חבל נחלתו יח מ
סימן מ- שימוש במנעל המת
שאלה
[עריכה]האם יש איסור בנעילת נעליים ששמשו אדם שנפטר?
תשובה
[עריכה]א. כתב בספר חסידים (סי' תנד): "מי שחייב לאחרים לא ירבה בצדקות עד שיפרע. ולא יעשה אדם צדקה בדבר שיש בו סכנה לאחד ניתנו לו מנעלים של מת ורצה לתת אותם לעני אמרו לו ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט י"ח) אלא תמכרם לנכרי שלא יבא לידי סכנה שום יהודי ויתן המעות לעני".
ב. טעמו של ספר חסידים אינו ברור. וכך כתב במקור חסד לרב ראובן מרגליות:
"לכאורה יש למצוא אסמכתא לכך מגמ' גיטין ס"ח ב מ"ט כי שמעתיה לההוא גברא דא"ל לאושכפא עביד לי מסאני לשבע שנין אחיכת? א"ל ההוא שבעה יומי לית ליה, מסני לשב שני בעי?! שלכאורה מאי חוכא הוא נמי אשתל לבריה כהאי גברא דנטע חרובא בתענית כ"ג, אלא מוכח שאין להשתמש במנעלים של אדם אחרי מיתתו".
"אמנם בס' נפש חיה סי' מ"ו הערתי על השתנות סגנון ברכת שעשה לי כל צרכי שנטבעה בלשון יחיד כברכה פרטית ולא בסגנון כללי כמו מלביש ערומים, שזהו לפי שאמרו בשבת קכ"ט א לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו. לא נקטו בסתם ויקח מנעלים כי רצונם להדגיש שאע"פ שיש לו מנעלים של אחר, ימכור מה שיש לו ליקח מנעלים מתאימים למדת רגליו כי נעל דחוק מביא לידי פדגורא [חופת אליהו בר"ח שער הג'] ומסאני דרב מכרעי לא בעינא [קדושין מ"ט א], א"כ לא יתכן שיעשה האב לעצמו מנעלים ברצותו שישתמש בהם הבן ואין מכאן הוכחה".
"ולכאורה אפשר לומר שכוון רבינו למנעלים העשוים לתכריכים ע' יבמות ק"ו רע"א סנדל של זקן העשוי לכבודו, וברש"י לתכריכי המת, אמנם לפ"ז למה יצאו מכלל כל תכריכי המת וע' בס"ס כורת הברית קל"ז א שכתב כי אם יקח מנעלים של מת יתכן דמהרהורא דיומא על משכביה סליקא, ויחזה בחלומו שהמת בא לקחת את שלו המנעלים, והנה אמרו בברכות נ"ז ב דבחלמא כל דשקל שכבא מעלי, בר ממסאני לכן מהטוב שאל יקח המנעלים, ובחפצים אחרים אין קפידא".
"ועי"ל עפ"ד הזהר חדש יתרו ל"ח סע"ד סנדלפון כו' ואנעילו ביה בהאי סנדלא דאיהו אעיל בגויה כל יסודא ושרשא דגופא ויעוין במלכים א' ב' ה ויתן דמי מלחמה גו' ובנעלו אשר ברגליו וראה בתקו"ז תל"א (ע"ה ב) נשמת חיים אסתלקת מן גופא ונפש אשתארת תמן ואתמר בה ותגל מרגלותיו ומש"כ בבאר לחי רואי שם. וראה תוספת לזהר דברים ש"ח ע"ב ולפ"ז הקפידא רק במנעלים שהיו על רגליו בשע' מיתתו".
"ויש שמבארים דברי רבינו (ע' ס"ח מק"נ סי' תתתשמ"ד בהערה) עפ"ד רז"ל בחולין צ"ד א לא ימכור אדם עור של בהמה מתה במקום של חיה מפני אונאה, שעור מתה אינה חזקה כל כך כמו עור בהמה שחוטה ומפני סכנה שמא נחש נשכה ומתה והארס נבלע בעורה וכן פסקו בטוש"ע חו"מ סי' רכ"ח וע' בסמ"ע שם ס"ק י"ב לא ימכור מנעול של מתה כו', והנה עובדא שהביא רבינו הכי הוי אחד רצה ליתן לעני נעלים שניתנו לו אשר נעשו מעור שור שמת ואמר החכם שאף דגבי מתנה לא שייכה אונאה מ"מ אסור ליתנם לעני מטעם השני שיש סכנה להנעיל עור של מתה דשמא נחש נשכה ומזה מתה והארס מפעפע בהעור וכתיב ואהבת לרעך כמוך שלא יתן לו דבר שיוכל להזיק. לכן יעצו למכור הנעלים לנכרי דחביל גופיה ע' שבת פ"ו ב ובעבודה זרה ל"א ב ולגבי נכרי אין סכנה בלבשו נעלים אלו, ואך אחרי שהיה בדעתו כבר ליתנם במתנה לעני ובהקדש כל נדיב לב כתיב, לכן יתן את סכום המחיר שיקבל בעדם לעני".
בדבריו מספר טעמים ותוצאות הלכתיות לכל טעם:
א) אין להשתמש במנעלים שנעשו לצורך אחרים, כי נעלים צריכות להיות מותאמות לרגליו.
ב) ההקפדה היא דוקא בנעלים של תכריכים. אבל סתם נעלים של מת מותרות.
ג) נעלי המת הם מעין עקבותיו בעוה"ז, ודוקא נעלים שהיו לרגליו בשעת מיתה נאסרו בנעילה אבל אם לא היו עליו בשעת מיתה לא נאסרו.
ד) נעלים מבהמה שמתה ע"י ארס וכד'. או מפני שבהמה מתה עורה חלש יותר, או מפני שהארס שבעור יפגע בנועל.
ובאו חלק מהטעמים בספרים אחרים כגון 'כלבו על אבלות'.
הנ"מ בין הטעמים שלפחות לטעם האחרון בימינו שרוב הנעליים הן סינטטיות אין צורך לחוש לטעם זה.
ג. בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' קלג) הביא ששמע "שהגרי"ל צירעלזאן ז"ל כתב בתשובותיו דהוא טעות סופר וצריך לגרוס מנעלים של מתה והכוונה מעור בהמה שמתה, והוא מהגמ' דחולין דף צ"ד ע"א שאיכא חשש סכנה דשמא היתה הבהמה שמתה מנשיכת נחש כדפרש"י שם".
ודוחה את הדברים ונותן טעם חדש: "אבל מסתבר לע"ד דאין להגיה, דאה"נ דאסר ר"י החסיד מנעלים של מת, משום דמגמ' זו דחולין שמעינן שיש לחוש בעור מתה לשמא מתה ע"י נשיכת נחש אף שהוא מיעוטא דמיעוטא, משום דלסכנה יש לחוש אף לדבר שלא מצוי כלל, לכן אסר ללבוש גם מנעלים של אדם שמת דשמא מת ממחלה מתדבקת, ואף שלא שכיחא שלא ידעו שהיה חולה במחלה מתדבקת, מ"מ הא יש לחוש לסכנה גם לדבר שלא מצוי, אבל א"כ הוא דוקא בלא ידוע ממה מת דבידוע שמת ממחלה שלא מתדבקת אין לחוש, דלא מסתבר שאסר מנעלים של כל מת בשביל גזירה דמנעלים של מת שלא ידוע ממה מת. אך אפשר שאסר למי שאינו יודע ממה מת אף שאמר לו המוכר והנותן לו שמת ממחלה שלא מתדבקת או מרוב זקנה ואין לו לסמוך על דבריו מדין עד אחד נאמן באיסורין כיון דנמצאים בני אדם שאין לסמוך על דבריהם, לא רק כשמכר לו שיש אלו שחשודין על איסור דאונאה, אלא אף כשנתן לו במתנה שלא ירויח כלום בקבלתו נמי אין לו לסמוך עליו דאולי אומר זה מסברא ואומדנא בעלמא מחמת שסומך על רובא שרוב המחלות אינן מתדבקות ואינו חושש למיעוטא אף לסכנה. אבל למי שידע ודאי ממה מת אין טעם לאסור".
ועפ"י דבריו מסיק למעשה: "ואף שאיכא כמה דברים מהצואה (=של ר"י החסיד) שלא ידוע הטעם שאפשר שגם צואה זו היא בלא טעם ידוע לנו, מ"מ מה שאיכא לפרש שהוא מטעם ידוע לנו יש לפרש כן כוונת צואתו ולא להחמיר על מה שליכא טעם. ולכן מנעלים של אחיו ז"ל מותר ללבוש מאחר שידוע לו אופן מיתתו".
עולה מדבריו כי חשש לנעלי אדם שמת שהשתמש בהן לפני מיתתו, שמא מת ממחלה מדבקת שתעבור לנועל נעלי המת. וכיון שחמירא סכנתא מאיסורא חכך שאין לקבל דבריו של הנותן שמת ממחלה שאינה מדבקת. אולם אם ידוע לו ממה מת כגון מתאונה או מזקנה יכול לנעול את נעלי המת.
ד. כדברי האג"מ כתב בקצרה בשו"ת עשה לך רב (ח"א סימנים מח-מט) שנשאל אף הוא על שימוש בנעלי נפטר, וז"ל: "לשאלתך הראשונה, איסור אין בדבר כל עיקר, אלא שבספר חסידים מבואר (סי' תנ"ד) שיש סכנה בדבר לנעול נעלים של מת, ולא נתפרש שם שום טעם לדבר. היו שניסו למצוא טעם לכך ולא עלתה בידם. לי נראה להסביר בדרך אפשרית, כי כל בגדי המת אף אם היה חולה במחלה מתדבקת, ואף אם הזיע בהם בשעת חוליו, ונספגו מזיעתו, הרי שניתן לכבסם היטב, משא"כ בנעליו שהעור עלול הוא לספוג מזיעתו בתקופת מחלתו ואין כל אפשרות לכבס העור במים, אולי שזה טעם האיסור".
"עכ"פ כיון שאין כאן איסור, אם מודיעים למקבל הנעלים שלבשם אדם שמת, וביחוד אם לא היה חולה במחלה מתדבקת, ואדם זה אינו חושש מכך, מותר לנעול אותם, כיון שדברי רבי יהודה החסיד אינם מחייבים, ואין שום אדם בעולם שיכול לחדש איסורים וחיובים אחרי חתימת התלמוד. וכבר היו מגדולי ישראל שלא חששו לצוואות ר' יהודה החסיד (החתם סופר בתשובותיו חיו"ד סי' קל"ח עוד) והולך בתום ילך בטח".
מסקנה
[עריכה]מלכתחילה אין צריך לחוש לאזהרת ספר חסידים שלא לנעול נעל של מת, והמחמירים לחוש לאזהרתו, יקפידו דוקא בנעל שהיתה על רגליו כשמת בה, או בנעל של מי שמת ממחלה מדבקת או בדרך שלא ידועה לו.