חבל נחלתו יח ח
סימן ח- מוקצה דנולד בימינו
שאלות
א. האם מים שנאספו כתוצאה מהתעבותם על ידי מזגן הם מוקצה בשבת?
ב. יש תוספת למאכלים בהם מרססים ממיכל על האוכל ונוצרת קצפת על המאכלים, האם מותר להשתמש בקצפת כזו בשבת.
בשתי השאלות צריך לעיין מחמת מוקצה של נולד בשבת.
פתיחה
כתב בתפארת ישראל (כלכלת שבת כללי מוקצה אות ו):
"מוקצה דנולד אסור לטלטל אפילו לצורך גופו ומקומו. ויש ב' מיני נולד:"
"א) נולד גמור הוא אסור לכ"ע, ור"ל שנתהווה היום דבר חדש, כגון ביצה שנולדה בשבת או ביום טוב (שכ"ב ס"א ותקי"ג. ועי' תוס' עירובין מ"ו א' ד"ה כ"ש ודו"ק). וכ"כ אפר מעצים שהוסקו בשבת ע"י עובד כוכבים (ש"י מג"א סק"ח), וביו"ט אפילו ע"י ישראל, ונתקרר האפר (תצ"ח מג"א סקכ"ח), וכ"כ חלב שחלבוה בשבת או ביום טוב לתוך קדירה ריקנית (ש"ה מג"א סקי"ב, ותק"ה סק"א. ובחולב לתוך המאכל, אסור בשבת משום מוקצה דבע"ח בסי' א' לעיל), כולן מחשבו נולד גמור, דאסור לכ"ע לטלטלו".
"ב) נולד ממין ב', דלר"ש מותר, ולא קיי"ל כוותיה, והיינו היכא שנשתנה הדבר ממה שהיה תחלה, ככלים חדשים שעשאן עובד כוכבים בשבת או ביום טוב (ש"ח מג"א סקט"ו, וסי' תקפ"ו), וכ"כ שנשבר היום ואין השברים ראויין למלאכתן הראשונה (ש"ח ס"ו), וכ"כ עצמות שנתפרקו היום מהבשר אף שראויין למאכל בהמה (ש"א רמג"א סקמ"ט).
"ב' מיני נולד אלו אפי' לצורך גופן ומקומן אסור לטלטל, רק י"א דנולד שע"י שנשתנה מבתחלה מותר בשבת ואסור ביום טוב (כרמג"א ש"ח סקט"ו, ותצ"ה ס"ד). לחם שאפה עובד כוכבים לצורך עובד כוכבים בשבת, י"א דהו"ל נולד, והרי נולד בשל עובד כוכבים אסור, וכלעיל סוף סי' ה', וי"א דאינו כנולד, מדחזי החיטין לכוס, ויש להקל בשעת הדחק או לצורך מצוה, רק שלא יאמר מע"ש לעובד כוכבים שיאפה בשבילו (שכ"ה ד'). וי"א כל שגמרו בידי אדם, אין בו משום נולד (רנ"ב רמג"א סקט"ו ותקפ"ו סקכ"ה)".
עולה מדבריו שמי התעבות של מזגן שייכים לסוג הראשון כיון שהלחות המצויה באויר מתעבה ונפלטת מהמזגנים כמים, אין אלו מים שנמצאים במזגן ויוצאים ממנו, ועל כן יהיו אסורים בטלטול ובשימוש בשבת. לעומת זאת נוזל הנמצא במיכל וביציאתו הופך לקצף שייך לסוג הנולד השני ונדון עליו לקמן.
א. מי התעבות של מזגן
כתב החיי אדם (חלק ב-ג, הלכות שבת ומועדים, כלל סה, "(פן ח) (מין ב') וגם בזה לכולי עלמא הוי מוקצה והוא נולד גמור שנעשה מעשה חדש, כגון אפר שבכירה שהוסק בשבת על ידי נכרי (סי' תצ"ח), דמעיקרא עצים והשתא אפר, ואפילו הוא חם עדיין. וביום טוב אף על גב שכל זמן שהוא חם אינו מוקצה דעדיין ראוי לצלות בו ביצה, אבל אם נצטנן כבר, הוי נולד. וביצה הנולדה בשבת ויום טוב (מלבד איסור הכנה), וחלב שנחלב בשבת ויום טוב לקערה ריקנית (מלבד איסור דש). ונראה לי דמים הנוטפין מאילנות בימי ניסן, אסור לשתותן בשבת, משום נולד (ועיין ריש ביצה בתוס' שם מיא בעיבא מיבלע בליעי). ונראה לי דאפילו יש כבר כלי עם מים מערב שבת שנוטף לתוכו, אפילו הכי אסור ולא אמרינן דבטל, כיון שהוא דבר שיש לו מתירין (ואינו דומה לסימן ש"ך דהתם הענבים מונחים בגיגית ותיכף כשיוצא מתערב מה שאין כן כאן תיכף כשנופל מן האילן ניכר ואם כן כבר אסור)".
והביא זאת המשנה ברורה (סי' שי ס"ק לב).
וכן קיבל את דברי החיי אדם גם בקיצור שולחן ערוך (סי' פח ס"ד) ופסק: "נולד, והיינו דבר שנתחדש היום, כגון אפר מן האש שהוסק היום על ידי אינו – יהודי. וכן ביצה שנולדה היום, ומים הזוחלין מן האילנות בימי ניסן, וכן אפילו לא נתחדש היום אלא שבא מכח מעשה שהיו אסורין לעשות היום, כגון פירות שנפלו מן האילן או שתלשן אינו יהודי, וחלב שנחלבה היום וכדומה, גם כן אסורין בטלטול. ופת שאפאו אינו – יהודי בשבת בעיר שרובה נכרים דמסתמא אדעתא דאינו יהודי אפאו, אם הוא שעת הדחק או לצורך מצוה מותר לישראל לאכלו בשבת".
נראה שמים שהתעבו על ידי מזגן דינם כהתעבות מים שעל גבי האילנות ואין לגעת ולהשתמש בהם בשבת.
ב. תרסיס היוצר קצף
נאמר בשבת (נא ע"ב): "ואין מרזקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו. אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש".
מפרש רש"י (שבת שם):
"ואין מרזקין – כמו מרסקין – משברין לחתיכות דקות, ברד – גלצ"א בלעז (=קרח).
"כדי שיזובו מימיו – משום דקא מוליד בשבת, ודמי למלאכה, שבורא המים האלו".
"אבל נותן לתוך הכוס – של יין בימות החמה כדי לצנן, ואף על פי שנימוח מאליו, ואינו חושש".
רש"י אינו כותב משום מוקצה של נולד אלא מצד הדמיון למלאכה שמולידה משהו חדש שמרסק קרח ויוצר על ידי כך מים.
בחידושי הרמב"ן (שבת נא ע"ב) מבאר את רש"י ומביא דעות נוספות: "והא דקתני אין מרסקין לא את השלג וכו'. פי' רש"י דדמי למלאכה שבורא המים האלו, אבל נותן הוא לתוך הכוס ואף על פי שנמוח מאליו, ובתוספתא תני אבל מרסק הוא לתוך הקערה, ונראה דמשום סרך מלאכה נגעו בה הא אלו הניחן בחמה ונפשרו ואפי' כנגד המדורה מותרין הן דלאו נולד הוא, ולא דמי למשקין שזבו (ביצה ג' א') משום דהני בעודן קרושין נמי תורת משקין עליהן לכל דבר. ובעל ספר התרומה כתב שאסורין משום נולד, ואסור ליתן קדירה שקרש שמנוניתה כנגד המדורה משום דמעיקרא עב וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול והו"ל נולד, ולפי טעמו אף בחמה אסור השומן דנולד הוא, וקשה לי בשמן דכיון דלעולם אוכל הוא אפילו לרסק ולסחוט מותר, דהא בפירות דלאו בני סחיטה נינהו סוחטין אותן לכתחילה, ואפי' בתותים ורמונים היוצא מעצמן אם לאוכלין מותר הוא (לקמן קמ"ג ב'), אלא נראה דהכל מותר בין בחמה בין כנגד המדורה דהא ממילא אתו דומיא דלתוך הכוס, ומשום חמום לא מתסר דאולודי הפשר הוא".
הרמב"ן מביא דעת ספר התרומה האוסר משום נולד, ונראה שעצם הפיכת מצב הצבירה אע"פ שלפני כן נחשב מים ואף עתה הם מים (קרח וברד) וכן ברוטב ושומן קפוא נחשב כאוכל כשהוא קרוש ולאחר שהפשיר. ואילו לפי רש"י והרמב"ן אם כשקרוש נאכל וכשנוזל נאכל אין בו משום נולד.
הרמב"ן עצמו אינו מקבל את דעת סה"ת וסובר בברד ושלג כרש"י שמשום סרך מלאכה אסרו זאת. וכן הרשב"א בחידושיו הקשה על סה"ת: "ואינו מחוור דאם כן למה התירו לתת לתוך הכוס דמכל מקום הרי הוא נפשר בתוך הכוס והרי הוא נולד בשבת ואסור, ועוד דהא פירות דלאו בני סחיטה נינהו סוחטין לכתחלה, ואפילו תותים ורימונים היוצא מעצמן אם לאוכלין מותר (קמ"ג ב'), אלא לעולם לא אסרו אלא לרסק ביד מפני סרך מלאכה".
הרשב"א נותן טעם שונה לאיסור ריסוק שלג וקרח: "ולי נראה דמשום גזירת סחיטה דפירות העומדין למשקין נגעו בה מפני שהברד והשלג למימיהן הן עומדין, ולפיכך לתת לתוך הכוס מותר שאינו נראה כסוחט, ועוד הקילו בו לרסק בתוך הכוס כפירות דלאו בני סחיטה נינהו, והתירו לרסק אפילו ביד לתוך הכוס וכדתני בתוספתא (פ"ד הט"ו) אבל מרסק הוא לתוך הקערה, וטעמא דמילתא לפי שאע"פ שנקרש ונעשה עב הכל יודעין שאין בו אוכל ושמימיו נסחטין מתוכו, אבל מים הם מתחלתן ועד סופן אלא שנקרשו לפי שעה, ולפיכך הקילו בהן לסוחטן לתוך הקערה או לתוך הכוס אלא שהחמירו בהן לסחטן ולרסקן בפני עצמן, כך נראה לי".
ולשיטתו איך בכך נולד ולא סרך מלאכה אלא גזירה משום סחיטת פירות.
אף הריטב"א הביא דברי המשיגים על סה"ת: "ורבינו יחיאל ז"ל התיר ואמר דהשומן בעודו קרוש ראוי להיות נאכל גם כן [ולכן] לא שייך ביה משום מוליד מה שהוא נימוח, דמעיקרא אוכל ושומן והשתא נמי אוכל ושומן, ותדע דאמרינן בפרק כירה (מ' ב') סכה אשה ידה בשמן ומחממתה כנגד המדורה ואף על גב דסתם שמן שלהם קרוש הוא כדמוכח במשניות ונימוח הוא באש כשמחממין אותו והתירו לעשות כן כל היכא דליכא בשול, וכן דעת מורי הרב1 ז"ל [ורבו] רבינו הגדול ז"ל, ומ"מ למדנו מברייתא זו שאסור לאדם לרחוץ ידיו או בשלג או בברד (וכו')".
וכן רוב הראשונים סברו כרמב"ן שאין בכך איסור נולד.
לפי זה משמע שספר התרומה יאסור מים שהפכו להיות קצף בעוד שלשאר הראשונים אין זה נולד שהקצף לאחר זמן מה חוזר להיות נוזל ואינו מצב צבירה חדש בנוזלים.
אמנם הטור (או"ח סי' שיח) כתב לקראת סוף הסימן: "ואסור ליתן אינפנאד"ה אפי' ברחוק מקום מפני שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח והוי ליה נולד ואסור ובספר המצות התירו כיון שאינו עושה בידים וא"א הרא"ש ז"ל אסר וכ"כ בספר התרומה". וא"כ הטור החזיק בשיטת אביו שסבר כספר התרומה לאסור הפשרת שומן משום נולד.
הבית יוסף (או"ח סי' שיח אות טז) הביא את המחלוקת ודברי שני הצדדים והוסיף למתירים את הר"ן והסמ"ג והסמ"ק וכתב: "ורבינו ירוחם בחלק ג' (דנתיב יב סט ע"ד) הביא שתי הסברות וכתב שנראה עיקר כדברי המתירין". ומצדד הב"י שאף לבעל התרומה אם הנוזל שהפשיר נספג לתוך הפשטידא מותר, וסיכם: "ובעיקר הדין כיון דמידי דרבנן הוא נקטינן כרש"י והרמב"ם והרמב"ן דפליגי אבעל התרומה ומותר".
וכן פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' שיח סט"ז): "מותר ליתן אינפאנדה כנגד האש במקום שהיד סולדת ואף על פי שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח".
ורמ"א הגיה: "וכ"ש קדירה שיש בה רוטב שנקרש, שכשהשומן נימוח אינו בעין, דשרי. (רבי ירוחם ח"ג) ויש מחמירין (ר"ן פרק ב"ט). ונהגו להחמיר, מיהו במקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה".
ופסק השולחן ערוך (או"ח סי' שכ ס"ט) לשיטתו: "השלג והברד, אין מרסקין אותם, דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים והוא נימוח מאליו ואינו חושש; וכן אם הניחם בחמה או כנגד המדורה ונפשרו, מותרים".
והמגן אברהם (סי' שכ ס"ק יד) העיר: "הניחם בחמה. ולפי מ"ש רמ"א בסי' שי"ח סעי"ו גם הכא אסור משום נולד אא"כ הוא מעורב במים [ר"ן]".
עולה מן הדברים שהפוסקים כשו"ע נראה שאין להם בעיה גם בהוצאת נוזל בלחץ ויצירת קצף בשבת, ואילו הפוסקים כרמ"א נראה שלכתחילה אין לעשות כן. ואולי אם חזר והפך נוזל מותר גם לרמ"א לאוכלו בשבת.
בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק י סעיף ד ובהערה יד) אסר לכתחילה להקפיא קוביות קרח בשבת אא"כ יש צורך גדול בכך. ומביא בהערה משו"ת דובב מישרים שאף הרמב"ן שאינו רואה בהפיכת מצב צבירה איסור נולד – יאסור, מפני שעושה ממשקה קרח ומבטל ממנו שם משקה. אמנם מביא השש"כ משם הגרש"ז אוירבך שלא מצאנו שחז"ל התייחסו לקרח או ברד בשבת כמוקצה אף שידוע שקפא בשבת, וכן מפרש את סה"ת משום מוליד כרש"י ולא משום מוקצה של נולד ולכן מתיר להקפיא מים בשבת.
בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' לד) דן באריכות גדולה בנושא נולד בהקפאה ובתוך דבריו מביא ראיה להתיר מדברי הגינת ורדים: "אכן כשעושין איסקומ"ה ברחיצתו בשאבו'ן (איסקומ"ה הוא רתיחה שמעלה כעין אבעבועות = קצף) אז יש לאסור משום דהוי כבורא מלאכה חדשה בענין האיסקומ"ה, וגם בזה יש פנים להקל כיון דאין האיסקומ"ה מתקיימת דאינה אלא לשעתה בלבד לא חשיב נולד. עיין שם".
ומסיק הרב ולדנברג: "הרי דס"ל להגנת וורדים בפשיטות דבדבר שאינו מתקיים אלא לשעתו בלבד לא חשיב נולד, ומשום כך מתיר הרחיצה בסאבון ואינו אוסר משום עלית הרתיחה (=קצף) שמוליד עי"כ".
"והן אמנם דהרמ"א הרי כן אוסר הרחיצה בבורית [עיין שם אמנם במג"א סקי"א] והרי נהגינן לאסור, וא"כ הרי נסתר לכאורה יסודנו זה הבנוי עפ"י הגוו"ר מכיון שרבינו הרמ"א הרי לא ס"ל כן".
"אבל כפי הנראה וכפי המתברר נראין הדברים דטעם האיסור דנהגינן בזה הוא לא מטעם נולד, ועכ"פ לא מטעם מוליד הרתיחה, דהרי נהגו בהרבה והרבה מקומות להקל לרחוץ הידים בשבת בפתיתי סבון ומי – סבון, ונזכר מזה בערוך השלחן ובשביתת השבת מלאכת דש אות ס"א, אף על פי שגם אלו מעלים רתיחה כנראה לעינים, ובע"כ דס"ל שנולד כזה לא מיקרי נולד בהיות ובת חלוף היא וכנ"ל בגוו"ר, וטעם האיסור בבורית הוא בעיקר משום ממרח וממחה כנזכר במשנה ברורה סק"ל ובשביתת השבת שם [ועיין שם בגוו"ר מה שכותב גם בקשר לזה ויש לדון בדבריו שם בזה], ולכן מקילין במי סבון ובפתיתין בהיות ולא שייך נולד על הרתיחה, ואי משום התהפכות הפתיתים למים לא איכפת לן בכך היות ומתערב תיכף עם המים ואינו ניכר".
וא"כ מתיר עשיית קצף מפני שאינו אלא לשעה ואף לבעה"ת הדבר מותר, ורק מצד חסידות יש להחמיר ולאסור.
בשו"ת מאמר מרדכי (לגר"מ אליהו, כרך ד סי' פג) דן ג"כ בהקפאת והפשרת קוביות קרח בשבת ומסיק עפ"י מחלוקת השו"ע והרמ"א להתיר לנוהגים כשו"ע ולאסור לנוהגים רמ"א.
ועי"ע בשו"ת להורות נתן (ח"א סי' יז).
מסקנה[עריכה]
לגבי מים התעבים ממזגן או נפלטים ממקרר כשמתעבים יש לאסור לכו"ע לגעת בהם ולהזיזם בשבת וביו"ט.
לגבי עשיית קצף ממיכל על מנת לאוכלו בשבת לפוסקים כשו"ע ודאי מותר, לפוסקים כרמ"א יש להקל בשעת הצורך כיון שהקצף אינו מתקיים והופך למשקה.