חבל נחלתו יט יג
סימן יג
ספירת העומר על תנאי
שאלה[עריכה]
אדם שאינו יודע בדיוק כמה סופרים היום לעומר, האם יכול לספור בדרך זו: היום עשרים ושנים לעומר ואם באמת היום עשרים ושלשה לעומר תהא ספירתי עשרים ושלשה לעומר.
נדון בכמה סוגי ספקות בספירת העומר.
א. מדוע אין שתי ספירות בגולה
לכאורה בכל מקום שעושים יו"ט שני של גלויות יש לספור פעמיים פעם אחת מיום שני של פסח ופעם שניה מן היום השלישי של פסח שהוא ממחרת השבת של גלויות. (לא ברור לי באופן מעשי איך יתבצע הדבר, וסביר להניח שגם לשואלים לא תהיה ברכה נוספת).
שאל והשיב בעל המאור הקטן (פסחים כח ע"א בדפי הרי"ף):
"ועוד מה טעם אין אנו סופרין שתי ספירות מספק כמו שאנו עושין שני י"ט מספק? וכללו של דבר אין לנו להחמיר בספירת העומר שאינו אלא לזכר בעלמא... ואם באנו לספור ב' ספירות מספק נמצאת ספירה שניה מושכת עד יום טוב ראשון של עצרת ואתי לזלזולי ביום טוב דאורייתא הילכך אין לנו אלא מה שנהגו והמקומות שנהגו שלא למנות שבועות בכל יום ויום עד מלאת השבוע בכל שבוע ושבוע הוא המנהג היפה".
והביאו הר"ן (על הרי"ף פסחים כח ע"א).
עולה שאין סופרים פעמיים בגולה אע"פ שעושים יו"ט שש"ג, משום שספירת העומר בימינו היא לזכר בלבד, ועוד משום שהספירה השניה המתחילה רק במוצאי יו"ט שש"ג של יום ראשון של פסח תימשך עד חג השבועות, ובליל שבועות יספרו לעומר ארבעים ותשע (של גלויות), ויבואו לזלזל בקדושת יום טוב של שבועות.
אמנם בשונה מהשאלה שהעלינו, בספירה בגולה אף לפי ההו"א אין צד של ספק אלא סופרים פעמיים מצד דין יו"ט שני של גלויות.
ב. פתיחה וחתימה שונים
הטור (או"ח סי' תפט) הביא: "וכתב עוד אבי העזרי היכא דפתח ואמר בא"י אמ"ה אדעתא דלימא היום ארבעה שהוא סבור שהם ארבעה ונזכר וסיים בחמש והן חמשה מי אזלינן בתר פתיחה וכיון דפתח אדעתא דלימא ארבעה לא נפיק או דלמא בתר חתימה אזלינן וכדין חתים ונפיק אי נמי איפכא הם ד' ופתח אדעתא דלימא ארבעה וטעה וסיים בה' מי אזלינן בתר פתיחה ונפיק או בתר חתימה ולא נפיק ומסתברא דבתרווייהו לא נפיק דבעיא פתיחה וחתימה ודאי. אם אינו יודע החשבון ופתח אדעתא דליסיים כמו שישמע מחבירו ושתק עד שישמע מחבירו וסיים כמוהו יצא דפתיחה וחתימה איכא ע"כ".
עולה כי לפי הראבי"ה, ספירה שתחילתה אינה כחתימתה אינה עולה לסופר.
אמנם בשולחן ערוך (או"ח סי' תפט ס"ו): פסק שיצא י"ח ואינו חוזר ומברך. וז"ל: "אם פתח ואמר: בא"י אמ"ה אדעתא דלימא היום ד', שהוא סבור שהם ד', ונזכר וסיים בה', והם ה'; או איפכא, שהם ד' ופתח אדעתא דלימא ארבעה, וטעה וסיים בה', אינו חוזר ומברך".
לפי פשט השו"ע הפתיחה היא כוונת הברכה והחתימה היא הספירה עצמה, ובשני המקרים פתח כלומר ברך בכוונה אחת, וספר בפועל בכוונה אחרת.
הסביר את המחלוקת הט"ז (ס"ק ט): "פתח ואמר כו'. בטור כתו' בחלוקות אלו בשם אבי עזרי דרך ספק ופשט להו מההוא דפתח אדעתא דחמרא כו' כמ"ש ב"י וכיון ששם יש ספק ה"נ ספק לדידן אלא דלאבי עזרי אזיל לחומרא לברך שנית כיון דספירה דאוריי' ומביא ראיה מאמת ויציב למאן דס"ל שהוא דאוריית' ולכאור' קשה דהא לא דמי לשם, ששם לא אמר אמת ויציב שהוא דאורייתא אבל כאן אף שהספירה דאורייתא מ"מ ברכות אין מעכבות, וי"ל כיון שעכ"פ הספירה דאורייתא הוי כאלו גם הברכו' דאורייתא וזה מוכח שם בלא"ה דאל"כ למה חוזר ומברך הא ברכות אין מעכבות אלא כדפרישית. וכ' ב"י ממילא להר"ן בשם רוב הפוסקי' דספיר' בזה"ז הוא דרבנן אזלי' לקולא מ"ה פסק כאן בזה דא"צ לברך שנית".
מוסיף הט"ז הסבר אחר בהבנת הראבי"ה, שהמדובר שברך בכוונות מחולפות לגבי ספירת היום, אבל עדיין לא ספר. כלומר התחיל לברך אדעתא דארבעה וסיים חמישה או להיפך, אבל לא ספר עדיין וכל הדיון על הברכה!
וסיים: "ונ"ל ברור דאם היתה הברכה כולה בטעות אלא שנזכר אח"כ בשעת ספירה כראוי צריך לחזור ולברך שנית על מה שיספור וראיה מדין תורמס בגמ' הביאו טור וש"ע סי' ר"ו בבירך על פירי ונפל מידו דצריך לברך שנית במה שיאכל אח"כ אף על פי שמונח לפניו כיון שלא היה דעתו לאכול אלא ההיא שבירך עליו וכן הבאתי בסי' ק"מ בבירך על התורה והראו לו מקום לקרות שלא כראוי דצריך לחזור ולברך כמ"ש שם וה"נ כן הוא אבל כאן אין ענין לזה אלא הספק בברכה עצמה ודומה לפתח תחלת הברכה אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא ואין זה ענין לההוא דתורמס שזכרנו כנלע"ד ברור ונכון".
אמנם המג"א (שם ס"ק יב) הבין שהטעות היא בסתירה בין ברכת הספירה לספירה עצמה, והשאלה היא האם חוזר על הברכה, וז"ל: "וטעה וסיים בה'. וב"ח פסק בזה דחוזר ומברך דהרי אומר שקר וכ"ד הפוסקים בסי' ר"ט וכ"כ בלבוש ועמ"ש שם, מיהו נ"ל דאינו חוזר ומברך רק יספור שנית דהא בברכ' א' יצא אח"כ [אא"כ] הפסיק הרבה, ואם נזכר תוך כ"ד ואמר ד' יצא אף על פי שלא ידע מתחלה שהם ד' וכ"ש כשידע שהם ד' רק שטעה בדיבורו ונזכר תוך כ"ד דיצא וכמ"ש סי' ר"ט וסי' תפ"ז".
נראה כי הט"ז והמג"א הכריעו שאין חוזר ומברך כל אחד מטעמו (ולפי הט"ז, אם ספר טעות חוזר ומברך), ולגבי הספירה נראה שחוזר וסופר כראוי.
אולם המשנה ברורה (ס"ק לב) הקשה על הבנת המג"א שאינו חוזר ומברך: "האחרונים תמהו על דין זה דבשלמא ברישא שסיים בה' והוא ה' ניחא דיצא שהרי סיפר כדין אף על גב דבשעת ברכתו סבור שהוא ד' לאו כלום הוא שהרי אף בלא בירך כלל יצא אבל בסיפא מאי מהני לן שבשעת ברכה ידע איזה יום הוא הלא עכ"פ בפיו סיפר יום שאינו. והסכימו דבזה צריך לספור מחדש ולברך דברכתו ראשונה היתה לבטלה כיון שסיים אחריה יום אחר אם לא שנזכר תוך כדי דיבור לספירתו שאז חוזר וסופר כדין והברכה עולה לו".
"ודע עוד דאף דבשו"ע מיירי שבעת הברכה היה יודע יום הספירה ובירך אדעת לספור כהוגן אלא שאח"כ טעה וסיים שלא כהוגן אבל כמה אחרונים הסכימו דאף אם בעת הברכה היה דעתו ג"כ על יום אחר וכן סיפר בטעות מ"מ אם בתוך כדי דיבור נזכר שטעה יסיים תיכף כהוגן ויוצא בזה. עוד כתבו דאם טעה ואמר היום יום ד' בעומר ובתוך כ"ד נזכר שהוא יום חמישי דיו שיסיים חמישי בעומר ויוצא בזה אף שלא אמר היום יום ה' כיון שהוא עדיין תוך כדי דיבור".
עולה שאם הספירה היתה שלא כהוגן, גם מברך בשנית – לפי המשנ"ב, ולא כמג"א. ורק אם יכול לתקן את ספירתו תוך כדי דיבור – אז אינו צריך לחזור על הברכה1.
ג. תנאי בברכת ספירת העומר
כתב הבית יוסף (או"ח סי' תפט, ג – ד): "כתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' רמב) כתוב במחזור ויטרי (ח"א עמ' 301) המתפלל עם הציבור מבעוד יום מונה עמהם בלא ברכה מימר אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא שלא בירכתי לבטלה ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה. אבל כתב הרמב"ם (תמידין ומוספין פ"ז הכ"ה) אם מנה ולא בירך יצא וכן עיקר, ולפיכך צריך ליזהר מי ששואל אותו חבירו כמה ימי הספירה שיאמר לו אתמול היו כך וכך שאם אומר לו היום כך וכך נמצא שכבר מנה ואינו יכול לחזור ולמנות בברכה, ודוקא כשהגיע זמן הספירה דהיינו בין השמשות אבל אם שאל אותו מבעוד יום ואמר לו כמה יהיה לנו מהספירה זה הלילה יכול לומר לו כך וכך הם ואין בזה חשש עכ"ל".
נראה מדברי האבודרהם שהסתפק האם דרכו של מחזור ויטרי אפשרית מבחינה הלכתית מצד הברכה. שכיון שכבר ספר פעם אחת ללא ברכה איך יכול להתנות שאם יזכור יספור שוב בברכה. ואם הספירה הקודמת כלל לא עלתה לו, לא ברור לשם מה סופר.
וכך כתב באותו ענין בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' רלה): "ומה שאמרת משם רש"י2 ז"ל בענין ספירת העמר כשממהרין הצבור להתפלל תפלת הערב מבעוד יום שמונה עם הצבור ימים ושבועות בלא ברכה. דמימר אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך ונמצא שלא ברכתי ברכה לבטלה קודם שקיעת החמה. ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה".
"לא ידעתי אנה כתב רש"י ז"ל. ואני תמה אם אמרה הרב ז"ל. ואם אמרה אחר משמו אומר אני שתלה בוקי סריקי ברבנו ז"ל. דכל שמנה מבעוד יום לא עשה ולא כלום. אלא הרי הוא עומד ביום ראשון ומונה יום שני. ואדרבה כמעיד מה שאינו. ואם שמא יצא בספירה ויסמוך בספירה זו כמו בקרית [בקריאת] שמע של ערב אם כן כבר יצא ידי ספירה וכשחוזר ומברך בלילה נמצאת ברכה לבטלה. סוף דבר לא ידעתי לזה ענין ואין הרב ז"ל חתום עליו".
דברי הרשב"א ברורים שאי אפשר לעשות כמוצע במחזור ויטרי.
אעפ"כ פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' תפט ס"ג): "המתפלל עם הצבור מבעוד יום, מונה עמהם בלא ברכה. ואם יזכור בלילה יברך ויספור". והרמ"א הוסיף: "ואפילו ענה אמן על ברכת הקהל, אם היה דעתו שלא לצאת, יחזור ויברך ויספור בלילה (ב"י בשם רשב"א)".
והעיר המגן אברהם (ס"ק ז) לאחר שהביא תשובת הרשב"א בקצרה: "...וכ"מ מל' האבודרהם שסיים אבל הרמב"ם כ' מנה ולא בירך יצא עבב"י מ"מ ס"ל שתקנתו קלקלתו דשמא יצא בראשונה ואסור שוב לברך וא"כ צ"ע למה כתבו הרב"י, ונ"ל דאזיל לשיטתי' שפסק בסי' ס' ס"ד דמצות צריכות כוונ' וא"כ יכוין בלבו אם אזכור בלילה אין אני מכוין לצאת בספיר' זו וכ"מ מל' רמ"א שכ' אם היה דעתו שלא לצאת והגמ"נ כ' דיש מתירין לספור בע"ש מבע"י אחר תפלת ערבית והב"ח כתב דלא קי"ל הכי".
נראה מהמג"א שהבין כרשב"א שסופר מבעוד יום והתנאי מועיל על הברכה כיון שמצוות צריכות כוונה, ועדיין קשה תמיהת הרשב"א שעומד ביום ראשון וסופר שהוא יום שני.
וכך הסביר בביאור הלכה: "עיין מ"ב ומשמע מהם דמפלג המנחה לכו"ע אינו יכול למנות ודע דיש הרבה אחרונים [הלבוש והא"ר והח"י ומאמ"ר ונה"ש] דמפרשי מבע"י היינו מפלג המנחה ולמעלה ומאי דקאמר מונה עמהם היינו משום דאע"ג דמעיקר הדין כ"ז שאינו לילה אינו זמן ספירה וכדלעיל בסעיף הקודם מ"מ יש מקומות שנהגו להקל בזה משום שהיו רגילין להתפלל מעריב קודם חשיכה וחששו שאם לא יספרו אז בצבור וילכו כ"א לביתו ישכחו מחמת טרדא ולא יספרו ותתבטל עיקר תורת ספירה וע"כ סמכו במקום הדחק איש מי שאומר דבספירה בזה"ז שהוא רק זכר למקדש לרוב הפוסקים אין להחמיר בה יותר מבק"ש ותפלה וכיון דחשבי זו להתחלת לילה וקורין שמע ומתפללין מעריב כמו כן יש לנו לחשוב ללילה לענין ספירה וקאמר דאף מי שהוא ת"ח אם לבו נוקפו שמא יטרד וישכח לספור ביחידות יכול לספור עם הצבור אך לא יברך אז עכ"פ דמעיקר הדין אין זמן ספירה אז אלא שלא מחינן במנהג אותן המקומות וכדי שלא יתבטלו לגמרי ממצוה זו וכשיגיע הזמן בלילה יברך ויספור ואינו ברכה לבטלה דספירה קמייתא לאו כלום הוא מעיקר דינא וכנ"ל".
ואם כן יוצא בתנאו לפי מ"ד שמותר לספור מפלג המנחה.
ובמשנה ברורה כתב מעט שונה וז"ל:
בס"ק טז כתב: "מבעוד יום – יש מאחרונים שפירשו דהיינו בין השמשות דהוא ספק לילה ויוצאין אז ידי ספירה לפוסקים דס"ל דספירה בזה"ז דרבנן אכן הוא רוצה לדקדק ולספור מצאת הכוכבים וכנ"ל וקאמר המחבר דהוא ימנה עמהם פן ישכח אח"כ ויחשוב בדעתו אם אזכור אח"כ בלילה למנות אין אני רוצה לצאת בספירה זו וכדלקמיה בהג"ה. וע"כ כשיגיע הזמן אח"כ יברך ויספור ועיין בה"ל".
והוסיף בס"ק יז בדברי הרמ"א: "שלא לצאת – ודוקא אם מתכוין שלא לצאת אבל בסתמא יצא למ"ד דמצות א"צ כונה ואף דפסקינן לעיל בסימן ס' דמצות צריכות כונה אפשר לענין ברכה שצריך להזכיר שם שמים צריך לחוש להך דעה".
והוסיף המשנ"ב בס"ק יח: "ויברך ויספור בלילה – ואפילו בע"ש שכבר קיבל שבת וגם התפלל עם הצבור אפ"ה יברך ויספור בלילה כיון שלא רצה לצאת במה שסיפר עמהן ביה"ש".
והדברים לא ברורים, האם מועיל תנאי שאם יזכור הספירה הראשונה אינה נחשבת, או שסופר עם הציבור בתפילה המוקדמת כדי לא לפרוש מן הציבור.
כתב בשו"ת עונג יום טוב (סימן ג): "ויש לנו בזה מקום עיון במש"כ הרב"י בהלכות פסח (סימן תפ"ט) וז"ל כתב הרב רבי דוד אבודרהם בשם מחזור ויטרי המתפלל עם הציבור מבעוד יום והיינו בספק יום ספק לילה כמ"ש שם הט"ז מונה עמהם ספירה בלא ברכה. מימר אמר אם אזכיר בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא שלא ברכתי לבטלה. ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה ע"כ. ועיין במג"א שם (ס"ק ז') שכ' וז"ל. ונ"ל דאזיל לשיטתו דפסק (בסימן ס' סעיף ד') דמצות צריכות כוונה. ואם כן יכוון בלבו אם אזכור בלילה אין אני מכוין לצאת בספירה זו עכ"ל. ולפי מש"כ דאין תנאי נתפס בכוונת מצוה א"כ לא מהני כלל הך תנאי. וכיון שאמר אם לא אזכור בלילה הריני מכוון לצאת הוא יוצא בה ממילא אף אם יזכור בלילה לספור דאין תנאי בכוונת מצוה... ".
והסביר דבריו בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' פ): "ובשו"ת עונג יום טוב סי' ב' ג' כתב נמי הכי באריכות, ותוכן דבריו הוא דחליצה והוא הדין נמי שאר הדברים דליתנייהו בשליחות צריכים רק כוונה ולא רצון, ובכוונה לא שייך כלל המושג של תנאי, ועי"ש שהביא מהב"י בשם האבודרהם שהמתפלל ערבית עם הצבור בימי העומר בשעה שהוא ספק יום ספק לילה, יספור עמהם ספירת העומר בלא ברכה על תנאי, שאינו מכוין לצאת אלא אם כן ישכח אחר כך, אבל אם יזכור לספור שנית בלילה אינו מכוין כלל לצאת ומותר אחר כך לברך על הספירה, וכמו כן הביא שם מהחות יאיר דמהני תנאי בתקיעת שופר, והוא תמה על זה, דלפי שטתו אין תנאי נתפס כלל בכוונת מצוה, עיין שם, ועיין בחת"ס אבה"ע ח"ב סי' צ' שהאריך להוכיח דמהני תנאי בכוונת מצוה, אולם כל ראיותיו הן רק בכהאי גונא שיש באמת ספק בשעה שהוא עושה את המצוה אי הוא מצוה או לא ולכן עושה שפיר על תנאי, מה שאין כן בכהאי גונא דהוה ודאי מצוה יכולים שפיר לומר כהעונג יום טוב. רק נלענ"ד דמכל ראיותיו של החתם סופר מוכח על כל פנים כהב"י דפליג בטור או"ח סי' תק"צ על הרא"ש שכתב דלא מצי לאחשובי תקיעה אחרונה דתשר"ת לשם תקיעה ראשונה דתש"ת אפילו על ידי תנאי, משום דאם כן ליכא כוונה לא לתקיעה אחרונה ולא לתקיעה ראשונה, עיין שם. גם הרעק"א ז"ל כתב בשו"ע או"ח סוף סי' מ"ו לענין קריאת שמע שקורין לפני התפלה שיכוין בדרך תנאי שאם הצבור יקראו לאחר הזמן אזי כוונתו למצוה ואם יהי' עדיין בתוך הזמן אינו מתכוין עכשו לצאת ויהי' רק כקורא בתורה וסובר בפשיטות דמהני שפיר תנאי בכוונת מצוה. וגם נלענ"ד דאפילו במצוה דאורייתא ובתנאי שאין בידו לקיימו אפי"ה אפשר דלא תלוי בברירה, משום דלענין כוונה לצאת שזה רק מסור ללב יתכן שיש להתחשב עם זה שהכל צפוי וגלוי וידוע למקום עכשו מה שעתיד להתברר לבסוף וחשיב כתולה תנאו בדבר שכבר מבורר מעכשו".
נראה כי למעשה אם משום דעת הרמב"ם והרשב"א ואם משום אפשרות חלות תנאי במצוות, הדרך שמציע השו"ע לא ברורה למעשה.
ד. האם ספירת ספק היא ספירה ראויה בספירת העומר
נעבור לשאלה בה פתחנו את הבירור. כתב בשו"ת מגדנות אליהו (ח"ד סי' לח, י) בענין ספירת ספק ולאחר פלג המנחה ובבין השמשות:
"י) הנה במי שנסתפק כמה היום וסופר מספק, היום ג' ימים, ותיכף אומר ד' ימים. כבר הבאתי במקום אחר (לקמן סי' מ"ח) ממש"כ בשו"ת ערוגת הבשם (סי' קס"ח) וקרן לדוד (סי' קל"ט) שאין כאן ספירה, דספירה היינו דבר ברור ולא ספק, וכ"כ בשו"ת דבר אברהם (ח"א סי' ל"ד) עיין שם. ויש חולקים ע"ז עי' ספר שאלת שלמה (סי' מ"ט) ואוצר הפסח (סי' תפ"ט) דנקטו דמהני ספירת ספק".
"ועכ"פ כשספר מספק יש לדון שיכול לספור למחר מצד ס"ס וכנ"ל, דיש פוסקים דס"ל דמהני גם ספירה בספק וגם ישנם שיטות דס"ל שאין הימים תלוים זב"ז. אבל מי שספר לאחר פלג המנחה מבעוד יום ולא ספר אח"כ בלילה הרי כתב הביה"ל (ס"ד ד"ה אינו) ששיטה זו שאפשר לספור מפלג המנחה נדחית לגמרי עיין שם (אמנם בשו"ע הרב כתב שטוב לחוש ולא לענות לשואל גם מפלג המנחה עיין שם.), וא"כ א"א לצרפה גם לס"ס לגבי ספירת מחר".
וכן בשיעורי ר' דוד (בבא בתרא קלא ע"ב) כתוב: "וכיוצ"ב כתבו דמה"ט לא שייך ספירת העומר על תנאי, כגון בחו"ל, משום דכה"ג לא חשיב ספירה, שהרי הוא בעצמו אינו יודע, ועיין דבר אברהם בזה, וא"כ ה"נ.
וכך הקשה בשו"ת להורות נתן (ח"ג סי' כה, יא): "וראיתי בשו"ת דו"ז ערוגת הבושם (או"ח סי' קס"ח אות ה'), שהקשה אהא דקי"ל שיכול לספור ספירת העומר על תנאי, והלא כיון דאי אפשר לספור ע"י שליח א"כ לא מהני ביה תנאי עיין שם. וכעי"ז העיר בשו"ת עונג יום טוב (או"ח סי' ג') עיין שם. ולדברי הרמב"ן הנ"ל ניחא, דבתנאי מצוה שהוא בדבר שבינו לבין עצמו בכל ענין הוי תנאי וא"ש".
בשו"ת שואל ומשיב (רביעאה סי' קכז) דן במי ששמע מהש"ץ ששה עשר והבין שבעה עשר, ומסופק אם אמר שני שבועות ושני ימים או שלשה ימים והסיק שממשיך לספור בברכה. אמנם לא מחשיב זאת כספירה כתיקונה.
אמנם בשו"ת שאלת שלמה (וורטהיימר, ח"א סי' מט) כתב במפורש שיוצא אם סופר מניין של שני ימים מספק וראייתו מדברי בעה"מ: "והשתא אי אמרי' דבמנין הספק יוצא שפיר מקשי הבעה"מ דגם בספירה נינקוט מנהג אבותינו כמו שעשו קודם שידעו בקביעא דירחא, אבל אי אמרי' דבספירת ספק אינו יוצא א"כ גם אבותינו כשלא ידעו בקביעא דירחא לא מנו מספק, וא"כ מה מקשי הרב בעה"מ?! א"ו דבספירה בספק יוצא כיון שעכ"פ בשעה שמנה את המספר האמיתי כבר יצא ואף שבלבו היה ספק אז הא קיי"ל מצות א"צ כונה, ובפרט הכא דבשעה שספר היה בדעתו שאם באמת היום כך תהא ספירתו זאת חשובה ומקובלת".
ואחר בקשת המחילה נראה לי שלא כיוון לשיטת בעל המאור. בעל המאור ודאי לו במסורת שאין סופרים פעמיים על אף שעושים יו"ט שני ועל כן שאל מדוע אין סופרים, ולא העלה כלל את האפשרות מצד ספיקא דיומא.
וכן בערוגות הבשם (גרינואלד או"ח סי' קסח, ד) דעתו שאין יוצאים י"ח בספירת ספק.
ולכן נראה ברור שלרוב מנין ובנין הפוסקים אין יוצאים ידי חובה בספירת ספק.3