חבל נחלתו יז נג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סימן נג - שחיטה – עבודה הכשרה בזרים[עריכה]

פתיחה[עריכה]

זר מותר לשחוט קודשים במקדש. כדברי הרמב"ם (הל' מעשה הקרבנות פ"ה ה"א): "כבר ביארנו ששחיטת הקדשים כשירה בזרים ומקבלת הדם ואילך מצות כהונה וכל הזבחים קיבול דמן בכלי שרת ביד כהן, אבל מקום שחיטתן ומקום קיבול דמן אינו שוה בכלן".

וכן בהלכות פסולי המוקדשין (פ"א ה"א): "כל הפסולין לעבודה מותרין לשחוט קדשים לכתחלה ואפילו קדשי קדשים, חוץ מן הטמא שאינו שוחט לכתחלה, ואף על פי שהוא חוץ לעזרה ופשט ידיו ושחט בעזרה גזירה שמא יגע בבשר".

ננסה לברר:

האם יש הבדל בין שחיטה של כהן לשחיטה של זר, או שכיון שמותרת בזר מותרת גם בכהן הפסול לעבודה? והאם יש הבדל בין שחיטה לשאר עבודות.

א. פסולי עבודה בכהונה[עריכה]

הרמב"ם פסק בהלכה האחרונה בהלכות ביאת המקדש (פ"ט הט"ו): "נמצאו כל הפסולין לעבודה שמונה עשר ואלו הן: העובד ע"ז, הזר, בעל מום, הערל, הטמא, טבול יום, מחוסר כפורים, האונן, השכור, מחוסר בגדים, יתר בגדים, פרום בגדים, פרוע ראש, שלא רחץ ידים ורגלים, היושב, מי שיש בין ידו ובין הכלי דבר חוצץ, מי שיש בין רגלו ובין הארץ דבר חוצץ, מי שעבד בשמאלו, כל אלו פסולין לעבודה ואם עבדו חללו, חוץ מפרוע ראש וקרוע בגדים והשוחט לע"ז בשוגג, שאם עבדו עבודתן כשירה".

ובהלכה ראשונה של הלכות ביאת המקדש (פ"א ה"א) כתב הרמב"ם: "כל כהן הכשר לעבודה אם שתה יין אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים, ואם נכנס ועבד עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא תמותו"...

היינו, פרט לעבודת פסולים גם כניסת פסולים לפנים מן המזבח אסורה; ולכן, הבירור ביחס לשחיטה הוא באסורי תורה, אבל מדרבנן ודאי שלא יתירו לכהן שאינו כשר לעבודה או לזר לשחוט. שמא יימשך למקום שאסור לו או יעשה עבודה האסורה עליו.

ב. שחיטה כשרה בזר ובהטבת הנרות[עריכה]

כתב הרמב"ם (הל' ביאת המקדש פ"ט ה"ו): "שחיטת הקדשים כשירה בזרים אפילו קדשי קדשים, בין קדשי יחיד בין קדשי צבור שנאמר ושחט את בן הבקר לפני י"י והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונה, וכן ההפשט והניתוח והולכת עצים למזבח כשירה בזרים שנאמר באיברים והקטיר הכהן את הכל המזבחה זו הולכת איברים לכבש, הולכת איברים היא שצריכה כהונה ולא הולכת עצים".

והוסיף בהלכה ז: "וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן".

והראב"ד השיג: "והוציאן לחוץ מותר וכו'. א"א הפליג כשאמר מותר לזר להדליקן אלא שאם הדליקן כשירות".

היינו, הדלקה כשרה בזרים אולם רק בדיעבד.

ג. שחיטה היא עבודה ולכן השוחט יכול לפגל[עריכה]

שנינו בזבחים (פ"ג מ"א): "כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בזרים בנשים ובעבדים ובטמאים אפילו בקדשי קדשים ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעים בבשר לפיכך הם פוסלים במחשבה וכולן שקבלו את הדם חוץ לזמנו וחוץ למקומו אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל".

ופרש הרמב"ם על המשנה: "אמר ה' ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן, הרי לא התנה בשחיטה בבני אהרן, אלא ששוחט כל מי ששוחט, ומקבלת הדם צריך כהן כמו שהזכרנו אמרם מקבלה ואילך מצוה כהונה וכיון שהפסולים הללו ראויים לשחיטה פוסלין במחשבה כלומר אם שחטו שלא לשמו או חוץ לזמנו או חוץ למקומו כמו שקדם. ודע שמותר לכתחלה לזר ולאשה ולעבד לשחוט את הקדשים. ומה שאמר כאן ששחטו שמשמע שלכתחלה לא ישחוט הוא על הטמא לבדו, שהטמא לכתחלה לא ישחוט גזרה שמא יגע בבשר. ואל יהי נמנע בעיניך שיהא הטמא שוחט קדשים מפני ששחיטת קדשים בעזרה דוקא כפי שהקדמנו ואסור לטמא להכנס לעזרה כמו שביארנו בשבועות, לפי שזה אפשרי כגון שהיה הסכין ארוך וישחוט והוא חוץ לעזרה, או אם שגג ונכנס לעזרה, או גם אם הזיד. וכבר קדם בפרק השני דמסכתא זו שכל הזבחים שקבל דמן זר אונן וכו' פסל, במה דברים אמורים בשקבל דם הזבח לשמו. וכן אמרו במה שקדם שאם קבל המקבל במחשבת חוץ למקומו פסול וחוץ לזמנו פגול בתנאי שיהא המקבל שקלקל במחשבה ראוי לקבלה. אבל הפסולין הללו שאינם ראוין לקבלה אם קלקלו במחשבה בשעת הקבלה לא נפסל הקרבן, אלא אם נשאר דבר מדם הנפש יחזור הכשר ויקבל במחשבה כשרה, לפי שאין פוסל את הקרבן במחשבה בשעת עבודה מן העבודות אלא מי שראוי לעשות אותה העבודה הוא שמחשבתו מועלת, כדי שלא יהא הפסול מחמתו אלא מחמת מחשבתו כדרך שהתנינו בפגול שיקרב המתיר כמצותו. דע גם כלל זה".

ולפי"ז כל הפסולים פוסלים אם שחטו ופגלו כיון שהם ראויים לעבודה זו.

וכן המשנה במנחות (פ"ב מ"ד) מלמדת: "הזבח מפגל את הנסכין משקדשו בכלי דברי רבי מאיר והנסכין אינן מפגלין את הזבח כיצד השוחט את הזבח לאכול ממנו למחר הוא ונסכיו מפוגלין להקריב מן הנסכין למחר הנסכין מפוגלין והזבח אינו מפוגל". וכן עולה מאותו פרק במשנה ג ובמשנה ה – שהשוחט יכול לפגל. ולכאורה אין זה משנה מי השוחט כהן או זר מישראל כל אחד יכול לפגל.

ד. מחשבת פיגול בשחיטה[עריכה]

בשאלה זו כתב בפסקי הרי"ד (מנחות ה ע"ב): "ורבא אמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשרה ושיריה נאכלין, ואינה צריכה מנחת העומר להתירה, שאין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה, מי שראוי לעבודה, לאפוקי כהן בעל מום, פי' שהשחיטה כשירה בו ובכל הפסולין והזרים, אם חישבו בעת שחיטתן שלא לשמן או מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, מחשבה דידהו ולא כלום היא, והקרבן כשר ועלה לבעלים לשם חובה, כך פירשו רבותיי".

פירוש זה של רבותיו מובא בשטמ"ק למנחות: "וז"ל הרגמ"ה ז"ל: במי הראוי לעבודה – למעוטי אם שחט ישראל או א' מן הפסולים וחישב עליו לפגלו לא פסליה במחשבה".

והדברים קשים, הלא סותר משניות מפורשות. ואף הרי"ד עצמו הקשה: "וקשיא לי בהאי פירושא דתנן בריש פרק ג' דזבחים כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשירה שהשחיטה כשירה בזרים בנשים כול' עד לפיכך הן פוסלין במחשבה, אלמא מחשבה דידהו מחשבה הויא כיון דשחיטתן כשירה".

והרב יעקב דוד אילן (מהדיר שטמ"ק, הערה 57) הסביר שכיון שמחשב על זריקה שלא בזמנו והוא פסול לזרוק שהרי הוא זר אינו נחשב כראוי לעבודה של זריקה ולכן אינו מפגל.

וכתירוצו של הרב אילן הביא בהערות המהדיר על תוס' רי"ד (הערה 15): "כקושית רבינו הקשה השואל בשו"ת אחיעזר ח"א סי' כט אות ה. וכתב האחיעזר בכוונת הרגמ"ה דבוודאי אם שחט זר וחשב לאכול חוץ לזמנו פסול (=כיון שהוא ראוי לאכול את הזבח), אבל אם חשב זר בשחיטתו ע"מ שיזרוק בעצמו לא הוי פיגול, דרגמ"ה סבר דפיגול הוי רק במי שראוי לעבודה של אותה מחשבה, ואם חישב בשחיטה על הזריקה בעינן שיהיה ראוי לזריקה, ומה ששנינו בר"פ כל הפסולין שפוסלין במחשבה, זה רק מחשבת לאכול חוץ לזמנו, אבל בלזרוק או להקטיר חוץ לזמנו, לא מהני בשחיטת זר, והוסיף דמ"מ הוא דבר מחודש, וי"ל דכיון דשחיטה בזר כשירה מועילה גם מחשבה על זריקה שאינו ראוי לה וצ"ע".

היינו, מחד שחיטה היא עבודה ומחשבה פוסלת בה כבשאר עבודות. מאידך העובד הוא זר או כהן הפסול לעבודה. ולכן דעת רגמ"ה היא שמחשבתו פוסלת אם חשב על דבר שראוי לעשותו, אולם אם חשב מחשבת פסול שאינו ראוי לעשותה כגון לזרוק דם חוץ לזמנו או חוץ למקומו – כיון שאינו ראוי לזרוק אין מחשבתו פוסלת1.

הרי"ד עצמו תרץ: "ונראה לי לפרש דהאי דאמרי' לאפוקי כהן בעל מום, לאו בשחיטה קאמר, אלא בעבודה שהיא פסולה לו, שאם עבר וחישב או שלא לשמו או לפגל מחשבתו לא הויא מחשבה, כיון דהוא פסול לעבודה, והכי תנן בסיפא דההיא וכולן שקיבלו את הדם חוץ לזמנו וחוץ למקומו אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל, אלמא מחשבתו לא פסלא, כיון שאינו ראוי לעבודה".

וא"כ הרי"ד מבאר שכהן בעל מום אינו מדבר בשחיטה אלא בעובד עבודה שהוא פסול לה, ולכן גם אינו פוסל אותה במחשבה, וכפי שבאר הרמב"ם בפה"מ.

ה. מדוע מודגש בכמה מקומות שדוקא כהנים פגלו[עריכה]

בשיטה מקובצת (בבא קמא ה ע"א) לגבי אבות נזיקין כתב: "ואין להקשות אמאי הזכיר כהן2 והלא שחיטה בזר כשרה ויאמר ישראל שפיגל. וי"ל דלא תמצא שיתחייב בנזק אלא כהן דאלו זר ששחט אין רגילות שישחוט קרבנו אלא בעליו, ולא שייך לומר בו שילום ההפסד שאם הפסיד לעצמו הפסיד. גליון".

וכן בספר דף על הדף (גיטין נד ע"א) דן במשנה: "הכהנים שפגלו במקדש" כו'.

ושאל: "הנה בהא דנקט במשנה "הכהנים" שפגלו כו', וקשה דהא פיגול שייך גם בזר, דשחיטה הרי כשרה בזר". וא"כ מדוע המשנה נקטה דוקא שכהנים פגלו.

ומביא: "וכתב הרש"ש (לעיל נ"ג ע"ב בתוס') דבזה לא שייך פיגול בקרבן של אחרים שאם הוא חושב בשעת שחיטה לקבל או להוליך או לזרוק הרי זר פסול בהם. ואם הוא חושב לאכול חוץ לזמנו הא אינו הבעלים ומי ישמע לו, ורק בכהן שייך שחישב שהוא יזרוק וכדו' חוץ לזמנו (וכן בעלים זר שייך פיגול, כששוחט ע"מ לאכול הוא עצמו חוץ לזמנו)".

היינו, הרש"ש תרץ בעקרון כשיטת האחיעזר, שזר אינו יכול לפגל אלא בפעולות שהוא ראוי לעשותן, ולכן אינו יכול לפגל במחשבת קבלה וזריקה.

ומביא עוד בס' דף על הדף (בנדרים לו ע"א שם הרחיב מעט): "אולם בהגהות תפארת יעקב במשניות שם חולק עליו, דהא מצינו בזבחים ל"ו ע"ב אם שחט ע"מ שיאכלו טמאים או ערלים, וכן ע"מ שיקטירו פסולים אי הוה פיגול, ולא אמרינן מי ישמע לו. וכ"כ בכס"מ דקטן ששחט ע"מ לזרוק דמו שלב"ז הוה פיגול, ואף דהוא בודאי אינו זורק, ולא אמרינן מי ישמע לו. והא דנקט הכהנים וכו' חייבין, רבותא קמ"ל דגם כהנים דזריזים הם קנסו".

"ועיין עוד בשטמ"ק ב"ק ד' ע"א אמש"כ רש"י שם בכ"ד אבות נזיקין המפגל. כהן ששחט קרבנו של ישראל, דלהכי נקט כהן לפי שאין דרך לזר לשחוט רק בעליו, ולא שייך בו תשלומין".

"ובפני אר"י שבסו"ס פני יהושע כתב דרק כהן יכול לפגל לפי שהבהמה נחשבת כמו שלו, אבל זר אחר שאינו בעליו אינו יכול לפגל, לפי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ועיין בתפארת יעקב (שם) מש"כ בזה".

וא"כ תירוצו של הרש"ש כתירוץ האחיעזר והמהדיר על שטמ"ק מנחות. ובן בעל התפארת ישראל כתב כרי"ד שזר מפגל בשחיטה גם במחשבת זריקה חוץ לזמנו.

וכן המנחת חינוך (מצוה קמד) סבר שזר מפגל, וז"ל: "ועתה נבא להגיה קצת בד' הרהמ"ח מ"ש בתחלת דבריו. הכהן המקריב כו' תי' כהן הוא רק על הקרבה אבל על שחיטה נעשה פיגול אפי' בזר וכל הכשרים לשחיטה ומ"ש או הקרבה נכלל בכלל הקרבה ג"ע (ג' עבודות) היינו קבלה הולכה זריקה, ומ"ש לאכול כו' או להקטיר ה"ה לזרוק אח"ז הזריקה ואפי' שפיכת שיריים מפגל". ולא חילק בין פיגולי זר. ועי' שו"ת אחיעזר (ח"ג סי' נד ד"ה מה שתמה) שהקשו עליו מאותן ראיות של התפארת יעקב.

ו. דיני שחיטת כהן כשחיטת זר[עריכה]

נראה ששחיטת כהן דינה כשחיטת זר ולכן אינו פוסל עבודה כשהוא מחוסר בגדים או שלא רחוץ ידים ורגלים, אפילו שהוא פסול להמשך עבודות הקרבן.

כתב רבינו בחיי (שמות ל, יח): "אין השחיטה צריכה כהן לפי שכשרה בזר ואינה צריכה קדוש ידים ורגלים אפי' בכהן". היינו השחיטה היא עבודה הכשרה בפסולים, הם מפגלים בה ואף כהנים אינם צריכים בה את ההכנות לעבודה כשאר עבודות.

וכך כתב הנצי"ב במרומי שדה (יומא לא ע"ב): "ולי נראה דבכל השנה שאפילו לכתחילה כשרה השחיטה בזר אלא שנהגו בכהנים, א"כ כשר לשחוט בשמאל ולקבל בימין. משא"כ ביוה"כ דמצוה היא שיהא דוקא הכה"ג שוחט כמבואר בדף ל"ב ב', ממילא בעינן שיהא שוחט בימין, דבכ"מ שבעינן כהונה הוי דוקא בימין, כדאי' בזבחים דף כ"ג ב' דמשו"ה זרק בשמאל פסול משום דכתיב כהונה. וה"נ הוי כמו דכתיב אהרן הכהן, אחר דבעינן שיהא דוקא הכה"ג שוחט".

וכ"כ המקדש דוד (סי' ז) "שבכל השנה דקי"ל שחיטה לאו עבודה היא, ושחיטה בזר כשרה, יכול גם כהן לשחוט בשמאל ולקבל בימין, אבל ביום הכפורים שהשחיטה צריכה להיות דוקא בכהן גדול ע"כ בעינן ג"כ ימין בשחיטה, וע"כ א"א לו לקבל ולשחוט ביד ימין כאחד". והו"ד גם בדף על הדף (יומא לא ע"ב).

סיכום[עריכה]

א. שחיטה היא עבודה מיוחדת בכך שהיא כשרה הן בזרים והן בכהנים הפסולים לעבודה. ובכך מהווה מעין מעבר לעבודות הכשרות בכהנים בלבד.

ב. זרים ופסולי כהונה ששחטו מפגלים בה.

ג. הן זרים והן כהנים אינם צריכים הכנה לעבודה ככהנים, ולכן שמאל וקטן ושלא רחוץ ידים ורגלים כשרים בה.