חבל נחלתו י מב
סימן מב
אמו קודמת לכולם בפדיון שבויים
א. שנינו במסכת הוריות (יג ע"א): "מתני'. האיש קודם לאשה – להחיות ולהשב אבדה, והאשה קודמת לאיש – לכסות ולהוציא מבית השבי. בזמן ששניהם עומדים בקלקלה – האיש קודם לאשה". וכך נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רנב ס"ח).
ומפרש רש"י:
"עומדים בקלקלה – האיש למשכב זכור".
דין זה הוא מדיני הצלה ופדיון שבויים.
ובגמרא: "ת"ר: היה הוא ואביו ורבו בשבי – הוא קודם לרבו, ורבו קודם לאביו, אמו קודמת לכולם".
ופרש רש"י: "אמו קודמת לכולם – דאית לה זילותא טפי".
וכן באר המאירי:
"כבר ביארנו שבבני אדם גם כן קודמין קצתם לקצתם לפי מדרגתם מעתה מי שהיה הוא ורבו ואביו בבית השבי הוא קודם לרבו שאדם קרוב אצל עצמו ורבו קודם לאביו ובלבד ברבו מובהק כמו שביארנו במציעא ואמו קודמת לכלם".
בבאר שבע (הוריות יג ע"א) הביא סיבה נוספת להקדמתו לאביו ורבו וז"ל: "הוא קודם לרבו. דוחי אחיך עמך כתיב חייך קודמין לחיי אחיך. ואי בעית אימא סברא כל לגבי נפשיה עדיפא ליה, דאי פריק נפשיה יכול למיעסק בתורה ובמצות, ואי פריק ליה לרביה וקאי איהו בבית האסורים מאי אהניא ליה לדיליה זכותא דרביה. עד כאן לשון הרמ"ה ז"ל".
היינו שתי סיבות להקדמת האדם עצמו לרבו ואביו בפדיון מהשבי: ראשית משום שחייו קודמים לחיי אחרים, ובלשון המאירי שאדם קרוב אצל עצמו ויודע וחש צרות נפשו יותר מכולם, וזה נלמד מהפסוק 'וחי אחיך עימך'. ומסברא שיוכל בחירותו להתעסק בתורה ומצוות.
המדובר בבריתא שאמו קודמת הוא בפדיון מכספו שלו – של האיש שהוא נושא ההלכה, שהרי אם המדובר בסולם פדיון השבויים הרגיל לציבור הפודה את שבוייו הוא פודה באנשים לפי ייחוסם וחכמתם ולא ניתן היה לומר שהוא קודם.
ב. השאלה העולה היא: מדוע על אף שאדם קרוב אצל עצמו בכ"ז לפדיון מהשבי אמו (ואולי כל אשה מישראל) קודמת לו הרי הוא קרוב אצל עצמו אף יותר מאמו, וכן יוכל לקיים מצוות יותר מאמו.
ואין לדחות שמדובר בהלכה שנדחתה, שכן פסק השו"ע (יו"ד סי' רנב ס"ט): "הוא ואביו ורבו בשבי, הוא קודם לרבו, ורבו קודם לאביו, אמו קודמת לכולם. (וע"ל סימן רמ"ב סעיף ל"ד)".
ובאר הש"ך (ס"ק י): "קודמת לכולן – פי' אפילו לדידיה אף על גב דחייו קודמים לחיי אביו ורבו כדאיתא בס"פ אלו מציאות: אפס כי לא יהיה בך אביון – שלך קודם לשל כל אדם, וה"ל מכ"ש לחיי אמו דגרוע טפי, כדאמרינן בפ"ק דקדושין גבי מורא וכבוד אפ"ה להוציא מבית השבי אמו קודמת לכולן משום דלמא עבדי בה איסורא כ"כ בספר באר שבע דף כ"ב ע"ג ומשמע דאין בשביה זו משום סכנת נפשות, אבל אם יש סכנת נפשות חייו קודמין לשל אמו". וכן נקט בשכנה"ג (יו"ד סי' רנב הגב"י אות ג).
הש"ך מלמדנו שיש שני מישורים בענייני הצלה: הצלה ממוות לחיים, והצלה משבי*.
לגבי הצלה ממוות לחיים – אם האדם עצמו נתון בכך חייו קודמים לכל אדם.
לגבי הצלה משבי – חייו קודמים לכל איש אפילו הוא רבו או אביו בתנאי שאין אמו באותו שבי, אבל אם אמו בשבי היא קודמת אפילו לו, מחמת שיש בהפקרתה בידי שבאים זילותא טפי.
ג. לגבי הצלה ממוות לחיים הדברים ברורים, כיון שהלכה כאמור בבבא מציעא (סב ע"א): "עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך – חייך קודמים לחיי חבירך".
אולם לגבי גמילות חסדים בין בגופו ובין בממונו למדנו במשנה בבבא מציעא (לג ע"א): "אבדתו ואבדת אביו – אבדתו קודמת, אבדתו ואבדת רבו – שלו קודם".
וכן בגמרא: "מנא הני מילי? – אמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא (דברים טו) אפס כי לא יהיה בך אביון – שלך קודם לשל כל אדם. ואמר רב יהודה אמר רב: כל המקיים בעצמו כך – סוף בא לידי כך".
וכך נפסק להלכה בשו"ע (יו"ד סי' רמב סל"ה): "אבידתו קודמת לשל אביו ושל רבו". ואין זה רק בגמ"ח בממונו להקדים את שלו לכל אדם (ובמקום שההפסד מוכח – ש"ך שם) אלא לכאורה אף בגופו שהרי בשבי יש עינוי גופני ונפשי וקרוב למוות, ובכ"ז נפסק שאמו קודמת לכולם.
ונראה שהברייתא מלמדת על שלשה מישורים בהצלה. המישור הראשון ממוות לחיים ובו אין עדיפות לאשה ומשמע אפילו היא תלמידת חכמים או שקולה כדבורה הנביאה, האיש אפילו ממזר ועם הארץ קודם לה. המישור השלישי הוא המישור הממוני של כיבוד והצלת ממונו וגמ"ח בגופו לגוף מקבל הגמ"ח וכאן לגבי כל אדם אומרים: 'שלך קודם לשל כל אדם', אפילו לגבי אביו, רבו ואמו. המישור השני האמצעי הוא מישור של שבי שאין בו סכנת נפשות מיידית, אבל יש בו עינוי גופני, וכאן אע"פ שאותו קריטריון שהוא וחייו קודמים לפני כולם, בכ"ז אמו קודמת לכולם.
ד. יש מקום לעיין האם המדובר דוקא באמו או בכל אשה מישראל. או בדרך שאלה שונה: האם המדובר בדין פדיון שבויים או בדין כבוד אם. כיון שאין המדובר בגבאי צדקה שסכום ממון בידו ולגביו שייכים הכללים האחרים שנפסקו להלכה בדיני פדיון שבויים כמופיע במשניות בסוף הוריות, אלא המדובר באדם הנתון בשבי ופודה עצמו בממונו, צריך לדון מצד מה נובע החיוב להקדים את אמו, האם משום חיוב כבוד אמו או משום שהיא אשה מישראל וקרובה לזלזול והפקרה מצד השבאים.
אם נאמר מצד שהיא אשה מישראל, עולה השאלה: מדוע דוקא הוא חייב לתת את ממונו ולשלול את חרותו על מנת לפדות אשה מישראל, הרי זה שאף הוא בבית האסורים אינו מחייבו יותר מאחרים לתת את ממונו, וכשם שאם הוא היה בחוץ הוא לא היה חייב לפדות בכל או רוב ממונו כל אשה מישראל, כן אם הוא בשבי אינו חייב בכך. וודאי שאינו חייב למסור את חירותו עבור כל אשה מישראל שחירותו ודאי נחשבת כממונו, ואולי אף יותר מכך.
ולכן נראה שאמנם החיוב המוטל עליו הוא דוקא מצד מצות כבוד אמו, ולא מצד דין פדיון שבויים. והמשנה עוסקת בדין פדיון שבויים הרגיל, בעוד שהברייתא עוסקת בשני הדינים והיחס בינו לרבו ואביו הוא לפי גדרי פדיון שבויים בעוד שהקדמת אמו נובעת מדין כבוד אם המוטלת עליו ולא על אחרים.
ה. עולה שלפנינו גדר מיוחד במצות כיבוד אב ואם, שאע"פ שלמדנו בקידושין (לא ע"א): "שאל בן אלמנה אחת את ר' אליעזר: אבא אומר השקיני מים ואימא אומרת השקיני מים, איזה מהם קודם? אמר ליה: הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך, שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך". וא"כ כבוד אביו עולה על כבוד אמו, בכ"ז במצב של שבי שהוא יכול לפדות רק אחד מהם כבוד אמו עולה על כבוד אביו, בגלל החשש להפקרתה*. ונראה שה"ה אם הוא אינו שבוי ואביו ואמו שבויים הוא צריך לפדות את אמו לפני אביו.
וכך נראה להוכיח מתשובת מהר"ם המובאת במרדכי (כתובות הגהות מרדכי פ"א רמז רפח):
"שאלו להר"ם על ראובן שנתפס וגם אשתו נתפסה מצד אחר ומיסרין אותה ועמדו קרוביה ופשרו עבורה אם יכולין להוציא דמי פדיונה מיד שמעון שיש בידו פקדון אחד משל ראובן בעלה מי אמרינן כל כמה שלא נתפשר איהו גופיה מן השבאי ולא נודע כמה יעלו דמי פדיונו ואם יפדנה תחלה אז לא יוכל לפדות עצמו חייו קודמין לשל אשתו או לא. ונראה לי דאע"ג דלענין סידור בע"ח ולערכין איהו גופיה עדיף מאשתו כדאיתא פרק שום היתומים דקתני אבל לא לאשתו ובניו ויליף לה התם מקראי ובפרק המקבל נמי מייתי לה ה"מ לענין חיוב מזונותיו אבל להוציאם מבית השביה אשתו עדיפא, כדתנן פרק שני דהוריות האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבידה אשה קודמת לאיש לכסות ולהוציא מבית השבי ולכסות דקאמר היינו כששניהם ערומים ודאי דמכסין האשה תחלה וסברא הוא ואין צריך לפרש, ותניא התם בגמרא היה הוא ואביו ורבו ואמו בשבי הוא קודם לרבו ורבו קודם לאביו ואמו קודמת לכולם פירוש אפילו לדידיה, אלמא אף על גב דחייו קודמין לחיי אביו וחיי רבו והוה ליה למימר מכל שכן לחיי אמו דגריע טפי משל אביו כדאמרי' פרק קמא דקדושין גבי מורא וכיבוד אפילו הכי לענין להוציא מבית השבי אמו קודמת לכולם משום דלמא עבדי בה איסורא, אלמא כל היכא דחייב בפדיון האשה איהי קודמת אפילו לדידיה מטעמא דפירשנו אם כן אשתו כיון דמחייב בפרקונה איהי קדמא לדידיה ועדיפא מיניה ואף על גב דליתיה קמן, בית דין יורדין לנכסיו ופודין אותה ופרק רביעי דכתובות גבי מי שנשתטה או מי שהלך למדה"י ב"ד יורדין לנכסיו ומפרנסין וזנין את אשתו וכו' וכ"ש להוציאה מבית השבי דכולהו איתנהו ביה דיורדין לנכסיו ופודין אותה ואפילו בע"כ ואפילו עומד וצווח אל תפדוה מנכסי אין שומעין לו לאו כל כמיניה להפילה על הציבור כל זמן שיש לו נכסים. ובהוריות מסקינן כל זמן ששניהם עומדין לקלקלה האיש והאשה האיש קודם לאשה פירוש שרגילין במשכב זכור ויש לחוש לקלקול האיש כמו לשל אשה האיש קודם דטלטול דגברא קשה מדאיתתא, אלמא כל היכא דאיכא למיחש טפי לקלקול וקלון איהו קודם אחד האיש ואחד האשה ושלום מבר"ב".
עולה מדברי מהר"ם שכל מקום שישנה חובת פדיון על אדם מסויים (איש כלפי אשתו או בן כלפי אמו מדין כיבוד), הוא חייב קודם להוציא את האשה ואח"כ את האיש ואפילו אף מי שנותן את הממון (הבעל או הבן) נמצא אף הוא בשבי, ומטעם זה הקדים מהר"ם אשה לבעלה כשנמצאים בשבי, והאיש חייב להוציאה משביה לפניו על אף כל החשבונות שחייו קודמים.
ו. וכך כתב בבאר שבע (הוריות יג ע"א): "אמו קודמת לכולם. פירוש אפילו לדידיה, אף על גב דחייו קודמין לחיי אביו וחיי רבו, כדאיתא בסוף פרק אלו מציאות (ב"מ לג, א) אפס כי לא יהיה בך אביון (דברים טו, ד) אביון שלך קודם לשל כל אדם, והוי ליה למימר מכל שכן לחיי אמו דגריע טפי משל אביו, כדאמרינן בפרק קמא דקידושין (לא, א) גבי מורא וכבוד, אפילו הכי לענין להוציא מבית השבי אמו קודמת לכולהו משום דילמא עבדי בה איסורא. והא דתנן בפרק בתרא דכריתות (כח, א) האב קודם לאם בכל מקום, לאו דוקא בכל מקום אלא דוקא לענין כבוד כדמוכח שם במשנה. (הגה"ה. וכתב בהגהת מרדכי דכתובות (רמז רפ"ח) שמכאן פסק מהר"מ ז"ל שאם איש ואשתו שבויים אשתו קודמת לו אף על גב דליתיה קמן בית דין יורדין לנכסיו ופודין אותה ואפילו עומד וצווח אל תפדוה מנכסי אין שומעין לו. ע"כ הגה"ה)".
ועי' בס' ראש יוסף לרב חיד"א (הוריות יג ע"א ד"ה ואמו) שר"ל שהירושלמי בהוריות חולק על הבבלי ומקדים אותו לאמו. אולם בירושלמי (הוריות פ"ג ה"ד) לפנינו הגירסא כך: "הוא ואמו ורבו ואביו עומדים בשבי – הוא קודם לאמו ואמו לרבו ורבו לאביו. ולא מתניתא היא האשה קודמת לאיש לכסות ולהוציאה מבית השבי סברין מימר בשאין רבו שם אתא מימר לך ואפי' רבו שם". וא"כ הגירסא מסייעת לבבלי שאמו קודמת לכולם. ואף החילוק שרצה לעשות בין יש בו סכנת נפשות לאין בו לא נראה לענ"ד.
ז. אולם בניגוד לבעל כלפי אשתו שמשועבד לתת את כל ממונו כדי להוציא אשתו מהשבי אפילו הוא שבוי עימה, המצב שונה לגבי בן ואמו.
וצריך לדון האם חייב לפדות בכל ממונו, ומסתבר שלא, שאע"פ שלגבי עצמו רשאי לפדות עצמו בכל ממונו, לגבי אביו ואמו אינו חייב בכך. כך נראה מפסיקת השולחן ערוך (יו"ד סי' רמ ס"ה): "זה שמאכילו ומשקהו, משל אב ואם, אם יש לו. ואם אין לאב, ויש לבן, כופין אותו וזן אביו כפי מה שהוא יכול. ואם אין לבן, אינו חייב לחזר על הפתחים להאכיל את אביו. הגה: וי"א דאינו חייב ליתן לו רק מה שמיחייב ליתן לצדקה (כן כתב הב"י דנראה כן מדברי הרי"ף והרא"ש, וכ"כ הר"ן פ"ק דקידושין)".
עולה איפוא שאמנם הוא חייב להקדים את אמו אפילו לו עצמו בפדיון, אבל אינו חייב לתת את כל ממונו לכך.
המסקנה ההילכתית מכך מעט משונה: אם הוא, אביו ואמו בשבי, הקודמת לשחרור בממונו היא אמו, אבל אינו חייב לבזבז את כל ממונו כדי לפדותה, לגבי עצמו רשאי לבזבז את כל ממונו, וא"כ אם הוא רוצה לפדות עצמו בכל ממונו אומרים לו: אמך קודמת, אבל הוא יכול לומר: כדי להיפדות אני צריך לתת את כל ממוני ואיני מעוניין לפדות את אמי בכל ממוני, ולכן אפדה את עצמי וצ"ב*.
ח. וצריך לדון מה יהיה הדין אם אשה מישראל רבו ואביו בשבי, האם כיון שהוא אינו בשבי והוא רוצה לפדות את רבו ומאידך יש אשה מישראל שקודמת להם – יהיה מוטל עליו החיוב לפדותה קודם רבו, או שהחיוב להקדים אשה לאיש הוא על כל ישראל, אבל לגביו רבו שמחוייב בכבודו קודם, וצ"ע.