חבל נחלתו יט יז

<< · חבל נחלתו · יט · יז · >>

סימן יז

הדלקת נר חנוכה בחלון שירותים

שאלה

לאדם בית שאינו מופנה לרשות הרבים, החלון היחיד הפונה לרשות הרבים הוא בשירותים. האם ראוי להדליק שם ע"י ברכה מבחוץ ואח"כ הדלקה בפנים, או להדליק על שולחנו או ליד הדלת ולוותר על פרסומי ניסא לבני רה"ר.

פתיחה

א. באופן כללי עדיף להדליק בפרסומי ניסא לבני רה"ר ורק מי שאינו יכול, ידליק ליד דלת ביתו או על שולחנו. כנפסק בשולחן ערוך (או"ח סי' תרעא ס"ה):

"נר חנוכה מניחו על פתח הסמוך לרשות הרבים מבחוץ. אם הבית פתוח לרשות הרבים, מניחו על פתחו; ואם יש חצר לפני הבית, מניחו על פתח החצר; ואם היה דר בעלייה שאין לו פתח פתוח לרשות הרבים, מניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים; ובשעת הסכנה שאינו רשאי לקיים המצוה, מניחו על שלחנו ודיו"...

השאלות הן:

א) האם מצוה שנעשית במקומות המטונפים יוצא בה ידי חובה.

ב) אם התשובה לשאלה הראשונה היא שיוצא י"ח, האם הדלקת נ"ח בשירותים עדיפה על הדלקה על שולחנו, על אף שהיא בשירותים.

א. האם יוצא ידי חובת מצוה שמקיימה במקומות המטונפים?

בראשונים ובאחרונים דיון על קיום מצוה במקומות המטונפים.

כתב באגודה (חולין פרק א – הכל שוחטין): "השוחט הצריך לברך על השחיטה [אם השחיטה] במקום טינוף כמו בית הטבחים יברך חוץ לטבחים ברחוק ד' אמות במקום נקי. ולא ידבר עד אחר שישחוט". ומשמע שאת המצוה עצמה מקיים ללא בעיה, ורק את הברכה יברך בחוץ.

והביא זאת בהגהת הרמ"א (יו"ד סי' יט ס"א): "ואם שחט בבית המטבחים, שהוא מקום מטונף, יברך ברחוק ד' אמות קודם שיכנס לשם, ולא ידבר עד אחר השחיטה. (הגהות שחיטות ישנים בשם אגודה)".

וכך כתב בשו"ת טוב עין (לרב חיד"א סי' יח אות ל"ז): "נסתפק גדול אחד ישראל שחבשו השר בבית האסורים והמקום מקום מטונף ובודאי אסור להתפלל ולברך אפילו בהרהור. אמנם יש להסתפק אם יכול לקיים מצוה במעשה בלי שום הרהור רק שהוא עושה מצוה ולא עוד ויעמיד על עצמו שלא להרהר עוד. וכגון אשר בעד חלון צר וזעף יושיט לו לולב ואתרוג אם יכול ליטלה בידו. או דילמא גם מעשה המצות אינו יכול לעשות כי אם במקום נקי. ולכאורה יש להביא ראיה ממ"ש פ"ק דקידושין יכול יעמוד לפניו בבית הכסא ובית המרחץ ת"ל תקום והדרת קימה שיש בה הדור ואי אמרת דגם מעשה המצות אינו יכול לעשות במקום מטונף אמאי אצטריך קרא תקום והדרת קימה שיש בה הדור תיפוק ליה שאינו יכול לקיים מצוה במקום מטונף אלא מוכח דיכול לקיים מצוה שם דעל מעשה המצוה לא קפדינן ומשו"ה הוה אמינא דיקיים מצות קימה והדור בבית הכסא ובבית המרחץ ולזה אצטריך קרא תקום והדרת דבעינן קימה שיש בה הדור. אמנם בזוהר הקדוש פרשת תרומה אמרו הביאו הרב ס' חרדים דף ז' דהמצות בעי למקני להו באגר שלים ובאתקנותא דגרמיה ובאדכאותא דמשכניה הרי דצריך שיהיה הבית נקי וטהור כשמקיים המצוה. ויש לדחות דאפשר דהיינו כשיש בידו לטהר המקום אמנם בנ"ד דאנוס גמור הוא מגזרת השר ואין בידו בעידן רתחא לפייסו יהיה מותר לקיים המצוות במעשה בלי הרהור ועדיין צריך ישוב".

ודעתו שיוצא י"ח המצוה, אלא שהזוהר מחמיר.

בשו"ת נוכח השולחן (או"ח סי' ז) מסיק ג"כ שמותר לקיים מצוות במקום המטונף. וז"ל:

"שם דין ט' ואסור למברך וכו' דין זה מבואר מסוגיא דברכות שאמרו שם האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה וכו' אבל לא האיש ע"כ ופרש"י וקוצה לה חלתה ערומה ואעפ"י שערום אסור לברך אשה יושבת מותר עכ"ל וכן דעת רבי' דמפרש לה לענין ברכה וכן היא דעת הטור וב"י בסי' ר"ו דהיא לענין ברכה ובזה ניחא לי במה שנסתפק גדול א' והביאו הרב מופת דורינו הגאון כמה"ר חיד"א נר"ו בקונ' טוב עין על מי שהיה חבוש בבית האסורין במקום הטינופת אם מותר לעשות שום מצוה בלא ברכה או דילמא גם המעשה צריך שיהי' במקום נקי ואינו מטונף ואסור לעשות שום מצוה יע"ש ולי אני העני נראה דספק זה מתבאר ממה שפירש רבינו ורש"י והטור דלענין ברכה קאמר משמע דעשית המצוה בלי שום ברכה מותר דאי גם עשית המצוה אסור במקום טינופת למה להו לפרש טעמא משום ברכה הא אפי' בלא ברכה אסור משום טינופת דערום הוי טינופת אלא ודאי דס"ל דעשית המצוה בלתי ברכה לית בה סרך אסור כלל אפי' במקום טינופת ואינו אסור אלא משום הברכה כנז"ל עיקר ודלא כגדול הנז' ומופת דורינו שנסתפקו בזה ודוק כי ברור הוא כנלע"ד".

דן בכך גם בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' נז): "שאלה אם מותר לדבר בעשיית מצוות במקומות שאינן נקיים כגון נלך ונקנה לולב טוב וכיוצא, כגון להרהר היאך יעשה סוכה נאה וטלית נאה וכו': תשובה עד שאתה שואלני אם מותר להרהר בהם שאלני אם מותר לעשותם במקום שאינו נקי שמצינו (יו"ד סי' י"ד) שוחטין ובודקין בבית המטבחים ושם אי אפשר שלא להרהר בד"ת שלא לשהות ושלא לדרוס וכשבודק הריאה איזה ספק שיזדמן צריך להעלות בזכרונו זה אליבא דפלוני כשר ולפלוני פסול. גם נכנסים בציצית לבה"כ ולפי זה נאמר דגם יטול שם לולב ויתקע שם שופר אתמהה בדיעבד לא קאמינא או היכא דהוי כבדיעבד שאין שם מקום אלא הוא שיוצא אבל לכתחילה ודאי אסור שלא יהיו מצות בזויות עליו כההיא (שבת כ"ב) דלא יכסנו ברגל. ודבור אסור במקום שאינו נקי כל מקום שיבא לידי הרהור ולחשוב בשיעור אורך ורוחב או הכשר המצוה כפי התורה והשוחט ובודק במלאכתו הוא עוסק וכבר הוא בקי בה ואינו מעלה בדעתו שום דבר הלכה אלא כיצד יטול מלמולי הבשר אבל כשיזדמן לו ספק שצריך הרהור יצא לחוץ ידבר והציצית מכסין אותם (עי' עקרי הד"ט חלק או"ח סי' ה' אות ט"ו)".

דעתו נוטה שלכתחילה לא יקיים מצוות במקום המטונף כדי שלא תהיינה מצוות בזויות עליו, אא"כ אין אפשרות אחרת.

וכן בשו"ת תורה לשמה (סימן קלב) עסק בשאלה זו:

"שאלה: מי שאוכל מצה בליל פסח אכילה של חיוב שהוא מקיים מצות אכילת מצה ואחר שבירך עשה התינוק צרכיו באותו החדר או שהיתה ערותו של תינוק מגולית אם יכול לאכול המצה במקום ההוא בעוד הצואה שם ובעוד הערוה גלויה, או דלמא דאסור לעשות המצוה במקום צואה או כנגד ערוה כדין ברכה ותפלה וק"ש וד"ת. יורינו ושכמ"ה".

"תשובה: ודאי הוא דלא נאמר זה אלא בדברי קדושה שמזכיר האדם אבל עשיית המצוה עצמה לית לן בה והראיה דמותר ליכנס לבית הכסא בהיותו לובש טלית קטן אף על גב דבלבישתו עביד מצוה וגם מצינו בדין ישיבת הסוכה שאמרו אי איכא ריח רע ואינו יכול לישן דשרי לצאת לישן בחוץ ואיתא בש"ע היכא דבא לו ריח רע דפטור מן הסוכה אם רוצה להחמיר על עצמו לישב בה ה"ז נקרא הדיוט משמע דמשום שהוא מקיים מ"ע מצות עשה של ישיבת סוכה במקום ריח רע ליכא איסורא כלל וזה ברור ופשוט.

"וכן יש להביא ראיה ממתניתין ספ"ק דדמאי דתנן ומפרישין אותו ערום ואיתא בירוש' מפני שאינו טעון ברכה וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מה' מעשר ה"ד כשמפרישין מן הדמאי תרומת מעשר ומעשר שני אין מברכין עליהם לפי שהוא ספק לפיכך מותר להפריש כשהוא ערום ע"ש נמצא אף על גב דהברכה אסור לברך כשהוא ערום אפי"ה המצוה דהפרשה מקיים כשהוא ערום דדילמא עדיין הוא טבל גמור והפרשה זו היא מצוה גמורה מן התורה וגם זו היא ראיה ברורה".

"והנה שמעתי מחכם א' שמביא ראיה לזה דמותר ממ"ש בגמרא דקדושין יכול יעמוד לפניו בבית הכסא ובית המרחץ ת"ל תקום והדרת קימה שיש בה הידור ואי אמרת דגם מעשה המצות אינו יכול לעשות במקום מטונף אמאי אצטריך קרא אלא ודאי דשרי עכ"ד נר"ו ונומיתי לו דאין מכאן ראיה דאי לאו קרא הוה אמינא אף על גב דאין לעשות המצוה במקום מטונף מ"מ אם המצוה עוברת ומתבטלת כהכא שהזקן עובר והולך לו שאם לא יקום א"א לעשות אותה המצוה כלל דאה"נ כל כהא חייב לקום להכי אצטריך קרא ללמדנו דפטור אבל ממ"ש לעיל שפיר איכא ראיה".

"מיהו אף על גב דהוכחנו דליכא איסורא הא ודאי כל היכא דאפשר לעשותה במקום נקי צריך לעשות לכבוד המצוה דהא מצינו אפילו בנרות שבת הזהירו שלא תתגלה ערות התינוק לפני הנרות והיינו לכבוד המצוה וכן בזוהר פ' תרומה דף קכ"ח אמרו שהמצות מבעי למעבד להו באתקנותא דגרמיה ובאתדכאותא דמשכניה וכן צריך להזהר גם בזה לכסות הערוה ולהסיר הטנוף הן בעת שאוכל המצוה של חיוב הן בעת ישיבתו בסוכה הן בשאר עשיית המצות. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו".

עולה מדבריו שיוצא ידי חובה בקיום מצוה במקומות המטונפים ואין בכך איסור ולא ביזוי מצוה, אמנם מן הראוי לכתחילה שיקיים במקומות שראויים לקיום המצוה.

וכן בביאור הלכה (סי' תקפח ס"ב) דן בכך ולא הסיק למעשה. וז"ל:

"שמע ט' תקיעות וכו' – עיין מה שכתבנו במ"ב לענין אם הפסיק מחמת אונס וקשה לי לפי מה שהכריע הרב מג"א בסימן ס"ה שלא להחמיר בהפסיק מחמת אונס אלא א"כ בשהאונס הוא בגוף הדבר כגון שלא היה האדם ראוי מחמת גוף נקי או שלא היה המקום ראוי שלא היה נקי א"כ לכאורה ל"ש זה רק בתפלה או בבהמ"ז ובהלל ומגילה שעכ"פ אסור להזכיר שם ולאמר דברי תורה במקום מטונף משא"כ בתקיעות שאינה רק מעשה מצוה והיכן מצינו שאסור לקיים מצוה כשגופו אינו נקי או במקום שאין נקי האם אסור ללבוש טלית של ד' כנפות כשגופו או המקום אינו נקי לא מצינו כן בשום מקום וצ"ע. ובמטה אפרים מצאתי שכתב וז"ל נראה שאם התחיל לתקוע ומים שותתין על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר לתקוע מראש להלן על הסדר ואם תקע בשעה שהמים היו שותתין או אפילו מצא צואה במקומו יצא ומ"מ יש לו לחזור ולתקוע בלי ברכה עכ"ל. דימה זה לדינא דק"ש ואפשר שהטעם הוא דכיון דקי"ל דצריך כונה לצאת ידי המצוה שציונו הש"י זה גופא ג"כ חשיב כדברי תורה [ודומיא דפסק הרמ"א סימן פ"ד דאסור לענות אמן בבית המרחץ] ולא גרע מהרהור בד"ת. וגם י"ל בפשיטות דבשעה שמקיים מצוה בפועל הוא עבודה ואין לעשות עבודת ד' דרך בזיון דהוא בכלל ביזה מצוה. וגדולה מזו אמרו בר"ה דף ל"ג דאסור לצחצח שופר של ר"ה במי רגלים מפני הכבוד והוא רק הכשר מצוה וכ"ש המצוה עצמה".

בשו"ת אורח משפט (או"ח סי' קלט) הסתפק לגבי תקיעת שופר אם היא מיוחדת משאר מצוות שאין לעשותה במקומות המטונפים, ולדבריו אין ראיה משופר למצוות אחרות. וז"ל:

"יש להסתפק בתקיעת שופר אם היא כמו דבור של קדושה או מצוה בעלמא, ונפקא מינה לענין מקום מטונף וראיית ערוה, דלא מצינו איסור בעשיית מצוה רק בתורה ותפלה, וזה כיון דלזכרון קאתי דומה לתפלה, ונסתפק בר"ן דראש השנה אולי לא הוכשרו למלאכת שמים כי אם בהמה טהורה אף על גב דלא שייך בדבר מצוה כ"א בקדושה אולי שייך בשופר, והניח בצ"ע".

וכן בילקוט יוסף (קצוש"ע או"ח סי' עוס"ח) מביא את שתי הדעות וז"ל: "יש אומרים שאסור לעשות מצוה בלא ברכה, במקומות המטונפים, וכגון ליטול לולב או לתקוע בשופר, או לכבד את אביו ואמו ורבו, וכל כיוצא בזה. ויש אומרים שבשעת הדחק, כגון מי שנמצא בבית האסורים, והמקום מטונף, מותר לעשות שם מצוה בלא ברכה, ליטול לולב או לתקוע בשופר וכיוצא. [ילקוט יוסף, ספר על הל' פסד"ז, עמ' תרפא, סי' עו הערה ח'. ילקו"י על הל' כיבוד אב ואם פרק א']".

וכן בילקוט יוסף (קצוש"ע או"ח סימן תעה ס"י) ובעוד מקומות.

בפסקי תשובות (אורח חיים סימן עו ס"א) כתב:

"וקיום מצוות מעשיות כגון לולב ושופר ומצות טלית והפרשת תרומות ומעשרות וכדו' נגד צואה וטינוף או בבית הכסא ובית מרחץ (אבל על טלית קטן אין המנהג להחמיר, וגם ללבשו שוב מותר אם הפשיטו שם, וכדכתב בס' מנחת שלמה ח"א סי' א', וע"ע לעיל סי' כ"א אות ג', ובביה"ל דלהלן. ובדרכי תשובה יו"ד סי' י"ט סקכ"א דכל מצוה שאינה חיובית מותרת, כגון שחיטה, ולכן כתב הרמ"א שם להתיר לשחוט בבית מטבחיים אף שהוא מקום מטונף), או כשגופו מטונף בצואה (באופן שאסור בדברים שבקדושה, כגון בפי הטבעת, ובשאר אופנים דלהלן אות ה'), מעיקר הדין אין בזה איסור (מט"א סי' תקפ"ח סעי' ה', שו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' נ"ז, עיקרי הד"ט סי' ה', ובביה"ל סי' תקפ"ח סעי' ב' (ד"ה שמע). ובענין תפילין עיין לעיל סי' מ"ה אות ב'), אבל למעשה אין להתיר לעשות כן אלא במקום אונס, כגון חולה הרתוק למטתו או החבוש בבית האסורים בחדר מטונף ואין באפשרותו לצאת משם וכיוצב"ז (הפוסקים הנ"ל, דהוי ביזוי מצוה, ועוד דחיישינן שמא יבוא להרהר בטעמי המצוה ובכוונתיה, ובטוב עין להחיד"א סי' י"ח סעי' ל"ז בשם הזוה"ק (תרומה) שצריך שהמקום שמקיים מצוה יהיה נקי וטהור, וע"ע בכל ענין זה בשו"ת ישועת משה ח"ג סי' כ"ד, תשובות והנהגות ח"א סי' ש"מ, שו"ת משנה הלכות ח"ה סי' י"ח, ס' הכון לקראת א' ישראל ח"ב פרק י'), ובלבד שלא יברך ואף לא בהרהור, כי גם ההרהור בדברי קדושה אסור נגד צואה ובמקום מטונף.

"ומצוה עוברת קיל טפי, ולכן צריך (פתחי תשובה יו"ד סי' רמ"ד סק"ג, טוב עין שם) לקיים מצות קימה והידור בפני ת"ח וזקן בבית מרחץ (כשלבוש בבגדיו), ורשאי (ע' שו"ת לב חיים ח"ב סי' קע"ג, הליכות שלמה פ"כ סקל"ז בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, ס' הכון שם הערה י"ב) לתת שם צדקה לעני הבא לקראתו, וכן שאר גמילות חסד עם הבריות ובפרט בענינים הנצרכים לבני אדם בבית המרחץ".

ועי"ע: שו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן ה ובחלק ח סימן א, שו"ת יביע אומר חלק ו – יורה דעה סימן כט, שו"ת משנה הלכות חלק ה סימן יח, תשובות והנהגות כרך ב סימן רפ.

נראה כי רוב הפוסקים מסכימים שיש לקיים מצוות (ללא ברכות) אף במקום הטינופת אם אין דרך אחרת. והשאלה במקרה דנן מה עדיף: צד ההדלקה ופרסומי ניסא, או שזהו ביזוי מצוה להדליק נר חנוכה במקומות המטונפים, עדיף שידליק בפתח ביתו או על שוחנו אף שאין בכך פרסומי ניסא.

ב. מה עדיף פרסומי ניסא או ביזוי המצוה?

בשבת (כב ע"א) נאמר: "אמר רב יהודה אמר רב אסי (אמר רב): אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: וכי נר קדושה יש בה! מתקיף לה רב יוסף: וכי דם קדושה יש בו? דתניא: ושפך וכסה – במה ששפך יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהו מצות בזויות עליו. הכא נמי – שלא יהו מצות בזויות עליו".

היינו, בנר חנוכה אין קדושה אבל יכול להיות ביזוי מצוה.

וכך כתב הרמב"ן (שבת כב ע"א):

"הא דאמר שמואל וכי נר קדושה יש בו. ואתקיף לה רב יוסף וכי דם קדושה יש בו נראה לי דה"פ דמדאסר רב אסי אפילו הרצאת מעות דליכא משום שמא יאמרו לצורכו הוא דאדלקה לפום הכי אקשי וכי מצות דברים שבקדושה הן כגון תפילין וס"ת ותשמישיהן שהן אסורין בהנאת תשמיש חול, ואמר ליה רב יוסף וכי דם קדושה יש בו שלא ינהג בו במה שירצה והלא תשמישי מצוה נזרקין הן אלא אף על פי שנזרקין לאחר מצותן; בשעת מצותן, נוהגין בהן קדושה שלא יהו מצות בזויות עליו, ה"נ נוהגין בהן כדברים שבקדושה ואסורין בתשמיש חול בשעת מצותן ולאו משום דדמי בזיון לבזיון מדמי להו אלא כדפרישית"...

אם נקבל דבריו כפשוטם משמע שחייב לנהוג במכשירי מצוה בשעת קיום המצוה כדברי קדושה שאסור לעשות במקום המטונפים. אולם נראה שדוקא בעושה על מנת לבזות את המצוה אז מצוות בזויות עליו, אבל שלא על מנת לבזותם, אין זה בזיון למצוה.

וכן בחידושי הריטב"א (שבת כב ע"א) כתב: "והכא נמי כדי שלא יהו מצוות בזויות עליו. פי' בשעת מצוותם כדפרישית לעיל (כ"א ב'), ולא משמע שיהא אסור לדרוך ברגלו לעולם על דם כיסוי ולא נאמר אלא בשעת כיסוי הדם בלבד".

ובפסקי הרי"ד (שבת כב ע"א) כתב: "פי' בזיון הוא למצוה אם נהנה ממנה ונוהג בה מנהג חול".

ונראה שדוקא אם עושה לשם ביזוי המצוה אבל אם המצוה נעשית במקום מטונף לא לשם ביזויה אין ראיה מסוגיא זו שאסור להדליק נר חנוכה בחלון זה.

נראה איפוא לומר שמכיון שעיקר המצוה הוא פרסומי ניסא עדיף להדליק בחלון זה ולפרסם את הנס מאשר להדליק על שולחנו ללא פרסומי ניסא.

ונראה להוסיף עוד שתי סברות האחת נאמר בירושלמי סנהדרין (פ"ו ה"ז וכן קידושין פ"ד ה"א): "רבי בא בר זמינא בשם רבי הושעיה גדול הוא קידוש השם מחילול השם, בקידוש השם כתיב לא תלין נבלתו ובחילול השם כתיב ויהיו תלויים עד נתך מים עליהם מלמד שהיו תלויין מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון והיו עוברין ושבין אומרים מה חטאו שנשתנה עליהן מידת הדין והיו אומרים להן על שפשטו ידיהן בגירים ארורים". היינו שמצות קידוש השם גדולה מאיסור חילול השם (עי' שו"ת משפט כהן סימן קמד, יב ושו"ת דעת כהן סי' קעה) ועל כן גם כאן עדיפה ההדלקה בשירותים בפרסומי ניסא ומצוה כמאמרה מאשר הדלקה בבית שנועדה לשעת הסכנה.

וסברא נוספת שהרי פרסומי ניסא אינו ליושבים במקומות המטונפים, אלא לעוברים בחוץ, ולגביהם אין שום פגם בכך שמדליק בחלון זה, ואולי אף אינם יודעים שהחלון הוא חלון השירותים.

מסקנה

נראה לי שעדיף להדליק נר חנוכה בחלון השירותים הפונה לרה"ר ולברך מחוצה לו מאשר להדליק בפנים ללא פרסומי ניסא. ונאמר לי שכן הורה הגר"א שטיינמן שליט"א.