חבל נחלתו יח נד
סימן נד- פסח מצרים
שאלה[עריכה]
מהו פסח מצרים, האם הלכותיו כפסח שני לדורות, האם כל קרבן קרב בבמה קטנה, ומה ניתן ללמוד מכאן לדורות?
נלמד זאת מתוך ההשוואות במשנה ובתלמודים בין פסח מצרים לפסחים אחרים ובמיוחד פסח דורות.
הקדמה
המשנה בפסחים (פ"ט מ"ה) מונה: "מה בין פסח מצרים לפסח דורות, פסח מצרים מקחו מבעשור, וטעון הזאה באגודת אזוב על המשקוף ועל שתי מזוזות, ונאכל בחפזון בלילה אחד, ופסח דורות נוהג כל שבעה".
וכך מונה התוספתא (פסחים, ליברמן, פרק ח):
הלכה יא
אילו דברים שבין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים אין חייבין עליו כרת פסח דורות חייבין עליו כרת, פסח מצרים לא נהגו בו דֹקין ותבלולים אתנן ומחיר מה שאין כן בפסח דורות.
הלכה יב
פסח מצרים נאמר בו ולקח הוא ושכנו וגו' מה שאין כן בפסח דורות.
הלכה יג
ר' שמעון אומר: אומר אני אף בפסח דורות נאמר כן וכל כך למה כדי שלא יניח אדם שכנו הקרוב אל ביתו וילך ויעשה פסחו אצל חברו לקיים מה שנאמר: טוב שכן קרוב מאח רחוק.
הלכה יד
פסח מצרים לא היה טעון דמים וחלבים לגבי מזבח מה שאין כן בפסח דורות, פסח מצרים נאמר בו והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מה שאין כן בפסח דורות.
הלכה טו
פסח מצרים נאמר בו ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר מה שאין כן בפסח דורות.
הלכה טז
פסח מצרים כל אחד ואחד שוחט בתוך ביתו פסח דורות כל ישראל שוחטין במקום אחד.
הלכה יז
פסח מצרים מקום אכילה שם היתה לינה פסח דורות אוכלין במקום אחד ולנין במקום אחר.
הלכה יח
אחד פסח מצרים ואחד פסח דורות מי שהיו לו עבדים שלא מלו ושפחות שלא טבלו מעכבין אותו מלוכל בפסח ר' ליעזר בן יעקב אומר: אומר אני בפסח מצרים הכתוב מדבר.
הלכה יט
אילו דברים ששוה בהן פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים בשלש כתים ופסח דורות כיוצא בו, פסח מצרים נאמ' בו שה תמים זכר בן שנה פסח דורות כיוצא בו.
הלכה כ
פסח מצרים נאמר בו ולא תותירו ממנו עד בקר פסח דורות כיוצא בו.
הלכה כא
פסח מצרים נוהג כל שבעה פסח דורות כיוצא בו ר' יוסה הגלילי אומר: אומר אני שלא נאסר חמץ במצרים אלא יום אחד שנאמר לא יאכל חמץ היום.
הלכה כב
פסח מצרים טעון שיר ופסח דורות טעון שיר.
וכך כתב הרמב"ם (סוף הל' קרבן פסח פ"י הלכה טו): "שכלל זה שנאמר במצרים שילקח הפסח מבעשור, ושהוא טעון הגעת דם באגודת אזוב למשקוף ולשתי המזוזות ושיאכל בחפזון אין אותן הדברים נוהגות לדורות ולא נעשו אלא בפסח מצרים בלבד".
חיוב העשיה וענישה עליה
התוספתא בהלכה יא כותבת: "פסח מצרים אין חייבין עליו כרת פסח דורות חייבין עליו כרת". וההסבר פשוט שהרי עונשים התחדשו בהר סיני ולפני כן לא נתחייבנו עונשים אלא כבני נח.
השה לקרבן
מקחו בעשור – רש"י (פסחים צו ע"א) מפרש: "מקחו מבעשור – אומר זה לשם פסח, דכתיב בעשור לחדש הזה וגו' (שמות יב)".
ותוספות יום טוב (פסחים פ"ט מ"ה) מבאר: "מקחו במעשור כו' – דכתיב (שמות יב) בעשור לחדש הזה ויקחו. זה מקחו מבעשור ואין פסח דורות מקחו מבעשור. [ואף על גב דמהך קרא דמקחו מבעשור שמעינן לביקור ממום ארבעה ימים לענין תמיד כמ"ש הר"ב במשנה ה' פרק ב' דערכין. ולעיל במשנה ג' כתבתי דפסח דורות צריך [נמי] ביקור ארבעה ימים. ובגמרא יליף לה דף צ"ו מדכתבי (שם יג) ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה שיהו כל עבודות החדש זה כזה. כבר כתב רש"י שם דמיהו לענין מקחו מבעשור אמעיטו שאין צריך שיפריש מבעשור. אלא יקח שנים לשה טלאים מבעשור ויבקרום ובשעת שחיטה [יפריש] אחד מהן. והאי הזה דגבי ביקור. דריש ליה למלתא אחריתא היינו למעוטי פסח שני".
ומוסיף תפארת ישראל (יכין אות טו): "מקחו מבעשור. בי' לחודש, ואף דפסח דורות נמי טעון בקור ד' ימים, עכ"פ א"צ ללקחו ד' ימים קודם שחיטה, ובבקרו מוכר סגי".
ובחסדי דוד על התוספתא כתב שבפסח מצרים דוקא מקחו בעשור שלא יקדים ולא יאחר, וכן הובא בשטמ"ק לפסחים (לרב גרשוני) מן המאירי ועי' שו"ת משפט כהן (סי' קכג).
מומים – בתוספתא (הלכה יא) נאמר: "פסח מצרים לא נהגו בו דוקין ותבלולים אתנן ומחיר מה שאין כן בפסח דורות".
ומבאר חסדי דוד: "היינו משום דקודם מתן תורה הוה נאסר להו להקרבה אלא מה שנאסר לבני נח, ולא אסיר להו משום מום אלא מחוסר אבר והכי נמי דין אתנן ומחיר פשיטא הלא נאסר אלא לישראל אחר מתן תורה. והא דמוכח בגמ' שם דף צ"ו ע"א דפסח מצרים נמי היה צריך ביקור מדכתיב שמות יב ו למשמרת צ"ל דהיינו ביקור מחסרון אבר וכדדרשי ע"ז דף ה' סוע"ב הבא בהמה שחיין ראשי איברין שלה".
כתוב בירושלמי (פסחים פרק ט ה"ה):
"אית תניי תני דוקים ותבלולים פוסלין בו אית תניי תני אין דוקים ותבלולים פוסלין בו מאן דאמר דוקים ותבלולים פוסלין בו ניחא דכתיב [שמות יב ה] שה תמים מאן דאמר אין דוקים ותבלולים פוסלין בו מה מקיים שה תמים אפילו בקרבנות בני נח אינו. לא כן א"ר יסא פשט ר' לעזר לחברייה [בראשית ו יט] מכל החי מכל בשר שיהו שלמין באיבריהן. תמן יש מהן למזבח ברם הכא אין מהם למזבח. (ר' חונה בשם ר' ירמיה מכיון שכתיב בה כפרה כקדשים כמי שיש מהם למזבח1) ותני כן שלשה מזבחות היו לאבותינו במצרים משקוף ושתי מזוזות. אית תניי תני ארבעה סף ומשקוף ושתי מזוזות".
ובאר בקרבן העדה:
"דוקים ותבלולים. מומין הם כדכתיב או דק או תבלול בעינו: פוסלין בו. בפסח מצרים: דכתיב שה תמים. בפסח מצרים דמשמע תמים מכל מום: מה מקיים שה תמים. כלומר ל"ל קרא ואי ללמד שיהא שלם באיבריו אבל מום אין פוסל בו הא אפילו בקרבנות בני נח אינו כשר חסר באיבריו: לא כן. וכי לא כך א"ר יסא: מכל החי מכל בשר. אמרה תורה לנח הבא בהמה שחיין ראשי איברין שלה: ומשני תמן. גבי בני נח היו מקריבין הבהמות על גבי המזבח לכך פוסל בהן מום: ברם הכא. אבל גבי פסח מצרים לא היו מקריבין על גבי המזבח וסד"א דאף חסר כשר לכך איצטריך שה תמים".
עולה מן התוספתא וירושלמי ומפרשיהם, שיש חידוש בכך שהיו צריכים ליטול פסח מעשור משום שבלאו הכי דינם היה כבני נח שרק מחוסר איבר פוסל ולא מומים. אמנם מהירושלמי עולה שהיו במעבר מבני נח לישראל, ולכן ישנה דעה שמומים פסלו בפסח מצרים. ולגבי פסול מחוסר איבר הרי במצרים היזו דם על המשקוף ושתי המזוזות והם היו בחזקת מזבח, ולכן נצרכו לכך.
[ויש לדון הרי בני נח אינם מקריבים שלמים אלא עולות בלבד (עי' זבחים קטז ע"א מחלוקת בכך), וא"כ ישראל בהקריבם פסח דינם כישראל ושלמים קרבים בבמה קטנה, אבל לא פסחים וצ"ב.]
במנחת בכורים מדגיש כי אתנן ומחיר היו כשרים במצרים משום שלא הקריבו עתה בבית המקדש2.
שה, תמים, זכר, בן שנה – שנינו בתוספתא (פסחים פ"ח הי"ט): "אילו דברים ששוה בהן פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים בשלש כתים ופסח דורות כיוצא בו פסח מצרים נאמר בו שה תמים זכר בן שנה פסח דורות כיוצא בו".
המקריבים
הוא ושכנו – בתוספתא (פסחים, הלכה יב ו-יג) נאמר: "פסח מצרים נאמ' בו ולקח הוא ושכנו וגו' מה שאין כן בפסח דורות", ומובאת השיטה החולקת: "ר' שמעון אומר: אומר אני אף בפסח דורות נאמר כן וכל כך למה כדי שלא יניח אדם שכנו הקרוב אל ביתו וילך ויעשה פסחו אצל חברו לקיים מה שנ' טוב שכן קרוב מאח רחוק".
לפי המתבאר להלן שבפסח מצרים היו חייבים לאכול ולא לצאת מביתם מבואר שהיו דוקא חייבים ליטול עם שכנם.
ויש לתמוה על ר"ש מה עניין שכן בירושלים, הרי כל ישראל היו בירושלים והקריבו, וא"כ דוקא שכנו בכפר פלוני צריך להימנות עמו בקרבן פסח, הרי יש משפחתו בכל מיני מקומות וצ"ב.
הקרבת הפסח
זריקת דמים והקטרת וחלבים – בתוספתא פסחים (הלכה יד) נאמר: "פסח מצרים לא היה טעון דמים וחלבים לגבי מזבח מה שאין כן בפסח דורות. פסח מצרים נאמר בו והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מה שאין כן בפסח דורות". משמע שלמשקוף ושתי המזוזות במצרים לא היה דין מזבח אף לא לגבי דם. אולם בפסחים (צו ע"א) נאמר: "בעי רבי זירא: אימורי פסח מצרים היכא אקטרינהו? – אמר ליה אביי: ומאן לימא לן דלא שויסקי (=צלי) עבוד? ועוד, הא תנא רב יוסף: שלשה מזבחות היו שם, על המשקוף ועל שתי המזוזות. ותו מידי אחרינא לא הוה".
וכן בירושלמי: "ותני כן שלשה מזבחות היו לאבותינו במצרים משקוף ושתי מזוזות. אית תניי תני ארבעה סף ומשקוף ושתי מזוזות".
יציאה מפתח ביתו – בתוספתא פסחים (הלכה טו): "פסח מצרים נאמר בו ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר מה שאין כן בפסח דורות". ומעט צ"ע, שואל המנחת בכורים, שלהלן הלכה יז נאמר: "פסח מצרים מקום אכילה שם היתה לינה פסח דורות אוכלין במקום אחד ולנין במקום אחר". וא"כ לכאורה יש בכך חזרה. ואולי דין אחד מטעם מכת בכורות שלא יהיה בהם נגף ודין שני מעין חבורת הפסח.
מקום שחיטה והקרבה – נאמר בתוספתא פסחים (הלכה טז): "פסח מצרים כל אחד ואחד שוחט בתוך ביתו, פסח דורות כל ישראל שוחטין במקום אחד". לגבי פסח מצרים יש בכך תוצאה של הציווי שלא לצאת מפתח ביתו ויבואר להלן.
בשלש כיתות – נאמר בתוספתא פסחים (הלכה יט): "אילו דברים ששוה בהן פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים בשלש כתים ופסח דורות כיוצא בו".
וכתב על כך בתוספות יום טוב (פסחים פ"ט מ"ה): "וא"ת שלשה כתות שנשחט פסח דורות היאך אתה מוצא בשל מצרים וראיתי ירושלמי בפרק תמיד נשחט [משנה ה'] אדתנן התם הפסח נשחט בשלש כתות, ר' יעקב בר אחא בשם ר' יסא: ניתן כח בקולו של משה והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך מ' יום ומה היה אומר ממקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת. וממקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת. ואל תתמה ומה אם אבק שאין דרכו להלך אתמר (שמות ט) והיה לאבק בכל מצרים. קול שדרכו להלך לא כל שכן. ע"כ. ואף על גב דלא קאמר אלא שתי כתות קיצר במובן דמהיכי תיתי כלל לומר שהיה קולו של משה מהלך כו'. אלא ממה ששנינו דפסח [נשחט] בשלש כתות א"כ הכי נמי שלש כתות עשה משה הרי דלא כהתוספות. אלא אף בפסח מצרים היה שלש כתות".
ומעט צ"ע מה היתה הכוונה בשלש כיתות במצרים הרי שלש הכיתות במקדש מה שהבדיל ביניהן הוא הזמן והכל היה במקום אחד, ואילו במצרים היו פזורים בארץ מצרים וא"כ מה היה ההבדל ביניהן?
ועי' בפירוש ר' מאיר איש שלום למכילתא שכתב שהוא מדרבנן, ודבריו צ"ע לענ"ד.
הזאה באגודת אזוב על משקוף ומזוזות – נאמר במשנה בפסחים: "וטעון הזאה באגודת אזוב על המשקוף ועל שתי מזוזות". ובפסחים (צו ע"א): "הא תנא רב יוסף: שלשה מזבחות היו שם, על המשקוף ועל שתי המזוזות".
כלומר כמו במקדש שהזאת דמים היא על המזבח, ה"ה בפסח מצרים שהזאת דמים על המשקוף ושתי המזוזות היתה כהזאת דמים.
עם זאת מבאר תוספות יום טוב (על משנה ה): "בגמ'. וטעון הזאה וכו' א"צ לימוד דמשום ולא יתן המשחית שעבר בלילה ההוא נצטוו להזאה כמפורש בכתוב".
אגודת אזוב מצאנו בכמה עניינים בתורה: בשריפת פרה אדומה, בטהרת טמא מת ובטהרת מצורע וצרעת הבית.
בשריפת פרה נאמר ברמב"ם (הל' פרה אדומה פרק ג הלכה ב): "ואח"כ נוטל עץ ארז ואזוב אין פחות מטפח וצמר צבוע בתולעת משקל חמשה סלעים ואומר לעומדים שם, עץ ארז זה עץ ארז זה עץ ארז זה, אזוב זה אזוב זה אזוב זה, שני תולעת זה שני תולעת זה שני תולעת זה שלש פעמים על כל אחד ואחד, והן אומרין לו הין הין הין שלש פעמים על כל אחד ואחד. וכל כך למה לפי שמיני ארזים שבעה הן ומיני אזוב ארבעה והצבוע אדום יש שצובעין אותו בפואה ויש שצובעין אותו בלכא ויש שצובעין אותו בתולעת והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר הדומים לגרעיני החרובים והן כמו האוג ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהן ולפיכך מודיע לכל ומגלה להן שאלו הן המינים האמורים בתורה, והאזוב האמור בתורה הוא האזוב שאוכלין אותו בעלי בתים ומתבלין בו הקדירות, האזוב והארז והתולעת שלשתן מעכבין זה את זה, וכורך האזוב עם הארז בלשון של שני ומשליך אל תוך בטנה שנאמר והשליך אל תוך שריפת הפרה"...
בטהרת טומאת מת כתב הרמב"ם (הל' פרה אדומה פי"א ה"א): "כיצד מטהרים טמא מת במי נדה, לוקח אדם טהור שלשה קלחין של אזוב ואוגדן אגודה אחת ובכל בד ובד גבעול אחד וטובל ראשי גבעולין במי נדה שבכלי ומתכוין ומזה על האדם או על הכלים ביום השלישי וביום השביעי אחר שתנץ החמה"...
ובטהרת מצורע רמב"ם (הל' טומאת צרעת פרק יא ה"א): "כיצד מטהרין את המצורע מביא מזרק של חרש חדש וקבלה היא שיהיה [חדש] ונותן לתוכו רביעית מים חיים הראויין לקדש אותן מי חטאת, ושיעור זה מדברי סופרים, ומביא שתי צפורים דרור טהורות לשם טהרת צרעת שנאמר ולקח למטהר, ושוחט את הברורה שבשתיהן על המים שבכלי חרס וממצה עד שיהיה הדם ניכר במים, וחופר וקובר הצפור השחוטה בפניו, ודבר זה קבלה מפי השמועה. ונוטל עץ ארז ומצותו שיהיה ארכו אמה ועוביו כרביע כרע מכרעי המטה, ואזוב שאין לו שם לווי כמו שביארנו אין פחות מטפח, ושני תולעת משקלו שקל, ואם טעמו פסלו כצביעת התכלת, וכל השיעורים הלכה, ולוקח עם שלשתן הצפור החיה, וארבעה מינין אלו מעכבין זה את זה".
אנו מוצאים שהזאה באזוב קשורה למעבר ממוות לחיים: הן בשריפת פרה, הן בטהרה מטומאת מת, הן בטהרת צרעת ומכאן ניתן ללמוד לגבי פסח מצרים שנצטוו בהזאה ביציאה ממוות לחיים הן ממכת בכורות והן מעבדות לחירות.
אכילת הפסח
לינה – נאמר בתוספתא פסחים (פ"ח הי"ז): "פסח מצרים מקום אכילה שם היתה לינה פסח דורות אוכלין במקום אחד ולנין במקום אחר". נראה שחיוב הלינה אינו חיוב לינה רגיל כבכל קרבן שמחייב לינה בלילה בירושלים3 אלא החיוב היה מצד איסור היציאה מפתח ביתם, וממילא היו צריכים ללון בבתיהם במצרים.
וכ"כ בחסדי דוד לגבי חיוב לינה בקרבן פסח: "והא דטעון לינה אע"ג דלינה היא מצוה שאינה על גופו דאימעיט משני כדאיתא התם, מ"מ שאני לינה דלא משום פסח היא אלא משום ביאה למקדש דררשינן ירוש' ביכורים פ"ב ה"ג מופנית בבקר (דברים טז, ז) כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא בבקר. ואפילו לא נכנס לעזרה אלא להביא קרבן עצים וכל שכן שאר קרבנות טעון לינה".
ולעיל בתוספתא (פסחים פ"ח ה"ח) שנינו: "הראשון טעון לינה והשיני טעון לינה ר' יהודה או' אין השיני טעון לינה אלא כיצד הוא עושה נכנס ושוחט את פסחו בעזרה ויוצא ומספיד את אביו בבית פגי".
מילת הוא בניו ועבדיו – בתוספתא פסחים (פ"ח הי"ח) נאמר: "אחד פסח מצרים ואחד פסח דורות מי שהיו לו עבדים שלא מלו ושפחות שלא טבלו מעכבין אותו מלוכל בפסח ר' ליעזר בן יעקב אומ' אומ' אני בפסח מצרים הכתוב מדבר".
ויש להעיר שבפסח דורות מילת זכריו ועבדיו מעכבים מלעשות את הפסח כמבאר ברמב"ם (הל' קרבן פסח פ"ה ה"ה): "כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות פסח כך מילת בניו הקטנים ומילת כל עבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבת אותו, שנאמר המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו, ואם שחט קודם שימול אותם הפסח פסול, וכן טבילת אמהותיו4 לשם עבדות מעכבתו, ודבר זה מפי הקבלה שהטבילה לשפחות כמילה לעבדים". ובפסח מצרים נאמר רק שמעכבים אותו מלאכול, ולא ראיתי שהעירו על כך5.
נאמר במדרש בראשית רבתי (פר' לך לך עמוד 77): "חביבה מילה שאלו לא מלו במצרים לא אכלו פסחיהן שנאמר וכל ערל לא יאכל בו (שמות י"ב מ"ח)".
בפסח מצרים לא מצאנו ציון מיוחד מתי מלו. רש"י (יהושע פרק ה, ב) כתב: "שנית – שמלו כבר בליל יציאתם ממצרים קהל גדול יחד". ולא בואר האם כוונתו ממש בליל יציאתם, והיינו קודם אכילתם, או שכוונתו כמה זמן לפני כן.
בפרקי דרבי אליעזר (פרק כח) נאמר: "בני יעקב מלו את בניהם ואת בני בניהם והנחילם לחק עולם עד שעמד פרעה הרשע וגזר גזירות קשות ומנע להם ברית מילה, וביום שיצאו ישראל ממצרים נמולו כל העם מקטון ועד גדול, שנ' כי מולים היו, והיו ישראל לוקחין דם ברית מילה ונותנין על משקוף בתיהם דם ברית מילה ודם פסח ונתמלא רחמים על ישראל, שנ' ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, בדמך לא כתיב אלא בדמיך, בשני דמים דם ברית מילה ודם פסח, ואומר לך בדמיך חיי, ר' אליעזר אומ' וכי מה ראה הכתוב שני פעמים בדמיך חיי, אלא אמ' הב"ה בזכות דם ברית מילה ובזכות דם פסח נגאלו ממצרים ובזכות דם ברית מילה ובזכות דם פסח אתם עתידים להגאל בסוף מלכות רביעי, לכך נאמ' ואומר לך בדמיך חיי".
ונראה עפי"ז שבפסח מצרים נימולו סמוך לשחיטת הפסח.
ובמדרש שכל טוב (שמות פרק יב) אומר: "וכן מפורש בקבלה ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי (יחזקאל טז ו), והיינו דם שחיטת פסח ודם מילה שנתערבו זה עם זה, וניתן מהם לאות על הבתים".
וא"כ לא רק דם הפסח ניתן על המשקוף והמזוזות אלא אף דם המילה.
ומתאימים הדברים לנאמר בפרקי דרבי אליעזר (פרק כח): "ובאותו מקום שנמול אברהם ונשאר דמו שם נבנה המזבח, ולכך כתו' את כל דמו ישפוך אל יסוד המזבח ואומר לך בדמיך חיי". וכשם שדם מילתו של אברהם אבינו הוא יסוד המזבח כך דם מילתם של ישראל ניתן על המזבחות בפסח מצרים.
נותר – נאמר בתוספתא מסכת פסחים (פ"ח ה"כ): "פסח מצרים נאמר בו ולא תותירו ממנו עד בקר פסח דורות כיוצא בו".
ונאכל בחפזון – כך נאמר במשנה בראש המאמר.
ובפסחים (צו ע"א): "ונאכל בחפזון וכו'. מנא לן? – דאמר קרא ואכלתם אתו בחפזון, אותו נאכל בחפזון ואין אחר נאכל בחפזון". וכן מבאר התויו"ט.
ואמנם שנינו במכילתא (בא, מסכתא דפסחא פרשה ז): "וככה תאכלו אותו, כיוצאי דרכים. ר' יוסי הגלילי אומר בא הכתוב ללמדנו דרך ארץ מן התורה על יוצאי דרכים שיהיו מזורזין: ואכלתם אותו בחפזון זה חפזון מצרים. אתה אומר כן או אינו אלא חפזון ישראל כשהוא אומר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא ז) הרי חפזון ישראל אמור הא מה אני מקיים ואכלתם אותו בחפזון זה חפזון מצרים. רבי יהושע בן קרחה אומר ואכלתם אותו בחפזון זה חפזון ישראל. אתה אומר כן או אינו אלא חפזון מצרים כשהוא אומר כי גורשו ממצרים הרי חפזון מצרים אמור. ומה תלמוד לומר בחפזון זה חפזון ישראל. אבא חנן משום רבי אליעזר אומר זה חפזון שכינה אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר. קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות (שה"ש ב ח) ואומר הנה זה עומד אחר כתלנו (שם ט) יכול אף לעתיד לבא יהא בחפזון ת"ל כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם יי' וגו' (ישעיה נב יב)".
ונראה שמקרא לא יוצא מידי פשוטו שחפזון של ישראל ודאי היה בפסח מצרים.
כמה זמן נהג פסח מצרים
במשנה לעיל נאמר "ונאכל בחפזון בלילה אחד ופסח דורות נוהג כל שבעה".
אבל בתוספתא (שם הלכה כא) נאמר: "פסח מצרים נוהג כל שבעה פסח דורות כיוצא בו, ר' יוסה הגלילי אומר: אומר אני שלא נאסר חמץ במצרים אלא יום אחד שנ' לא יאכל חמץ היום".
מפרש הרמב"ם על המשנה: "הכוונה באמרו נוהג כל שבעה, איסור אכילת החמץ. אבל פסח מצרים לא נאסר בו אכילת החמץ אלא יום אחד בלבד שנאמר לא יאכל חמץ היום אתם יוצאים כאלו אמר לא יאכל חמץ היום אשר אתם יוצאים. ואמרו כאן לילה אחד, כלומר שגם ליל אותו היום היה אסור בחמץ".
וכן ר' עובדיה מברטנורא מפרש: "לילה אחד ופסח דורות נוהג כל שבעה – מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ונאכל בחפזון בלילה אחד וחמוצו כל היום ופסח דורות חמוצו נוהג כל שבעה, דבפסח מצרים כתיב (שמות י"ג) ולא יאכל חמץ היום אתם יוצאים, קרי ביה ולא יאכל חמץ היום שאתם יוצאים בלבד".
נראה שהמשנה היא אליבא דר' יוסי הגלילי, והברייתא מביאה דעה נוספת. אולם יש נוסחאות בתוספתא שלא הובא בהן כלל משפט זה שפסח מצרים נהג שבעה ימים, וגם החסדי דוד לא הביא זאת (עי' תוספתא כפשוטה).
בגמרא (פסחים צו ע"א) נאמר: "ופסח דורות נוהג כל שבעה וכו'. אמאי קאי? אי לימא אפסח – פסח כל שבעה מי איכא? [צו ע"ב] אלא אחמץ, מכלל דפסח מצרים לילה אחד ותו לא? – והתניא, רבי יוסי הגלילי אומר: מנין לפסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום אחד – תלמוד לומר לא יאכל חמץ, וסמיך ליה היום אתם יצאים! אלא הכי קאמר: לילה אחד, והוא הדין לפסח דורות. וחימוצו כל היום, ופסח דורות נוהג כל שבעה".
וא"כ לפי הבבלי בפירוש המשנה וכן כתבו הרמב"ם והרע"ב זמן שחיטת הפסח ואכילתו שוה בין פסח מצרים לפסח דורות, בפסח מצרים חמץ נאסר יום אחד ובפסח דורות שבעה ימים. והברייתא לא סברה כן או שהגירסא בה אינה נכונה (ע' תוספתא כפשוטה).
איסור חמץ בפסח מצרים
איסור חמץ לא מחוור בפסח מצרים. מצד אחד נאמר שנהג יום אחד, אולם לא מבואר מה נהג בפסח מצרים: איסור אכילת חמץ, חיוב השבתה או אף בל יראה ובל ימצא, כמו"כ לא מבואר מתי נהג האיסור רק בלילה או אף ביום שלאחריו.
כתב בהגדה שלמה לרב מ"מ כשר (ולקוח מתוך ספרו תורה שלמה חי"א עמ' רכב):
"יש להסתפק בפירוש הגמ' שאמרו שפסח מצרים חימוצו יום אחד, אם הכוונה רק על אכילת חמץ שאסור היה להם לאכול ביום אחד היינו ליל ויום ט"ו שיצאו ממצרים או הכוונה גם על השבתת חמץ. ומלשון הדרש לא יאכל חמץ היום – יש לדייק שהכוונה רק על אכילת חמץ של יום ט"ו וברש"י פסחים כח. מנין לפסח מצרים שלא נהגו בו איסור חמץ אלא יום אחד"...
וכן משמע מפי' הרמב"ם והרע"ב למשנה שאיסור חמץ לא נהג אלא יום אחד במצרים לילה ויומו, ונהג באיסור אכילה בלבד ולא בהשבתה ובל יראה.
אמנם החסדי דוד כתב: "ומ"ש ריה"ג ה"ק, אע"ג דפסח מצרים היה נאכל כל הלילה מ"מ איסור קיום החמץ לא היה נוהג אלא ביום ארבעה עשר בלבד, אבל בלילה הוה שרי לקיימו אבל לא לאוכלו עם הפסח". ודבריו תמוהים כי לפי דעתו בלילה נאסרו באכילת חמץ אבל לא נתחייבו בהשבתתו, וביום לאחריו נתחייבו בהשבתה, ולמחרת הותר הכל. וננסה להסבירו להלן.
הרב כשר מביא שיטת ראשונים נוספת (מהר"ם חלאווה, ר"ן ושבלי הלקט) שכל איסור חימוץ נהג רק בליל אכילת הפסח ולא ביומו.
הצל"ח (פסחים קטז ע"ב) מביא את שיטת הר"ן הכותב כמהר"ם חלאווה ומקשה עליה. וז"ל:
"הר"ן [כ"ה ע"ב מדפי הרי"ף] נתקשה בקרא דכתיב ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים וכו', דמשמע דאי לאו דגורשו היו עושים חמץ, והרי היה יום ראשון של פסח, וכתב הר"ן שהיו אופין חמץ לצורך מחר דפסח מצרים אין חימוצו נוהג אלא יום א' ועל בל יראה לא הוזהרו, עכ"ל".
"ואני תמה שזה דבר חדש שלא נצטוו במצרים על בל יראה וזה לא שמענו, ובפרשת החדש הזה לכם כתיב שאור לא ימצא בבתיכם, ואף דכתיב שבעת ימים, הרי גם באכילת חמץ כתיב שבעת ימים, ואפילו הכי לא היה נוהג רק יום אחד, ה"נ לא יראה נהג יום א'. ועוד, שהרי במשנה בפרק מי שהיה טמא [לעיל צ"ה ע"א] שנינו מתחלה מה בין פסח ראשון לפסח שני פסח ראשון אסור בבל יראה ופסח שני מצה וחמץ עמו בבית, ואח"כ [צ"ו ע"א] שנינו משנה מה בין פסח מצרים לפסח דורות, וחישב כמה דברים. ואם כדברי הר"ן היה לומר ג"כ פסח דורות אסור בבל יראה ופסח מצרים מצה וחמץ עמו בבית, אלא ודאי ליתנהו לדברי הר"ן וגם פסח מצרים היה אסור בבל יראה עכ"פ יום אחד כמו האכילה. ואם כן נשאר קושיית הר"ן על התורה דמשמע שאילו לא גורשו היו אופין חמץ, והרי אסור בבל יראה".
ונראה לי שהמחלוקת בין הראשונים והאחרונים נובעת מהבנת גדר פסח מצרים: האם הוא כפסח שני או שהוא פסח דורות של יום אחד. לפי הרמב"ם הוא נהג יום אחד שלם ודיניו כפסח חלקם כפסח שני וחלקם כפסח דורות, וע"כ הפסח נאכל עם מצה ומרור אבל חמץ עמו בבית (רמב"ם הל' קרבן פסח פ"י הט"ו), ולהבדיל בינו לפסח שני הוא נהג כן גם ביומו שלא אכלו בו חמץ. ולפי הצל"ח אותו יום היה לגמרי כפסח דורות ולכן נהג בו אף בל יראה.
אבל לפי הר"ן ומהר"ם חלאווה הוא היה רק כפסח שני ולכן הכל נהג רק בלילה בעת אכילתו ולא נאסרו בהשבתת חמץ אלא באכילתו בלילה. ולפי החסדי דוד הלילה היה כפסח שני והיום היה כפסח דורות ולכן בלילה לא נתחייבו להשבית אבל ביום נתחייבו בכך.
והרב כשר מביא מפירוש רע"ב על התורה ופירושי ראשונים נוספים שבפסח מצרים לא היה כלל איסור חמץ ורק לדורות נאסרו בחמץ.
שיר – בתוספתא (הלכה כב) נאמר: "פסח מצרים טעון שיר ופסח דורות טעון שיר". שיר הינו הלל ובחסדי דוד כתב ששני מיני הפסחים טעונים שיר הן בעשייתם והן ואכילתם.
הלכות הפסח שלא הוזכרו בהשוואה בין פסח מצרים לפסח דורות
ישנן כמה מהלכות פסח דורות שלא נזכרו לא במשנה ולא בתוספתא וצריך לעיין מדוע.
במשנה בזבחים (סוף פ"ה) שנינו: "הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ואינו נאכל אלא למנוייו ואינו נאכל אלא צלי". וכל הלכות אלו לא נשנו לא במשנה ולא בתוספתא. כמו"כ איסור שבירת עצם לא נזכר ואיסור נותר ג"כ לא נזכר. גם לגבי המקריבים מי המקריב במקום כהנים במקדש (אולי בכורות) האם נשים היו חייבות וכן דין חולים וקטנים לא נזכר.
כמו"כ לא הובא הדין שצריך לאכול את הפסח על מצות ומרורים.
ונלענ"ד שחלק מן הדינים לא היו שייכים כלל בפסח מצרים ודינים שנזכרו בתורה לא נשנו בתורה שבע"פ.
נאמר בפסח מצרים (שמות יב, ח-יא): "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מררים יאכלהו: אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו: ולא תותירו ממנו עד בקר והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו". כל הדינים שנזכרו בפסוקים הושמטו מן המשנה והברייתות. וחיוב מנוייו לא נזכר כלל מפני שנהג רק בפסח דורות.
בשטמ"ק לפסחים (לרב גרשוני, צו ע"א) מביא מפי' אור חדש ששאל האם גם בפסח מצרים נאסר לשחוט על החמץ כל זמן שלמישהו מהחבורה יש חמץ. ומשיב שזה נכלל בכלל האיסור שחימוצו יום אחד. ונלענ"ד שלמ"ד שהוא כפסח שני ואינו בחיוב השבתה ובל יראה ודאי אין איסור של לא תשחט.
סיכום
פסח מצרים נראה שלא היה כמקריב בבמה קטנה, אלא מעין זבח משפחה של האדם עם כניסתו לעם ישראל. חלק מהדינים דומים לבני נח (מומים), חלקם הם דינים בסיסיים של קרבן פסח (שה, תמים, זכר, בן שנה, צלי, נותר), חלקם מורים על השתתפות בכל עם ישראל (ג' כיתות), חלקם סובבים על היצירה של עם ישראל (אגודת אזוב, דם על המשקוף והמזוזות, מילה).
ורבש"ע במצוותיו של פסח מצרים הנחיל לנו את המעבר המיוחד מבני אברהם ובני נח לעם ישראל כשכל מערכת ההלכות של פסח מצרים יוצרת את היום המיוחד הזה של יום היציאה ממצרים.