חבל נחלתו י לה
סימן לה
המשרה את אשתו ע"י שליש
בס' ויברך דוד (לרב ישראל דוד הרפנס בהל' כיבוד אב ואם סי' ג) כתב: "שהאיש משועבד לאכול עם אשתו וכמבואר ברמ"א (שו"ע אה"ע סי' ע ס"ב) שאינו יכול לומר לה שהיא תאכל לבדה אא"כ קבלה עליה מרצונה (דלא כהמחבר שם דרק בליל שבת מחוייב לאכול עמה) וסיים עלה (הרמ"א) שכן נראה לו".
וכיון שנראה לי שנפלה טעות בהבנתו נראה לי להעיר על דבריו.
פסק בשולחן ערוך (אה"ע סי' ע ס"ב): "בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה הראוים לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה, הרשות בידו, ובלבד שיאכל עמה בליל שבת".
והרמ"א הגיה: "(ויש חולקין וסבירא להו דלא יוכל לומר שהיא תאכל לבדה אא"כ קבלה עליה מרצונה) (טור בשם הירושלמי ובשם הרא"ש וב"י בשם רוב הפוסקים), (וכן נראה לי)".
לכאורה הצדק כדברי הרב הרפנס, שהשו"ע והרמ"א חלקו האם מותר הבעל לתת לאשתו את מזונותיה ותאכלם לבדה פרט לערב שבת, או שלפי הרמ"א אינו יכול לומר לה שתאכל לבדה אא"כ קבלה עליה.
אולם לפי הראשונים המחלוקת שונה, והשו"ע והרמ"א אולי קצרו, במקום שהיה ראוי להאריך.
הרא"ש (כתובות פ"ז סי' ד) שאל: "ואם תקשי לך דהכא (=לגבי מדיר את אשתו) אמרינן דאינו יכול להעמיד פרנס אלא עד שלשים יום, ובפירקין דלעיל (דף סד, ב) תנן: המשרה את אשתו ע"י שליש אלמא יכול לפרנסה ע"י שליש כ"ז שירצה? י"ל דהדירה שאני. ובירושלמי (פ"ז הלכה א) פריך ויעמיד פרנס. רשות ביד אשה לומר אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי והא תנינן המשרה את אשתו ע"י שליש כאן כשקבלה עליה כאן כשלא קבלה עליה אי כשלא קבלה עליה ואפי' יום אחד לא יעמיד".
היינו שני הסברים לסתירה בדבר משרה את אשתו ע"י שליש. לפי ההסבר הראשון יכול להשרותה ע"י שליש כמה זמן שירצה ובלבד שיאכל עימה מערב שבת לערב שבת ורק אם הדירה מותר להשרותה רק שלושים יום. לפי ההסבר בירושלמי יכול להשרותה ע"י שליש רק מרצונה ואף אז צריך לאכול עימה מע"ש לע"ש, ואם אינה מקבלת עליה אסור להשרותה ע"י שליש. אבל לא הוגדר שום חיוב על הבעל לאכול עם אשתו בקביעות יום-יומית. (ובאכילה נחלקו האמוראים – סה ע"ב אם אכילה כפשוטה או הכוונה לתשמיש המטה).
וכן הר"ן (על הרי"ף כתובות כח ע"א) באר: "מתני' המשרה את אשתו ע"י שליש. שנותן לה מזונותיה בבית אפוטרופוס ואינה מתגלגלת עמו. המשרה. המכרה. כירה גדולה [מ"ב ו] מתרגמינן שירותא. ובירושלמי בפ' המדיר [הלכה א] משמע דמתני' כשקבלה עליה דוקא הא לאו הכי יכולה היא שתאמר אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי דגרסינן התם אמתני' דאידך פרקין [דף ע א] דתנן המדיר את אשתו מלהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס, ויעמיד פרנס? כלומר לעולם, ומהדרינן רשות ביד האשה לומר אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי, ופרכינן עלה והא תנינא המשרה אשתו על ידי שליש כאן שקבלה עליה כאן שלא קבלה עליה. אלמא כי תנן המשרה אשתו על ידי שליש דוקא כשקבלה עליה אבל בשלא קבלה עליה לא. ובגמרא דילן נמי אמרינן עלה [דף ע ב] מאי שנא עד ל' עד שלשים יום לא שמעי ביה אינשי ולא זילא בה מילתא [טפי שמעי ביה אינשי וזילא בה מילתא], אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מהלכות אישות נראה דדוקא ע"י נדר הוא דאמרי' דמצי אמרה דזילא בה מילתא אבל שלא ע"י נדר לא וכפשטא דמתני' דהכא".
עולה מן הר"ן שמחלוקת הבבלי והירושלמי כפי שכתבנו לעיל, והשראה ע"י שליש שאוכלת בבית אפוטרופוס או שנוטלת מהשליש מזונות ואינה מקבלת מבעלה. ולפי הירושלמי מתביישת בכך ולכן יכול לתת לה מזונות ע"י אחר רק ברשותה, ולעומת זאת לפי הבבלי רק אם הדירה ומאכילה ע"י שליש מתביישת אבל סתם בהאכלה שלא בנדר אינה מתביישת, ולכן יכול להשרותה בסתם ע"י שליש, והרמב"ם פסק כבבלי.
השאלה היא מה המצב ההפוך להשראה ע"י שליש. בירושלמי הלשון: "אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי". בשיטה מקובצת (כתובות סד ע"ב) באר: "פי' משרה מי שאינו אוכל אשתו עמו ונותן לה מזונותיה על ידי אחר. הכא נמי ר"ל המאכיל לאשתו על ידי אחר". ורש"י במהדו"ק כתב: "שאינו מפרנסה בביתו אלא מספק מזונותיה על ידי שליש". ולכן מי שאוכלת עם בעלה אין הכוונה אכילה פיזית כל יום, אלא הכוונה שמתגלגלת עמו בעליותיו ומורדותיו הממוניים ואוכלת ממה שהוא מפרנס.
הרמב"ם (הל' אישות פי"ב הי"ב) נקט כפשט הבבלי (וכן פסק השו"ע): "בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה הראויות לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה, והוא אוכל ושותה לעצמו, הרשות בידו ובלבד שיאכל עמה מלילי שבת ללילי שבת".
ועי' לקמן בדברי הב"י שהסביר עפ"י המ"מ שאוכלת לעצמה היינו ע"י שליש ובבית מיוחד. וכן מתפרשים דברי הרשב"א (שו"ת ח"ד סי' עב).
וכך הביא הטור (אה"ע סי' ע) את שתי הדעות: "אבל אם אינה אוכלת עמו אלא נותן לה מזונותיה לבדה אז צריך להנהיגה כדרך שהיתה נוהגת בבית אביה שהרי ברשותו הוא ליתן לה מזונות והיא תאכל לבדה כל זמן שתרצה דתנן המשרה אשתו ע"י שליש פירוש שמפרנסה ע"י אחר. ובירושלמי משמע שאין יכול לפרנסה ע"י פרנס והיא תאכל לבדה אא"כ שיהיה מרצונה וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל".
וכך באר את דבריו הבית יוסף (אה"ע סי' ע): "ומ"ש ואוכלת על שלחנו מליל שבת לליל שבת ונותן לה מעה כסף לשבוע. שם במשנה אוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת ונותן לה מעה כסף לצרכה ובגמרא (סה:) מאי אוכלת רב נחמן אמר אוכלת ממש רב אסי אמר תשמיש ופסקו הרי"ף (כח:) והרא"ש (פ"ה סי' לח) כרב נחמן וכן פסק הרמב"ם בפי"ב מהלכות אישות (הי"ב) ולזה נתכוון רבינו שכתב אוכלת על שלחנו ופירש רש"י (סד: ד"ה ואוכלת) אוכלת עמו ליל שבת שהוא ליל עונה".
וכך כתב בשו"ת פרח שושן (חיו"ד כלל ב סי' א): "עוד כתב הרב וז"ל בקצור, והיה נראה לומר דליכא למקפד אלא כשתאכל עמו על השלחן, ויש סעד לזה מדברי הטור [סי' ע', דף ק"ה ע"א] שכתב ואוכלת על שלחנו מלילי שבת ללילי שבת וכן הוא לשון הרשב"א, מ"מ הך דיוקא לאו כלום הוא כיון דטעמא הוי משום זילותא גם בכה"ג איכא זילותא כו', ע"ש. ואני אומר דאי משום הא לא איריא, דהא לישנא דמתניתין ואוכלת עמו ולא קאמר על שלחנו, ומאי דנקט הטור והרשב"א אוכלת על שלחנו כבר כתב מרן בב"י דמשום דבלישנא דאוכלת עמו אפליגו בגמ' אם הוא אוכלת ממש או תשמיש, לכך נקטו אוכלת על שלחנו לומר אוכלת ממש ע"ש".
מתבאר כי ההוספה של הטור על המשנה שאוכלת על שולחנו באה כדי לחדד את המשמעות שאין המדובר בתשמיש אלא בסעודה. אבל אוכלת עמו אין הכוונה שבכל יום צריך לאכול עימה.
אף נושא הדיון בגמרא ובפוסקים אינו המחוייבות שלו להיות עימה, אלא המזונות שהוא חייב לה, שכאשר מתגלגלת עמו אינו צריך לתת לה יותר מיכולתו ואילו אם משרה ע"י שליש או נותן לה בית לעצמה והוא שולח לה מזונותיה הוא צריך לזונה לפי מעלת משפחתה.
ועי' ברכת אליהו על ביאור הגר"א (לאה"ע סי' ע ס"ב) שאף הוא הסביר זאת לא כאכילה בפועל אלא בפרנסה ישירה משל בעלה, ולא ע"י שליש או בבית אחר. וכן בשו"ת מהר"י ווייל (סי' קעב) כתב: "ואם היה דעתו בשבועתו שלא אכניסנה לביתי עד עולם פירוש לביתו לא יכניסנה אבל תהא בבית אחר ולשם יפרנסנה כמו המשרה אשתו ע"י שליש". ועי' שו"ת יביע אומר (ח"ג, אה"ע סי' טו אות יב) שאף הוא באר שאין המדובר באכילה משותפת אלא במגורים משותפים ואכילה מאותו תקציב ממוני. וכ"כ בפסקי דין רבניים (ח"ז פס"ד בעמוד ).
ומש"כ בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' קא אות ב): "אשה שאוכלת קודם התפלה אם צריכה לקדש. הנה לע"ד באשתו אינה צריכה לקדש דהרי היא משועבדת לבעלה לאכול דוקא עמו וכיון שבעלה אסור לאכול קודם התפלה וא"א לו לאכול הסעודה קודם התפלה אין זה זמן אכילה גם לה שלכן לא חל חובת קידוש גם עליה ומותרת לאכול בלא קידוש. (עיין ברמ"א אה"ע סימן ע' סעי' ב' שלרוב הפוסקים גם הוא אינו רשאי להאכילה לבדה ופשוט שהיא ודאי אינה רשאה לכו"ע)". נראה שדיבר בליל שבת בלבד, אבל הראיה מהרמ"א אינה על חיוב האכילה עם אשתו כל יום.
מסקנה
דברי הרמ"א: "דלא יוכל לומר שהיא תאכל לבדה" – אין הכוונה לחיוב אכילה משותפת מידי יום ביומו, אלא הכוונה לאכילה בביתו ועפ"י יכולתו הכלכלית של בעלה, לעומת מי שמפרנס אותה ע"י שליש או שנותן לה מעון פרטי מחוץ לביתו ושולח לה צרכיה לשם.