חבל נחלתו יח מה
סימן מה- סדר תשלום חובות למלווים
שאלה[עריכה]
אדם פשט את הרגל ולא הצליח לשלם חובותיו. לאחר זמן מה התחיל להרויח שוב ומעוניין להחזיר חובותיו. כיון שהמלווים רבים ואין באפשרותו לסלק את הלוואותיו בבת אחת הוא שואל מה הסדר של התשלום לבעלי החובות.
תשובה[עריכה]
א. דעת הלווה היתה שמי שנצרך יותר למעות ישלם לו בראשונה. דיין באחד מבתי הדין הרבניים הורה לו שהוא צריך לשלם לפי קדימות הזמנים שהיו מיועדים לפרעון, אולם ההלכה אינה כן ונעיין בה.
ב. במשנה במסכת כתובות (פ"י מ"ד, צג ע"א) נאמר: "מי שהיה נשוי שלש נשים ומת, כתובתה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות, ואין שם אלא מנה – חולקין בשוה. היו שם מאתים, של מנה – נוטלת חמשים, של מאתים ושל שלש מאות – שלשה שלשה של זהב. היו שם שלש מאות, של מנה – נוטלת חמשים, ושל מאתים – מנה, ושל שלש מאות – ששה של זהב. וכן ג' שהטילו לכיס, פיחתו או הותירו כך הן חולקין".
עולה כי לפי המשנה בעלי החובות חולקים בכל תשלום לפי גודל החוב כלפיהם, כאשר אין להם שעבוד על יותר ממה שהלוו. היינו כל אחת מקבלת לפי השעבוד שלה. לשלושתן שעבוד על המנה הראשון, לשתים שעבוד על המנה השני, ולשלישית בלבד שעבוד על המנה השלישי. ולכן במנה הראשון חולקים בשווה במנה השני חולקות שתי האחרונות ואת המנה השלישי מקבלת השלישית.
במקרה שלפנינו אין שעבוד נכסים כלל, והגביה תהא ממה שהרויח לאחר שפשט את רגלו לפני המלוים שלו.
אם נשליך זאת למקרה כעין שלפנינו ושלשה לווים של מאה מאתים ושלוש מאות, וללווה יש להחזיר 300 בלבד, במנה הראשון חולקים שלושתם. במנה השני יחלקו בעלי החוב של מאתים ושלוש מאות ואת המנה השלישי יקבל השלישי בלבד.
ג. אמנם בהמשך העמוד בכתובות נאמר: "תניא: זו משנת רבי נתן; רבי אומר: אין אני רואה דבריו של רבי נתן באלו, אלא חולקות בשוה".
ומפרש רש"י:
"אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו – שאין זה דומה לשלשה שהטילו לכיס דהתם שבח מעות שהשביחו מעותיהן שקלי הלכך כל אחד יטול לפי מעותיו אבל הכא טעמא משום שיעבודא הוא וכל נכסיו אחראין לכתובתה הלכך שלש המנים משועבדין לבעלת מנה כשאר חברותיה עד שתגבה כל כתובתה לפיכך חולקות בשוה".
את דרכו של רש"י בהסברת שיטת רבי קיבל הרמב"ם וכך פרש (כתובות פ"י מ"ד): "כבר אמרו בתלמוד שרבינו הקדוש אמר אף אלו חולקין בשוה. וכן הלכה. וצריך שתתבונן ביסוד זה שעל פיו תהיה החלוקה לעולם בין בעלי חובות והכתובות והבינהו היטב, והנני ממשיל לך בו משל בבעלי חובות ועל דרך זה תדון בכתובות, והוא, אם הניח האדם נכסים ובעלי חובות מרובים והוצרכנו לחלק כמו שנתבאר, רואים את כל חובותיהם ואת כל מה שהניח, אם היה כנגד כל חובותיהם הרי כל אחד לוקח מה שהוא חייב לו וזה פשוט, ואם היה פחות רואים אם כשיתחלקו כולם בשוה יגיע לבעל חוב הפחות שבכולם כנגד חובו או פחות מכן הרי אלו מחלקים הכל ביניהם בשוה. ואם כשיתחלקו ביניהם בשוה יגיע לבעל חוב הפחות שבכולם יותר על חובו המגיע לו מוציאים אותו היתר ומתחלקים את השאר ביניהם בשוה כדי שיגיע לבעל חוב הפחות שבהם כנגד חובו ומסתלק, וחוזרים לאותה היתרה שהופרשה ונוהגין בה בין שאר בעלי חובות כדרך שנהגו תחלה, וכן על דרך זה עד שיגמרו כל הנכסים. והמשל בזה בבבא זו האמורה במשנה שכל זמן שהניח שלש מאות או פחות חולקות בשוה, ואם הניח ארבע מאות חולקות שלש מאות בשוה ומסתלקת בעלת המנה לגמרי, ואותה המאה היתרה מתחלקת בין בעלת המאתים ובעלת השלש מאות בשוה, ואם הניח חמש מאות חולקות שלש מאות בשוה, והמאתים חולקות אותה בעלת מאתים ובעלת שלש מאות נמצא שהראשונה והשניה קבלו את שלהן והשלישית קבלה רק מאתים. ועל דרך זו תדון אפילו היו אלף בעלי חובות".
עולה משיטת רש"י והרמב"ם שלכל אחת שעבוד על כל הכסף שמגיע ליד הלווה עד שיגבה כל חובו, והשעבודים ביניהם שוים ולכן מי שחובו קטן יגבה חובו ויסתלק מחובו והשאר יחולק בין שאר בעלי החובות ואין זה משנה אם לאחד חוב גדול ולשני קטן וכן אם מי מהם לוה ראשון וכד'.
ד. הטור (חו"מ סי קד, יא) מביא את שיטת רש"י והרמב"ם (וכ"כ הרי"ף) ומביא שיטה נוספת בהבנת דברי רבי מהו 'חולקים בשווה':
"היו בעלי חובים זמנם שוה ובאין לגבות כאחד וכן בעלי חובות שאחד מהם קדם לחבירו ובאין לגבות ממטלטלי שאין בהם דין קדימה או שבאין לגבות ממקרקעי שקנה הלוה אחר שלוה מן האחרון, ואין בנכסים כדי שיגבה כל אחד ואחד חובו חולקין הנכסים ביניהן כיצד לר"ח כל אחד ואחד נוטל לפי מעותיו עד שיפרע מחובו כיצד היה האחד במנה ואחד במאתים ואחד בג' מאות חולקין הנכסים לששה חלקים ויטול של מנה חלק אחד ושל מאתים שני חלקים ושל שלש מאות שלשה חלקים. ולרב אלפס חולקין בשוה ממש עד שיפרע מחובו כגון אם היו שם ג' מנים יטול כל אחד ואחד מנה היו שם פחות מג' מנים חולקין בשוה היו שם יותר מג' מנים חולקים שוה בשוה [ויסתלק בעל המנה] והשאר חולקים ב' הנשארים כיצד היו שם ה' מאות או פחות חולקים ש' בשוה [ויסתלק בעל המנה] והשאר חולקין אותו השנים היו שם ת"ר חולקין ש' בשוה ויסתלק בעל המנה וחוזרים וחולקים מאתים בין השנים ויסתלק בעל המאתים ומאה הנשארים יקחם בעל השלש מנים וכן כתב הרמב"ם ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל".
עולה כי לפי שיטת רבנו חננאל גובה החוב קובע לגבי הגביה ממה שביד הלווה כעת, ובעל חוב שחייבים לו יותר גובה יותר מהפרעון שהלווה פורע עתה.
ההבדל בין דעת ר' נתן במשנה לבין פירוש הר"ח ברבי יהודה הנשיא. שלפי ר"נ חולקים את התשלום לפי שעבודים, היינו לראשונה יש שעבוד רק על מנה ולכן אינה חולקת עם השניה על יותר ממנה, לפי ר"ח השעבוד הוא על כל נכסיו אבל החלוקה היא לפי גובה החוב.
ה. כך פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' קד ס"י): "שטרות שזמן כולם יום א' או שעה אחת, במקום שכותבין שעות, ובאו כולם ביחד לגבות, וכן בעלי חובות שכל אחד מהם קודם לזמן חבירו שבאו לגבות מטלטלים, שהרי אין בהם דין קדימה, או שבאו לגבות מקרקע שקנה הלוה לאחר שלוה מהאחרון שבהם ואין בנכסים כדי שיגבה כל אחד מהם חובו, מחלקים ביניהם. כיצד חולקים, אם כשיתחלק הממון הנמצא על מניינם יגיע לפחות שבהם כשיעור חובו, (או פחות, חולקים לפי מנינם בשוה. ואם יגיע לפחות שבהם יותר על חובו, חולקים מכל הממון ביניהם, כדי שיגיע לפחות שבהם כשיעור חובו). וחוזרים הנשארים מבעלי חובות, וחולקים היתר ביניהם בדרך הזאת. כיצד, היו שלשה חובות, של זה ק' ושל זה ק"ק ושל זה ש', אם היה כל הנמצא שם ש', נוטלים ק' ק'. וכן אם נמצא שם פחות מש', חולקים בשוה, נמצא שם יתר על ש', חולקים ש' בשוה, ויסתלק בעל הק'; ושאר הממון חולקים אותם השנים על אותו הדרך. כיצד, נמצאו שם ת"ק או פחות, חולקים ש' בשוה, ויסתלק הראשון, וחוזרים וחולקים הק"ק או הפחות, בשוה; ויסתלק השני; נמצא שם ת"ר, חולקים ש' בשוה, ויסתלק בעל המנה, וחוזרים וחולקים הק"ק בין השנים, ויסתלק בעל הק"ק, ונותנין הק' הנשארים לבעל הש', ונמצא בידו ש'. ועל דרך זו חולקים, אפילו הם מאה, כשיבואו לגבות כאחד".
ואם כן השו"ע פסק כשיטת רש"י, הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש.
ו. רבי עקיבא איגר (חו"מ סי' קד ס"י) דן מה הדין כאשר לאחד הנושים שתי הלוואות האם לפי שיטת רש"י הוא גם מקבל כפליים. וז"ל: "נ"ב עיין בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קנ"ו שהעלה לעיקר כדעת הצ"צ דאם יש לבע"ח א' שני שטרות גובי' לפי השטרות ואם הוא חילופים דמנהג הסוחרים דכתוב בו (לויט וועקסעל שטיהל) כיון דמנהג הסוחרים לפרע לפי ממון ויש למנהג הזה יסוד לדעת ר"ח מש"ה בזה שקיבל עליו מנהג הסוחרי' בענין הפרעון אין לזוז ממנהגם עיין שם"...
מתבאר כי אע"פ שדינא דשו"ע כרש"י ועל כן צריכים לגבות לפי מספר השטרות (=ההלואות), בכ"ז אם מנהג הסוחרים כר"ח (ואז אין נ"מ בין שטר אחד לשנים) יגבו לפי גובה החוב ולא לפי דינא דשו"ע. ובפ"ת על סעיף י הביא מדברי הש"ך בסימן נג שבעל שני חובות נוטל כפלים לפי מספר שטרותיו.
וכך כתב אף בערוך השולחן (חו"מ סי קד בסוף סט"ו): "ולכן העיקר לדינא כדיעה ראשונה ומיהו חזינן מעשים בכל יום כשעושין חלוקת בעלי חובות חולקין לפי ערך החובות וכדיעה שנייה ולכן נכון לפשר בזה ע"פ רצון בעלי החובות דהעיקר לדינא כמ"ש".
ז. בפתחי החשן (הלואה פ"ד סל"ג) כתב כך: "באו כמה בעלי חוב לגבות חובם ואין לו לפרוע לכולם יש אומרים שמחלקים הסכום העומד לפרעון לפי מספר הנושים, ואם לפי חלוקה זו יקבל הפחות שבהם את חובו או פחות מזה, מחלקים הסכום לחלקים שוים לכל אחד, אבל אם לפי חלוקה זו ישאר עודף מעל סכום החוב המועט, נותנים לפחות שבהם כל חובו וחוזרים ומחלקים השאר לפי מספר הנושים שנשארו, וכן הלאה"...
והוסיף בסעיף לד: "ויש אומרים שלעולם מחלקים הסכום העומד לפרעון בין כל הנושים לפי יחס החוב של כל אחד"... והעיר שזו היא שיטת הר"ח וכתב שכן היום מנהג המדינה שכל נושה יקבל חלק מחובו ביחס לגובה חובות כל הנושים, וכן הביא בשם שו"ת שם אריה שמנהג בתי הדינין לחלק לפי ממון.
עוד הביא מדברי ספר ד"ג (=דברי גאונים לרב חיים אריה כהנא) שאם נתיאשו מן החוב ושוב חזר הבעל חוב ומשיב חובותיו חולקים שוה בשוה (כרש"י) כדין זוכים מן ההפקר.
וכמו"כ הביא מדברי הברכ"י (או"ח סי' רפד) בשם הפני משה שאם אחד מבעלי החובות עני והשני עשיר יתנו לעני. ונראה שהוא עפ"י האמור בכתובות (פ"ט מ"ב, פד ע"א) – "ינתנו לכושל שבהן".
מסקנות
א. ודאי שאין מעדיפים בסילוק החוב את הלווה שזמן פרעונו ראשון, אלא נוהגים או לפי השו"ע שמחלקים בשווה לפי מספר בעלי החוב, או לפי הר"ח שמחלקים לפי גודל החובות של בעלי החובות.
ב. אם נתיאשו (=פשט את הרגל) משיבים לפי מספר בעלי החוב ולא לפי שיטת הר"ח.
ג. אם אחד עני ואחרים עשירים משיבים לו בתחילה1.