חבל נחלתו יח כז

<< · חבל נחלתו · יח · כז · >>

סימן כז- כ"ד כתבי הקודש

א. את היהדות כפי שאנו מכירים עתה בנו וסדרו אנשי כנסת הגדולה. כל תורה שבע"פ בלימודה ובקיומה יסודה בהכנות שהניחו אנשי כנסת הגדולה. כאמור: "אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות, קדושות והבדלות" (ברכות לג ע"א). אחד הנושאים החשובים שעסקו בו הוא קביעת כתבי הקודש בכ"ד ספרים.

ננסה להבין לפי מה הם החליטו אלו ספרים ייכנסו ולאיזה חלק.

כ"ד כתבי הקודש נחלקים כך: תורה – חמישה ספרים – חמשת חומשי תורה.

נביאים, כאמור (ב"ב יד ע"ב): "ת"ר, סדרן של נביאים: יהושע ושופטים, שמואל ומלכים, ירמיה ויחזקאל, ישעיה ושנים עשר" – שמונה ספרים.

עוד נאמר שם: "סידרן של כתובים: רות וספר תהלים, ואיוב ומשלי, קהלת, שיר השירים וקינות, דניאל ומגילת אסתר, עזרא ודברי הימים" – אחד עשר ספרים. סה"כ עשרים וארבעה ספרים.

ב. נאמר עוד בבבא בתרא (יד ע"ב – טו ע"א): "ומי כתבן? משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב; יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה; שמואל כתב ספרו ושופטים ורות; דוד כתב ספר תהלים ע"י עשרה זקנים (רש"י: על ידי עשרה זקנים – כתב בו דברים שאמרו זקנים הללו שהיו לפניו ויש שהיו בימיו כגון אסף והימן וידותון מן הלוים המשוררים.): ע"י אדם הראשון, על ידי מלכי צדק, ועל ידי אברהם, וע"י משה, ועל ידי הימן, וע"י ידותון, ועל ידי אסף, ועל ידי שלשה בני קרח; ירמיה כתב ספרו וספר מלכים וקינות; חזקיה וסיעתו כתבו (ימש"ק סימן) ישעיה, משלי, שיר השירים וקהלת; אנשי כנסת הגדולה כתבו (קנד"ג סימן) יחזקאל ושנים עשר, דניאל ומגילת אסתר; עזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו. מסייעא ליה לרב, דאמר רב יהודה אמר רב: לא עלה עזרא מבבל עד שיחס עצמו ועלה. ומאן אסקיה? נחמיה בן חכליה". [לגבי חמישה חומשי תורה הדבר ברור שהם יסודם של כל כתבי הקודש ועליהם לא נפלה מחלוקת מעולם, ולא נתעכב עליהם.]

ג. מסתבר שלאנשי כנסת הגדולה הגיעו יותר ספרים מכ"ד הספרים שלפנינו, ואנכה"ג הכריעו מה ייכנס לכתבי הקודש. היה עליהם להכריע מהי נבואה ומה הם דברים שנאמרו ברוח הקודש. והיו צריכים להכריע מה מכל הנבואות ייכנס לכתבי הקודש.

ננסה להבין האם יש סימנים העולים מתוך הספרים עצמם או שהיו צריכים על כך עדות חיצונית.

במסכת מגילה (יד ע"א): "כדתניא: הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפלים כיוצאי מצרים, אלא, נבואה שהוצרכה לדורות – נכתבה, ושלא הוצרכה – לא נכתבה".

וכן בילקוט שמעוני (מלכים ב' רמז רכד): "ויגשו בני הנביאים, ללמדך שאין לך עיר בארץ ישראל שלא היו בה נביאים, ומפני מה לא נתפרסמה נבואתן? אלא נבואה שהוצרכה לדורות – נכתבה, ושלא נצרכה לדורות – לא נכתבה".

ומפרש רש"י (מגילה שם) מה ענין הוצרכה לדורות: "ללמוד תשובה או הוראה".

וא"כ המחליטים איזו נבואה תיכתב ותוכנס לכתבי הקודש ואיזו לא תוכנס – היו צריכים להבין בתוך הנבואות מה מהן לדורות ומה נאמרו לשעתן בלבד, ואולי אף בספרי הנביאים שלפנינו הושמטו מנבואות הנביא אותן נבואות שלא הוצרכו לדורות.

קצת נראה שדברי נבואה העוסקים בנבואות תוכחה וגאולה כישעיהו וכד' שם היה צריך לדון מה לדורות, אבל ספרי יהושע, שופטים ומלכים נכתבו כראיית דברי ימי עם ישראל במראה הנבואה.

בכתבי הקודש נכנסו דברים שהם ברוה"ק אבל אינם נבואה. ונראה שלגביהם ההכרעה היתה רק לפי קריטריון זה של רוה"ק.

ד. דרך ההבדלה מה נאמר ברוה"ק ומה היא נבואה נדונה בראשונים.

כתב רבנו בחיי (ויקרא ח, ח): "ודע כי ההפרש שיש בין נבואה לרוח הקודש הוא שהנביא בעת שתבוא בו הנבואה כל הרגשותיו וכוחותיו בטלות, והוא משולל מכל דרכי העולם הזה ומופשט מן החומר ומתבודד עם השכל לבדו והנה זה בהקיץ, וזו היא מעלת שמונה נביאים. ורוח הקודש היא שלא תתבטל אחד מהרגשותיו והוא מדבר כדרך כל אדם, אבל יעורר אותו רוח עליוני ויופיע הדברים על לשונו וידבר עתידות בסיוע אלהי, וזו היא מעלת הכתובים, אבל מעלת התורה שצוה לנו משה למעלה מכל זה, כי נבואתו של משה למעלה מכל הנביאים כולן, ומטעם זה תמצא לחז"ל שיזכירו בכל מקום תורה נביאים וכתובים, בסדר המעלות ומדריגות הנבואה, ובפירוש אמרו מניחין תורה על גבי נביאים אבל לא כתובים על גבי נביאים. כל זה הוצרכו החכמים ז"ל להעיר על מדריגות הנבואה כדי שיתבונן האדם, והחי יתן אל לבו מאין תוצאות הנבואה, ואיך המעלות זו למעלה מזו, ומה בין נבואת משה לשאר הנביאים כולן". ההבדלה שכותב רבנו בחיי היא במצב הנפשי-גופני של הנביא אבל היא אינה כתובה בתוך האמירות עצמן אם הן נובעות מנבואה או מרוה"ק. ועל כן מקבל הנבואה ומוסרה או כותבה היה צריך להודיע: זו נבואה וזה נאמר ברוה"ק, וכך אנו מבינים שעשה שמואל הנביא לגבי ספר שמואל ולגבי מגילת רות וכד'.

במורה הנבוכים (ח"ב פמ"ה) במדרגות הנבואה הבדיל הרמב"ם בין הנבואה לרוה"ק כך:

"והמדרגה ב הוא שימצא האדם כאלו ענין אחד חל עליו וכח אחד התחדש וישימהו לדבר, וידבר בחכמות או בתושבחות, או בדברי הזהרה מועילים, או בענינים הנהגיים או אלהיים, וזה כלו בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם, וזהו אשר יאמר עליו שהוא מדבר ברוח הקודש, ובזה המין מרוח הקודש חבר דוד תהלים, וחבר שלמה משלי וקהלת ושיר השירים, וכן דניאל ואיוב ודברי הימים, ושאר הכתובים בזה המין ברוח הקודש חוברו, ולזה יקראום כתובים, רוצים לומר שהם כתובים ברוח הקודש, ובבאור אמרו מגלת אסתר ברוח הקודש נאמרה, ועל כיוצא ברוח הקודש הזה אמר דוד, רוח השם דבר בי ומלתו על לשוני, ר"ל שהיא הביאתהו לדבר מאלו הדברים, ומזה הכת היו שבעים זקנים הנאמר עליהם ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו, וכן אלדד ומידד, וכן כל כהן גדול הנשאל באורים ותומים מזה הכת, ר"ל שהוא כמו שזכרו, שכינה שורה עליו ומדבר ברוח הקודש, וכן יחזיאל בן זכריהו מזה הכת והוא הנאמר עליו בדברי הימים, היתה עליו רוח ה' בתוך הקהל ויאמר הקשיבו כל יהודה ויושבי ירושלים כה אמר ה' לכם וגו', וכן זכריהו בן יהוידע הכהן מזה הכת, שהנה נאמר בו ורוח ה' לבשה את זכריהו בן יהוידע הכהן ויעמד מעל לעם ויאמר להם כה אמר האלהים, וכן עזריהו בן עדו אשר נאמר בו ועזריהו בן עדו היתה עליו רוח אלהים ויצא לפני אסא וגו', וכן כל מי שבאהו כמו זה, ודע שבלעם גם כן מזאת הכת היה בעת שהיה טוב, וזה הענין רוצה באמרו וישם ה' דבר בפי בלעם, כאלו הוא אומר שברוח ה' ידבר, ומזה הענין יאמר הוא על עצמו שומע אמרי אל וגו'".

"וממה שצריך שנעורר עליו שדוד ושלמה ודניאל הם מזה הכת, ואינם מכת ישעיהו וירמיהו ונתן הנביא ואחיה השילוני וחבריהם, שאלו ר"ל דוד ושלמה ודניאל, אמנם דברו וזכרו מה שזכרו ברוח הקודש, ואמנם מאמר דוד אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל, ענינו שהוא יעדו טוב על יד נביא אם נתן או זולתו, כמו ויאמר ה' לה, וכמו ויאמר ה' לשלמה יען אשר היתה זאת עמך ולא שמרת את בריתי, אשר זה בלא ספק יעוד רע לו ע"י אחיה השילוני או זולתו. וכן אמרו בשלמה, בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה ויאמר אלהים וגו', אין זה נבואה גמורה לא כמו היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר, ולא כמו ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה, ולא כנבואת ישעיהו וירמיהו, כי כל אחד מהם אף על פי שבאתהו הנבואה בחלום, הנבואה ההיא תודיעהו שהיא נבואה ושבאת לו הנבואה, ובזה הענין של שלמה אמר בסופו, וייקץ שלמה והנה חלום, וכן בענין השני אמר בו וירא ה' אל שלמה שנית כאשר נראה אליו בגבעון, אשר התבאר שהוא חלום, וזאת מעלה למטה ממעלת הנאמר עליה בחלום אדבר בו, כי כאשר יתנבאו בחלום לא יקראוהו חלום בשום פנים אחר הגיע הנבואה אליהם בחלום, אלא שיפסקו לגמרי שהיא נבואה, כמו שאמר יעקב אבינו כאשר התעורר מחלום הנבואה ההוא לא אמר שזה חלום, אבל פסק ואמר, אכן יש ה' במקום הזה וגו', ואמר אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען, ופסק שהוא נבואה, אמנם בשלמה אמר וייקץ שלמה והנה חלום, וכן דניאל תמצאהו מתיר המאמר שהם חלומות, ואף על פי שהיה רואה בהם המלאך וישמע דברו יקראם חלומות, ואפילו אחר דעתו מהם מה שידע, אמר אדין לדניאל בחיזווא די ליליא רזא גליא, ואמר עוד באדין חלמא כתב חזי הוית בחזוי עם לילא וגו' וחזוי רישי יבהלונני, ואמר ואשתומם על המראה ואין מבין, ואין ספק שזאת המדרגה למטה ממדרגת אשר נאמר בהם בחלום אדבר בו, ולזה הסכימה האומה לסדר ספר דניאל מכלל הכתובים לא מן הנביאים, ולזה העירותיך שזה המין מן הנבואה אשר בא לדניאל ושלמה, אף על פי שראו בו מלאך בחלום, לא מצאו בעצמם שהיא נבואה גמורה, אבל חלום יודיע באמתת ענינים, והוא מכת מי שידבר ברוח הקודש, וזאת היא המדרגה השנית, וכן בסדר כתבי הקודש לא שמו הפרש בין משלי וקהלת ודניאל ותהלים ומגלת רות ומגלת אסתר, הכל ברוח הקודש נכתבו, ואלו ג"כ כלם יקראו נביאים בכלל (=במדרגות הנבואה)". עולה מן הרמב"ם שלנביא עצמו מודיעים בנבואתו – זו נבואה, ועליה אין להסתפק, בעוד שדברים שנאמרו ברוה"ק ההבחנה היא של אומרם עצמו והוא יודע איך נאמרו. ונראה שאין למקבלי האמירה ההיא במשך הדורות יכולת להחליט האם זו נבואה או רוה"ק, אלא מקבלה הראשון הנביא או במדרגות נמוכות יותר של רוה"ק הוא יודע להבחין ועפ"י דבריו החליטו אנשי כנסת הגדולה האם זו נבואה או רוה"ק.

ה. הר"י אברבנאל (שמות טו, א) פותח בדבריו על ההבדל בין נבואה לרוה"ק כרבנו בחיי ואח"כ מסביר שלנביאים עצמם יש נבואות ויש אמירות ברוה"ק (שאח"כ נכתבו). וז"ל:

"אבל אני אשיב לזה כפי דרכי הרב המורה, שיש הבדל רב בין הנבואה המגעת לנביאים מהשם יתברך, ובין רוח הקודש שהיו מדברים בו שלומי אמוני ישראל. כי הנה הנבואה היא שפע שופע על שכל הנביאים וכחו המדמה. והנביא, מעת נבואתו, כחותיו נרדמים ומתבטלים החושים, ונפשו מתעסקת בהשגתה, והוא יגיד לבני אדם מה שראה או שמע, מבלי שיהיה לרצונו ובחירתו מבוא במה שיראה וינבא. וכמאמר ישעיהו (שם כא, י): 'אשר שמעתי מאת יי' צבאות... הגדתי לכם'. ועמוס אמר פעמים: 'כה הראני יי (עמוס ח, א, ז, א). אמנם רוח הקדש אינו כן, כי אין בו ראיית צורות ומשלים, ואין בהגעתו תרדמה וביטול החושים. אבל הנביא (=בעל רוה"ק) רוצה ובוחר לדבר מה שירצה, בחכמות או בתושבחות ודברי אזהרה ויתר הענינים. ומפני שילוה לו רוח ועזר אלהי לדבר דברו, נקראה מדרגתו – רוח הקדש, והיא הכנה לנבואה הגמורה".

"וכבר כתב הרב המורה בפרק מ"ה חלק שני, כשספר מדרגות הנבואה, שכבר תבוא הנבואה במדרגה אחת ממדרגותיה, ופעם אחרת תבואהו הנבואה במדרגה אחרת למטה ממנו. כי כמו שהנביא לא ינבא כל ימיו בהדבקות, אבל ינבא עת, ותפרד הנבואה ממנו עתים. כן ינבא עת אחת בצורת מדרגה העליונה מהנבואה, וינבא עת אחרת במדרגה למטה ממנה או ברוח הקודש בלבד. ומזה תדע ותשכיל, שכל שירה שתמצא בדבר הנביאים, הוא דבר שהם מעצמם היו מסדרים אותה ברוח הקודש, לא שראו אותה בנבואה. לא כן בשאר המראות, כי המראות כלם הם נבואות גמורות, ואינם ממדרגת רוח הקודש כפי דרך הרב המורה. אבל השירה, איזו שתהיה, היא ברוח הקדש מפועל הנביא רצונו ובחירתו שסדר אותה. כי אינו מהבטל, כמו שזכרתי, שהנביאים, עם היותם פעמים משיגים מראות נבואיות אמתיות בעת יקיצתם, בהיותם בלתי מנבאים ידברו דברים ברוח הקדש ביופי המליצה וצחות הלשון. הלא תראה שמואל הנביא, שכתב ספרו וספר שופטים בנבואתו (בבא בתרא יד, ב), ולכן הושמו ספריו מכלל ספרי הנביאים. ועם כל זה לא נמנע מלכתוב מגילת רות (שם) ברוח הקודש מבלי נבואה, ולכך הושמה מכלל הכתובים. וכן ירמיהו, כתב בנבואה ספרו וספר מלכים, וכתב ברוח הקדש מגילת קינות (שם דף טו, א). ולכך היו ספריו מכלל ספרי הנביאים, והיתה מגילת קינות מכלל ספרי הכתובים".

ו. וכך כתב הרמח"ל במאמר העיקרים:

"ואמנם בהגיע ענין זה לנביא הנה תקדם לו רעדה גדולה, וכל איברי גופו יזדעזעו ויבטלו הרגשותיו, וישאר כאיש ישן, ואז מתוך תרדימתו זאת יתראו לעיניו מראות מה שיתראו ישיג בם גילוי הכבוד אליו, וידע מה שיהיה הרצון העליון שיודע לו. והנה מלבד הידיעות שירויח הנביא בגילוי הנבואה הנה מי שיגיע להיות נביא מוכרח הוא שנתדבק בו ית' דבקות גדול, עד שיזכה לגילוי הזה. ואולם מצד דביקותו זה תהיה מעלתו מעלה גדולה, וכבר יגיע לעשות נסים ונפלאות כפי מדריגת הדביקות שהשיג"...

"והנה למטה ממדריגת הנבואה יש מדריגה נקראה רוח הקדש. ענין שיושפע שפע ממנו ית' אל שכל האדם בהגיעו אליו יוקבע בו ידיעת ענין מה בלתי ספק ובבלתי טעות, וידע הדבר בשלמות סבותיו ותולדותיו כל דבר במדריגתו".

"ואולם על ידי השפע הזה אפשר שישכיל דברים שמגדר ההשכלה האנושית הטבעית להשכיל אותם, אמנם יתרון השכיל אותם על זה הדרך מהשכיל אותם על הדרך האנושי הוא, שעל זה הדרך יושגו בלי עמל ויושגו בלי טעות, ולא ישאר בם ספק, מה שאין כן בהשכלה שעל דרך האנושי. ואפשר שישיג גם כן ענינים מה שאין בגדר ההשכלה האנושית שתשכילם ומכללם הנסתרות והעתידות".

"והנה רוח הקדש זה היה הוא נרגש למשיגיו, שהמקבלו יכיר בלי ספק שהוא שפע נשפע לו. אמנם עוד יקרה לפעמים שיושפע בלב אדם שפע שיעמידהו על תוכן ענין מהענינים אך לא ירגיש בו המושפע, אלא יגיע לו כמי שנופלת מחשבה בלבבו ונקרא על דרך ההרחבה ושלא בדקדוק רוח הקדש".

נראה להסיק מהרמב"ם, רבנו בחיי, הר"י אברבנאל והרמח"ל שההחלטה על ספרים שנכתבו האם ייכנסו לנביאים או לכתובים אינה החלטה של בית דין עפ"י תוכן הנמסר להם, אלא מתבססת על אמינות המוסֵר, לדוגמא: שמואל הנביא מסר שספרו וספר שופטים הם נבואה וספר רות הוא רוה"ק, אנשי כנסת הגדולה שיצרו את החלוקה בכתבי הקודש סדרו את שופטים ושמואל בנביאים ואת רות בכתובים.

ז. נאמר בסנהדרין (פט ע"ב): "תני תנא קמיה דרב חסדא: הכובש את נבואתו לוקה. אמר ליה: מאן דאכיל תמרי בארבלא לקי? מאן מתרי ביה? – אמר אביי: חבריה נביאי. – מנא ידעי? – אמר אביי: דכתיב כי לא יעשה ה' [אלהים] דבר כי אם גלה סודו – ודילמא הדרי ביה. – אם איתא דהדרי ביה – אודועי הוו מודעי לכלהו נביאי".

מדברי אביי משמע ששאר הנביאים היו יודעים שנביא מסויים קיבל נבואה, ולכאורה ניתן היה לאחר דורות לברר אם נבואה לפנינו או סתם חלום. אולם נראה שלאותם נביאים שהיו מאנשי כנסת הגדולה לא היה כלים נבואיים לברר מהי נבואה ומהו רוה"ק ומה צריך להיכנס לכתבי הקודש. ועל כן אף הנביאים היו צריכים לסמוך על המסורת ממקבלי הנבואה כדי לקבוע מה להכניס לכתבי הקודש.

ח. בחידושי הגרי"ז (מנחות ל ע"א) מביא: "והנה מרן הגר"ח אמר החילוק בין נביאים לכתובים דלכאורה קדושתן שוה דמניחין זה על זה וא"כ במאי חלוקין דמיקרי זה נביאים וזה כתובים, ואמר דנביאים היינו דנאמר לנביא הנבואה שיאמרה בעל פה ואח"כ היה הנביא כותב נבואתו שנאמרה לו בע"פ, וכתובים נאמר לנביא שיכתוב אותה ואח"כ יקרא מתוך הכתב נבואה זו, וזהו שמצינו דשני נבואות נאמרו לו לירמיהו ואמר אחת בע"פ ועל המגילה נאמרה לו הנבואה שיכתוב אותה על הספר בדיו ויקרא אותה מתוך הכתב, ומשו"ה נקראו כתובים שכך דינן לאומרן מתוך הכתב".

לפי דברי הגר"ח המיון מה הם דברי נבואה ומה ברוה"ק היה פשוט, אולם לא מצאתי סימוכים לדבריו.

ט. כך נאמר במסכת אבות דרבי נתן (פרק א ד"ה הוו מתונים): "שנאמר גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה (משלי כ"ה א') ולא שהעתיקו אלא שהמתינו אבא שאול אומר לא שהמתינו אלא שפירשו. בראשונה היו אומרים משלי ושיר השירים וקהלת גנוזים היו שהם היו אומרים משלות ואינן מן הכתובים ועמדו וגנזו אותם עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ופירשו אותם וכו'... הוי לא שהמתינו אלא שפירשו".

אעפ"כ אנו שומעים שהכרעה סופית היתה הרבה יותר מאוחרת.

נאמר במסכת ידים (פ"ג מ"ה): "כל כתבי הקדש מטמאין את הידים שיר השירים וקהלת מטמאין את הידים ר' יהודה אומר שיר השירים מטמא את הידים וקהלת מחלוקת רי"א קהלת אינו מטמא את הידים ושיר השירים מחלוקת רש"א קהלת מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה אר"ש בן עזאי מקובל אני מפי ע"ב זקן ביום שהושיבו את ר"א ב"ע בישיבה ששיר השירים וקהלת מטמאים את הידים אמר ר"ע חס ושלום לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידים שאין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו ש"ה לישראל שכל כתובים קדש ושיר השירים קודש קדשים ואם נחלקו לא נחלקו אלא על קהלת א"ר יוחנן בן יהושע בן חמיו של ר"ע כדברי ב"ע כך נחלקו וכן גמרו". מן המשנה אנו שומעים בתחילה שכל כתבי הקודש גזרו עליהם טומאת ידים. והנמנים על כתבי הקודש מסביר בעל תפארת ישראל: "היינו נביאים וכתובים כשכתובים בגופן ולשון שלנו".

ממשיך שם בתפא"י: "וקהלת. אף על גב דכבר נכלל בכתבי קודש דכבר תנא להו, הדר נקט הנך לאשמעינן פלוגתא דאית בהו".

"מחלוקת. דלא נאמר ברוח הקודש, רק חכמת שלמה המלך ע"ה היא".

וכן לגבי שיר השירים: "מחלוקת. גם הוא מודה שאינו ח"ו שירי עגבים רק משל על אהבת הקדוש ברוך הוא וישראל, רק דסבירא ליה דשלמה מפי עצמו חברו ולא ברוח הקודש".

ורק בזמן רבן גמליאל דיבנה שהעבירוהו והעלו את ר' אלעזר בן עזריה לנשיא רק אז נחתמו כ"ד כתבי הקודש. כאמור בברכות (כח ע"א): "תנא: עדיות בו ביום נשנית, וכל היכא דאמרינן בו ביום – ההוא יומא הוה. ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה. ואף רבן גמליאל לא מנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת"...

י. כתב הראשון לציון הרה"ג בצמ"ח עוזיאל בספר מכמני עוזיאל (התורה והמסורה עמ' נא ואילך):

"עזרא הסופר וסיעתו הסופרים ואנשי כנה"ג אחרי השלימם עבודת הגהת ספר התורה, נגשו אל סדורם של כתבי הקודש הנביאים והכתובים ותהי ראשית פעולתם לעיין ולבקר כל ספר בפני עצמו כדי לזרות ולהוציא מתוך המסגרת של התורה והקבלה אותם הספרים שאינם נובעים מרוחה ונשמתה של היהדות ספרי אגדות וספורים שאין להם ערך לאומי, והספרים שנקראו בשם נביאים כדי להתלות באילן גדול ובררו ברור אחר ברור וצרוף אחר צרוף את כל הספרים שנכנסו בתוך המסגרת של כתבי הקודש. בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת ומשלי ואחרי עיונם בהם החליטו שלא לגונזם (שבת ל'), במאמר זה לא פורש אמנם מי הם החכמים שבקשו לגנוז ספרים אלה, וקרוב לודאי לומר שחכמים אלה הם הסופרים הקדמונים שחתמו וסדרו כ"ד ספרי נביאים והם אנשי כנה"ג שכתבו יחזקאל ושנים עשר ספרים המצורפים לו (ב"ב ט"ו. באבות דר"נ פ"א מ"א). ראיה לדבר מאמרם ז"ל: ברם זכור אותו האיש לטוב חנניה בן חזקיה שמו שאלולי הוא נגנז ספר יחזקאל (שבת י"ג). מכלל זה אנו למדים שבקרת ספרי קהלת ומשלי נעשתה קודם לו בזמן הסופרים הקדמונים אלא שבימיו בקרו גם ספר יחזקאל להוציאו מכלל כ"ד ספרים והוא ישב בעליה ודרשו. אחרי זה סדרו ספרי הנביאים במספרם הסדורי כדי להדגיש שכולם יחד הם המשך לספר תורת משה וכל אחד מהם הוא המשך והשלמה להקודם לו והקדמה להבאים אחריו, וכולם יחד הם שניים בקדושתם לספר התורה ומעולים בקדושתם מספרי הכתובים וכן סדרו ספרי הכתובים בסדר הראוי להם (ב"ב יד) ואת כל אלה אספו לאסיפה אחת בשם כ"ד ספרי הקודש שהם חוט משולש אחד שלא יפרד ולא ינתק לעולם ועליהם דרשו ואמרו: הלא כתבתי לך שלשים במועצות ודעת להודיעך קושט אמרי אמת (משלי כ"ב כ"א כ"ב) שלישים ולא רבעים (מגילה ו') חוט משולש זה שהוא כולל תורה נביאים וכתובים הוא אוצר גנזי הקודש של היהדות שנתנו לכתיבה ולקריאה וכל יתר הספרים והמסורות הפירושים והביאורים לא נתנו לכתיבה ולקריה אלא לשמיעה והגדה שבעל פה. וכן אמרו ז"ל: הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי וכו' הלא כתבתי לך שלשים. עד כאן היו דברי נביאים ברוה"ק מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים, שנאמר: כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך להיות בה' מבטחך, וכן הוא אומר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך, יכול זקני השוק ת"ל ויאמרו לך הא למדת זקן זה שקנה חכמה (סדר עולם ל')".

"בחתימת התנ"ך צפו אנשי כנה"ג אל התקלה הגדולה שעתידה להיות על ידי צרוף עוד ספרים, משלי מוסר או אמונה מזויפת וספורי בדים אל כתבי הקודש ויעשו על ידי כך את העיקר טפל ואת הטפל לעיקר ולכן גזרו ואמרו כל המכניס לתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים מהומה הוא מכניס בתוך ביתו, כגון ספר בן סירא וספר בן תגלא (קהלת רבה י"ב י"ג) וכל הקורא ספר חוץ מכ"ד ספרים, הרי הוא כקורא בספרים חצונים (פסיקתא ג) ויותר מזה אמרו: ואלו שאין להם חלק לעולם הבא רבי עקיבא אומר הקורא בספרים חצונים. ובירושלמי מפרש כגון ספרי בן סירא וספרי בן לענא. אבל ספרי המירם וכל ספרים שנכתבו מכאן ואילך הקורא בהם כקורא באיגרת. מאי טעמא ויותר מהמה הזהר בני, להגיון נתנו ליגיעה לא נתנו".

"קדמונינו הסופרים לא רצו לאסור עלינו קריאתם של ספרי מדע ושירה ובקורת המקרא, ספרים אלה שגלוים מוכיח על זרותם, נתנו להגיון כקורא באגרת ולא ליגיעה עיונית. אבל ספרי בן סירא והדומה לו שאפשר לטעות בהם שהם מכלל כתבי הקודש ושצרופם יוכל להביא לידי הכנסת זמורת זר בספרותנו ולהכניס דעות והשקפות זרות באוצר הקודש של האומה עשו אותם כספרים חצונים ועל ידי כך צרפו ובררו את גנזי נשמת האומה בקדושתם ושלמותם שמהם חיי עד ונצח לכל בית ישראל לדורות עולם".

יא. נראה, שהמספר כ"ד כתבי הקודש הוא מספר שנוצר לאנשי כנסת הגדולה כתוצאה מהסידור, ולא כמספר שנאמר להם ברוה"ק. ולאחר שנאספו עשרים וארבעה ספרים התאימו את הדרשות של דוקא עשרים וארבעה.