חבל נחלתו י לד
סימן לד
שבע ברכות בליל יום השמיני לחופה
שאלה
סעודת 'שבע ברכות' התחילה ביום האחרון של שבעת ימי המשתה של חתן וכלה סמוך לשקיעה. האם מותר או צריך לברך את שבע הברכות על כוס יין בסיום הסעודה או מכיון שהיא הסתיימה בליל היום השמיני שוב אסור לברך את ברכות הנישואין?*
א. האם ברכות הנישואין נגררות אחר זמן הסעודה
בשמירת שבת כהלכתה (ח"ב פרק נט הלכה יט והערה עג) כתב שכיון שעבר הזמן אין מברכים והסתמך על שו"ת 'האלף לך שלמה' לר"ש קלוגר. הגר"ש קלוגר (אה"ע סי' קז, קח) שואל שאלה זו ומשיב שלא מצא לכך גילוי ברור, אולם נראה לו שאין לברך ואין זה דומה ל'רצה' ביציאת השבת או ב'יעלה ויבוא' בר"ח שאומר אף שהסעודה המשיכה לאחר צאה"כ משום שבשבת ור"ח התחייב בהזכרה מיד בתחילת הסעודה ואף אח"כ לא פקעה, אבל ב'שבע ברכות' התחייב רק אם יש פנים חדשות בזמן ברכת המזון ואותה ברך לאחר צאה"כ, וכיון שעבר היום נחשב כאילו הסתלקו הפנים חדשות. בסימן הבא באר שלשבע ברכות ברכת המזון היא הגורם וא"כ הסעודה עצמה היא רק מעין 'גורם דגורם' ומסיק שספק ברכות להקל. וכן הביא בשש"כ שם בשם הגרשז"א שפסק שלא לברך באמצע הסעודה שבע ברכות משום ששייכות דוקא אחר ברכת המזון*.
בשו"ת גינת ורדים (או"ח כלל א סי' כח) כתב: "שאלה נסתפקנו אם יברכו ברכת חתנים ביום אחרון בסעודה שעושין בחצות היום א"ד אמרינן מקצת היום ככולו וכבר שלמו ז' ימי חתונה".
ומשיב שאין אומרים בשבעת ימי משתה מקצת היום ככולו אלא צריכים שבעה ימים שלמים. ומוסיף: "ואין לסתור מה שכתבנו משום דהא דקמן שיום ראשון של החופה אינו יום שלם ואע"פ כן חשבינן ליה כיום שלם וא"כ ה"ה ליום אחרון כי במה שכתבנו לעיל מתורץ דכיון דדבר זה תלוי במעשה כל עוד שלא נעשה המעשה לא ימצא מקום לחול וכשימצא מקום לחול אפי' שיהי' בערב היום חשיב יום שלם כיון שמשעה שמצא מקום לחול הוא נוהג והולך מה שא"כ ביום אחרון שכבר חלה השמחה ונמשכה לכן צריך לקיים השמחה עד תשלום יום".
ומשלים תשובתו: "ואם סעדו בבית החתן ביום שביעי לעת ערב וגמרו סעודתן קודם הלילה ועדין לא בירכו ברכת המזון נראה דאין יכולין לברך ברכת חתנים בברכת המזון כיון שכבר יצאו שבעת ימי שמחה לגמרי שלא אמרו רז"ל אלא מברכין ברכת חתנים כל שבעה ואי מברך בליל שמיני נמצא שמברכין ברכה זו ח' ימים וזו מנין לנו ואין לנו לתרץ ולידחק דהא נמי מיקריא דהוי שבעה לבד ואין לעשות אוקמתא ולזלזל בברכות כדאמרי' בע"ז אוקמתא לאיסורא עבדינן בתמיהה ומכ"ש כשהתחילו לסעוד מבע"י ונמשכה סעודתם גם בליל א' שאין לברך משום דבכה"ג גם הסעוד' עצמה היתה שלא בימי שמחה וע"כ לא אפליגו הפוסקים אי אזלינן בתר תחלת סעודה או בתר גמר סעודה כדאיתא בא"ח סי' קפ"ח וסי' רע"א אלא לענין הזכרה בלבד שאין שם מטבע ברכה מחודש, אכן כשיש ברכה מחודש כה"ג חמיר טובא ונראה דלכ"ע לא יברך. ואגב אורחין אנו למדין דלכ"ע שפיר מצי לומר בברכת המזון שהשמחה במעונו כיון שאין כאן ברכה בשם ומלכות ואינה הפסק באמצע ברכה ותו דסעודה זו בשביל שמחת חתן וכלה נעשית וקמאי אקילו בה מכי רמו שערי באסינתא ולית דין צריך בֹשש".
עולה מדבריו לגבי שאלה דידן שאף הוא סבור ובצורה יותר מוחלטת מהגר"ש קלוגר, שאין לברך שבע ברכות בליל שמיני, אם נמשכה הסעודה לאחר צאה"כ, משום שברכת חתנים היא ברכה נוספת והיא אינה בימי השמחה.
וכן בחידושי הגרי"ז החדשים (סי' סד) כתב: "בברכת חתנים צריך שהברכות יהיו דוקא בתוך ז' ימי המשתה, ולא סגי בהתחיל ביום השביעי לפני שקיעת החמה, ולא שייך בזה הדין של רצה בשבת ויעלה ויבוא ביו"ט דאזלינן בתר תחילת הסעודה. והטעם, חדא דאחר ז' אין זה בית חתנים ובעינן ברכת חתנים בבית חתנים דוקא, ועוד דהתם כל עיקר החיוב הסעודה מחייב, ולכן אזלינן בתר תחילת הסעודה. אבל חיוב ברכת חתנים אינו מחייב הסעודה, אלא דמברכין על כוס של ברכת המזון אבל אין זה המחייב, ולכן אין לזה שייכות לתחילת הסעודה".
אולם בהמשך הביא דברים שסותרים לדבריו שכן כתב: "מרן ז"ל אמר דברכת חתנים [הברכה האחרונה משבע הברכות] אשר אחר הסעודה יש לה שייכות לברכת המזון. ודקדק מלשון הרמב"ם (פ"ב מהל' ברכות ה"י) שכ' ברכה זו "שמוסיפין" "בבית חתנים, ובמה שכתב מוסיפין נקרא שיש לה שייכות על ברכת המזון. וסיפר הגר"מ בדידיה הוי עובדא כאשר מרן ברך שבע ברכות ברך תיכף לאחר ברכת המזון קודם הרחמן, ומשום דיש לה שייכות לברכת המזון, ע"כ".
מדבריו הראשונים משמע כמהרש"ק, שו"ת גינת ורדים והגרשז"א שאין לברך ז' ברכות אחר שכלו שבעת ימי הנשואין, אולם מדברי מרן (=כנראה אביו הגר"ח הלוי סולוביצ'יק), משמע שלא כן.
כאשר חושבים על השאלה שהעמדנו בראש פרק בולטת העובדה שהראשונים שתקו ולא דברו מאומה. והלוא השאלה לא התחדשה בדורנו?! וכי בימיהם לא היו שאלות אלו של שבעת ימי משתה שהסעודה בסיומם גלשה ליום הבא? מדוע על 'רצה' ו'יעלה ויבוא' בברכת המזון דברו ופסקו ובשבע ברכות – שתיקה רבתי?! נראה שהתשובה היתה ברורה כ"כ לראשונים שלא ראו צורך לדבר בה. וכאן שתי אפשרויות: האחת לנהוג כמו בברכת המזון של סעודה שלישית ולברכן אף שעבר היום או שלא לברכן. השתיקה מלמדת לפי עניות דעתי שאין לשנות משבת ויו"ט שאל"כ היה על הראשונים לגלות זאת, שכן החילוק אינו כה ברור, וראיה מכך שהמהרש"ק כותב שאין לו גילוי בהלכה על כך ולכן הוא הוא פסק לאיסור. נראה לענ"ד ששתיקת הראשונים מוכיחה שלא כשש"כ וסיעתו.
הרמ"ע מפאנו (סי' מ) דן האם מברכים שבע ברכות לאלמון שנשא אלמנה ודעתו היתה שאין לברך להם אחר שבאר מה ענין יומא קמא (יבואר לקמן בפרק הבא) וכתב בהמשך: "דברים אלו ברורים אצלי ובהם יצאתי לישע בעלי סברא זו והסכימה דעתי עמהם כאמור, אבל מה נעשה במקום שנהגו לברך שבע ברכות בסעודה ראשונה שאכלוה בלילה גם לאלמנה שנשאת לאלמון ונתלים באילן גדול הוא ספר אגודה שכתב זה לשונו: אחד בתולה ואחד אלמנה טעונה ברכה כל שבעה והני מילי שנשאת לבחור ודאיכא פנים חדשות אבל ליכא פנים חדשות לא, אבל באלמון שנשא אלמנה אפילו איכא פנים חדשות ופנים חדשות – אינו אלא יום אחד, פנים חדשות פירש רבי יצחק דוקא דחביבין ומרבה שמחה בשבילם, ובמיימוני פירש דוקא שלא שמעו הברכה, ושבת קרי פנים חדשות במדרש שוחר טוב על מזמור שיר ליום השבת, ואם התחיל בתוך יום רביעי ונמשכה עד הלילה או הותחלה בלילה מברכין בלילה ולא ביום שלאחריו כן משמע מדרב אשי לקמן. ובאלמון שנשא אלמנה ביום ו' נראה דאין מברכין אלא לסעודת הלילה ולא למחרת בשבת דלא תלי בפנים חדשות, עכ"ל (=האגודה). נראה שהוא מפרש יומא קמא דבתולה סעודה קמייתא וכדברי בעל הטורים, ויום אחד לברכה דאלמנה ה"נ שהוא תופס לילו כדין אנינות לילה לאסור אכילת קדשים פרק טבול יום, ומנה לדין הבראה שנוהגת בלילה, וכן עמא דבר אחרי סברת בעל הטורים וכשר הדבר בעיניהם לשמח אלמון ואלמנה בברכת חתנים פעם אחת בסעודה אפי' בלילה שלאחריו דלא ליחזי דערבה כל שמחה לגבייהו; ולולא פשט המנהג שלא לחלק בין נשאת ביום ה' לנשאת ביום ו' ולעולם מברכין לה בלילה ז' ברכות היה אפשר לומר דלא פליג ספר אגודה אהני אשלי רברבי דלעיל ושאני יום ו' שלא הותר לקבוע בו סעודה, וכבר מצאתי פתח לחלוק זה וכיוצא בו מדברי קצת חכמי דורנו שכתבו כדין זה בפנים שונים, אבל המנהג שהוקבע על פי זקנים מוכיח דל"ש, ולפי זה צריך לומר דלא נקט ספר אגודה יום ו' אלא לרבותא שאעפ"י שמקצת שבת הוכשר לברכה כלו לא הוכשר לאלמנה".
מבואר בדברי האגודה, וכך מבינם אף הרמ"ע מפאנו שמברכים שבע ברכות בסוף הסעודה אפילו התחילו אותה אחר חשיכה באלמנה, ומשמע שהן לבתולה והן לאלמנה 'יומא קמא' הוא יום הסעודה לאחר הסעודה, וממילא עולה שהיום השביעי הוא יום הסעודה השביעי, ולא היום השביעי מן החופה, והיום השביעי בלשוננו אינו השביעי אלא הששי! ולכן צריך לברך על הסעודה אף שהסתיימה ביום שלאחריו. (ועיין בפרק הבא).
ונראה שניתן ללמוד לגבי שאלה דידן אף מדברי ר"מ המאירי שכתב בכתובות (ז ע"ב): "אע"פ שביארנו בברכת חתנים לאלמון ואלמנה שאינה אלא יום אחד, מכל מקום יראה שאם לא הזמין בסעודה עד הלילה לענין זה נדון כיומו ומברך שבע ברכות שלא יאמרו סעודת חתן יוצאה בלא שבע ברכות ואע"פ שלא אמרו אלא יומא קמא ענינו יומא קמא וכל הנכנס בתחומו ר"ל כל דאתי מחמתיה וסעודה ראשונה אע"פ שהיא בלילה מצרכי היום היא, ולא עוד אלא שיש מפרשים יומא קמא סעודה ראשונה ואף בברכת חתנים של בחור ובחורה פירשוה כן להחמיר שלא לברך שבע ברכות בלא פנים חדשות אלא בסעודה ראשונה ולא כל היום שאין הכונה אלא בסעודה ראשונה, ומביאים ראיה ממה שאמרו בפסחים דף ל"ו ע"א יומא קמא לא תלישי לי בדובשא שפירשו בתוספות סעודה ראשונה של לילה שהיו נוהגים בלחם עוני כל סעודתם וכן בלילה שניה שהיא במקום ראשונה, ואף כאן סעודה הראשונה הנעשית לכבוד חפה ואע"פ שלא התחילו ביום ונותנים טעם בדבר שכל שלשה ימים סרך שמחה ויש בהם מקום לשבע ברכות בסעודה ראשונה שבהם. ואף אנו ואבותינו נוהגים בפורים שחל להיות ערב שבת שמתחילין בסעודה מבעוד יום עד שיקדש היום ופורסין מפה ומקדשין וגומרין את הסעודה ומזכירין בה של פורים מטעם זה שהרי אף חמשה עשר יום נס הוא והדין נותן להזכיר בה של פורים אע"פ שעבר יום ארבסר בשעת הברכה הא בשאר סעודות שבערבי שבתות וימים טובים וראשי חדשים ומוצאיהם הכל הולך כשעת הברכה ואפילו אכל מבעוד יום ושכח ולא בירך ומשחשיכה נזכר מברך כראוי לשעת הברכה וכן כתבנוה באחרון של פסחים וכן כתבנו שם שכל שמברך בין השמשות דנין אותו כיום הקדושה ומזכיר מעין המאורע הן בכניסה הן ביציאה וכן נראה לי ברור".
בדברי המאירי שני טעמים עיקריים האחד שלא יאמרו סעודת חתן יוצאה בלא שבע ברכות, וטעם זה שייך אף בסעודה אחרונה של שבעת ימי משתה, ועוד משום שהיא נעשית לכבוד שמחת החיתון ואע"פ שבאלמנה מברכים רק יום אחד כל שלשה ימים סרך שמחה הוא וכן נוהגים בסעודת פורים ביום ששי להזכיר פורים בסיום סעודת שבת אע"פ שכבר עבר י"ד ואע"פ שלגבי רצה ויעלה ויבוא לדעת המאירי אין מזכירים בצאת השבת ור"ח. וכן לגבי היום השמיני אף הוא שייך בשמחה שהרי החתן צריך לשמח את אשתו שנה שלמה ואף בשולחן ערוך (אה"ע סי' סב סי"ג) פסק: "וכן סעודה שעושים אותה אחר הנשואין, מחמת הנשואין, שנים עשר חדש, מברך: שהשמחה במעונו". ורק משום שעתה ערבה כל שמחה אין נוהגים כן. נמצא שאף לשאלה שלפנינו שייכים שני טעמים אלו ולכן מן הראוי שאם התחילו בסעודה ביום השביעי והיו פנים חדשות והם נוכחים בשעת ברכה יש לברך שבע ברכות.
מצאתי בשו"ת יביע אומר (ח"ה אה"ע סי' ז) בתוך דבריו לגבי מקצת היום ככולו בשבעת ימי משתה שהתייחס לשאלות והראיות שהבאנו לעיל, וז"ל: "ומה מאד תמהתי על הרה"ג רמ"ש וסרמן בשו"ת שאלת משה (חאו"ח סי' יט). ושנית שגם שאר פוסקים מודים שאם נסתיים יום שביעי, אין לברך על סעודת יום שביעי, ז' ברכות, וכמש"כ בשם הגרש"ק, וכ"פ הברכ"י. וכ"כ בס' בית עובד (דיני ברכת חתנים סעיף כט). ובס' ברך את אברהם (סי' עא אות כה). ע"ש. וע' בס' שער המים בתשו' (סי' ח) שכתב דבכה"ג יש לברך ז"ב בלי שם ומלכות. ע"ש. ולא זכר מהגו"ר. ובעולת שמואל קונפורטי (סי' ד) תמה על הגו"ר ושער המים מד' הכנה"ג אה"ע (סי' סב הגה"ט אות לג), באלמון שנשא אלמנה שיש להם יום אחד לברכה, אם התחילו בסעודה ביום ונמשכה עד הלילה, כ' בפסקי תוס' (כתובות סי' ל) שמבר' ז"ב בלילה וביום שלאחריו, והאגודה כ' שמבר' בלילה ולא ביום שלאחריו. וכן הסכים הרמ"ע מפאנו (סימן מ). וסיים הכנה"ג, שלמעשה היה מסכים להאגודה והרמ"ע מפאנו. וכ"כ עוד בשיורי כנה"ג א"ח (סי' קפח הגב"י אות יט), שאף לר' ירוחם וסיעתו דס"ל שאם לא התחילו בסעודה עד הלילה אינם מבר' ז"ב, מ"מ אם התחילו בסעודה ביום ונמשכה בלילה אפשר דס"ל שמברכין, כיון שהתחלת הסעודה נתחייבה בברכת חתנים. ע"ש. וא"כ ה"נ ביום שביעי כיון שהתחילו ביום ונמשכה הסעודה בלילה י"ל שמבר' ז"ב. עכת"ד. ולפע"ד י"ל דשאני התם שעכ"פ יש לו שלשה ימים לשמחה, שזהו ג"כ טעמו של מרן הב"י בבד"ה שחולק על ר' ירוחם, וס"ל דיומא קמא ר"ל סעודה ראשונה, אף על פי שהתחילו בלילה שלאחריו, שהלילה נמשך בזה אחר היום שלפניו, כיון שלא סעדו החתן והכלה והשושבינין. וכדברי מרן מבואר במאירי (פ"ק דכתובות עמוד לז) וז"ל: אף על פי שביארנו בברכת חתנים לאלמון ואלמנה שאינה אלא יום אחד, מ"מ אם לא הזמין בסעודה עד הלילה, לענין זה נידון כיומו, ומברך ז' ברכות, שלא יאמרו סעודת חתן יוצאת בלי ז"ב, ומ"ש יומא קמא, ענינו יומא קמא וכל הנכנס בתחומו, ר"ל כל דאתי מחמתיה, וסעודה ראשונה אף על פי שהיא בלילה מצרכי היום היא. ולא עוד אלא שי"מ יומא קמא פי' סעודה ראשונה, ואפי' בבחור ובתולה פירשו כן וכו', ואף כאן סעודה ראשונה נעשית לכבוד חופה, אף על פי שלא התחילו ביום, ונותנים טעם לדבר שכל שלשה ימים סרך שמחה הם, ויש בהם מקום לשבע ברכות בסעודה ראשונה שלהם. ע"ש. והוא תנא דמסייע למרן הב"י בבד"ה הנ"ל. (וע"ע במג"א סי' תקמו סק"ד). ומ"ש הרא"ש: דלא גרע מפנים חדשות, אף על גב דבאלמון ואלמנה לא שייך זה, כוונתו של מרן דלא גרע מפ"ח גבי בחור ובתולה. וכ"כ האחרונים. ואף על פי שהרדב"ז ח"א (סי' תקעו) פסק כד' רי"ו, בהתחילו בסעודה בלילה שאין לברך. ע"ש. מ"מ אם התחילו מבעו"י בסעודה שפיר עבדינן עובדא כד' מרן הב"י. וכדברי האגודה והרמ"ע והכנה"ג. וכן פסק החכמת אדם (כלל קכט סי' ד). ע"ש. ודלא כמ"ש הרב בירך את אברהם (סי' עא אות נד) שלפ"ד הגנת ורדים הנ"ל גם כאן אין לברך, וסב"ל, ושכ"כ הזכל"א. ע"ש. שיש לחלק כאמור. וע"ע בשו"ת יעלת חן (סי' ח). ובשו"ת חיים ושלום ח"ב (סי' לא). ע"ש. (וע' בשו"ת האלף לך שלמה (חאה"ע סי' קח) בבחור ובתולה שהתחילו מבעו"י בסעודה ביום הראשון וסיימו בלילה, ולא היו שם פנים חדשות, שאין לברך ז"ב. וי"ל ע"ד). ומעתה אין זה ענין לנ"ד שהתחילו בשביעי וסיימו בליל שמיני שכבר עברו לגמרי ימי השמחה. וכ"כ בס' חינא וחסדא (דקי"ד ע"א), ושדינו של הגו"ר בזה הוא מוסכם מהאחרונים. ע"ש. וע"ע בשו"ת פעולת צדיק ח"ב (סי' פא). ע"ש. ואכמ"ל יותר".
נראה לענ"ד כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע, שאין לדחות דברי ראשונים מפני אחרונים והאגודה והמאירי דברו בבירור, אם האגודה שדיבר מאימתי מתחיל יום ראשון של שבעת ימי משתה, ואם המאירי שדבריו ברורים לגבי אלמון שנשא אלמנה ומהם ניתן להשליך לשאלה דידן, וכמוש"כ בשיירי כנה"ג (או"ח קפח, ב"י סי"ט) ודחיית הגר"ע יוסף לחלק שאף באלמנה שמח עימה ג' ימים, אינה מספיקה לדחות שהרי בבתולה שמח עימה שנה שלמה ואף לנפילת אפיים יש כתבו שבבוקר יום השמיני אין נופלים בשחרית כמוש"כ המג"א (סי' קלא ס"ק יב). וע"כ נלענ"ד שאם כבר התחילו לסעוד ביום השביעי קודם השקיעה ניתן לברך שבע ברכות ואין בכך ברכה לבטלה ולא ספק ברכות להקל, ולא כפי שפסק הגרע"י שליט"א*. ועי' להלן.
ב. אימתי מתחילים שבעת ימי החופה
השאלה שהעלנו בראש שייכת הן בחופה לאחר שקיעה אך אז סיום היום השביעי ברור, לעומת זאת אם החופה היתה לפני שקיעה והסעודה אחר שקיעה כאן עולה השאלה ממתי מונים את שבעת ימי המשתה מתחילת החופה או מזמן שבע הברכות שלאחר הסעודה. והבאנו לעיל דעת האגודה המובא ברמ"ע מפאנו שיומא קמא מתחיל מן הסעודה הראשונה ולא מן החופה.
לשאלה מאימתי מונים שבעת ימי הנישואין ישנה משמעות מלבד לחיוב שבע ברכות בסעודות בהן פנים חדשות אף לימים שהחתן אסור לצאת למלאכתו.
פסק הטור (אה"ע סי' סב): "לא היו שם פנים חדשות אין מברכין ז' ברכות אלא בסעודה הראשונה ל"ש אכלו בו ביום או בלילה של אחריו אלא שהשמחה במעונו ואשר ברא מברכין כל ז' ונראה דאפי' אלמנה לאלמן שאין מברכין ז' ברכות אלא יום אחד".
הבית יוסף (אה"ע סי' סב) כתב כך: "לא היו שם פנים חדשות אין מברכין ז' ברכות אלא בסעודה ראשונה. כבר נתבאר במה שכתבתי לעיל דאיתא בפ"ק דכתובות רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו, מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו, ואי לא אפושי שמחה בעלמא נינהו מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא.
"ומ"ש לא שנא אכלו בו ביום או בלילה שלאחריו. כבר כתבתי שכן כתב הרא"ש אהא דרב אשי [בדק הבית] ומשמע דלהאי מילתא לא שאני לן בין אלמון שנשא אלמנה לבחור שנשא בתולה דכיון דבתרווייהו ביומא קמא שבע ברכות ויומא קמא פירושו סעודתא קמייתא אפילו (איכא) [אינה] בו ביום מה לי בהא ומה לי בהא. אבל רבינו ירוחם (נכ"ב ח"ב קפו ע"ב) כתב וז"ל יום ראשון מברך לעולם כל שבע ברכות כלומר בסעודה ראשונה אחר ברכת המזון ואפילו לא אכלו עד הלילה כתבו המפרשים דכל סעודת יום ראשון מברכין שבע ברכות ואם היא אלמנה ולא אכלו עד הלילה אין מברכין עכ"ל. ואיני יודע מנין לו לחלק בכך כי הרא"ש שפירש יומא קמא סעודה קמייתא לא חילק בדבר".
עולה* מדברי הטור והב"י ש'יומא קמא' הוא היום בו ברכו שבע ברכות בסעודת הנישואין. ולפי"ז אם ברכות הנישואין היו לאחר צאה"כ אע"פ שהחופה היתה לפני שקיעה שבעת הימים נמנים מסיום סעודת הנישואין*.
נראה כי בשאלה זו, תלויה ההלכה האם נצרכים בסעודת הנישואין לפנים חדשות או שאין זקוקים לפנים חדשות מכיון שזו הסעודה הראשונה של החתונה.
פסק הטור (אה"ע סי' סב): "ומברכין אותם כל ז' אחר אכילה והוא שיהא שם פנים חדשות שלא אכלו בחופה אפילו היו בשעת ברכה".
משמע מדבריו שההשתתפות בחופה ובברכות הנישואין הנאמרות בה אינם מחשיבים את המשתתפים בה לפנים חדשות, ולכן אי"צ פנים חדשות בסעודת הנישואין. ומכאן עולה שתחילת שבעת ימי המשתה אינם בברכה מתחת לחופה אלא בסעודה שלאחריה, ולכן אם הסעודה היתה אחר צאה"כ מונים את שבעת ימי המשתה מזמן הסעודה וא"כ הם מסתיימים לא ביום השביעי לחופה אלא ביום שביעי לסעודת המצוה לאחר החופה, ולכן מי שהיה בחופה ולא בסעודה נחשב בשאר הימים כפנים חדשות.
ובאר הבית יוסף (אה"ע סי' סב): "ואהא דאמרינן בגמרא (ח.) רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא, כתב הרא"ש (שם): יומא קמא יש מפרשים סעודה קמייתא ומיהו אם לא אכלו עד הלילה מברכין משום דלא גרע מפנים חדשות כיון דאכתי לא אכלו בני החופה. [בדק הבית] ומדברי הרמב"ם נראה דאפילו בסעודתא קמייתא דיומא קמא לא מברכינן ז' ברכות אלא אם כן היו האוכלים אחרים שלא שמעו ברכות הנישואין בעת הנישואין, וכתב עליו הרמ"ך לפי סוגיית הגמרא ברכת חתנים בסעודה נתקנה וכיון שכן אין נכון שיפטור ברכת הנישואין ברכת הסעודה, ומנהגינו לברך ברכת חתנים בסעודה אף ע"פ שהיו כל הקהל בשעת הנישואין ושמעו ברכת חתנים עכ"ל וזה כדברי הרא"ש ורבינו וכן הוא המנהג הפשוט".
עולה* מדברי הב"י שבניגוד לרמב"ם, ספירת שבעת ימי המשתה של הנישואין מתחילה מסעודת החתונה, וברכות הנישואין מתחת לחופה אינן תחילת שבעת ימי המשתה.
וכן פסק בשולחן ערוך (אה"ע סי' סב ס"ז): "במד"א, כשהיו האוכלים הם שעמדו בברכת הנשואין ושמעו הברכות; אבל אם היו האוכלים אחרים, שלא שמעו ברכת נשואין בשעת נשואין, מברכין בשבילם אחר ברכת המזון ז' ברכות, כדרך שמברכין בשעת נשואין, והוא שיהיו י', וחתן מן המנין. וי"א שאפילו היו בשעת החופה ושמעו הברכות, אם לא אכלו שם עד עתה, מקרי פנים חדשות ומברכים בשבילם ז' ברכות אחר ברכת המזון, וכן פשט המנהג". והכריע הב"י שלא כרמב"ם. וכך הביא ובאר זאת בערוך השולחן (אה"ע סי' סב סכ"ה).
על דברים אלו קשה תשובת הרא"ש (כלל כו סי' ב) שכתב: "וששאלת: חתן הבא ממקום אחר וכאן כנס אשה, ואחר שברך שבע ברכות מוליכה עמו למקומו, מאימתי מונין שבעת ימי החופה?
"דע, כי משעת הברכה מונין שבעה ימי החופה; כי החופה היא מקום יחוד חתן וכלה, ומשעת הברכה, שהותרו להתיחד, מתחילין ז' ימי החופה, הן בעיר שנעשית שם הברכה הן בעיר אחרת. וגם לא ידעתי טעם למה לא יאכלו בעיר, או בשדה, אחר הברכה, בכל מקום שירצו? שמא כך היא סברתם: אם יאכל בעיר אחרי שבעה ברכות, יתחילו בעיר שבעה ימי החופה, ואז לא תצא כלה מחופתה! אבל אין הדעת נוטה כך, שיהיו תלויין שבעה ימי החופה באכילה ראשונה, אלא בשבעה ברכות, כמו שכתבתי. ושלום, כנפש אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל".
ודברי הרא"ש הללו מורים שלא סעודת הנישואין היא תחילת ימי החופה, אלא מעת הברכות מתחת לחופה מתחילים שבעת ימי ימי המשתה.
וכן פסק הרמ"א (סי' סב ס"ו) כרא"ש: "ואלו ז' ימים מתחילין מיד לאחר ז' ברכות שבירך בראשונה".
ועוד יותר מהם כתב מפורש שלא כדעתנו בערוך השולחן (סי' סב סל"א): "שבעת ימי המשתה מתחילין מיד לאחר שבע ברכות שבירכו בראשונה והיינו מהברכות של שעת החופה ולא מסעודה הראשונה, ולכן כשהחופה היתה ביום ואח"כ בלילה היתה הסעודה נחשב גם היום שלפני הלילה בשבעת ימי המשתה ואפילו נמשך כמה ימים מהחופה למשתה הראשון כגון שהעמיד החופה ומיד נסע עם כלתו לעיר אחרת ושהו בדרך כמה ימים מ"מ נחשב השבעה מיום החופה [תשו' הרא"ש כלל כ"ו]".
אלא שלהבנת ערוה"ש יקשה מהגמרא בכתובות (ח ע"א): "רב אשי איקלע לבי רב כהנא, יומא קמא בריך כולהו; מכאן ואילך, אי איכא פנים חדשות – בריך כולהו, ואי לא – אפושי שמחה בעלמא הוא, מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא".
והרי רב אשי ברך שבע ברכות כל היום הראשון ולא החשיב את היום הראשון לפי זמן ברכות החופה*. ואף הב"י (הו"ד לעיל) כתב בדעת הרא"ש: "ויומא קמא פירושו סעודתא קמייתא אפילו (איכא) [אינה] בו ביום". עולה שדעת הרא"ש שיומא קמא של שבעת ימי החופה הוא יום הסעודה הראשונה, ולכאורה דבריו בתשובה סותרים לדבריו בהלכות, ועוד שאף לגבי הצורך בפנים חדשות כתב שסעודת נישואין ראשונה אינה צריכה פנים חדשות. וע"כ נראה להסביר ברא"ש, ובכך תדחה דעת ערוה"ש, שסעודת נישואין לאחר החופה היא חלק מהחופה, והרא"ש בתשובתו לא דקדק לחלק בין סעודת נישואין לבין החופה אלא חילק בין החופה לבין ימים שאחריה, אולם אף בתשובתו סבר ששבעת ימי המשתה מתחילים מזמן סעודת הנישואין וברכותיה כפי שבאר לענין 'יומא קמא'. ולכן נראה שאף במציאות ימינו תחילת שבעת ימי המשתה הם בסעודה ראשונה, ולכן אין צריך פנים חדשות לאותה סעודה.
וכך עולה מדברי הים של שלמה (כתובות פ"א סי' כ): "דין חופה שלנו אתחלתא דנשואין הוא, וקונה לכל מילי. ולענין (שמחה) [ברכת] חתנים, קרוי חופה, במקום שעושין סעודת קבע לחתן עם שושבינים, בין בביתו, בין במקום אחר, ואפילו אין סעודה רק לחתן לבד ושושבינים, [בלא הכלה] מברכין. וכל הבתים שאוכלין מן סעודת החתן מברכין כל ברכת חתנים. ומנהג יפה הוא להביא הכלה לשם. ושם ביארנו דשמשי הסעודה האוכלין אחר סעודת נשואין, אין מברכין כל ברכות, רק שהשמחה במעונו".
עולה אף מדברי היש"ש שברכת חתנים היא החופה במקום סעודת החתונה.
בשו"ת יביע אומר (ח"ה אה"ע סי' ז) הביא כדברינו משו"ת כנסת יחזקאל (סי' ס דפ"ג ע"ג), שכתב להוכיח שבדין שבעת ימי המשתה לא בעינן ז' ימים מעת לעת, אלא מקצת יום הראשון ככולו, ומשלים עליו ששה ימים. והביא כדברינו את דברי הגמרא והב"י, ומוסיף הכנ"י: "ומ"מ אף שדעת מרן הב"י רחבה מדעתינו, ויוסף דעת מה שאנחנו לא נדע, גם לפי דעתו אם אין עושים סעודה ביום הא' ודאי שז' ימי המשתה מתחילין מסעודה ראשונה שבלילה, ואם בתולה נישאת ביום הרביעי והסעודה בליל ה', גמר ז' ימי המשתה הוי בליל ה' שאחריו, אבל במדינה שעושים סעודה בעשרה תיכף אחר החופה כמו באשכנז, ודאי דמקצת יום ראשון ככולו, ותיכף בהגיע ליל רביעי כבר כלו ז' ימי המשתה. והעולה מזה שאם מנהג קהלת השואל לעשות סעודה ביום ד' אחר חצות ולברך ז"ב, אסור לברך בליל רביעי שאחריו ז"ב, וכ"ש ביום רביעי שאחריו, דהוי ברכה לבטלה, אבל אם אין עושים סעודה בעשרה עד הלילה, יעמדו במנהגם לברך ביום ד' שאחריו. ואל תשיבני מתשו' הרא"ש כלל כו דמשמע שתחילת ז' ימי המשתה מן החופה, דשאני התם שעיקר פלפולו אם נוסעים למקום אחר ומתעכבים יום או יומים. ע"כ".
ומכאן הוכיחו האחרונים שהיום השביעי מסתיים לא אחר ז' ימים מעת לעת אלא מקצת היום הראשון ככולו ובתנאי שהיתה בו החופה והסעודה אבל אם החופה היתה לפנות ערב והסעודה לאחריו – מתחילים למנות את שבעת ימי המשתה מהסעודה.
הגר"ע יוסף הקשה על הכנ"י מדברי הרא"ש בשו"ת שהבאנו ולא קיבל את דחייתו של הכנ"י, ולכן הסיק: "וכ"פ מרן בש"ע (סי' תקמו ס"ג). ולכן גם לענין התחלת מנין שבעת ימי המשתה, מונים משעת הנישואין שבהם עיקר השמחה, ולא משגחינן בסעודה ראשונה. וע"ע בס' המקנה בקו"א (סי' סב ס"ו). ע"ש. וכ"כ הפתחי תשובה (סי' סב ס"ק יב), שמד' החלקת מחוקק מוכח שלא כדברי הכנסת יחזקאל שתולה ד"ז בסעודה, ושכן פסק הגאון מליסא בסידורו. ושכן הוא פשטות הרמ"א. ע"ש. וכן מצאתי בס' טהרת המים (מערכת ב אות עא) שדחה ד' הכנסת יחזקאל והעולת שמואל הנ"ל, והעלה שאם עשו הנישואין ביום ד', והסעודה בליל ה', שבעת ימי המשתה מסתיימים בסוף יום שלישי שאחריו, ואין להתחשב בסעודה, כפשט דברי הרא"ש שאינו מחלק בזה, ושכ"מ בתשו' הרשב"א והש"ע הנ"ל. ולא יהא אלא ספק הא קי"ל סב"ל. עש"ב. ולפע"ד אפי' ספק אין לחשבו, ונ"מ שאם נהגו שלא כד' הרא"ש והרמ"א אינו מנהג".
והקשה על שו"ת רב פעלים (ח"ד יו"ד סי' לט) שכתב בתשובת שאלה שמתחיל ספירת שבעת ימי המשתה מזמן סעודת הנישואין ואם היא נערכה בלילה לאחר החופה מתחילים שבעת ימי המשתה מהיום הבא ולא מיום החופה. ושוב הקשה על דברי ר' יוסף חיים מתשובה אחרת שלו שלא התייחס לסעודה (שו"ת רב פעלים ח"ג, אה"ע סי' י).
ומסיק הרה"ג רע"י בעל יבי"א: "המורם מכל האמור שאם סידרו הקידושין ובירכו ברכות הנישואין ביום רביעי לפני שקיעת החמה, אע"פ שהייחוד של החתן והכלה נעשה בליל חמישי, אינם יכולים לברך: שבע ברכות בבית החתן אלא עד סוף יום שלישי שאחריו, שאז מסתיימים שבעת ימי המשתה לענין זה, ואע"פ שלדעת הרמב"ם וסיעתו, וכן לדעת מרן הש"ע, החופה היא שמביאה לתוך ביתו ומתייחד עמה, וכבר כ' הרמב"ם (בפ"י מה' אישות ה"ו): שהמקדש את האשה ובירך ברכת חתנים, ולא נתייחד עמה בביתו, עדיין ארוסה היא, שאין ברכת חתנים עושה נישואין, אלא הכניסה לחופה. וכ"כ ר' ישעיה מטראני בשו"ת הרי"ד הנד"מ (סי' מז). ע"ש. וכ"כ מרן בשו"ת ב"י לאה"ע (דיני קידושין סי' יב). ע"ש. ולפ"ז בנ"ד שהייחוד נעשה בליל חמישי, אין שבעת ימי המשתה מסתיימים אלא בסוף יום רביעי שאחריו, כי אין שבעת ימי המשתה מתחילים אלא מן הנישואין, מ"מ כיון שיש פוסקים שסוברים שפריסת הטלית על ראש החתן והכלה נחשבת לחופה, וקי"ל ספק ברכות להקל אפילו נגד דעת מרן, לכן יש להתחיל מנין שבעת ימי המשתה לענין שבע ברכות מיום רביעי עצמו, וכמ"ש הרא"ש בתשובה, וכ"פ הרמ"א והאחרונים. וממילא אין לברך שבע ברכות אלא עד סוף יום שלישי הבא, משום ששבעת ימי המשתה אין מונים להם מעת לעת. ואפילו אם התחילו בסעודה ביום שלישי שאחריו ונסתיימה הסעודה בליל רביעי, אינם יכולים לברך שבע ברכות. (ומכל מקום אם סיימו הסעודה סמוך לשקיעה של יום שלישי, ומברכים בהמ"ז בבין השמשות, יכולים לברך שבע ברכות בבין השמשות, משום ספק ספיקא, שמא הלכה כהרמב"ם ומרן הש"ע שאין שבעת ימי המשתה מסתיימים עד סוף יום רביעי, ואת"ל כהחולקים שמא בין השמשות יום הוא, ובצירוף סברת ר"ת הו"ל ג' ספקות, והרבה אחרונים סוברים שאפשר לברך מספק ספיקא, וכמש"כ בס"ד בס' חזון עובדיה ח"א ס"ס מט, ובפרט כאן שספר תורה גבן, הוא מרן שקבלנו הוראותיו). ומכל מקום יש להורות לחתן שלא יעשה מלאכה עד סוף יום רביעי הבא, ושמח את אשתו אשר לקח, מאחר שהרמב"ם ומרן ס"ל שהוא אסור בעשיית מלאכה עד סוף שבעת ימי המשתה משעת החופה דהיינו הייחוד, וכבר כ' בשו"ת שערי רחמים ח"ב (חאה"ע סי' טז) שאנו קבלנו הוראות מרן שסובר שהחופה היא ייחוד הראוי לביאה. ע"ש. ומטעם זה ג"כ אין לומר תחנונים ונפ"א בבהכ"נ שהחתן מתפלל שם עד סוף יום רביעי, כי עדיין תורת חתן עליו".
ואף שקוטנו עבה ממותני נלענ"ד הקטן לחלוק על דבריו. ויהיו דברי כדברי תלמיד הדן בקרקע לפני רבותיו.
ראשית, לא התחשב בדברי המאירי ובעל האגודה אע"ג שהם ראשונים וכל שאר החולקים עליהם אחרונים ויש אחרונים המחזיקים בשיטת הראשונים שברכות הנישואין הם חלק מן הסעודה וכיון שהסעודה התחילה ביום יש לברך שבע ברכות כמו שהביא הגרי"ז מאביו. ובפרט ששאר הראשונים שתקו מהשאלה ונראה ששיטתם היא שאין לחלק בין רצה לברכות הנישואין. ועוד שהראנו שלרא"ש ולטור 'יומא קמא' לשבעת ימי משתה הוא יום סעודת הנישואין וברכותיה ולא יום החופה, והבאנו דברי הטור ושו"ע שפנים חדשות מקרי אותם שלא השתתפו בסעודה ראשונה אע"פ שהשתתפו בחופה ואם החופה היא תחילת שבעת הימים מדוע יחשבו כפנים חדשות הלא היו כבר בחופה* והשתתפו בשמיעת הברכות וברכו כבר לכבודם. ועוד שדחיית הכנ"י לקושיה מהרא"ש נכונה שכן הרא"ש לא הבחין בתשובתו אם עושה אף סעודה או שרק מברך ברכות החופה ומיד הזוג נוסע מהמקום. ומנהג ישראל לעשות סעודת נישואין מיד לאחר החופה ולכן הרא"ש לא הפריד בין הדברים.
ועל כן נראה לענ"ד שבמקום שהחופה היתה לפני שקיעת החמה, ו'חדר היחוד' היה בלילה, או הסעודה היתה בלילה, במקרים כאלו ודאי יש להורות* שמותר לברך שבע ברכות כאשר הסעודה בסוף שבעה ימים מהחופה, אע"פ שהברכות יבורכו בלילה שאחריו היינו שביעי לסעודה ושמיני לחופה. וכאשר הגר"ע יוסף עצמו אסר עליו את המלאכה ביום השמיני*.
ג. ספק ספיקא בברכות
כיון שהן דברי הגר"א נבנצל שליט"א והן דברי הגר"ע יוסף שליט"א מורים שאין לברך שבע ברכות ביום האחרון שהסתיים אחר שקיעה"ח, כאשר החופה היתה לפני שקיעה והסעודה שאחריה הסתיימה אחר שקיעה, נראה לי להוסיף פרק זה העוסק בספק ספיקא בברכות.
במקרה הנוכחי ישנו ספק ספיקא הרי מדעת האגודה והמאירי עולה שיש לברך שבע ברכות אף לבתולה שכאשר סעודת היום השביעי הסתיימה לאחר שקיעה"ח (ואף הגר"ש קלוגר כתב שהוא מסתפק ולא הכריע בבירור) ואף אם נאמר שאין הלכה כמותם, הרי דעת ראשונים (לפענ"ד) ואחרונים ששבעת ימי ברכת שבע ברכות מתחילה בסעודת החופה ולא בחופה עצמה וא"כ הוי ספק ספיקא לחיובא אם לברכן, ולכן נראה שצריך לברך אף לפי דעת החולקים שלא לברך.
כתב הפמ"ג בספרו תיבת גמא (דברים פ"ג אות א): "ואם בשאר ברכות ויש ספק ספיקא לחומרא, עיין בלח"מ (הל' ברכות ד, ז), מבואר ספק ספיקא בברכות לחיובא מברך, ולא אמרינן ספק ברכות לקולא גבי בירך על הפרפרת. ועיין במשנה למלך הלכות אבות הטומאות ופריי ליו"ד בסימן ק"י ספק ספיקא לחומרא בדרבנן, תליא במחלוקת במשנה מקוואות (ב, א) הטמא שירד לטבול ספק טבל ספק יש בו כשיעור ספק מים שאובים בטומאה דרבנן טהור, שי"א אפי' שיש כל הספיקות האלו ספיקן לקולא, אלמא ספק ספיקא להחמיר בדרבנן לא מהני, וה"ה בספק ברכות דרבנן לקולא, ואסור להחמיר דעובר על לא תשא, ולפ"ז מי שאכל כשיעור וספק אם בירך ברכה אחרונה, ואחר כך אכל עוד וספק אם אכל כשיעור, שיש ספק ספיקא לברך, שמא לא בירך מקודם, ושמא אכל עתה כשיעור וכדומה לזה, תליא בפלוגתא זו".
ודברי הלח"מ שהזכיר הם בהסברת הרמב"ם (הל' ברכות פ"ד ה"ו): "בירך על הפת פטר את הפרפרת שאוכלין בהן הפת ממיני התבשיל ופירות וכיוצא בהן".
והלחם משנה הקשה ותרץ: "ואם תאמר כיון דאסיק בתיקו ספק ברכות להקל ודילמא בית שמאי פליגי אסיפא ורבנן סברי דפרפרת פטר מעשה קדרה והלכה כוותיהו ואין לברך על מעשה קדרה אחר שבירך על הפרפרת. וי"ל דהוי כעין ספק ספקא דספק אי ארישא פליג וכ"ע מודו דלא פטר פרפרת מעשה קדירה או אסיפא. ואם תמצא לומר אסיפא הא איכא ב"ש דסבירא להו דלא פטר ודילמא הלכה כוותיהו אף על גב דעל הסתם לית לן למפסק כותייהו אהני לן הא לחלק בין ספק ברכות להקל דאמרי' בעלמא להך דהכא ואמרינן דהכא דמי לספק ספקא". ובכך שהוי ספק ספיקא בברכות תרץ מדוע לדעת הרמב"ם מברך. וכן משמע משו"ת גינת ורדים (או"ח כלל א סי' טז) ומשו"ת כתב סופר (יו"ד סי' קפא) שבספק ספיקא בברכות מברך.
אמנם דעת שו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ב או"ח סי' מ) שאין לברך בספק ספיקא דברכות.
וכן בשו"ת שמחת כהן (יו"ד ב סי' קכא) כתב בתוך תשובתו: "ובמה שהתרתי משום ספק ספיקא, לכאורה י"ל בענין הברכה לא מהני ספק ספיקא וכדעת הרב מכתם לדוד דבברכות כל מה שאתה מרבה ספיקות וספיקי ספיקות כולם להקל. אך סברת הרב מכתם לדוד ז"ל אינה מוסכמת ורבים חולקים וס"ל דבספק ספיקא יכול לברך והיא דעת הגאון ערך השלחן ז"ל [ע' להרב ישיב משה ח"א סי' של"ב ושל"ו ולהרב המגיה זצ"ל בספר בן פורת יוסף מערכת ע' אות א' ד"ה ולענין וכו' באורך] ועוד דדעת הרדב"ז ז"ל דאם הספק בגוף המצוה והכרענו להכשיר יכול שפיר לברך כיון שאין הספק בגוף הברכה ונמשכו אחריו הרבה מהאחרונים [ע' להרב ישיב משה הנ"ל סוף סי' רנ"ד שהוכיח כסברת הרדב"ז כה"ג ממה שמכשירים חסרון תגין דשעטנ"ז ג"ץ ע"ש ועיין עוד לו בסי' ש"ו ושל"ד ושמ"ה]. גם הרב פרח מטה אהרן ח"א סי' ע"ה והרב דבר משה סי' ס"א הכשירו בנדונם שהוא כעין נדון דידן מכח ספק ספיקא. ועוד דכבר הסכימו האחרונים ז"ל והביא דבריהם הרב קול יעקב אות ו' דהא דבתוך שלש לא יתפור אם בדיעבד תפר ותקן בדבק ונמצא בעת קריאת ספר תורה לא יוציאו ס"ת אחר וכל שכן במקום שאין ס"ת אחר שיש לקרות בו. ע"ש. ומזה מבואר דפיסול זה אינו פיסול גמור בענין שאין לברך עליו רק לענין דלכתחלה צריך לתקן דהטעם הוא לדעת רש"י משום דמגונה הדבר ודעת הנמק"י משום דחיישינן שמא יקרע אח"כ וא"כ אין זה גורם לפיסול זה שתהיה ברכתו לבטלה וכמובן ולכן שפיר יש להכשיר משום ספק ספיקא ויכול לברך". ודעתו לברך בספק ספיקא.
ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' קיח) ובשו"ת יביע אומר (ח"ד או"ח סי' י) וכן בשו"ת יחוה דעת (ח"ד סי' כז) כתבו שהוא מחלוקת הפוסקים ולא הכריעו.
בספר ברכת ה' לגר"מ לוי זצ"ל (ח"א פ"ב סעי' ט-יג) אף הוא הביא שזו מחלוקת הפוסקים והביא שהלבוש (או"ח סי' יז) כתב לברך שטומטום ואנדרוגינוס יברכו על טלית שמתעטפים בה משום ס"ס שספק הם אנשים וחייבים בציצית ואף אם הם נשים דעת ר"ת (ובני אשכנז) שנשים רשאיות לברך על מ"ע שהז"ג. וסייעו המאמר מרדכי מדעת השו"ע באו"ח (סי' תפט ס"ד) שמי שספק לו אם שכח לספור חוזר ומברך בימים הבאים משום ס"ס. ובאר הגר"מ לוי שדעתם שספק ספיקא לחיוב הוא כרוב לחיוב ולכן צריך לברך. והביא הרבה אחרונים שסברו כך. לעומתם הביא דעת רבים מהאחרונים שסוברים שאין לברך כלל, אפילו יש הרבה ספיקות לחיוב. וכתב שהלכה כדעה אחרונה שאין לברך כאשר כתב בשדי חמד (כללים מערכת ב כלל א, סי' יח אות י) שכך נקטו רבנן בתראי. אמנם בהלכה הבאה (ס"י) בספרו כתב שאם דעת הב"י שצריך לברך יש לברך. וא"כ כאן נראה שדעת הב"י שחייבים לברך כיון שמונים את ימי המשתה החייבים בשבע ברכות מהסעודה הראשונה שמיד לאחר החופה ולא מהחופה עצמה.
ולכן חוזרני על הראשונות שנראה לענ"ד שבמקום שהחופה היתה לפני שקיעת החמה, ו'חדר היחוד' היה בלילה, או הסעודה היתה בלילה, במקרים כאלו יש להורות שמותר לברך שבע ברכות כאשר הסעודה בסוף שבעה ימים מהחופה, אע"פ שהברכות יבורכו בלילה שאחרי היינו שביעי לסעודה ושמיני לחופה. וכאשר הגר"ע יוסף עצמו אסר עליו את המלאכה ביום השמיני. וכש"כ לזוג ספרדי שלא היה חדר יחוד אלא לאחר הסעודה בלילה כשהלכו לביתם.