חבל נחלתו יט יד
סימן יד
אזכרת שתי הלחם בשבועות
בחלק ח סימן יג עסקתי בשאלה מדוע לא נזכרו בתפילות חג השבועות שתי הלחם, כבשי עצרת שהם שלמי ציבור ומוספי שתי הלחם שהם שונים ממוסף של יום טוב כאמור ברש"י בפרשת אמור (ויקרא כג, יט). הובאו שם תשובות הרה"ג אביגדר נבנצל, והרה"ג יעקב אריאל ותשובתי.
במאמר זה נביא תשובות נוספות.
חג השבועות ושתי הלחם צויינו בתורה שש פעמים:
א. שמות כג, טז – "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה"...
ב. שמות לד, כב – "וחג שבעת תעשה לך בכורי קציר חטים"...
ג. ויקרא ב, יא-יב – "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה': קרבן ראשית (רש"י: קרבן ראשית תקריבו – מה יש לך להביא מן השאור ומן הדבש קרבן ראשית שתי הלחם של עצרת הבאים מן השאור, שנאמר (ויק' כג יז) חמץ תאפינה) תקריבו אתם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח".
ד. ויקרא כג, טו-יז – "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה: עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה': ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים סלת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה'"... ואחרי הפסוקים האלו מוזכרים שני כבשי עצרת וקרבנות המוסף והחטאת.
ה. במדבר כח, כו – "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם מקרא קדש יהיה לכם"... ואחריו קרבנות מוסף היום וחטאתו.
ו. דברים טז, ט-יא – "שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות: ועשית חג שבעות לה' אלהיך מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה' אלהיך".
אף פעם אחת לא צויין בתורה שחג השבועות הוא חג מתן תורה.
התורה קוראת לחג 'שבועות' – כלומר היום בו כלו שבעה שבועות ובו מביאים מנחה מן החיטים החדשות. נמצא שספירת העומר – מתחילה בהבאת קרבן העומר אבל בעצם היא ספירה לקרבן שתי הלחם ורק מתחילה בעומר, ואע"פ שלשון הברכה היא 'על ספירת העומר' הספירה היא לשתי הלחם. וא"כ כל פעם שאנו מזכירים בתפילה 'שבועות' (באתה בחרתנו וביעלה ויבוא), ההזכרה מציינת שהיום כלתה הספירה ומביאים את קרבן שתי הלחם ומוספיו. ואע"פ שהשם 'שבועות' קנה לו מקום לעצמו, אולם עיקר עניינו הספירה לשתי הלחם.
בין הראשונים, מצאתי בפירוש משיבת נפש (ויקרא כג, טו-טז), ששאל שאלתנו ונתן תשובה שונה:
"ומאז (אצ"ל: ומאד) יש תימא למה אנו אין מזכירין הקרבן האמור בפ' אמור בתפלה כמו אותו קרבן האמור בפ' פנחס, ויעלו לנו כאילו הקרבנוהו על המזבח, שנאמר ונשלמה פרים שפתינו. ושאלתי מרבותי ולא מצאתי אחד מהם שהשיב לי כהוגן. ונ"ל שאין שילום שפתינו שייך רק בקרבן שכולו כליל ולא נמצא לבן אדם הנאה בו, כמו כן אין אנו נהנין מן הדיבור, והיינו עולה שמקריבין בפ' פנחס הוא כולו כליל, אכן בקרבן ביכורים שנאכלת והעולה טפל לה שנאמר והקרבת על הלחם, פי' בשביל הלחם אין שייך לומר שישלמו שפתינו אותו קרבן, והבן".
היינו, הילול שפתינו הוא על קרבן שהוא לה' אפילו אם חלקו נאכל כקרבן חטאת (ואף חטאות יצבור נאכלות לכהנים, עי' רמב"ם הל' מעשה הקרבנות פ"א הט"ז). אבל קרבן שאין בו שום חלק שנשרף כשתי הלחם לא ראוי שאותו נזכיר לשילום שפתינו, וממילא גם כל המובא עמו שני כבשי עצרת ומוסף וחטאת.
על דרך הדרש, מדגישים המפרשים ששתי הלחם הן כנגד קבלת התורה עפ"י הנאמר שעץ הדעת חיטה היה וכו' בעוד שהעומר הוא כנגד האמונה הטבעית של לפני קבלת התורה. וכיון שמוזכר זמן מתן תורתנו ממילא כלול בכך גם קרבן שתי הלחם.