חבל נחלתו יד נב
סימן נב אשה המורדת מפריה ורביה
שאלות
א. אשה שרוצה לחיות חיי אישות עם בעלה, אך אינה מוכנה ללדת ילדים ומשתמשת באמצעי מניעה, מפני שרוצה לפתח קריירה האם נחשבת מורדת, ויכול להוציאה ללא כתובה?
ב. מה הדין אם בעלה עדיין לא קיים מצות פריה ורביה, כגון שיש להם רק בנים ולא בנות ועדיין מסוגלת ללדת והיא אינה מוכנה להרות יותר?
ג. מה הדין אם קיים כבר פריה ורביה ממנה או מאחרת אבל הוא רוצה בעוד ילדים משום מצות 'ולערב אל תנח', והיא עומדת על דעתה שאינה רוצה ילדים, האם נחשבת כמורדת והאם יוצאת ללא כתובה?
תשובה
[עריכה]א. לגבי מורדת כתב הרמב"ם (הל' אישות פי"ד הל' ח, ט):
"האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו להוציא לשעתו לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה, ותצא בלא כתובה כלל ותטול בלאותיה הקיימין בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן בין מנכסים שלא נתחייב באחריותן, ואינה נוטלת משל בעל כלום ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחן לה פושטת ונותנת וכן כל שנתן לה מתנה מחזרת אותו שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא".
"ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו ואמרה הריני מצערת אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך, או מפני שקללני, או מפני שעשה עמי מריבה וכיוצא בדברים אלו, שולחים לה מבית דין ואומרין לה הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפילו כתובתך מאה מנה הפסדת אותה, ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בכל יום ארבע שבתות זו אחר זו ואומרים פלונית מרדה על בעלה".
לכאורה, עולה מדברי הרמב"ם שמורדת היא דוקא ממצות עונה ותשמיש המיטה אבל לא מי שמורדת ממצות פריה ורביה אבל חיה עם בעלה חיי אישות.
מוסיף הרמב"ם (שם הל' יג-יד):
"המורדת הזאת כשהיא יוצאת אחר שנים עשר חדש בלא כתובה תחזיר כל דבר שהוא של בעל... זה הוא דין התלמוד במורדת".
"ואמרו הגאונים שיש להם בבבל מנהגות אחרות במורדת, ולא פשטו אותן המנהגות ברוב ישראל ורבים וגדולים חולקין עליהם ברוב המקומות ובדין התלמוד ראוי לתפוש ולדון".
ובאר המגיד משנה: "ואמרו הגאונים שיש להם בבבל וכו'. תקנת הגאונים כתוב בהלכות וכבר כתבו קצת מן האחרונים שאין נוהגין עכשיו על פי אותה תקנה וכמו שכתב רבינו וכן הסכים הרשב"א ז"ל".
ב. נראה מדברי הרמב"ם שמורדת היא רק מתשמיש המיטה ולא מפריה ורביה. וכן בכל הפוסקים לא הוזכר כלל מה דין מורדת מפריה ורביה. ונראה כי לשתיקה מהדבר שתי סיבות:
א) אין זה טבעי כלל שאשה לא תרצה להביא ילדים לעולם, ורחל אמנו תוכיח שאמרה ליעקב אבינו: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (בראשית ל, א). וכמעט כל אשה רוצה בטבעה להביא ולדות ולא רק משום טענה תועלתית של "חוטרא לידא ומרה לקבורה" (יבמות סד ע"א), אלא מעצם תכונת האמהות הטבועה בה. (ויוכיחו על נטיה טבעית זו המאבקים בתופעה של נשים המביאות ילדים לעולם מרוב חשקן באמהות אעפ"י שלא נישאו).
ב) המשנה והגמרא כלל לא הפרידו בין מצות עונה למצות פריה ורביה, שתי המטרות האלה קיימות בכל חיי משפחה, והמורדת עוברת על שני הדברים, אולם אף אם עוברת על דבר אחד – פריה ורביה, הרי היא מורדת.
וכך מצאתי במפורש בריטב"א (כתובות סג ע"א) שכתב בתוך דבריו: "והא ודאי לאו למימרא דלא ניחוש למרדה כלל דהא אמרינן (לקמן ע"א ב') הנאת תשמישך עלי כופה ומשמשתו, ועוד איך אפשר שתבטל ממנו מצות פריה ורביה ולא יהא עליה קנס".
ג. נראה שאם לא קיים פריה ורביה אסור להשהותה תחתיו שהרי לא קיים מצות פריה ורביה.
כך פסק הרמב"ם בהלכות אישות (פט"ו ה"ז): "נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה הרי זה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד, ואם לא רצה להוציא כופין אותו ומכין אותו בשוט עד שיוציא"...
ובהלכה ח שם כתב: "שהתה עשר שנים ולא ילדה והרי הוא יורה שכבת זרע כחץ חזקת החולי ממנה ותצא שלא בכתובה ויש לה תוספת, לא תהיה זו פחותה מאילונית שלא הכיר בה שיש לה תוספת כמו שיתבאר, ואם אינו יורה כחץ חזקת החולי ממנו בלבד, וכשיוצִא יתן הכתובה כולה עיקר ותוספת".
ואם כן במקום שהעיכוב מלהוליד ילדים ממנה בבירור (=שמשתמשת באמצעי מניעה) אף שחיה עמו חיי אישות, נראה שיוצאת ממנו שלא בכתובה הן מחמת שהוא חייב בפריה ורביה והן מחמת שהיא המעכבת, ולא תהא פחותה משהתה עשר שנים ולא ילדה.
וכ"פ בשולחן ערוך (אה"ע סי' קנד סי"ז) במי ששהתה ולא ילדה: "גירשה, לא תנשא לשלישי. ואם נשאת לשלישי, תצא שלא בכתובה; אא"כ יש לו אשה אחרת, או שקיים מצות פריה ורביה. ואם הכיר בה, יש לה כתובה".
וכתב הבית שמואל (ס"ק לג): "תצא שלא בכתובה – היינו תצא מיד אפילו הכיר בה דהא אסורה לו כשלא קיים פריה ורביה ואין לו אשה אחרת".
ד. אמנם ברמב"ם יש משמעות שכשם שבאילונית שלא הכיר בה יש מקח טעות אף בכזאת שלא זכה לזרע ממנה יש מקח טעות. וכאן, בשאלה דנן, אין מקח טעות וברור שהיא מעכבת אותו מפריה ורביה ולא מחמת טעות, אולם נראה שהרמב"ם רק מדמה זאת לאילונית שחייב להוציאה כדי לקיים פריה ורביה, ונלמד משני המקרים מורדת ואילונית אף לגבי זו שמורדת מפריה ורביה שחייב להוציאה וזכאי להוציאה ללא כתובה ולא כל שאר דברים כמו מורדת מתשמיש המיטה.
וכן כתב בס' פרשת נדרים (פולאק, עמ' ): "דאע"ג דהיא לא מפקדא אפריה ורביה היינו דוקא דאינה מצווה להנשא, אבל אם נשאת איכא גם בדידה מצוה משום פריה ורביה דבעלה דהא להכי משועבדת לו מה"ת עד שאמרו כופה ומשמשתו משום מצוה דפריה ורביה". וא"כ ודאי שהמרידה שלה מפירה את כל התחיבויותיה לבעלה.
ה. נראה שהראיה משהתה עשר שנים למורדת מתשמיש המיטה היא ראיה ברורה שאין לה תשובה, ובכך מתבאר דין מי שנמנעת להוליד בכוונה. ועי' בשו"ת מהרש"ם (ח"ו סי' קמ) באשה ששתתה כוס של עיקרין כנגד רצון בעלה ולא קיים פריה ורביה שמתיר לו לשאת אשה נוספת בהיתר מאה רבנים. (ומסתייע בדברי החת"ס שיובאו להלן).
אולם לגבי מי שכבר ילדה כמה ילדים ומעתה נמנעת מפריה ורביה ולא קיים פריה ורביה, או לגבי מי שכבר קיים אבל עדיין יכולים להוליד והוא רוצה עוד בנים ובנות מצד מצות "ולערב אל תנח ידך" (טור אה"ע סי' א) והיא נמנעת ע"י אמצעים שונים, כאן הדבר עדיין צריך בירור וראיה.
ביבמות (סה ע"ב) מסופר: "יהודה וחזקיה תאומים היו, אחד נגמרה צורתו לסוף תשעה, ואחד נגמרה צורתו לתחלת שבעה; יהודית דביתהו דר' חייא הוה לה צער לידה, שנאי מנא ואתיא לקמיה דר' חייא, אמרה: אתתא מפקדא אפריה ורביה? אמר לה: לא. אזלא אשתיא סמא דעקרתא, לסוף איגלאי מילתא, אמר לה: איכו ילדת לי חדא כרסא אחריתא; דאמר מר: יהודה וחזקיה אחי, פזי וטוי [סו ע"א] אחוותא".
ר' חייא כבר קיים בשני בניו ובשתי בנותיו פריה ורביה, ובתלמוד לא מסופר אם גרשה, אמנם נראה שלא הוציאה אע"פ שהוא רצה לקיים מצות 'ולערב אל תנח ידך', ובדורו היה מותר לשאת אשה נוספת ועדיין השאלה שהעלינו לא נפתרה.
ו. ומצאתי שדן בכך בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' מב, קונ' אורחות המשפטים פרק ד) והעלה כדברינו לגבי לא קיים פריה ורביה. וברר כי בימינו שאין אדם יכול לשאת אשה נוספת ואין יכול להוציאה בעל כרחה אסור לאשה להשתמש באמצעי מניעה ללא רשות בעלה, אפילו כבר קיים מצות פרו ורבו. וז"ל:
"עובדא הוה באשה שחדש אחרי החתונה הלכה אצל רופא ובקשה ממנו לתת לה רפואה שלא תוכל כמה שנים ללדת, הרופא נתן לה לשתות מנה יותר מדי גדולה, ונתברר לה אח"כ מפי הרופאים שזה גרם לא שלא תוכל בכלל ללדת יותר, הוסת נפסק לה כתוצאה מכך לגמרי, ורק ע"י ביצוע ניתוח מסוכן בגופה תוכל אולי לשוב לקדמותה, ולזאת לא מסכימה האשה להכניס עצמה בסכנה, ומוכנה להתגרש אם ישלם לה בעלה סכום כתובתה ופיצוים כי טוענת שעשתה זאת בהיותה מאוכזבת מהנהגותיו הרעות כלפיה. ובעלה תובע ודורש לחייבה בקבלת גט פטורין כי עוד לא קיים מצות פריה ורביה ומבלי שיצטרך לשלם לה כלום כי באשמתה היא גרמה להפרעת חיי המשפחה".
"(א) והנה לכאורה לא פשעה האשה בעצם שתיית כוס העיקרין כדאיתא בשבת ד' קי"א ע"א דאשה שאינה מצווה בפריה ורביה מותרת בסירוס, וכך מסופר ביבמות ד' ס"ה ע"ב בדביתהו דר' חייא שהיה לה צער לידה ובאה ושאלה אם אשה מצווה על פריה ורביה וכשענו לה שלא מיפקדא אפריה ורביה אזלה ושתתה סמא דעקרתא, וכך נפסק ברמב"ם בפט"ז מה' איסורי ביאה הי"ב ואה"ע סי' ה' סעי' י"ב דאשה מותרת לשתות עיקרין כדי לסרסה עד שלא תלד".
"אבל כד מעיינינן בדבר אנו רואים שאין הנידון שלנו דומה לראיה, כי בנידוננו מלבד מה ששתיית כוס העיקרין לא בא מצד האשה בגלל צער לידה ומלבד מה שבזמנינו שונה מבזמן התלמוד שהיה מותר לבעל להנשא עם עוד אשה או לגרשה בע"כ ולכן לא היתה האשה נזקקת לרשות בעלה לשתיית כוס העיקרין כשהיו לה צער לידה. מלבד זה הרי בנידוננו הבעל לא קיים עדיין כלל מצות פריה ורביה ולכן פשוע פשעה האשה נגד בעלה בלכתה בלי שאלת פיו כלל לרופא ושתתה אצלו כוס העיקרין, שכפי עדות עצמה אמרו לה הרופאים שבגלל כן לא תוכל יותר להוליד, ואף אם תעבור נתוח שהוא מסוכן מדי ג"כ ספק גדול אם אחרי זה תוכל להיות מוכשרת ללדת".
"וכך מצינו בשו"ת חתם סופר חאה"ע ח"א (סי' כ') שנשאל באשה המצטערת בהריון ולידה אי שרי' לה למישתי כוס עיקרין ואחרי אריכות דבריו בזה מסיק להלכה דאשה שלא ילדה עדיין ולא קיימה שבת לא תשתה כוס עיקרין אם לא להציל מירקון וצער לידה כדומה, ואם קיימה כבר שבת כל דהו שריא אפילו בלא צערא כלל, וכל זה דוקא בפנויה ואי נמי אפילו בנשואה כדביתהו דר' חייא ובימיהם שהיה יכול הבעל לישא אשה על אשתו או לגרשה בע"כ, אבל השתא דאיכא חרם רבינו גרשום מאור הגולה א"כ אין לה רשות לשתות בלי רצון בעלה דודאי משום לערב אל תנח ידך לא הותר חרגמ"ה, וכיון דאינו יכול לגרשה בע"כ ולא לישא אחרת עליה ומתבטל ממצות עשה של לערב אל תנח ידך צריכה רשות מבעלה או תתרצה לקבל ממנו גט עיין שם".
"ואם כך כשהמדובר רק משום מ"ע של לערב אל תנח ידך והבעל כבר קיים מצות פריה ורביה, על אחת כמה כבנידוננו שהבעל לא קיים עדין מצות פריה ורביה שודאי לא היה לה רשות לשתות כוס העיקרין בלי רשות בעלה, ולא זאת בלבד אלא שהבעל בעצמו ג"כ לא היה יכול לתת רשות לכך וליבטל ממצות פריה ורביה. ולכן מחויבת האשה לקבל גט פיטורין מבעלה".
"(ב) ועוד זאת נראה לי ברור שהאשה הפסידה גם סכום כתובתה בהיות והיא שגרמה במו ידיה להריסת התא – המשפחתי והגשר המגשר בינה לבין בעלה, ושם אמתלא אין בה בכדי להצדיק מעשה העיוות שאינו ניתן לתיקון אשר עשתה בקלות דעת ובזלזול בהמטרה הקדושה של חיי המשפחה, ולכן דינה כדין אשה שגרמה במעשיה שאחר הנשואין שתתגרש מבעלה המבואר באה"ע סי' קט"ו סעי' ה' ע"ש. וגם דינה כלא הכיר בה שאינה ראויה ללדת המבואר בסי' קנ"ד סעי' י"ז דדינה דתצא בלא כתובה ואסורה לו כשלא קיים פריה ורביה, דהא לא שייך בכאן לומר דנסתחפה שדהו ומזליה גרם דהרי האשה פשעה בכך".
"ואעפ"י שהדבר מתקבל על הדעת מצד הסברה הישרה בכל זאת ליתר חיזוק אזכיר מה שמצאתי שכבר נזקק לכעין שאלה כזו בספר שו"ת באר משה חאה"ע סי' י"ב ואחרי הבירור וההוכחה מסיק לדבר פשוט דבשתתה כוס עיקרין בלעדי הסכמת הבעל אם הבעל לא קיים עדיין מצות פריה ורביה בודאי הפסידה האשה בכה"ג כתובתה כי היא נתנה אצבע בין שיניה לגרום הפקעתה מבעלה. ורק בהוכרחה לשתות עפ"י אמירת הרופא משום חשש סכנת נפשות כותב הספר שם דלא הפסידה אזי את כתובתה עיין שם ומה שדן שם גם באריכות בדבר הפסדת כתובתה אפילו היכא שהבעל קיים כבר מצות פריה ורביה ע"ש"...
עולה מדבריהם שאפילו אם מונעת מבעלה לקיים מצות 'ולערב אל תנח' מותר להוציאה בלא כתובה מכיון שמונעת ממנו את קיום המצוה. וק"ו אם עדיין לא קיים כגון שנולדו לו בנים בלבד אסורה למנוע מבעלה לקיים את מצות פריה ורביה.
ז. הקרן אורה (יבמות סו ע"א) חלק על החת"ס וסבר שלאשה אין כלל מצות 'שֶׁבֶת' ואעפ"כ אסורה לשתות כוס של עיקרין וז"ל: "על כן נראה דבאשה לא שייך כלל אפילו עשה דלשבת, כיון דבעיקר מצוה לא מיפקדא. וכן משמע מהא דתני' בתוספתא (פ"ח ה"ב) דאשה רשאה לשתות כוס עקרים שלא תלד. וכן מוכח מעובדא דדביתהו דר"ח. אלא דיש לדקדק קצת, הא בכי הא דידה אפילו אי הוי מיפקדא לא עבדה איסורא, כיון שכבר קיימה וילדה שני בנים ושני בנות, וצריך לומר דמכל מקום אסור לשתו' כוס עיקרים, כיון דאכתי איכא מצו' דלערב אל תנח. וכן מצאתי בתוס' שבת פ' שמונה שרצים (ק"י ע"ב ד"ה והתניא) שכתבו כן. ואם כן מוכח בהדיא דליכא באשה שום מצוה לפרו ורבו אפילו מצוה דרבנן, דאי לאו הכי לא הוי שתיא כוס עיקרים, דהא מצוה דלערב אל תנח גם כן אינו אלא מדרבנן".
ח. ועי' בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' סה) שדן לגבי "דין סירוס באשה ע"י שתיית כוס של עיקרין, במקום חשש הולדת ולד מפגר. בקיים בעלה מצות פרי' ורבי' ובלא קיים".
וכך מסקנותיו:
"ד) גם כשבעלה לא קיים עדיין מצות פריה ורביה מותרת היא לשתות במקום צערה, אבל רק ברשות בעלה או שתתרצה להתגרש. אין בעלה רוצה לגרשה ולא לתת לה רשות, מותרת לשתות (אות ז').
ה) אין לבעלה שום זרע חי והיא שתתה כוס של עיקרין, חייב בעלה לגרשה כדי לקיים מצות פריה ורביה, אבל יש לו אפי' רק בן אחד או בת אחת, אינו חייב לגרשה (אות ח').
ו) אפשר שאם לא קיים עדיין פריה ורביה אינו רשאי להרשות לה לשתות אם כי א"צ למחות בידה, ומ"מ כשהיא מצטערת רשאית לשתות אלא שאז צריכה לקבל גט כשהבעל רוצה לגרשה (אות ז')".
ואינו דן על שאלתנו אלא על מקום שצערה גדול מהולדת ולדות פגומים וק"ו לגבי דידן. ועי"ע בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קמד). שדן בשאלה דומה.
וכן בשו"ת בית אב"י (ליעבעס, ח"ב סי' קלה) דן בדין מורדת שנפרדה ממנו בכתב גירושין אזרחי ואינה מוכנה לקבל גט לפי ד"ת, אם יכול לשאת אשה נוספת ומסיק: "ולכן בנידון דידן אם הבעל לא קיים עדיין מצות פריה ורביה לדעת רוב הפוסקים לא גזר רגמ"ה בזה כלל", אך אם כבר קיים פריה ורביה, משום מצות 'לערב אל תנח ידך' מתיר לו לשאת אשה שניה. ולכתחילה ע"י היתר מאה רבנים ובדיעבד בהיתר ג' רבנים מפורסמים בבקיאותם בהלכה. ועי' בתשובות דומות שם בסי' קלז ו-קלח.
ועי' דרך אמונה (ביבאס, ח"ב סי' טז) שהביא דעות גדולי האחרונים שבמורדת אי"צ היתר מאה רבנים. וכ"כ בס' יאיר משפט (בן מנחם, סי' א ס"ט).
ט. ועי' בשו"ת יביע אומר (ח"ח, אה"ע סי' א) שדן בתוקף תפקידו כנשיא בית הדין הגדול בפסק בית דין אזורי בתל אביב להתיר לבעל מורדת לשאת אשה שניה על אשתו שאינה מוכנה לשוב אליו אבל אינו יכול לתת לה גט בעל כרחה.
והגרע"י שליט"א התיר לו לאחר שישליש גט בבית הדין כדי שתוכל להתגרש בו בעת שתרצה, ובתוך דבריו מביא תמצית דברי תשובת הרדב"ז (ח"ב סי' תש): "בנידון ראובן שמרדה עליו אשתו והלכה לבית אביה, והתרו בה ב"ד לשוב לבית בעלה, והיא מסרבת, שנראה שאפילו במקומות שקיבלו עליהם חרם רגמ"ה, רשאי הבעל לישא אשה אחרת עליה, כי לא תיקן רגמ"ה במורדת כלל, ולא תהיה תקנתו יותר גדולה משבועה של תורה, שאם נשבע לאשתו שלא ישא אשה אחרת עליה ומרדה בו, בודאי דאדעתא דהכי לא נשבע, וכן אדעתא דהכי לא תיקן רגמ"ה, וטעמא דמסתבר הוא, הילכך אפי' אם קיים מצות פריה ורביה הרי עכ"פ יש בו משום ולערב אל תנח ידך, וכשם שלא תיקן רגמ"ה במורדת שלא יוכל לגרשה שלא מדעתה, כך הוא הדין והוא הטעם לענין להתיר לו לישא אשה אחרת עליה, כיון שבמורדת לא תיקן רגמ"ה כלל. עכת"ד. וכ"כ בשמו מהריק"ש בהגהות ערך לחם (אה"ע ס"ס א). ע"ש".
מסקנות
א. אשה שמונעת מבעלה לקיים מצות פריה ורביה חייב להוציאה בגט ואינה נוטלת כתובה, והיינו בימי חז"ל שניתן להוציאה בעל כרחה.
ב. בימינו, אם לא קיים פריה ורביה, והיא אינה מוכנה לצאת מתירים לו לשאת אשה שניה ואינו חי כלל עם המורדת.
ג. אשה מותרת ליטול אמצעי מניעה (המותרים!) רק ברשות בעלה.
ד. משום מצות 'ולערב אל תנח' רשאי להוציאה, ואם רוצה להוציאה – אינה נוטלת כתובתה.