת הגוי כשכיר חודשי או שנתי מותרת לפי שיטת חלק גדול מהפוסקים.
לשון הרמב"ם הובאה לעיל, והראב"ד חלק עליו.
וכתב המגיד משנה (שם): "וכן השוכר נכרי לימים הרבה וכו'. בהשגות א"א דבר זה לא נהיר ולא צהיר כו' ואין זה דומה לקבלנות, ע"כ. ול"נ שיצא לרבינו מהברייתא הנזכרת בפרק מי שהפך במסכת מ"ק (דף י"ב) שאמרו בה היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע מסייעין אותן וכו' ויתבאר פרק שמיני מהל' יום טוב. וסובר הרב ז"ל שהטעם לפי שהן כקבלנין וצ"ע".
המדובר שם בגוי בעל עדר בהמה דקה, שמרעה את בהמותיו על שדות בעלי בתים מישראל ונאמר שם שאם הגוי המרעה הוא שכיר שנה מותר לתת לו לעשות זאת גם בשבת, ואפילו אם בשדה א' ירעה בשבת ויעבור לשדה ב' למחרת יקבל את שכרו על עבודת שבת, אע"פ שהשכירות שלו היא לפי ימים ויקבל שכרו בהבלעה. ומכאן מקור ברור ששכירות שאינה לשבת דוקא מותרת.
על פסיקת הרמב"ם כתב הבית יוסף (או"ח סי' רמד, ה): "ולענין שוכר לו גוי לשנה לכתוב לו ספר או לארוג לו בגד כתב הרמב"ם בפ"ו (הי"ב) שמותר לכתוב ולארוג בשבת משום דהוי כמי שקצץ עמו לכתוב לו ספר או לארוג לו בגד דשרי, וכתבו רבינו בסימן זה בשמו אגב גררא אף על פי שאינו ענין לו דהא לא שקיל וטרי בענין סימן זה אלא במלאכה דמחובר. וכתב הרב המגיד שהראב"ד השיג עליו והוא ז"ל הליץ קצת בעדו והניח הדבר בצע"ג. ובהגהות מרדכי סוף פרק (י"ד) [כל כתבי] (סי' תסב) כתוב בשם רא"ם (=ר' אליעזר ממיץ, בעל היראים) דגוי המושכר לשנה או פחות אדעתא דנפשייהו עבדי בשביל ריוח שלהם ואין עליו למחות אם באים לכבות הדליקה דדמי קצת לשילוח אגרות דאם קצץ לו דמים מותר עכ"ל וזה נוטה לדעת הרמב"ם. אלא שלא התיר להדיא אלא בדליקה ואפשר דעד כאן לא שרי הרמב"ם אלא בשוכר את הגוי לשנה לעשות עמו מלאכה מיוחדת כגון לכתוב לו ספר או לארוג לו בגד אבל כששכרו לעשות לו כל מלאכות שיצטרך לשנה אחת יודה הרמב"ם דאסור לעשות לו מלאכתו בשבת. ודבר פשוט הוא דלא איירי הרמב"ם אלא כשהגוי עושה מלאכה בתוך ביתו דאילו בביתו של ישראל ודאי אסור כמו שנתבאר בירושלמי שכתבתי".
היינו, גוי העושה מלאכה בשכירות שלא בבית ישראל, והוא שכור למלאכות מסוימות ומוגדרות ולא לכל צרכי ישראל – מותר לעשות כן אע"פ שקצצו לו שכר קצוב.
הדברים מובאים להיתר גם בספר התרומה3 (הל' שבת סימן רכב): "ואין משלחין אגרות ביד עכו"ם מערב שבת היכא שיודע שישאם העכו"ם בשבת לפי שניכר יותר שכתב ישראל הוא (כיד) [ביד] עכו"ם ויסברו שבשבת נתנו לו, אבל אם קצץ ליתן לו מעות בכך מותר דעכו"ם אדעתא דנפשיה קא עבד. אבל עבדו שכירו אינו כן אם הדליק הנר או עשה האש בשביל הישראל תנן פ' כל כתבי הקדש לא ישתמש ישראל לאורו ואף על פי שקצץ ושכרו לכך לפי שגוף הישראל נהנה מגוף מלאכת שבת שנעשית בשבילו, ולא דמי לשולח אגרות דאין גוף הישראל נהנה מגוף השליחות לכך קצץ מותר".
בספר התרומה נוסף חילוק שלא מופיע בב"י, במלאכה שגוי עושה וישראל נהנה ממנה בשכירות, בין הנאת גופו שאסורה לבין מלאכת שנהנה ממנה ממונית בעקיפין והיא מותרת כיון שקצץ עליה.
מלאכות הלול אינן צרכי הגוף של ישראל, ועל כן נראה ששכיר שנה מותר לרמב"ם ולבעל התרומה ולכל סיעתו.
וכ"כ באליה רבה (סי' רמד ס"ק יב): "והנה הב"י טרח למצוא פוסק שנוטה לרמב"ם או לראב"ד כדי להכריע הלכה ולא עלה בידו עיין שם. ולענ"ד נראה מדברי מרדכי וסייעתו שהבאתי בריש סימן זה שהסכימו לדברי הרמב"ם ודו"ק. וכן נראה דעת השלחן ערוך מדכתב סברא ראשונה בסתם, ואפילו בשכרו לכל המלאכות משמע דהוי כקצץ, דהא הזכירו [המרדכי וסייעתו] שפחה שהיא מסתמא לכל המלאכות, אלא שלא מלא (לבו) [לבי] להקל כיון שב"י כתב דלכולי עלמא אסור ונמשכו אחריו רמ"א ולבוש".
וכן התירו בשכירות שנה: הפרי מגדים (אש"א סי' רמד ס"ו) ובשו"ע הרב בקונטרס אחרון.
וכך כתב בשו"ת צמח צדק (לובאוויטש, או"ח סי' לב): "מי שמחזיק העמארניא אם יכול להניח הפועלי' עכו"ם שכירי שנה שיעשו בשבת והבית והכלים של הישראל. ע' תשו' תודת שלמים4 ססי' ד' פסק דאין איסור בשכיר שנה כדעת הרמב"ם וכ"ד רבינו5 במה"ב. וצ"ל מהו טעם האיסור מדינא בשכיר יום הרי אדרבה התם י"ל טפי אדעתא דנפשי' קא עביד שיקח שכירותו וה"ל כאריסות. משא"כ גבי שכיר שנה אין הנא' לפועל כו'. וי"ל איה"נ מעלה זו עדיפא בש"י. אבל טעם האיסור דה"ל כמעמיד פועל בידים כיון ששוכרו לשבת. משא"כ בשכיר שנה אינו מצווהו לעשות בשבת. והחסרון דאין הנא' כו' י"ל דהגוי סבר שיש לו הנאה שאם לא יעשה בשבת סובר שיגרע משכירותו. ומ"מ אף שהגוי סובר כן לא שייך לומר דה"ל כמעמיד פועל כיון שאין הישראל שוכרו לימים. והיתר זה הוא ממש דעת הב"ח סי' רמ"ג ס"ג והמג"א שם סק"ב חלק עליו וכ' ובמרחץ אסור כו' והתוד"ש ורבינו ז"ל ס"ל כהב"ח להקל בזה מדינא. וכן הסכים הא"ר סק"ו לפרש כן דעת הטור. אמנם כ' הא"ר סי' רמ"ד סקי"ב דאם מקפיד עליו לעשות בכל יום לכ"ע אסור. ובנ"ד ודאי מקפיד עמהם. ויצא זה להא"ר ממ"ש הרמב"ם והוא שלא יחשוב עמו יום יום. ופי' דאפי' בימי החול אין מדקדק עמו כשהוא בטל וכן הבין הראב"ד בהרמב"ם. ולמאי דפרישית צ"ע דהא אדרבה מה שמדקדק עמו א"כ הגוי מבין שנוטל שכר עבור השבת וא"כ אדעתא דנפשי' קעביד רק דבשכיר יום אסור דה"ל כמעמיד פועל בידים ליום השבת אבל הכא בשכיר שנה אינו מעמידו ליום השבת ממש. וצ"ל דה"ל כמעמיד בידים כיון שהגוי מבין שמדקדק עמו ומחמת זה הוא עושה. א"כ ה"ל כמעמיד כו'. מיהו רבינו ז"ל במה"ב (דע"ח ע"א) פי' ולא יחשוב עמו יום יום דר"ל בשעת הפרעון לא ינכה לו עבור היום שבטל כו'. אבל אם אינו מחשב עמו לנכות לו משכרו אף שמקפיד עליו וגוער בו על העבר לא מיתסר יעו"ש. וכ' שכ"ד סה"ת סי' רנ"ב. וכן הבין הא"ר סי' רמ"ד סקי"ב בסה"ת".
כאמור לעיל, השכירות אינה למלאכות דאורייתא בשבת אלא רק לפעולות האסורות מדרבנן, והרווח הכלכלי בהן הוא עקיף. ועל כן נראה ששכירות לזמן ארוך היא כקבלנות ומותרת במקרה זה.
וכן סיים בתשובת תודת שלמים: "והנה מאחר שמצינו יתד במקום נאמן לדינו של הרמב"ם ז"ל... דמינה מוכח דשכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה הוו כקבלנים ממילא נסתלקה השגת הראב"ד"...
ולכן נראה ברור שמותר להעסיק את הנכרי כשכיר יום6.