חבל נחלתו יח מו
סימן מו- גדר חיה שהתפשטה לחצר חבירו
שאלה
ראובן שתל צמחים בתור גדר חיה בינו לבין שמעון בקצה החצר שלו. שמעון הסכים לשתילת הצמחים. הצמחים גדלו ומתפשטים לתוך חצרו של שמעון, האם הוא רשאי לעוקרם מחצרו? אם הוא רשאי לעקור, מי חייב בהוצאות של העקירה?
תשובה[עריכה]
א. בחלק ג סימן נ מספרי עסקתי בחיוב גדר בין שכנים בישובים קהילתיים. והסקתי שם שאין חיוב על העמדת גדר בין חצרות אלא רק גדר המחויבת על ידי חוקי הבניה, וודאי אין חיוב לשתול דוקא גדר חיה. ולכן גם במקרה שלפנינו לא חלה על שמעון מחויבות לשתול גדר חיה ולתחזק אותה, אם ראובן חפץ בגדר חיה שישתול בשלו ויטפח אותה לפי רצונו. בסימן שם המלצתי משום יחסי שכנות טובה ששמעון יתיר לראובן להיכנס לחצרו ולטפח את הגדר גם מהצד של שמעון.
אמנם במקרה דנן שמעון הסכים לשתילת הגדר החיה אבל מן הסתם לא חזה את הנזק שיווצר לו מהתפשטות הצמחים והצרת חצרו ועל כן אי אפשר לראות זאת כהסכמה לכך שעציו של ראובן ייכנסו ויתפשטו לחצרו וראובן לא הוחזק בנזק של הגדר החיה בתוך של חבירו.
ב. כתב הטור (חו"מ סי' קנה ס"ק מא): "תשובה לגאון ראובן יש לו תאנה ושרשיה בתוך כותלו של לוי נופו נוטה על גבי עלייתו ומעכבו מלהטיח את גגו ורוצה לוי לקוץ נוף המעכבו הדין עמו שהתורה נתנה רשות לניזק לקוץ כדי היזקו כדתנן אילן הנוטה לתוך שדה חבירו קוצץ מלא המרדעת ואין ראובן יכול לומר ללוי אתה גרמת היזקך שהגבהת את גגך ולא כל הימנך שתגביה את גגך לקוץ את תאנתי". וכ"פ השו"ע בסעיף כח.
ונראה שכן הדין גם לגבי המקרה שלפנינו כיון הוא נכנס עם הגדר החיה לרשות חברו יש לחברו זכות לקצוץ כל מה שבתוך חצרו ומעכבו מתשמישיו הרגילים בחצר.
וכ"פ השולחן ערוך (חו"מ סי' קנה סכ"ו): "מי שהיה אילן חבירו נוטה לתוך שדהו, קוצץ כמלא מרדע ע"ג המחרישה ובחרוב (פי' חרוב אילן של חרובין) ובשקמה (פי' שקמה אילן שעושה מין תאנים מדבריות), כל הנוטה עד שיהיה שקול כנגד המצר. וכן אם היה נוטה על בית השלחין של חבירו, או על בית האילן, קוצץ (אפילו בשאר אילנות) (טור) את כל הנוטה עד שיהיה שקול כנגד המצר".
בשני המקרים, הן תשובת הגאון שהובאה בטור והן באילן הנוטה לשדה חברו, אין המדובר שהאילן בתוך של חברו אלא ענפיו נוטים ומפריעים לחברו בפעולתו כגון לבנות את עליתו או לחרוש את השדה מתחת לענפי האילן, ובכ"ז ההלכה בשניהם שמותר לבעל העליה או בעל השדה לקוץ עד המצר – הגבול שבין שניהם. קל וחומר למקרה שבשאלתנו, שעציו מתפשטים ולא רק נטועים בחצר ראובן ונוטים לחצרו של שמעון אלא הם גדלים בחצרו שמותר לשמעון לקוץ את העצים שנכנסו לחצרו עד המצר – הגבול שבין שניהם.
ג. ניתן להוסיף מדברי הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי:
"ואכתי איכא למידק ואי אזלי שרשין ומזקי ליה לבור מ"ט פטור מלשלם הא שורו [הוא] והוה ליה לטפויי באפייהו, לא קשיא דכיון דלאו גופיה דאילן קא מזיק אלא שרשים הוא דמזקי ושרשין ממילא קא אתו פטור אף על גב דממונו הוא, ומ"מ יש לזה רשות לקוץ השרשים, וליכא לדמויי לשורו שהזיק בצרורות, דשאני התם דכחו דשור הוא וכנגיחה דידיה דמי והתורה חייבתו, אבל הכא נולד הוא ופטור שאין שמירתן עליו ואינו כחו של אילן הנטוע, וליכא לדמויה לאש שהוא הולך ומזיק, שכיון שלבה את האש עיקר השלהבת הוא שמזיק והולך ואוכל ומזיק, אבל הנך נולד הוא ואף על פי שמחמת האילן הוא מזיק פטור, אי נמי כיון דשרשין הוא דמזקי ולא חזי להו לית ליה לטפויי באנפייהו דדמי למי שנפרצה בלילה (ב"ק נ"ה ב') שהוא פטור, ואין אומרין בנזקין אלו זו דומה לזו שהדברים עמוקים והחלוקים דקים כחוט השערה וכולהו גמרא.
הרמב"ן מבאר מדוע פטור על נזק שהזיקו השורשים של האילן שלו את הבור של חברו, כאשר האילן נטוע ברשות המזיק והבור ברשות הניזק ומשיב שאין לחייבו בתשלום על מה שהזיק משום שלא גוף האילן מזיק אלא השורשים שבאים ממילא, ואף אין לדמות שורשים המזיקים לצרורות של שור מפני שהשורשים הם כנולד ואינם 'כוחו' של האילן. וכן אין לדמות לאש מפני שבאש הדליק בחצרו וליבה אותה ואותה שלהבת שליבה הלכה ושרפה והזיקה בשל חברו. אבל השורשים הם כנולד מחמת האילן והוא פטור עליהם. ובכ"ז פשיטא ליה לרמב"ן שמותר לבעל הבור לקוץ את שרשי האילן המגיעים לבורו.
ואף ממקרה זה ק"ו למקרה דנן שהנכנסים לרשות חברו הם העצים עצמם ולא רק שורשים, והם מפריעים לו בשמושיו בחצרו שמותר לו לקוצצם. והרי זה כמכניס מזיק לתוך רשות חברו.
ד. וצריך לעיין האם הוצאות קציצת העצים ועקירתם מחצרו של שמעון מוטלת על המזיק (ראובן בעל הגדר החיה) או על הניזק (שמעון בעל החצר על המיצר).
ראובן הוא מזיק בגרמא שהרי לא ידע שעציו יתפשטו לתוך של חברו, ואף ההיזק נוצר לאחר שהעצים גדלו – וגרמא פטור מתשלום על הנזק שהזיק.
אמנם כאן אין התשלום לגנן שיעקור את העצים מחצרו של שמעון – תשלום נזק על מה שהעצים הזיקו לשמעון שהרי זה לא ניתן בגרמא לתשלומים (וגם קשה להערכה), אלא עקירתם היא מניעת המשך ההיזק מכאן ולהבא וזו חובה של המזיק שלא יזיק. כאמור ברי"ף (ב"ב יג ע"ב): "וה"מ לענין איסורא דאסור למגרם היזקא לאינשי כדאמרינן [דף כ"ב ע"ב] גרמא בנזקין אסור".
וכן בגידולי שמואל (בבא בתרא יז ע"א) כתב: "דכן הדין דמזיק מחוייב לשמור שלא יזיק, וגם איסור יש בזה כדאיתא להלן (דף כ"ב ב) גרמא בנזקין אסור".
עולה שחובת עקירת העצים המזיקים לשמעון – מוטלת על ראובן כחלק מהחובה שלא יזיק מכאן ולהבא.
ה. נראה שאדם צריך להוציא הוצאות ממוניות כדי שלא יזיק אפילו בגרמא, כשם שצריך להוציא הוצאות לשמור על מזיקיו שלא יזיקו. ואפילו שנזקי ממונו (שור וכד') הם נזקים בגרמא. (אמנם על נזקי שורו חייב אף בתשלומין אף שהם בגרמא שלו.)
וכן נראה ללמוד מבבא בתרא (ס ע"א): "ר' ינאי הוה ליה אילן הנוטה לרשות הרבים, הוה ההוא גברא דהוה ליה נמי אילן הנוטה לרשות הרבים, אתו בני רשות הרבים הוו קא מעכבי עילויה (רשב"ם: הוו מעכבי עילויה בני רה"ר – שנופיו מזיקין לגמל ורוכבו.); אתא לקמיה דר' ינאי, א"ל: זיל האידנא ותא למחר. בליליא שדר קצייה לההוא דידיה. למחר אתא לקמיה, א"ל: זיל קוץ. א"ל: הא מר נמי אית ליה! א"ל: זיל חזי, אי קוץ דידי קוץ דידך, אי לא קוץ דידי לא תקוץ את. מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר? מעיקרא סבר: ניחא להו לבני רה"ר דיתבי בטוליה, כיון דחזא דקא מעכבי, שדר קצייה".
וא"כ ר' ינאי שכר פועל או שליח לקוץ ענפי אילן שלו הנוטים לרה"ר, ומכאן למקרה דידן.
ו. נראה לי כיון שלא היתה כוונת היזק אלא התפשטות האילנות גרמה לו להזיק לחברו ועד שהתגלה שהיא מזיקה אף חברו הסכים עמו בנטיעתם, להטיל פשרה ביניהם, ובפעם הזו ששניהם ישלמו לגנן על עקירת האילנות הנכנסים לרשות חברו. ומכאן ולהבא כיון שהמזיק ראובן יודע שאילנותיו מתפשטים, ייכנס פעם פעמיים בשנה לחצרו של שמעון ברשות ויקוץ את ההתפשטות, או שיעקור לגמרי עצים אלו וייטע במקומם גדר חיה שאינה מתפשטת.