חבל נחלתו יח נג
סימן נג- אימון ותרגול קרבן פסח ע"י שחיטת טריפה
שאלה1
האם מותר לתרגל הקרבת קרבן פסח על גדי, היינו לשחוט אותו לפי דיני שחיטת הקרבן, אם אנו יודעים במפורש שהוא לא יאכל לאחר השחיטה. כגון שאנו יודעים שיש בו מום המטריף אותו, או מסיבה אחרת. או שיש בכך צעב"ח. האם מצינו בפוסקים היתר להתאמן על גדי ולהסב לו צער בכך2, אם זה לא למטרת אכילה שאז כמובן התורה התירה?
תשובה[עריכה]
א. כתב בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת, יו"ד סי' י): "ואמנם אין לנו להאריך בזה כי כבר האריך מהרא"י בפסקים וכתבים סימן ק"ה שכל דבר שיש בו צורך להאדם לית ביה משום צעב"ח וגם לא שייך צעב"ח אלא לצערו ולהניחו בחיים אבל להמית בהמות וחיות וכל מיני בעלי חיים לית ביה משום צעב"ח וכן מוכח בחולין דף ז' ע"ב עקרנא להו איכא צעב"ח! קטלנא להו איכא משום בל תשחית! הרי אף שהשיב לו על עקרנא דאיכא צעב"ח אעפ"כ אמר קטלנא להו".
וא"כ דעתו ברורה שאין איסור צער בעלי חיים בהמתת חיות ועופות ולא משנה אופן ההמתה האם ע"י שחיטה או בירי חץ וכד'. ואף אם נטען שיש בכך צער בעלי חיים, עפ"י תשובת תרוה"ד כיון שיש בכך צורך לאדם – לימוד הלכות קרבן פסח – מותר לצער לשם כך.
וראיה נוספת מדברי ספר החינוך (מצוה קפו) בענין שחוטי חוץ: "והענין הוא כי השם לא התיר לבני אדם בשר בעלי חיים רק לכפרה או לצרכי בני אדם, כגון מזון או רפואה או כל דבר שיש בו שום צורך בני אדם, אבל להמיתם מבלי שום תועלת כלל יש בדבר השחתה ונקרא שופך דם. ואף על פי שאינו כשפיכות דם האדם, למעלת האדם ופחיתות הבהמה, מכל מקום שפיכות דם יקרא מאחר שלא התירו הכתוב לשפכו ללא תועלת, ועל כן אמר סתם שהוא כשפיכות דם, אחר שהוא שופך דמה במקום שלא נצטוה לשחיטה, ואין באותה שחיטה תועלת כלל, אבל יש בדבר נזק שעבר על מצות בוראו ולכן ענשו הכתוב בכרת".
ב. וניתן להביא ראיה לנו"ב מברייתא שנאמרה ביומא (סו ע"א ובבכורות נג ע"א): "דתניא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה. ואם הקדיש והעריך והחרים, בהמה – תיעקר, פירות כסות וכלים – ירקבו, מעות וכלי מתכות – יוליך הנאה לים המלח. ואי זה הוא עיקור – נועל דלת לפניה והיא מתה מאליה".
ובעבודה זרה (יג ע"ב) שואלת הגמרא על ברייתא זו שנועל דלת בפניה והיא מתה – "ונשחטיה מישחט! אתו בהו לידי תקלה". היינו הגמרא מציעה שבמקום מוות של צער לבהמה בנעילת דלת – ישחטוה, ומשיבה שיש בכך תקלה משום שיבואו לאוכלה. וא"כ כדי לא להגיע לתקלה בהקדש או של הנאה ממנו מחיים או של אכילה ממנה לאחר שחיטה, הורו לסגור דלת בעדה (רש"י, ע"ז יג ע"ב: "ואין לה מה תאכל ותמות"), ושיקול צער בעלי חיים לא הועלה כלל (ורק לפני כן בע"ז לגבי עיקור פרסות העלו שאלת צעב"ח).
ג. אמנם האגודה (עבודה זרה יג ע"ב) כתב: "אם הקדיש בהמה תיעקר, פירות וכלים ירקבו, מעות וכלי מתכות יוליך לים המלח, ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה. אף על גב דצער בעלי חיים דרבנן (משום תקלה עבדינן הכי) [ואתי דרבנן דאמרו אין מקדישין דחשו לתקלה ודחי צעב"ח דרבנן], מכאן כתב רא"ם דמותר לעשות לבכור כן בזמן הזה, התוספות אוסרים כיון דמותר כשיש בו מום".
עולה עפ"י האגודה שחולק על הנו"ב וסובר שיש בהמתת בהמה צער בעלי חיים, אולם משום חשש תקלה שיהנו מהקדש מותר להמית את הבהמה. ולגבי בכור נחלקו בעל היראים (= רא"מ – ר' אליעזר ממיץ) ותוספות האם עדיף להמיתו בגרמא של נעילת דלת למניעת תקלה, או להמתין עד שיפול בו מום.
ונראה ששיטת האגודה כשיטת תרוה"ד שבמקום צורך לאדם שלא ייכשל בהקדש מותר לצער או להמית בהמה.
ד. ועי' בשו"ת חלקת יעקב (חו"מ סי' לד) שדן "אם מותר לגרום צער בעלי חיים ע"י נסיונות שונים בגופם, לשם חקירות מדעיות לתועלת חכמת הרפואה". ודעתו אינה נוטה להקל וטען שממידת חסידות יש להימנע מצער בעלי חיים אפילו שצריך לכך, אולם מסיק (שם אות ז):
"בא לידי ספר אוצר הפוסקים נדמ"ח וראיתי שם מביא בסוסי' ה' אע"ז בשם ספר אמרי שפר להגאון ר' א' קלאצקין, שכוונת רמ"א להתיר דוקא במקום הכרח דומה לרפואה שהוא ענין הכרחי אבל בשביל תועלת ממון לא, וראיה לזה מב"ב כ' א' פסיק שדי לי' לכלבים, כיון דאית בי' צער בעלי חיים לא עביד, ולא התיר האיסור מפני הצורך להאכיל לכלבים שמזונותיהם עליו – ולפע"ד אין דבריו נראין, דהא מהאי דשבת ק"י הרוצה שיסרס תרנגול יטול כרבלתו, שציין הגר"א, משמע דמותר אף רק בשביל תועלת ממון. ובטו"ז באע"ז ה' ס"ק י"א, דמשום אכזריות לא יטול כרבלתו וה"נ האי דפסיק שדי' לי' לכלבים ג"כ הכוונה דאית בי' צערא לא עביד משום אכזריות. והלשון כן משמע דלא אמר "דאסור"משום צעב"ח, רק כיון דאית בי' צעב"ח "לא עביד", והכוונה, משום אכזריות וכהאי דכרבלתו. ובשבות יעקב ח"ג סי' ע"א מביא משנה מפורשת ע"ז י"ג, אסור למכור להם תרנגול לבן, בזמן שהוא בפ"ע קוטע את אצבעו, הרי שמותר לקטוע לבע"ח שהוא צער גדול משום ריוח כ"ש כדי למכור לו תרנגול לבן קצת ביוקר, עכ"ל השבו"י, וגם מטו"ז יו"ד ל"ג, קורע צוארו לבדוק הסימנים ג"כ רק משום ריוח ממון, ואפה"כ מותר, והא דלא חייש משום אכזריות, אפשר כסברת המנ"פ (עי' לקמן) כיון דישחטנה תיכף לא שייך לאסור אף ממדת חסידות. וכמבואר ביו"ד סי' כ"ד ח' לתלוש הצמר קודם השחיטה משום חלדה, וכנ"ל".
וא"כ ק"ו כששוחט על מנת ללמוד הלכות שחיטה וקרבן פסח וממית את הבהמה, שלפי הנו"ב לא שייך כלל לצעב"ח, ולפי האגודה נדחה צעב"ח מפני צורך האדם.
ה. ועי' שו"ת שרידי אש (ח"ב סי' צא) שהסכים עם החלקת יעקב והסיק שמותר לצורך ניסויים רפואיים לצער בעלי חיים ואין בכך אף מעשה חסידות שלא לעשות כן. והוסיף השרידי אש: "הנה במה שכתב הנוב"י והכ"ו דבמיתה לא שייך איסור דצער בעלי חיים נ"ל להביא ראי' גם מגמ' עבודה זרה י"ג, ב דפריך: ולשוי' גיסטרא? עיין שם ברש"י. ומוכח דבמיתה ליכא איסור דצער בעלי חיים. וכן מפורש בתוס' בבא בתרא כ', א ד"ה כיון, שהקשו שם: 'כולה בהמה שקל ושדי לכלבים'?"
ושניהם, החלקת יעקב והשרידי אש, מביאים את הר"י מיגש בב"ב שסבר שגם במיתה יש צעב"ח אלא שהותר משום צרכי בני אדם. וע"ע שו"ת קול מבשר (ח"ב סי' כח).
ו. בשו"ת משנה הלכות (ח"י סי' פב) דן: "להמית בהמות אי עובר משום צער בעלי חיים". ונו"נ בדבר ומביא ראיות לכאן ולכאן, אולם לבסוף מסיק:
"שוב מצאתי בספר האשכול הל' שחיטת חולין סוף סי' יו"ד השוחט וצריך לדם חייב לכסות כיצד עושה כלומר להפטר מכסוי אי צריך לדם ליניבא או לצבוע ניחרו או עוקרו וכך הורה רבי לר"ח צא טרוף או נחור כי היכי דלא ליבעיא כיסוי והכ"נ מר"פ כדאמר רבי עקרנא להוא השיב רפב"י איכא צער בעלי חיים והדר אמר קטילנא להו והשיב איכא בעל תשחית אלמא אם ממיתם אף שלא לצורך אכילה אלא לדבר אחר איסורא משום צער בעלי חיים ליכא, ואלת"ה לא הו"ל לרבי לאהודרי קטילנא להו כיון דשמע דלעקרינהו אסור משום צער בעלי חיים מיהו ברירה לן לצערה תחלה ביסורין ולהמיתה אח"כ איסורא איכא כיון שביסורין אינה ממיתה אלא מצערה וקיי"ל צער בעלי חיים דאורייתא ואפי' למ"ד דרבנן כיון שאפשר לעקר הסימן לאחר ש' ולדמי לא שרי לעקר קודם שחיטה. ואיכא דאמרי דאסור לעשות בהמה כשרה טריפה מהא דפ"ק דע"ז דאחרים שורפין על המלכים וכו' ולא חזי לן האי פירושא כו' ע"ש. הנה מבואר החילוק של הנוב"י ז"ל וגם דיוקו וגם דיוקן דהיכא דאפשר בלא צער בעלי חיים אסור לצער וא"כ יש לחלק וליישב דהנוב"י לא פליג אגרע"א ולא תקשה ליה מהר"ן נמי דמודה דכה"ג הו"ל צער בעלי חיים אלא היכא דרוצה להמית ליכא צער בעלי חיים ודו"ק כי קצרתי מחמת חוסר הזמן ותן לחכם ויחכם".
וא"כ דעתו ברורה שאין כלל צער בעלי חיים בהמתת בעל חיים.
ז. ונראה לענ"ד להוסיף שאפילו לדעת הסוברים שיש בהמתת בעל חיים משום צער בעלי חיים ומתירים לצורך אדם כתרוה"ד, וסוברים שממידת חסידות יש להימנע מכך, ולצורך רבים אין בכך אף ממידת חסידות, ולכן מתירים ניסויים בבעלי חיים.
נראה שצורך של לימוד תורה הוא לא פחות מניסויים רפואיים – ולא תהא כוהנת כפונדקית, וכיון שיש בכך צורך ללמוד וללמד תורה לעם ישראל, לא רק כשיחזור לעבר אלא הכנה לעת"ל, גם האוסרים ממידת חסידות יקלו בכך.
מסקנה[עריכה]
אין שום איסור מצד צער בעלי חיים להתאמן בשחיטת גדיים אף אם בשרם לא יאכל (או שהוא אסור באכילה)3.