חבל נחלתו יט מז
סימן מז
בקדושתו של אהרן
שאלה[עריכה]
על אלו אכילות1 מברכים הכהנים: 'אשר קדשנו בקדושתו של אהרן'?
א. על אלו אכילות מברכים: קדשנו בקדושתו של אהרן
לכהנים מטבע ברכה מיוחד במצוות שנצטוו עליהם: 'אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו'. אנו מכירים זאת היטב מנשיאות כפים, ונסקור מה שנאמר על מצוות אחרות של כהונה.
כתב הרמב"ם (הל' ביכורים פ"א הל' ב):
"וכל האוכל מתנה שיש בה קדושה מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול כך וכך".
ומפרט זאת שוב בהלכות תרומות (פט"ו הכ"ב): "כל האוכל תרומה מברך ברכת אותו מאכל ואח"כ מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה, וכך קבלנו וראינו אותם מברכין אפילו בחלת חוצה לארץ שגם אכילת קדשי הגבול כעבודה שנאמר עבודת מתנה אתן את כהונתכם".
לפני שנעיין בהלכה, נתבונן לגבי אלו מתנות דיוננו. כתב הרמב"ם (הל' ביכורים פ"א ה"ד):
"מה הן השמנה שאין נאכלין אלא במקדש. בשר החטאת אחד חטאת העוף ואחד חטאת הבהמה, ובשר האשם בין תלוי בין ודאי, וזבחי שלמי ציבור, ומותר העומר, ושירי מנחות ישראל, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ולוג שמן של מצורע, אלו אינן נאכלין אלא במקדש".
והמשיך בהלכה ה: "ומה הן החמש שאינן נאכלין אלא בירושלים, חזה ושוק של שלמים, והמורם מן התודה, והמורם מאיל נזיר, ובכור בהמה טהורה, והבכורים, אלו אינן נאכלין אלא בירושלים".
וכך כתב בהלכה ו: "ומה הן החמש שבא"י, התרומה, ותרומת מעשר, והחלה ושלשתן קדש, וראשית הגז, ושדה אחוזה ושניהן חולין, אלו אינן זוכין בהן מן התורה אלא בא"י, ואין אוכלין תרומות וחלות של ארץ ישראל אלא בא"י". ובאחרונות: ראשית הגז ושדה אחוזה אינם נאכלים.
וכן הביאו עוד ראשונים משמו של הרמב"ם.
הסמ"ג (ספר מצוות גדול לאוין סימן רנח) מביא: "כתב רבינו משה (שם הל' כב) כל האוכל תרומה מברך ברכת אותו מאכל ואחר כך מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה וכן קבל מרבותיו, וכן ראה שנוהגין שמברכין אפילו בחלת חוץ לארץ שגם אכילת קדשי הגבול כעבודה שנאמר עבודת מתנה אתן את כהונתכם".
וכן האורחות חיים (הלכות חלה): "וכתב הרמב"ם ז"ל הואיל וזו מדבריהם (מותר) [מוטב] לרבות בנאכלת לפיכך של שריפה אין לה שיעור אלא כל שהוא ושל אכילה אחד ממ"ח וזו של אכילה מותרת לזבין ולזבות. ואין צריך לומר לשאר טמאים. ופי' עוד בפ' ט"ו מהלכות תרומה כל האוכל תרומה מברך ברכת אותו מאכל ואחר כך מברך בא"י אמ"ה א"ק בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה וכן קבלנו וראינו מברכין אפי' בחלת חוצה לארץ שגם אכילת קדשי הגבול בכלל עבודה שנא' עבודת מתנה אתן את כהונתכם". (וכן בכלבו סי' פט). והביא כן אף המנחת חינוך (מצוה קלד) ושיעור האכילה כזית.
הרמב"ם בהל' מעשה הקרבנות מפרט את מצות האכילה בקרבנות, מתחיל בקדשי קודשים ועובר לקודשים קלים. וכתב על כך המשנה למלך (הל' מעשה הקרבנות פ"י ה"א): "אכילת החטאת והאשם מצות עשה וכו'. נראה דמלתא דפשיטא היא שהכהן מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול חטאת או אשם. וכל זה מתבאר ממ"ש רבינו בסוף הל' תרומות גבי אכילת תרומה ובריש הלכות בכורים כתב כל האוכל מתנה שיש בה קדושה מברך כו'".
וכ"פ הרמ"א (יורה דעה סי' שכב ס"ה) שעל חלה בחו"ל שמאכילים כהנים שאין טומאה יוצאת מגופן מברכים אשר קדשנו בקדושתו של אהרן ואוכלים.
וכך כתב בשערי צדק (שער מצות הארץ חכמת אדם פרק יד ס"ד): "חלת חוצה לארץ אינה אסורה לטמא מת ושאר טומאות, אלא למי שטומאה יוצאת מגופו, כגון בעל קרי וזבים ונדות ויולדות. אבל אם טבלו מטומאתם, ויש אומרים שצריך גם כן הערב שמש, מותרים. ומברך עליו בתחילה המוציא, ואחר כך מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה. ומכל מקום עכשיו אין נוהגים ליתן שום חלה לכהן אפילו קטן, שצריך לשמרה מעכו"ם ומזרים. ועוד שאין אנו יודעים אם הם כהנים באמת, שאין להם ספרי יחוס. ושמא נתחללו אמותיהם לכהונה בזמן הגזירות. ומכל מקום בערב פסח שהחלות מרובים פה קהילת קודש ווילנא, יש נוהגים לתנם לכהן על פי הגר"א".
ב. מקור הברכה על אכילות כהנים
הר"י קורקוס מבאר את מקורו של הרמב"ם כך: "תוספתא דברכות פ"ז העושה כל המצות צריך לברך וכיון שאכילת תרומה מצוה ודאי שצריך לברך עליה, ובמסכת מעשר שני ולא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו וי"מ דהיינו ברכת הפרשה ואפשר לפרש דברכת אכילה קאמר דכולי קרא בהכי מיירי ומשם יש ללמוד שגם אכילת תרומה צריכה ברכה".
וכן הכסף משנה כתב בפשטות: "מאחר שאכילת תרומה מצוה פשיטא שיברך עליה".
אמנם הרדב"ז פרש: "כל האוכל תרומה מברך וכו'. פסחים פרק אלו דברים (דף ע"ב) גרסי' ותרומה היכא איקרי עבודה דתניא מעשה בר"ט שלא בא אמש לבית המדרש לשחרית מצאו ר"ג א"ל מפני מה לא באת אמש לב"ה א"ל עבודה עבדתי א"ל כל דבריך אינם אלא דברי תימה וכי עבודה בזה"ז מנין א"ל הרי הוא אומר עבודת מתנה אתן את כהונתכם וכו' עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת ב"ה ע"כ. והכי דריש מתנות כהונה שנתתי לכם הרי הן כעבודה. ואין אכילת תרומה מ"ע כאכילת קדשים לפיכך אמאי מברך עליה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה וי"ל וצונו שיאכלו התרומה הכהנים ולא זרים שהדבר ידוע שאם רצה הכהן שלא לאכול תרומה כל ימיו הרשות בידו ולא עבר על עשה וא"כ היכן צוה2 אלא ודאי כך הוא שצוה שתהיה התרומה מותרת להם כנ"ל".
בספר כבוד יום טוב (לרי"ט דאנון, הל' מעשה הקרבנות פ"י ה"א) כתב:
"אכילת החטאת והאשם מצוות עשה וכו'. כתב הרב מל"מ נראה דמילתא דפשיטא היא שהכהן מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול חטאת או אשם כמ"ש רבינו בסוף הלכות תרומות ובריש הלכות בכורים וכו' וכ"כ בריש פ"א מהלכות אלו יעו"ש, ומרן בכ"מ לא הראה לנו מקום כבודו של דין זה אלא כתב בהלכות תרומות מאחר שאכילת תרומה מצוה פשיטא שיברך עליו, ואני בעניותי תמיהא לי על שניהם המלכים דדין זה מפורש יוצא מתוספתא דפ"ה דברכות דתני היה מקריב זבחים בירושלים אומר ברוך שהחיינו וכו' כשהוא מקריבם אומר ברוך אתה ה' וכו' להקריב זבחים כשהוא אוכלם אומר ברוך אתה ה' וכו' לאכול זבחים"...
ונראה להקשות על דבריו כי בחטאת ואשם ישנה מצוה חיובית על הכהנים לאכול ובעלים מתכפרים, אולם במתנות הנאכלות בירושלים ובגבולין לא מצאנו חובת אכילה כחובת גברא, וא"כ מנין הראיה?!
שאלתו של הרדב"ז היכן נצטוו הכהנים על אכילת תרומה קשה. כיון שאם עיקר המצוה היא שלילית – שלא יאכלו זרים את התרומה, מדוע שכהנים יברכו, הרי על בשר איננו מברכים אע"פ שנאסר לנו לאכול אלא בשר שחוטות ולא נבלות ולא אבר מן החי וכד'.
אולי ניתן לתרץ שבאכילת תרומה לכהנים מתקיימת מצוה, אע"פ שלא נצטוו מצוה חיובית על האכילה. וכן באכילת ביכורים וחלה. וכעין אכילת פירות שביעית (לסוברים שלא כרמב"ן שלדידו היא מצוה חיובית) ואכילת מצה לפי הגר"א, בשאר ימי הפסח שבעצם האכילה מקיימים מצוה, אע"פ שאין מצוה חיובית לאכול מצה.
וניתן ללמוד זאת מדברי המהר"י קורקוס שכתב שהברכה על תרומה נלמדת ממעשר שני, והרי אכילת מעשר שני אף היא אינה מצוה חיובית אלא שאין לאבדו וצריך לאוכלו בטהרה בירושלים, ואעפ"כ אכילתו נחשבת מצוה ומברכים על אכילת מעשר שני.
ומצאתי ברשימות שיעורים (רי"ד סולובייצ'יק, סוכה לה ע"א) שהגדיר כי באכילת תרומה שתי מצוות:
"כדי להבין תשובת רש"י, נ"ל שלרש"י יש שתי מצוות באכילת התרומה:"
"א) מצות אכילה לגברא הכהן דהיא מצות עבודת מתנה של הגברא. מצות אכילת הכהן דומה לאכילת מצה בליל הפסח; יש בה קיום מצות גברא של אכילה".
"ב) קיום מצותה של החפצא של התרומה שתאכל לכהנים. תרומה עומדת לאכילה וקדושתה מחייבת שתאכל. מצות שמירת התרומה ואיסורי הטומאה והפסד התרומה מוכיחים שהחפצא של תרומה ניתנה לאכילה – אכילת הכהנים מהווה קיום מצות החפצא".
הא קמן שגם על מצות חפצא מברכים אשר קדשנו במצוותיו אף שאינה מצוה חיובית.
וכן הביא בס' דף על הדף (יומא לט ע"א): "והבית הלוי (ח"א סי' ב) כתב דבפסח ובמצה החיוב על האדם, שמחויב לאכול פסח ומצה, אבל באכילת קדשים המצוה שהבשר קדשים יאכלו, וע"כ הרשות ביד הכהן לתת לאחרים לאכלם, ועע"ש, [וכעין זה כתב בדורש לציון שם]. ועיין עוד בשו"ת חתם סופר או"ח סי' מט וסי' קמ".
ג. האם הציווי לאכול מתנות כהונה כדרך מלכים מוכיח שהאכילה היא מצוה
לכאורה, בכל מתנות כהונה הנאכלות ישנה מצוה לאוכלן כדרך המלכים צלי בחרדל, ואם כן יש מכאן ראיה שהתורה ציותה לכהנים על אכילתם.
אולם תוספות בכורות (כז ע"א) כתבו שאף במתנות שהן חולין קיימת מצוה זו, וא"כ לפי הרמב"ם לעיל אין מברכים על מתנה שאין בה קדושה. וז"ל תוס': "ואתי למינהג בהו מנהג דחולין – ובעינן (זבחים דף כח.) למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלין בצלי ובחרדל ובכל מתנות כתיב למשחה אפילו בזרוע ובלחיים ובקיבה כדמשמע הכא וגבי תרומה לא מצינו שיצריך בשום אכילה בגדולה דשמא לא שייך גדולה אלא בבשר". ונראה שמקורם מחולין קלב ע"ב.
עיין בשאלה בספר דף על הדף (בכורות כז ע"א):
"בגמ': ותנא מ"ט לא קאמר מתנות כהונה, אמר לך, תרומה דקדושת החוץ היא דכיון דלא מתחטא, לא אתי למטעי בה, הני כיון דקדושת דמים נינהו, אתי למיטעי בהון".
"וברש"י (ד"ה אבל וכו'): שאם רצה מוכר בשר בכור וזרוע לחיים וקיבה לישראל, ותו לא בעי ישראל למכלינהו בצלי וחרדל כי היכי דעבד כהן, אתי כהן למיטעי וסבר כיון דבני קנין נינהו תתחל קדושתייהו אד' זוזי כו', ואתי למנהג בהו מנהג דחולין שלא יאכלם בצלי וחרדל כדינא כמפורש בפ' הזרוע, ומשום הכי לא תנינהו, עכ"ל".
"וכתב הגאון האדר"ת זצ"ל בספרו הר המוריה – אדני ירושלים (בקו' ילקוט דוד ע' קל): והוא חידוש גדול, שמשמע שהיא מצוה לאוכלם בצלי ובחרדל, ואם לא הוא נוהג בהם מנהג חולין, וע"כ אסור ליקח זוזי מישראל אבי אמו של כהן. ונראה לכאורה מזה שיצרך לברך בעת אכילתם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, כמו בכל אכילת תרומה וקדשים, והוא דבר שאי אפשר, דהא הם חולין גמורים ומותרים לכל אדם, ואיך יתכן שיברך באכילתם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן".
"ובהג"ה (שם) מביאים: עיין בשו"ת צפנת פענח (מהדורת ווארשא סי' ר"ל) ובערוך השלחן זרעים סי' קלז ס"ג שכתבו דאין הכהן מברך על אכילת זרוע לחיים וקיבה ע"כ".
"וממשיך הגאון האדר"ת זצ"ל וכותב: ואת"ל שבשעה שאוכלם כדרך גדולה יש לברך בקדושתו של אהרן, מפני הכתוב למשחה לגדולה לך נתתים, תקשה לפ"ז שיהא אסור למוכרם לזרים שמבטלים בזה מצות אכילתם. ואת"ל שכשמוכרם מותרים מאיזה טעם, מ"מ לתת להם בחנם יהא אסור, ובשבת י' ב' מייתי עובדא דרב חסדא עצמו שהוא בעל המימרא בחולין (קלב ע"ב) דנקט תרי מתנתא דתורא בידיה, ואמר כל מאן דאמר לי שמעתתא חדתא משמיה דרב יהיבנא ליה. ואולי ס"ל דכה"ג ה"ל כמכירה, וכמגילה כ"ו ב' כסברא זו דמתנה כמכר עכ"ד הגאון האדר"ת זצ"ל שם".
"ובהג"ה (שם) כותב: וז"ל הגאון תפארת יעקב בחולין (קלב, ב): תמיה לי מאד, דל"ש רק במתנות שהן קודש, כהנך דחשיב פרשת קורח כפירש"י, אבל הזרוע והלחיים דהן חולין גמורין ומותר להאכילן לכלבים ולנכרים, היכי שייך שיהא בהם קדושה שלא יאכלנו הכהן רק צלי כדרך שהמלכים אוכלין, ויגעתי מאד לתרץ אפילו בדוחק ולא מצאתי, רק לומר דרב חסדא חולק על הכל וסובר דיש בהם קדושה ואסור לכהן להאכילם לנכרי או לכלבים. וצ"ע. עכ"ל. וכן הקשה באבי עזרי (פ"ט מביכורים הכ"ב)".
"אבל תירוצו של התפארת יעקב תמוה, דא"כ אף לישראל יהא אסור לאוכלו, שהוא מבטל מצות הכהן וכמו שהעיר רבינו האדר"ת. ולומר דלר"ח אסור אף לישראל לאוכלו, מלבד שהוא דבר זר, הרי רב חסדא גופא האכיל מתנות לישראל וכמו שהביא רבינו למעלה. ובאבי עזרי שם ציין לדברי מהרש"ל (יש"ש חולין פ"י סי' י"א, והו"ד בש"ך יור"ד סי' ס"א סק"ה) שכתב וז"ל: ותימא, מאחר שצריך לאכול כדרך גדולה, א"כ איך יותר לו להאכילן לכלבים, וכי זו היא למשחה בהן, על כן נראה דוקא היכא שאינם ראוים להאכילן לכלבים, או למכרן לגוים, כדרך נבילה וטריפה לישראל, עכ"ל. וכתב דלדבריו ה"ה דבראוי לכהן אין להאכילו לישראל, ואינו מובן. וע"ע פמ"ג (שפ"ד סק"ה) וערוך השולחן (ס"ק יג) מש"כ בדברי מהרש"ל עכ"ד שם".
וכן בדרך אמונה (ביאור ההלכה הל' ביכורים פ"א ה"ב) עיין בשאלה זו וז"ל:
"וכל האוכל מתנה שיש בה קדושה. עי' בד"א שביארנו משום שיש מצוה באכילתן כמבואר בפסחים ע"ב ב' דאכילת קדשים ותרומה מצוה ומקרי טעה בדבר מצוה וחלה וביכורים ותרומ"ע כולהו בכלל תרומה עי' מעילה ט"ו ב' ומשמע מדברי רבנו דמתנות שאין בהן קדושה אין מצוה באכילתן ולכן אין מברכין עליהן. ויל"ע שהרי כ' רבנו לק' ספ"ט שאין הכהנים אוכלין המתנות אלא צלי בחרדל שנא' למשחה כדרך שאוכלין המלכים משמע שיש מצוה באכילתן אבל א"א לומר כן שהרי כ' רבנו שם בה"כ שאם רצה הכהן מאכילן לגוים או לכלבים משמע דמותר לכתחלה וא"כ אין מצוה כלל באכילתן, וצ"ל אף על גב דאין מצוה באכילתן מ"מ אם אוכלן יש לאוכלן דרך כבוד כדרך שהמלכים אוכלין ומ"מ מותר להאכילן לכלבים ולגוים ואין בזה חסרון של למשחה שגם המלכים דרכן להאכיל הבשר לכלביהם ולעבדיהם ולמוכרן ורק כשהן אוכלין אוכלין בדרך כבוד ובצלי ובחרדל"... (עי"ש בהמשך דבריו).
עכ"פ למדנו שאין להוכיח מחיוב אכילתן כדרך ממלכים שיש מצוה באכילתן.
ד. האם נשים ועבדים מברכים אשר קדשנו בקדושתו של אהרן
הישועות מלכו (הל' ביכורים פ"א ה"ב) הקשה:
"וכל האוכל מתנה שיש בה קדושה. מבואר בדברי רבינו דכל שיש בו קדושה מברך וכיון דתרומה קדושה יש בה מברך וכן מבואר בדבריו סוף הלכות תרומות, מיהו זרה שנשאת לכהן לא ידעתי אם מברכת דלא שייך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן דגבי דידה ליכא קדושתו של אהרן אף על גב דאוכלת מ"ד [מידי דהוי כעבדים] עבדים וצל"ע".
והשאלה קשה לפי הבנת הכס"מ שיש מצוה חיובית על הכהנים לאכול, אולם אם המצוה היא אכילת התרומה על מי שהותרו באכילתם, אין בכך קושי שכן אשת כהן ועבדו הותרו באכילה משום שייכותם למצוה על ידי הכהן, וקדושתו של אהרן המקושרת אליהם מתירה להם את האכילה.
במשנה ראשונה (תרומות פ"ח מ"א) כתב: "האשה שהיתה אוכלת בתרומה נראה דאשת כהן ועבד כהן שאוכלין בתרומה יש להן מצוה באכילתן כמו הכהן עצמו שמקיים מצוה באכילתה ומברך עליה כמ"ש הרמב"ם סוף ה' תרומות, ה"נ קנין כספו ג"כ מקיימין מצוה וראי' מדבעי לאוקמי פלוגתא דר"א ור"י דהכא בטועה בדבר מצוה ביבמות ד' ל"ד ובפסחים דף ע"ב אלמא דמצוה עבדי והיינו שכתב הרמב"ם שם כל האוכל תרומה מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה ולא אמר כל כהן האוכל וכו' אלא שצ"ע אם יוכלו לומר קדשנו בקדושתו של אהרן כיון שאינם מזרע אהרן או דלמא הואיל ואוכלין מחמת קדושת אהרן ש"ד".
בדרך אמונה (הל' תרומות פט"ו הכ"ב) כתב בפשטות שאשת כהן ועבדיו האוכלים תרומה אינם מברכים, והניח שאכילת תרומה לכהנים היא מצוה חיובית מן התורה, וחזר על כך אף בהלכות ביכורים.
ובחשוקי חמד (בכורות כח ע"א) כתב: "יש להסתפק לשיטת הרמב"ם שיש מצוה לאכול בכור בעל מום תוך שנתו, האם מברכים על מצוה זו". והסיק שאין מברכים כיון שבכור בעל מום מותר לזרים. ויעויין בהמשך דבריו, שם שדן האם יש מצוה לאכול בכור בעל מום או רק לבערו מן העולם תוך שנתו.
אף בשיעורי ר' שמואל (רוזובסקי, יבמות לד ע"א סי' שלב) כתב: "הנה בהך מתני' (פ"ח דתרומות מ"א) מבואר דפלוגתא דר"י ור"א היא גם באשת כהן ועבד כהן שהיו אוכלין בתרומה ובאו ואמרו לאשה מת בעלך או גרשך ולעבד אמרו מת רבך וכו' דר"א מחייב קרן וחומש ור"י פוטר. ולכאורה לפי מה דמבואר בסוגיין דטעמא דר"י דפוטר הוי משום דטעה בדבר מצוה א"כ ה"ה בעבד ואשה היינו טעמא דפטורין לר"י, ולפי"ז יש להוכיח דאשת כהן ועבד כהן האוכלין בתרומה יש להם מצוה באכילתן ומשו"ה חשיבי טועין בדבר מצוה, וכן הוכיח במשנה ראשונה שם".
אמנם בהמשך (סי' שלג) הביא את המשנה ראשונה והקשה: "והנה הך קרא דעבודת מתנה ילפינן מיניה בפסחים דע"ב דאכילת קדשי הגבול יש לה שם "עבודה" דעשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש, ולפי מה שהוכיח במשנה ראשונה דהרמב"ם מיירי על כל האוכל תרומה וגם על אשה ועבד א"כ נמצא דגם אשה ועבד יש לאכילתן שם 'עבודה'".
בעלי תמר (פסחים פרק י) כתב: "השמונה שבמקדש ק"ק (=קדשי קדשים) הן ואינן נאכלים אלא לזכרי כהונה, החמש שבירושלים הן קדשים קלים ונאכלים לזכרים ולנקבות וכו'. והנה קק"ל (=קדשים קלים) אף שנאכלים לנקבות אבל אין מברכות אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציונו וכו', שהרי אין קדושת כהונה בנקבות. ולא הוזהרו על הטומאה ולא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים. אולם על הפסח בוודאי גם נשים מברכות לא רק למ"ד פסח בראשון בנשים חובה, אלא אף למ"ד רשות מברכות כמו שמברכות על מצ"ע שהז"ג וכן מברכות על הזבח".
עוד כתב בהמשך: "ומסופקני נשים האוכלות חזה ושוק ושאר מתנות כהונה הנאכלים בירושלים שאינן יכולות לברך אקב"ו בקדושתו של אהרן אם יברכו אקב"ו על אכילת הזבח כמו פסח וחגיגת י"ד. או שמא אחרי שבמת"כ הנאכלים בירושלים, מטבע הברכה היא אשר קדשנו בקדושתו של אהרן לא טבעו החכמים מטבע מיוחד לנשים, ואותו הספק הוא גם בתרומה וצ"ע. שו"ר במנ"ח מצוה ק"ב שכתב שאמנם נשים וקטנים מותרים לאכול קדשים קלים שהתורה התירה להם אבל אין הם מחויבים במצוה של אכילת קדשים, וא"כ בוודאי שאין מברכות אקב"ו לאכול זבח וה"ה תרומה שהוא גדר עבודה, וכמ"ש בפסחים ע"א עיין שם וצ"ע. ועיי"ש עוד שכתב דאכילת קדשים קלים לבעלים היא מצ"ע (=מצות עשה) וכמו אכילת ק"ק וחזה ושוק לכהנים ולא הביא ראיה לדבר. וצריך עיון למה לא הביא מסוגיין דבעלים דמברכין אקב"ו על אכילת זבח. ועיין בכ"מ סוף הלכות תרומות".
נראה שסוגיית ברכת אכילת נשים ועבדים לא נסתיימה, ויש פנים לכאן ולכאן.3