חבל נחלתו י מג
סימן מג
איסורי כלאי הכרם בארץ ובחוצה לארץ
א. אסורי כלאי הכרם בארץ ישראל
הרמב"ם פתח את הלכות כלאי הכרם (הל' כלאים פ"ה הל' א-ב) כך:
"הזורע שני מיני תבואה או שני מיני ירקות עם זרע הכרם הרי זה לוקה שתים, אחת משום שדך לא תזרע כלאים*, ואחת משום לא תזרע כרמך כלאים".
"ואינו לוקה משום זורע כלאי הכרם עד שיזרע בארץ ישראל חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, וכן אם חפה אותם בעפר לוקה, וכן אם זרע שני מיני ירק וחרצן או זרע אחד ירק וזרע אחד מין תבואה וחרצן במפולת יד הרי זה לוקה".
ובאר הכסף משנה: "בפרק ראשית הגז (דף קל"ו:) נהוג בעלמא כתלתא סבי וחד מינייהו רבי יאשיה דאמר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ואיתא נמי בספ"ק דקידושין (דף ל"ט) דקיי"ל כר' יאשיה וטעמא משום דמשמע ליה לא תזרע בהדי כרמך כלאים, והיינו ודאי להתחייב נמי משום כלאי הכרם דאילו משום כלאי זרעים בלא חרצן נמי חייב ומשום דעירב חרצן בהדייהו לא נפטר מחיוב כלאי זרעים וכן מפורש בירושלמי פ"ט וכ"כ התוספות בפרק אותו ואת בנו ורבינו שמשון בפ"ח דכלאים".
משמעות דברי הרמב"ם שאינו חייב מלקות אלא על זריעת חטה שעורה וחרצן במפולת יד, אבל על זריעה בתוך כרם שכבר נטוע אינו לוקה. לא הוברר מדבריו האם יש איסור בזריעה בכרם נטוע.
בהלכה ז מוסיף הרמב"ם את דין איסור וקידוש הגידולים בכלאי הכרם, ושם הוא כותב: "אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או תבואה, ואם עשה כן אע"פ שאינו לוקה הרי זה קדש ונאסרו שניהם בהנאה הירק או התבואה או הגפנים, ושורפין את שניהן שנאמר פן תקדש המלאה הזרע, ואפילו הקש של תבואה והעצים של גפנים האלו אסורין בהנאה ושורפין אותם ולא יסיק בהן תנור וכירים ולא יבשל בהם בעת שריפתן".
ובאר הרדב"ז: "וכבר כתבנו לעיל דקי"ל כר' יאשיה דאמר אינו לוקה עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד או שחפה עליהן אבל לזרוע סמוך לגפן או גפן סמוך לזרע איסורא איכא מלקות ליכא ואפ"ה קדש".
היינו הרדב"ז מבין בדעת הרמב"ם שאיסור זריעת כלאי הכרם מן התורה, ישנו אף בזרע ממין אחד ובכרם נטוע, ואם גדל כשיעור האוסר, נאסר הירק ופרי הגפן.
וכן עולה מדברי הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פ"י ה"ו, ז): "כלאי הכרם כיצד מין ממיני תבואה או מיני ירקות שנזרעו עם הגפן בין שזרע ישראל, בין שזרע נכרי, בין שעלו מאליהן, בין שנטע הגפן בתוך הירק שניהם אסורין באכילה ובהנייה שנאמר פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, כלומר פן תתרחק ותאסור שניהם. והאוכל כזית מכלאי הכרם בין מן הירק בין מן הענבים לוקה מן התורה ושניהם מצטרפין זה עם זה".
אבל הרמב"ן בחידושיו לקידושין (לט ע"א) כתב: "ולי נראה דלרבי יאשיה אין הזורע מין אחד בכרם מקדש כלום עד שיזרע בו שני מינין, מיהו בשני מינים בכרם מודה דקדש, שלא אמר רבי יאשיה במפולת יד אלא לענין מלקות בזרוע מעיקרו, אבל מודה הוא דהמעביר עציץ נקוב בכרם והיו בו חטה ושעורה אם הוסיף במאתים קדש, דודאי אית ליה הא דדרשינן במס' חולין (קט"ז א') מקראי זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא בתוספת, ואית ליה מתניתין (כלאים פ"ז מ"ח) דהמעביר עציץ נקוב בכרם, דסתם תנן לה בכמה דוכתי ולא מפקינן להו מהלכה, אלא מוקמינן להו אליבא דכולהו, אי כרבנן בעציץ של מין אחד, אי כר' יאשיה בעציץ של שני מינין, כנ"ל, והוא דבר נכון וברור ועולה כהוגן".
וכרמב"ן כתב הריטב"א (קידושין לט ע"א): "הא קיימא לן כרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. פירוש הא דרבי יאשיה לענין מלקות הוא ולהתראה ללקות שתים משום כלאי הכרם וכלאי זרעים כדאיתא בירושלמי (כלאים פ"ח ה"א), אבל לענין איסור לא בעי מפולת יד מזרעים וחרצן אלא אפילו זרוע ובא כגון המעביר עציץ נקוב בכרם שיש בו שני מיני זרעים אם הוסיף במאתים אסור, כדתנן (כלאים פ"ז מ"ח) המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף במאתים אסור, ואמרינן בפסחים (כ"ה א') זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא בתוספות, ובכמה משניות מוכיחות שלענין איסור לא בעינן מפולת יד, ואין סברא לומר דכולהו דלא כרבי יאשיה, אלא ודאי פלוגתא דרבי יאשיה ורבנן דרבי יאשיה בעי לעולם שתי מיני זרעים מלבד הכרם, ולענין מלקות בעי כולהו במפולת יד, ולענין איסור אפילו בזרוע ובא על הכרם הנטוע כבר, ונפקא ליה מדכתיב (דברים כ"ב ט') לא תזרע כרמך כלאים שיהא כלאים לבד כרמך, אבל בשדה ליכא למימר הכי שאפילו ליכא שום זרע בעולם נקרא שדה, ורבנן לא דרשי הכי וסגי להו במין זרעים אחד עם זרע כרם, מיהו לענין מלקות בעו מפולת יד מחטה וחרצן, ולענין איסור אפילו זרוע ובא, וכולהו מתניתא דאסרי זרוע ובא בתוספת אתו לרבנן במין אחד ולרבי יאשיה בשני מינים, והלכתא כרבי יאשיה בין למלקות בין לאיסור הפירות, והיינו דהכא דזרע מין אחד בכרם לא שמתיה ולא אסרינהו ניהליה, דאם איתא דלרבי יאשיה נהי דלא לקי אלא בשני מינים עם הכרם הפירות אסורים בתוספת אחד ממאתים אפילו במין אחד בכרם, נהי דלא שמתיה ליסרינהו ניהליה דנהי דאכתי לא מטי זמן איסורא לפי שלא הגיעו הענבים לפול הלבן, מכל מקום כיון שסוף איסור לבא ולקיימו הוא זורע היה לו לאסור מעתה, אלא ודאי כדאמרן, הלכך מותר לזרוע מין אחד בכרם אפילו בארץ".
וכן הכסף משנה (כלאים פ"ה ה"א) מביא מהר"ן: "וכתב הר"ן ומיהו אע"ג דבעי רבי יאשיה במפולת יד הני מילי לענין מלקות, לענין איסור הפירות מודה שאע"פ שלא זרען בבת אחת כל היכא דאיכא תרי מינים לבד מכרם נאסרים הפירות דהא קיימא לן דזרוע מעיקרו בהשרשה וזרוע ובא בתוספת, ובמקומות הרבה שנינו עציץ נקוב לענין קדוש כדתנן המעביר עציץ נקוב בכרם ה"ז קידש, ולא מסתבר לאוקמינהו דלא כר' יאשיה הילכך משכחת להו לרבי יאשיה בעציץ של שני מינים ולרבנן במין אחד. אבל הרמב"ם כתב דלענין איסור הפירות אפילו לרבי יאשיה בחד מינא סגי. ולא נהירא מדאמרינן בספ"ק דקידושין חזיוה לההוא גברא דהוה זרע חיטי ביני גופני אמרו ליה ליתי מר ולישמתיה אמר ליה לא צהירתו ולא קיימא לן כרבי יאשיה עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ומדלא אסר ליה הפירות ש"מ דאין נאסרים אלא בשני מינים עכ"ל".
היינו: יש מחלוקת בין הרמב"ן וסיעתו לרמב"ם הן באיסור זריעה והן באיסור הפירות. האם יש איסור בזריעה והפירות נאסרים גם בזרע מין אחד בכרם, או רק אם זרע שני מיני זרעים בכרם. והר"ן מביא ראיה שכל איסור כלאי הכרם הוא רק בשני מיני זרעים מקידושין (לט ע"א) שחכמים שעברו ליד הזורע חיטה בכרם לא אסרו לו את הפירות.
מוסיף הכס"מ: "ואני אומר דאין משם ראיה כי שמא אסר לו ולא חש הגמרא להזכירו משום דלא נחת הגמרא להכי אלא להודיע דהלכה כר' יאשיה ולא כהנהו רבנן דאמרו לרב נחמן תא ונישמתיה לההוא גברא דהוה זרע ביני גופני. ועוד יש לומר דמטעם אחר אין ראיה משם דהתם בחו"ל ודברי רבינו כאן הם בארץ ישראל. ומ"ש הר"ן דלדעת רבינו לענין איסור הפירות אפי' לר' יאשיה אפי' בחד מינא סגי איני רואה מניין לו לומר כן בדברי רבינו".
הכס"מ חולק על הר"ן שאין מהגמ' בקידושין ראיה שכן שמא אסרו לו את הפירות אף בזריעת מין אחד בכרם, אך לגמרא היה חשוב יותר להזכיר שהלכה כר' יאשיה, ועוד שהזריעה בכרם נעשתה בחו"ל ואולי שם הפירות מותרים. וכן הוא מקשה שמהרמב"ם אי אפשר להוכיח שסובר שאף ירק אחד* בכרם אוסר*.
לתוספות בקידושין (לט ע"א ד"ה לא) שיטה עוד יותר מקילה, שכן לפי הרמב"ן והר"ן זריעת שני מינים בכרם אסורה מן התורה, ואילו תוס' כתב: "ונראה דהלכה כרבי יאשיה דאף ע"ג דאשכחן כמה משניות דלא כוותיה כגון המעביר עציץ נקוב בכרם (כלאים פ"ז משנה ח) והמסכך גפנו כו' (שם משנה ה) מ"מ קי"ל כוותיה כדאמר בפ' מי שמתו (ברכות דף כב.) נהוג עלמא כתלתא סבי כרבי יאשיה בכלאים וכרבי אלעאי כו' ומותר לזרוע תחת הכרם* וגם מותר לזרוע כלאי זרעים בח"ל". וכ"פ תוספות במנחות (טו ע"ב ד"ה ואסרו). וכן הביא המרדכי (קידושין רמז תקב בהגהה) בשם תוס' שאנץ.
וכן הרא"ש בהלכות קטנות (הל' כלאים סי' ד) פסק שרק במפו"י נקרא כלאי הכרם וז"ל: "כיון דלא אסרה תורה אלא ג' יחד מנלן דמיקרי כלאי הכרם אם לא עשה כן". ונראה (עי' בהערה) שאף בא"י לא אסר אפילו מדרבנן לא מין אחד במפו"י עם חרצן, ולא שני מינים בכרם נטוע. ולכן לפי דבריו לא נאסרו הפירות והירק בכרם אלא במפו"י של ג' מינים.
וכן הטור (יו"ד סי' רצו) מיקל יותר מהר"ן: "ולא מקרי כלאי הכרם אא"כ זורע שני מיני תבואות או ב' מיני זרעים עם חרצן יחד כר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד אבל מין אחד עם חרצן או שני מינים בין הגפנים מותר לכתחילה לזורען בח"ל". ומשמע שאין איסור מצד כלאי הכרם בזריעת שני מיני ירק בכרם או בזריעת מין אחד וחרצן ואין הכרם והירק נאסרים מן התורה. ואולי אסר זריעה זו מדרבנן בא"י וכן אסר את הירק והפירות מדרבנן.
הכס"מ (הל' ז) מביא מן הרא"ש את שיטת הראב"ד שחייב במלקות רק הזורע חטה שעורה וחרצן במפולת יד, אבל כל זריעה אסורה בכרם מדרבנן ונראה שאף מתקדש ונאסר בהנאה מדרבנן לפי הראב"ד*. ובשם הרמ"ה מביא שאף לר' יאשיה אסור לזרוע מין אחד בכרם בא"י.
בשו"ע (יו"ד סי' רצו) פסק כרמב"ם וציטט את פסקיו להלכה והרמ"א לא העיר כלל.
והט"ז (יו"ד סי' רצו ס"ק ב) העיר: "אע"פ שאינו לוקה. דאין חייב אלא אם זורע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד מ"מ הפירות אפילו בחד מינא אסורים והר"ן בפ' (כל גגות) [ראשית הגז] (וספ"ק דקדושין) חולק ע"ז וס"ל דאפי' איסורא ליכא". וכוונתו הן לגבי איסור זריעה והן לגבי איסור הפירות הוא רק בשני מינים בכרם ולא מין אחד.
עולה כי לגבי כלאי הכרם כמה שיטות לגבי זריעה ולגבי אכילה והנאה.
לגבי זריעה:
לשיטת כולם לוקים על זריעה במפולת יד של ב' מיני זרעים וחרצן.
.) שיטת הרמב"ם – אסורה כל זריעה בכרם מן התורה, לוקים רק על שני מיני זרעים וחרצן במפולת יד. (הראב"ד או שמסכים לרמב"ם או שחולק שהאיסור בזריעה בכרם הוא מדרבנן).
.) שיטת הרמב"ן והר"ן – אסורה רק זריעת שני מינים בכרם, לוקים רק במפולת יד.
.) שיטת ר"י (תוס') והטור – זריעת שני מינים בכרם מותרת מן התורה ואף מדרבנן. במפולת יד אסורה ולוקים עליה.
לגבי איסור אכילה והנאה:
) שיטת הרמב"ם – כל זריעה בכרם אוסרת בהנאה.
.) שיטת הרמב"ן, והר"ן – רק זריעת שני מיני ירקות בכרם אוסרת את הפירות והירק.
.) שיטת הר"י והטור – רק זריעת שני מינים וחרצן אוסרת את הפירות והירק.
ב. זריעת כלאי הכרם בחו"ל
במשנה בסוף מסכת ערלה (פ"ג מ"ט) נאמר: "החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים".
לכאורה, גדרי כלאים זהים בין א"י לחו"ל, אלא שבא"י מן התורה ובחו"ל מד"ס.
וכך באר הרמב"ם בפה"מ: "ואסור זריעת כלאי הכרם כלומר חטה ושעורה וחרצן במפולת יד בחוצה לארץ מדרבנן, שמפני שהם אסורין בהנאה בארץ ישראל גזרו בהו רבנן בחוצה לארץ שלא לזרוע כמו שביארנו, וזהו ענין אמרם והכלאים מדברי סופרים".
וכן הר"ש כתב: "והכלאים מדברי סופרים – בשלהי פ"ק דקדושין (דף לט א) אמרינן דהיינו כלאי הכרם דכיון דבארץ אסירי בהנאה בחוצה לארץ גזרו בהו רבנן". וכ"כ בפי' הרא"ש, וברע"ב.
במסכת קידושין (לט ע"א) מסופר: "רב חנן ורב ענן הוו שקלי ואזלי באורחא, חזיוהו לההוא גברא דקא זרע זרעים בהדי הדדי, א"ל: ניתי מר נשמתיה, א"ל: לא חווריתו. ותו חזיוהו לההוא גברא דקא זרע חטי ושערי בי גופני, א"ל: ניתי מר נשמתיה, א"ל: לא צהריתו, לא קיימא לן כרבי יאשיה דאמר: עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד? רב יוסף מערב ביזרני וזרע*. א"ל אביי, והאנן תנן: הכלאים – מדברי סופרים! א"ל, לא קשיא: כאן בכלאי הכרם, כאן בכלאי זרעים, כלאי הכרם דבארץ אסורים בהנאה – בח"ל נמי גזרו בהו רבנן".
וכן הרמב"ם (הל' כלאים פ"ה ה"ד) כתב: "ולמה אסרו כלאי הכרם [בחוצה לארץ ולא אסרו כלאי זרעים] מפני שכלאי הכרם חמורין הם שאם נזרעו בארץ ישראל הרי הן אסורין בהנאה וכיון שהן אסורין בהנאה בארץ אסרו לזרען בחוצה לארץ".
מפרש רש"י בקידושין:
"לא חווריתו – אין הלכות כלאים מחוורים לכם.
"לא צהריתו – אין הלכות כלאים צוהרות ומאירות לכם.
"לא קי"ל כר' יאשיה – בתמיה, וטעמיה דר' יאשיה לא ידענא מהיכא נפקא ליה דבעינן ב' מיני זרעים וחרצן שלישי ומפולת יד נפקא ליה (דברים כב) מלא תזרע כרמך כלאים משמע שזריעת הכרם עצמה תהיה בכלאים".
משמע מרש"י שאיסור כלאי הכרם בא"י שהוא מן התורה הוא רק בחטה ושעורה וחרצן במפולת יד ולכן אותו אדם שזרע בחו"ל חטים ושעורים יחדיו בין גפנים נטועות לא עבר באיסור זריעת כלאי הכרם.
לא בואר מן הגמרא האם גזרו בחו"ל לאסור את הירק ופרי הכרם במקרה זריעה כזה.
הרמב"ם (הל' כלאים פ"ח הי"ג) פסק: "כל השיעורין האלו שמרחיקין בין הגפנים והתבואה או הירק אינן אלא בארץ ישראל או בסוריא, אבל בחוצה לארץ מותר לזרוע בצד הגפנים בתוך הכרם לכתחלה, ולא אסרו בחוצה לארץ אלא לזרוע שני מיני ירק או תבואה עם החרצן במפולת יד, ואם אמר לתינוק נכרי לזרוע לו בחוצה לארץ מותר, אבל לא יאמר לנכרי גדול שלא יתחלף בישראל".
עולה מדברי הרמב"ם שאע"פ שבא"י אסר אפילו זריעת מין אחד בכרם, הרי בחו"ל התיר זאת ולא נאסרה בחו"ל אלא זריעה במפולת יד של חטה שעורה וחרצן. כמו"כ הרמב"ם התיר לזרוע בחו"ל בכרם ע"י נכרי קטן ומשמע במפולת יד. כל זה לגבי איסור זריעה בכרם בחו"ל, אולם בהלכה הבאה כתב הרמב"ם: "ואף על פי שמותר לזרוע הירק בצד הכרם בחוצה לארץ הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה ואפילו בחוצה לארץ, והוא שיראה אותו לוקט ומוכר אבל ספיקו מותר כמו שבארנו בהלכות מאכלות אסורות".
ודבריו צריכים ביאור למה התכוין שמותר לזרוע 'הירק בצד הכרם', האם כוונתו שכמו שנאסר בא"י לזרוע אף מין אחד בכרם ה"ה בחו"ל אסור לאוכלו אם אין זה ספק.
הכס"מ הביא את דברי הרא"ש היוצא להסביר את הרמב"ם. וז"ל:
"מדבריו (=של הרמב"ם) משמע שמותר לזרוע לכתחלה שני מינים בצד הגפנים מדקאמר שלא אסור בחו"ל אלא לזרוע שני מינים עם החרצן במפולת יד משמע דלזרוע שני מינים בין הגפנים שרי, וכן מוכח ההוא עובדא דהוה זרע ביזרוני ביני גופני דמשמע שני מיני זרעים ולא שמתוה וכיון שמותרים לזרוע מותרים נמי באכילה, דאי אסורים באכילה אמאי לא שמתוה לההוא גברא דמסתמא זרען כדי לאכלן וה"ל לשמותיה לאפרושי מאיסורא ואף את"ל משום דאכתי לא עבד איסורא בשעת זריעה לא שמתוה מ"מ כיון שידעו שזרע לאכלן ה"ל להודיע שאסור לאכלן ולישנא משמע שלא אמר לו כלום. ומ"ש ואע"פ שמותר לזרוע הירק בצד הכרם בחו"ל הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה אפילו בחו"ל, ר"ל אע"פ שמותר לזרוע ירק בצד הכרם ומותר גם לאכלו הרי אותו הירק הנמצא זרוע אצל הכרם ואין ידוע אם נזרע במפולת יד או נזרע בצד הגפנים אסור באכילה אפילו בחו"ל כההיא דתנן כרם שהוא נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בחו"ל יורד ולוקח ובלבד שלא ילקוט ביד, וכן מוכח דבהכי מיירי מדכתב אבל ספיקו מותר אלמא דמיירי בספק כלאים דאורייתא כההיא מתני' דערלה ואסור באכילה אם לקטן ביד אבל אם יודע לו שנזרע בצד הגפנים ולא במפולת יד מותר ללקטן ולאכלן וכן מותר לכתחלה לזרוע בצד הגפנים שני מיני זרעים ולאכלן כן נראה שצריך לפרש דבריו עכ"ל הרא"ש".
היינו, הרא"ש מבאר את דעת הרמב"ם שבחו"ל שכל האיסור מגזירת חכמים לא אסרו אלא זריעה במפולת יד של חרצן עם שני זרעים ושם אסורה אף אכילתם, כל השאר מותר בזריעה ובאכילה. ולכן לגבי ירק כל שידוע לו בבירור שלא נזרע במפו"י מותר בחו"ל אפילו זרעו בעצמו וכל שאין ידוע אסור. ולפי"ז בחו"ל צמצמו את איסור כלאי הכרם רק למפו"י הן בזריעה והן באכילה וכל שברור שאינו במפו"י מותר באכילה.
הכס"מ דוחה את ראיות הרא"ש מהגמ' בקידושין לכך שכיון שמותר לזרוע מותר אף לאכול. ודוחה מדיוק דברי הרמב"ם את הסבר הרא"ש בדעתו. ובב"י (יו"ד סי' רצו) האריך מרן להקשות על דברי הרא"ש וסיים: "ונראה שמפני קושיות אלו סתם רבינו דבריו (=הטור) ולא כתב מה שפירש הרא"ש בדברי הרמב"ם ז"ל. ורבינו ירוחם (נכ"א ח"א) אחר שהביא פירוש הרא"ש בדברי הרמב"ם כתב ומכל מקום דברי הרמב"ם סתומים".
ולכן מסיק הכס"מ ששיטת הרמב"ם היא כך: "אבל בחו"ל מותר לזרעו ואסור באכילה. וטעם רבינו לפי מה שפירשתי דבריו היינו משום דס"ל דהא דבעי רבי יאשיה שלשה מינים היינו לחייב את הזורע מלקות אבל הכרם והמלאה נאסרים בלא זה דמסתמא לא פליג רב יאשיה אכל הנך משניות דאסרי בזורע ירק בכרם והשתא כיון דבא"י ליכא מלקות דזריעה בח"ל מותר בזריעה והיכא שזרע כיון דבא"י אסור בהנאה בח"ל אסור באכילה מיהא".
עולה מדברי הכס"מ שגזירת חכמים על איסור כלאי הכרם בחו"ל היא בהורדת דרגה מארץ ישראל. היינו בא"י אסור לזרוע ירק בכרם ובחו"ל מותר. בא"י במפו"י לוקה ולכן בחו"ל אסרו. ולגבי איסורי האכילה הם אינם מקבילים לאיסורי הזריעה. ולכן בא"י כל הנזרע בכרם אסור בהנאה ובחו"ל מותר בהנאה ואסור באכילה. וכפירושו בדעת הרמב"ם כתב הכס"מ בהלכה ז בדעת הראב"ד: "ואף לדעת הראב"ד נראה דלא אסיר בחו"ל אע"ג דאסיר בהנאה בארץ כיון דלא אסיר ליה אלא מדרבנן". והיינו בזריעת מין אחד בכרם.
בספר החינוך (מצ' תקמט) מביא שיטה ככס"מ אמנם דוחה אותה וז"ל: "ונוהג איסור זה שלא ליהנות בכלאי הכרם בזכרים ונקבות, בארץ ישראל מדאוריתא ובחוצה לארץ מדרבנן. ויש אומרים דבחוצה לארץ אף על פי שאיסור הזריעה נוהג בה איסור ההנאה אינו נוהג אלא בכלאי הכרם של ארץ ישראל דוקא, ודבריהם צריכין חיזוק". ונראה שסבר שאף בחו"ל כלאי הכרם אסורים בהנאה.
הטור (יו"ד סי' רצו) מביא שיטה נוספת וכך כתב: "והרמ"ה כתב דמודה רבי יאשיה בזורע אפילו בחד מינא בין הגפנים בא"י שהוא אסור, אבל בחוצה לארץ שרי אבל הזורע שני מינים בין הגפנים גזרו בו רבנן אף בח"ל, ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל אלא אפילו איסורא ליכא אלא בזורע שלשתן ביחד".
ונראה שהבין שאיסור האכילה מקביל לאיסור הזריעה ומה שנאסר בזריעה נאסר אף באכילה, ועל כן הקשה עליו.
וכך פסק הרא"ש (הלכות קטנות, הל' כלאים סי ד): "כלאי הכרם אסורים בחוצה לארץ והוא שזרע שני מיני תבואה או שני מיני ירק עם החרצן במפולת יד דקי"ל הלכה כר' יאשיה כדאיתא בחולין". ונראה שלפי דבריו איסור הזריעה ואיסור האכילה מקבילים.
כרא"ש כתב בהגהות מיימוניות (הל' מאכלות אסורות פ"י אות ד): "השיב ר"י על ישראל שקנה כרם וגדלו יחד הכרם והתבואה שהכל מותר באכילה ואפילו לזרוע לכתחילה עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כר' יאשיה דנהוג עלמא כתלתא סבי וכן מוכח בקידושין דקאמר ותו חזי לההוא גברא דזרע חיטי ושערי ביני גופני אמר ליה ניתי מר ונשמתיה אמר ליה לא צהריתו קי"ל כר' יאשיה כו' ממטבע ה"ר יעקב מקורקט"ן".
בשולחן ערוך (יו"ד סי' רצו סע' סט) פסק לגבי כלאי הכרם בחו"ל:
"כל השיעורים האלו שמרחיקים בין הגפנים והתבואה או הירק, אינם אלא בא"י או בסוריא. אבל בחו"ל, מותר לזרוע בצד הגפנים בתוך הכרם, לכתחלה. ולא אסרו בח"ל אלא לזרוע שני מיני ירק או תבואה עם החרצן במפולת יד. ואם אמר לתינוק עובד כוכבים לזרוע לו בח"ל, מותר. אבל לא יאמר לעובד כוכבים גדול, שלא יתחלף בישראל. ואף על פי שמותר לזרוע הירק בצד הכרם בחוצה לארץ, הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה, ואפילו בחוצה לארץ, והוא שיראה אותו לוקט ומוכר, אבל ספיקו מותר".
ודבריו ציטוט דברי הרמב"ם וצריכים לפרשם כפי שהשיב על הרא"ש בהסבר הרמב"ם.
אולם הרמ"א הגיה: "וי"א דהואיל ומותר לזרוע ירק בצד הגפנים בח"ל, מותר לאכול אותו ירק גם כן (הגהות מיימוני פ"י מהלכות מ"א ותה"ד סימן קצ"ד). ואין לחוש אלא במקום דאיכא למיחש שנזרע ב' מיני ירק או ב' מיני תבואה עם חרצן במפולת יד (מרדכי פרק קמא דקדושין); ועל כן נהגו להקל במדינות אלו בירקות הנמצאים זרועות בכרמים, כי לא שכיח שנזרעו באיסור".
ולכאורה, נראה ששיטתו כשיטת הרא"ש בהסבר הרמב"ם שמותר לאכול כל ירק מכרם בחו"ל ומותר אף שני זרעים בכרם, ובלבד שלא נזרע במפולת יד.
וכך העיר הט"ז (סי' רצו ס"ק כא) "ואם אמר לתינוק כו'. – הוא הדין לכתחלה מותר לומר כן דהכי עביד רב משרשיא לענין כלאי כרם דהא מדרבנן נינהו בחוץ לארץ אפי' בחטה ושעורה וחרצן במפולת יד ולא דמי לסירוס דאסור לעשות על ידי עובד כוכבים כמ"ש באבן העוזר סימן ה' דהתם איסור דאורייתא הוא ועיין מ"ש בסימן רצ"ז סעיף ב'". וכן העיר הגר"א (ס"ק פו).
אבל הגר"א (ס"ק פז) באר את שיטת הרמ"א: "ואע"פ כו'. דר' יאשיה ל"פ דאסור ומקדש שכן כל המתני' וברייתות הנ"ל תנן בהדיא דמקדשות ומתני' דכרם נטוע ירק כו' אף בח"ל אבל תוס' כתבו דכל המשניות וברייתות הכל דלא כר' יאשיה אבל לר' יאשיה מותר גם לאכלן, וכ"כ הרא"ש בה"ק וז"ש בקדושין ל"ט א' לא צהריתו כו' ולא אמר לו שאסור בהנאה דמסתמא זרע ליהנות ממנו וכן רב משרשיא בשבת שם ועתוס' בקדושין שם סד"ה לא ובמנחות ט"ו ב' ד"ה ואסרו כו' וז"ש בהג"ה וי"א כו' והוא דברי הרא"ש בה"ק ודעת הראב"ד דל"פ ר' יאשיה אלא למלקות אבל איסורא איכא ופי' הרא"ש דאיסורא דרבנן וצ"ל ההיא דקדושין דבח"ל מותר דהא משמתין על איסורא אפי' דרבנן".
מתבאר מהגר"א ששיטת הרמ"א נשענת על שיטת תוס' ורא"ש בא"י שלר' יאשיה מותר לזרוע בכרם ואסור רק אם זרע ג' מינים במפו"י, וכן מותר לאוכלם בא"י (וחכמים לא אסרום), וא"כ בחו"ל ג"כ מותר כל שלא נזרע במפו"י.
ג. ספק כלאי הכרם בחו"ל
נותר לברר מהו סוג ההסתפקות המותרת בחו"ל.
המשנה במסכת ערלה (פ"ג מ"ט) אומרת: "כרם נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר ובחוצה לארץ יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים".
פרש הרא"ש:
"יורד ולוקח – בתוך הגנה וקונה מן הגוי מאותן שלקט כבר ובלבד שלא יראנו לוקט".
"יורד ולוקט – הגוי יורד ולוקט בפני הישראל וישראל קונה ממנו ובלבד שלא ילקוט ישראל ביד".
ובקידושין (לח ע"ב) הקשתה הגמרא למ"ד שערלה אסורה מדרבנן בחו"ל: "אלא לדידך, [לט ע"א] ניתני: או זה וזה יורד ולוקח, או זה וזה יורד ולוקט! האמר ליה שמואל לרב ענן, תני: או זה וזה יורד ולוקח, או זה וזה יורד ולוקט. מר בריה דרבנא מתני ליה לקולא: זה וזה יורד ולוקט, ובלבד שלא ילקוט ביד. אמר ליה לוי לשמואל: אריוך, ספק לי ואנא איכול. רב אויא ורבה בר רב חנן מספקו ספוקי להדדי".
מפרש רש"י בקידושין:
"ניתני או אידי ואידי כו' – דערלה ודכלאים או זה וזה יורד ולוקט דלא אסרו בחוצה לארץ אלא את הזורע או את הלוקט בידים".
"ספק לי – לקוט שלא בפני שיהיה ספק אצלי ואנא איכול ובערלה קאי".
משמע מרש"י שאפילו הספק הוא מלאכותי שהרי שמואל ידע שהוא לוקט מירק בכרם וכן לוי ידע זאת אעפ"כ די בזה כדי לאכול וליהנות מכלאי הכרם בחו"ל, ועי' בזרע יצחק (לומברוזו).
אולם מהמאירי (קידושין לח ע"ב) משמע לא כן: "אע"פ שהערלה בחוצה לארץ הלכה והכלאים מדברי סופרים ספיקן שוה ר"ל שספק ערלה וספק כלאים בארץ אסור בסוריא מותר בחוצה לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ביד מן הערלה או מן הכלאים. כיצד? היה כאן כרם של ערלה וענבים נמכרים חוצה לה או כרם של כלאי הכרם וירק נמכר חוצה לו ואין ידוע אם ענבים אלו או ירק זה מאותם הכרמים האסורים אם לאו, בארץ ספק תורה הוא ואסורין ואע"פ שרוב וקרוב הלך אחר הרוב קרוב המצוי עד שהוא קרוב לודאי שאני. בסוריא מותר. ובחוצה לארץ אפילו ראה הענבים או הירק יוצאים מאותם הכרמים האסורים לוקח מהם הואיל ולא ראהו בוצר להדיא משם או לוקט הואיל ומכל מקום יש בו צד באיפשר רחוק שמא ממקום אחר הביאם לאותו הכרם הא כל שנתברר לו שמשם הם כגון שראה או שהעידו לו ודאי אסורין ואין הלכה כדברי האומר בספק כלאים שהגוי יורד ולוקט בפניו ובלבד שלא ילקט הישראל ביד".
והמאירי עצמו הביא שיטת רש"י ודחאה וז"ל: "ומכל מקום יש שפירשה אההיא דיורד ולוקח ובלבד שלא יראהו לוקט כלומר שלא יתברר לו שהיא מן הערלה ופירוש ספק לי כלומר שתלקוט לי או שתצוה ללקוט לי שלא בידיעתי עד שכשיגיעו לידי יהיו אצלי ספק ואני אוכל ולפירוש זה הלכה היא אלא שאין נאה למוכר לעשות כן שמכיון שהממציא יודע האיסור בודאי אין ראוי לו להיותו מאכיל איסור".
וכן תוספות רי"ד (קידושין לט ע"א) כתב לגבי כלאים: "ובח"ל יורד ישראל ורואה העכו"ם כשלוקט הירק מתוך כרמו אבל מיהו אינו יודע מהיכן לוקט שאם היה רואהו לוקט מבין הגפנים זה יהיה ודאי והיה אסור שהספק התירו ולא הודאי. ובלבד שלא ילקוט ביד פי' שלא ילקוט ישראל בידו מן הכלאים ויספק ויתן לחברו ישראל כדאמרי' לקמן ספק לי ואנא איכול שאע"פ שאצל חבירו הוא ספק כיון שהוא ודאי ביד ישראל אסור הוא דכולי האי לא שרו ליה רבנן".
עולה שהן לר"י דטראני והן למאירי – אם יודע אעפ"י שלא ראה שהירק גדל בכרם כיון שיודע זאת – אסור בחו"ל.
הר"ן (על הרי"ף קידושין טו ע"ב) כתב אף הוא את שני הפירושים ומבאר שהרמב"ם כתב כרש"י. וז"ל: "וספק לי ואנא איכול. היינו לקוט שלא בפני כדי שיהא ספק לי ואנא איכול ובערלה קאי כך פרש"י ז"ל: ואחרים מפרשין דכי אמרינן ובלבד שלא ילקוט ביד לא בא לומר שיהא מותר כל שאין ישראל לוקט ביד ממש אע"פ שרואה העובד כוכבים לוקט מן האיסור דהא ודאי אי אפשר אלא מתני' כולה ה"פ ספק ערלה בארץ ישראל אסור כגון שיש בתוך הגן נטיעות של ערלה ונטיעות מותרות ופירות נמכרים חוצה לו בפתח הגן דומיא דסיפא דמתני' גבי כלאים כרם הנטוע ירק וכו' וקאמר דבארץ ישראל אסור דכיון שעל פתח הגן הם נמכרים מוכחא מילתא דמפירות הגן הם וליכא אלא חד ספיקא ובסוריא מותר לפי שלא נאסר ספקה אלא בארץ אבל ליכנס לתוכו וליקח מן הפירות התלושין שבו אסור דגזרו בה בכי הא כיון שהיא סמוכה לא"י ובחוצה לארץ יורד ולוקח אפי' מן הפירות שבגן התלושין ובלבד שלא יראנו לוקט מן הפירות אע"פ שאינו יודע אם משל איסור או משל היתר הם: ובסיפא גבי כלאים מקילי' טפי דכל שאינו לוקט ביד מן האיסור או שאינו רואה את העובד כוכבים לוקט מן האיסור ממש מותר לומר לו שילקוט מן הפירות בסתם. והר"מ במז"ל כתב בפרק י"ד מהל' מאכלות אסורות: ספק ערלה וכלאי הכרם בא"י אסור ובסוריא והיא הארץ שכבש דוד המלך מותר כיצד היה כרם ערלה וענבים נמכרים חוצה לו היה ירק זרוע בתוכו וירק נמכר חוצה לו שמא ממנו הוא זה שמא מאחר בסוריא מותר ובחוצה לארץ אפי' ראה הענבים יוצאין מכרם ערלה או ירק יוצא מן הכרם לוקח מהם והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט הירק בידו ע"כ הרי שהוא מסכים לפירוש רש"י ז"ל שאע"פ שהם ערלה ודאי או כלאים ודאי כל שאינו לוקט או אינו רואה את העובד כוכבים לוקט מותר והשוה את הרואה ללוקט וכן בדין".
וכך כתב הרדב"ז (הל' כלאים פ"ח הי"ד): "וא"ת כיון שמותר לזרוע הירק בתוך הכרם למה אסרו את הירק. ויש לומר דהרחקה יתירה היא שלא יהא רגיל בכך שמא יבא לזרוע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד שהם אסורין בהנאה בא"י ומהאי טעמא לא נאסר הירק ללוקט או למי שיראנו לוקט לעשות היכר בדבר. נמצאת למד שמותר לזרוע ירק בתוך הכרם כדי למכור אותו לאחרים שאינם רואים לקיטתו. ואכתי קא מבעיא לי הזורע עצמו והוא לא לקט ולא ראה בעת לקיטתו אם מותר לו לאכול אותו או לא וקרוב אצלי שלא הלכו בדבר להחמיר אלא להקל".
מתבאר מדברי הרדב"ז שחכמים אסרו אכילת ירק בכרם בחו"ל אפילו לא נזרע במפולת יד, ואעפ"י שזריעתו מותרת בחו"ל, והוא נאסר רק למי שלקט או שראה בלקיטה בתור סייג שלא יגיע לזריעה במפו"י בא"י. יוצא מדבריו שחכמים החמירו לאסור בחו"ל משום כלאי הכרם של א"י.
אמנם מהכס"מ (הי"ד) משמע שאסור למכור לישראל ירק שישראל אחר יודע שגדל בכרם שכן הכס"מ שואל: "וקשיא לי מאחר שאסור באכילה למה ליה לרב משרשיא למזרעיה. וי"ל דהוה זרע ליה לזבוני לנכרי". משמע שלישראל אסור למוכרם אע"פ שמותר היה לזורעם. ונראה שנחלקו בדעת הרמב"ם במחלוקת שבין רש"י (ורדב"ז) לרי"ד ומאירי (וכס"מ).
עפ"י מחלוקת השו"ע והרמ"א לעיל נראה שבספק בחו"ל כלל לא החמירו ואפילו שהוא 'יוצר' לעצמו את הספק, כך נראה להסיק מהכס"מ שהביא את הרמב"ם להלכה ומדברי הרמ"א שהיקל עוד יותר בחו"ל.