חבל נחלתו יג מג
סימן מג
טעתה בשווי טבעת הקידושין
שאלה
[עריכה]זוג התחתן בחופה וקידושין כראוי. לאחר כארבע שנות נישואין, בהן נולדו ילדים לזוג, הבחינה האשה שטבעת הקידושין משחירה ואין נראה שהיא עשויה זהב לבן כפי שנאמר לה בעת קניית הטבעת לפני הקידושין. הצורף שמכר אישר שאמנם הטבעת עשויה כסף ולא זהב ונתן להם אפשרות להחזירה וליטול טבעת מזהב לבן. האם כיון שמקח הטבעת היה מקח טעות, האם צריך קידושין בשנית?
תשובה
[עריכה]א. במסכת קידושין (ז ע"ב) מסופר: "ההוא גברא דאקדיש בשיראי, רבה אמר: לא צריכי שומא, רב יוסף אמר: צריכי שומא. אי דאמר לה בכל דהו – כולי עלמא לא פליגי דלא צריכי שומא, אי דאמר לה חמשין ולא שוו חמשין – הא לא שוו, כי פליגי – דאמר חמשין ושוו חמשין, רבה אמר: לא צריכי שומא, דהא שוו חמשין; רב יוסף אמר: צריכי שומא, כיון דאיתתא לא בקיאה בשומא לא סמכה דעתה. איכא דאמרי: בכל דהו נמי פליגי, רב יוסף אמר: שוה כסף הרי הוא ככסף, מה כסף דקיץ, [ח ע"א] אף שוה כסף נמי דקייץ".
היינו, בקידושין צריך גמירות דעת של האשה שאמנם היא מסכימה להתקדש במה שמתקדשת בו. אם אין גמירות דעת וידיעה שהיא מסכימה להתקדש בכך, נחלקו רבה ורב יוסף האם אי ידיעת שומת החפץ מעכבת את הקידושין מלחול. רבה סובר שאי"צ שתהא שומא של החפץ ביו היא מתקדשת, ורב יוסף סבר ששוה כסף צריך שומא שתדע בכמה היא מתקדשת ולא מספיקה אמירת הבעל.
ב. באר המאירי: "המקדש את האשה בשיראין ובבגדים של משי שאין רוב העולם בקיאין בשומא שלהם כמה שוין אם אמר לה התקדשי לי באלו במה שהן הרי זו מקדשת אחר שהם שוים פרוטה והוא הדין כל שאמר התקדשי לי בשיראין אלו אף על פי שלא הזכיר במה שהן אף על פי שטועה בערך שלהם הואיל ואינה מוטעית בגוף השיראין להיותם ממין אחר כגון שסבורה שהן של חוטי זהב ואינן אלא משאר חוטין אלא שמוזהבים מעט וכן כיוצא בזה הא כל שהן בגופן כמו שהיא סבורה ושסתם בני אדם סבורים, אלא שמוטעית בערך שלהן מקדשת. ואם הזכיר לה סך שווי שבהן כגון שאמר לה התקדשי לי בשיראין אלו ששוים חמשים דינרין או התקדשי לי בחמשים דינרין והרי אלו בדמיהם ונמצאו שאינן שוים חמשים אינה מקֻדשת שהרי על דעת חמשים ירדה ונמצאת מוטעית למפרע אבל אם היו שוים חמשים אף על פי שלא נשומו לפניה בבקיאים הרי היא מקֻדשת ואין אומרים מכיון שלא נתברר לה כן לא סמך דעתה עליהם ואם נתקדשה לאחר קודם השומא תהא מקדשת לשני אלא אין צריכין שומא וכל שהם שוין כך מקדשת משעה ראשונה והוא שאמרו שיראי לא צריכי שומא".
ג. הרא"ש (קידושין פ"א סי' ח) פסק שהלכה ששיראין לא צריכים שומא אולם מביא הסתיגות בשם ר"ת: "על כן היה אומר דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא לפי ששומתן ידוע קצת ואין רגילים לטעות בו כל כך אבל שאר דברים כגון אבנים טובות ומרגליות אין בקיאין בשומתן ופעמים שטועין בהן הרבה צריכין שומא משום דלא סמכא דעתה, לכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן".
הרא"ש (שם) לא קבל את דברי ר"ת לגבי המנהג לקדש בטבעת שהסירו ממנה את האבן: "ומיהו לא ברירא לי האי טעמא מה שנהגו העולם להסיר האבן מן הטבעת דהא אמרינן בכל דהו לא פליגי ללישנא קמא ואין דרך לתת שומא לטבעת של קידושין". כלומר כיון שאין אומרים לה שמקודשת בטבעת ששוה סכום מסוים ואז אולי יש צורך בשומא אבל בסתמא מתקדשת בשו"פ שודאי יש בטבעת.
הטור (אה"ע ריש סימן לא) הביא את דברי ר"ת ואת הסתייגות הרא"ש.
ד. המאירי הביא אף הוא את דעת ר"ת וההסתייגות כדוגמת הרא"ש ומסכם: "ומכל מקום אין צורך בדברים אלו שהמקדש אינו מזכיר סך השווי אלא הרי את מקֻדשת לי בדבר זה וכל שהוא כן הרי הוא כאומר בכל דהו ר"ל במה שהן ובכל דהו הכל מודים שאין צריך שומא בשום דבר. ואפילו אמרה סבורה הייתי שהוא שוה יותר ולא היה בלבי להתקדש אלא בערך כך דברים שבלב הם והרי הוא כסבור הייתי שהיא כהנת ונמצאת לויה שמקדשת ודאית כמו שיתבאר. ומכל מקום דוקא כשהאבן היא אותה שהיא סבורה אלא שטועה בסך השווי. אבל אם היתה אבן של זכוכית והיא סבורה שהיא מרגלית הואיל ואין דרך ליתן זכוכית בטבעת של זהב הרי זה כהטעתה והרי הוא כאומר שמרגלית היא הואיל ורוב העולם סבורין כך ואינה מקדשת ואפילו אמר לה בכל דהו שהיא סבורה שאמר לה בכל דהו על הערך ואם כן צריך שיודיעוה בפירוש שהיא של זכוכית או שיאמר לה בכלל שתתקדש בה אי זה דבר שיהיה הואיל ומכל מקום שוה פרוטה וכן בטבעת של כסף והוא מוזהב ואפילו אמרה בלבי היה להתקדש אף על דעת זה אינו כלום. ומתוך שהרבה רבנים מסכימים בכך נהגו להחמיר שלא לקדש בטבעת עם אבן אלא אם כן מודיעין אותה בפירוש שלא יהא דעתה אלא על הטבעת".
עולה מדברי המאירי שאם אמנם טעתה בדבר ברור ולא שהטעתה את עצמה במקרה כזה הקידושין אינם קידושין וצריכה להתקדש בשנית.
ה. וכך בקצרה בהגהות אשרי (קידושין פ"א סי' ח הגהה א): "קידש בטבעת שנראה לעדים וגם לצורף שהוא של זהב ואחר חצי שנה נמצא נחושת אינה מקודשת ואעפ"כ אין להפקיעה בלא גט. ורשב"ם התיר כדלקמן בפ"ב. תשובות מורי במיי' שם". (ולא ברור מה התיר רשב"ם האם את הקידושין או סבר שאי"צ שום קידושין ומקודשת משעה ראשונה).
וכן בתשובות חכמי פרובינציה (סי' כו [ב]): "...וכן אם מקדש בטבעת של שאר מיני מתכות והוא מוזהב מלמעלה לא הוו קידושין ואפי' אמר לה בכל דהו, דאיהי סברה שכולו זהב וסמכה דעתה על הזהב והילכך לא מקניא נפשה אלא א"כ אמ' לה שהוא של שאר מיני מתכות"...
וכן בתשובות מיימוניות (נשים, סי' כ) עונה מהר"ם מרוטנברג: "ואשר שאל מורי ואדוני על א' שקידש תחת החופה והעדים שראו את הטבעת נראת בפניהם של זהב גם הצורף נראתה בעיניו כך וקרוב לחצי שנה אח"כ נמצאת של נחשת. מטיבותיה דמר נ"ל כיון דהעדים ראוה בשעת קידושין בפני האשה ואמרו שהיא של זהב אעדים קא סמכה. והו"ל כאומר לה התקדשי לי בדינר של זהב ונמצא של כסף דאינה מקודשת (מח ב) וכן התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר או דינר של נחשת דאינה מקודשת (ח, א). ואי משום דהתם אמר איהו גופיה והכא אמרו עדים, אין נראה לחלק. ונהי דשיראי לא צריכי שומא (ז, ב) מ"מ היכא דשיימינהו ואישתכח דלא שוו כולי האי אינה מקודשת כדאמרינן בפ"ק דקידושין (ז, ב) נ' ולא שוו נ' הא לא שוו. וכ"ש זהב ונחשת דנחשת לא שוו כמו זהב ועוד דשני מינין הן. ואף על פי שאנו מדמין לא הייתי רוצה לעשות מעשה ולהפקיעה [בלא גט]". היינו אם נאמר לאשה שהטבעת מזהב ובעצם היא מנחושת הקידושין לא תפסו.
ובאורחות חיים (הלכות קידושין): "פעם אחת אירע מעשה בכאן במיורקה באחד שקדש בטבעת של כסף מוזהב (=וחשבו שהיא של זהב) והורה אדוננו מורנו ה"ר שם טוב פלכו ז"ל שהוא מקח טעות וקדשה פעם אחרת אמנם לא צוה להחזיר הכתובה".
ו. אולם משו"ת רש"י (סי' קצח) עולה שלא חשש שהקידושין בטלים וז"ל:
"על ראובן שקידש אשה בטבעת כסף והייתה סבורה שהוא זהב, אי דמי דאין מקדשין באבן שיש בו טבעת, דשמא סמכא דעתה אאבן ואין שוה כלום".
"השיב רש"י: שאין קידושין טעות דיש בטבעת שוה פרוטה. ולא סמכה האשה אלא שיהא בו שיעֻר קידושין, דבשעת הקידושין אין שמין את הטבעת אלא שוה פרוטה. ובהא סמכא דעתא, ואין צריך קידושין אחרים. ואפילו אם היו אילו קידושי – טעות ובעל אחריהם, קנה, ואין צריך קידושין אחרים".
היינו יש כאן שתי טענות טענה אחת שהיא סומכת דעתה על שיעור פרוטה בטבעת אף שאין היא כפי שאמר, וטענה שניה אף אם היו קידושי טעות כיון שבעל – נקנו הקידושין.
וכן בתשובות מיימוניות (נשים, סוף סי' יט): "שוב שמעתי שאותה טבעת בחזקת של זהב היתה קרוב לשנתים ונשתברה ונתנוה לצורף גוי לתקנה ושהתה בביתו ועתה נתנו לה ונודע שהיא של נחושת. דבר ברור זה שהצורף גוי החליפה. ואפילו לא החליף אלא קדשה בטבעת זו וכסבור החתן שהיא של זהב והיתה נחושת, אם יש בה שוה פרוטה מקודשת (כגון) [כיון] שקבלה סתם ולא אמר לה של זהב. ואף על גב דסתם העולם נהגו לקדש בשל זהב לא נחשב בכך כמפרש, מידי דהוה אאשה דסתמא מקפדת על דינר ומכשרינן בפרוטה בקדשה בלילה או שוייה שליח כדמוכח בפ"ק דקידושין (יא א). ומה שדימית מקדש אשה בטבעת סתם ונמצאת של נחשת למנה זה ונמצא חסר דינר או דינר של נחשת (שם ח א), מה ענין זה אצל זה והלא המנה הוא מאה דינר של כסף וה"ל כמפרש, אבל כשאומר התקדשי לי בטבעת זה מי קאמר בטבעת זהב, בטבעת סתם קאמר יש מהן של כסף ויש מהן של נחשת ויש מהן של אלמוג ובכל ענין מקודשת ובלבד שיש בו שוה פרוטה".
ז. הבית יוסף (אה"ע סי' לא) הביא מדברי הראשונים: "כתב הר"ש בר צמח בתשובה (ח"א סי' קל) על המקדש בטבעת ונמצאת של נחשת אין זה מספיק לבטל הקידושין כיון שלא אמר לה שהיא של כסף אלא שקידשה סתם והיא סברה שהטבעת היתה של כסף ה"ל דברים שבלב דהא אסיקנא דאי אמר בכל דהו לא צריכי שומא ופירוש כל דהו בסתם כיון שהם שוים פרוטה אבל יש מי שאמר שאם נמצאת טבעת של נחשת אינה מקודשת ושמא טעמו דכיון שאין רגילות בשל נחשת הוי כמפרש והדבר צריך הכרע עכ"ל. ועיין בתשובות מיימוני דשייכי להלכות נשים (סו"ס יט וסי' כ). ובמרדכי פרק קמא דקידושין (סי' תפח). ז"ל ארחות חיים (הל' קידושין סי' יג) אם קידשה בטבעת ואח"כ נמצא שאינו של זהב אלא של כסף מוזהב או של נחשת אומר הר"ם שהקידושין פסולים אלא אם כן אמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו במה ששוה ואפילו אינה שוה אלא פרוטה שלכך נהגו העולם לומר לעדי הקידושין בשעת קידושין טבעת זו שוה פרוטה בפני האשה שאם יהיה אף מנחשת אין זה טעות משהודיעו לה. וכתב הרשב"א בתשובה (מכת"י סי' קסג) המקדש בטבעת מוזהב ולא אמר כלום שמא בכל דהו ניחא לה ועוד עכשיו נהגו בנות ישראל הצנועות שמכסות פניהן בשעת קידושין ואין מדקדקין אם בפרוטה אם בתרקבא ולפי זה צ"ל שאפילו קידשה בטבעת כסף שאינו מצופה זהב תהא ספק מקודשת ע"כ קרוב בעיני שאם היא גדולה שמתקדשת על ידי עצמה והיא כסתה פניה ולא ראתה הטבעת שתהא בודאי מקודשת. ומכל מקום לצאת ידי ספק ראוי שיחזור ויקדשנה ואפילו באותה טבעת ואפילו לא יטלנו ממנה דה"ל כפקדון ואפילו אישתיקה מקודשת דלא גרע מדשדיך ולענין כתובה שכתב לה אם הוא אתרא דכתבי והדר מקדשי אינו צריך לחזור ולכתוב ואם הוא אתרא דמקדשי והדר כתבי כשהחזירה על מנת שתהא כתובתה הראשונה קיימת ודוקא לעיקר כתובה אבל תוספת אין לה וכההיא דס"פ הכותב (כתובות צ.) עכ"ל".
מתבאר שמחלוקת ראשונים גדולה במידה והטבעת היתה של כסף ונאמר לה שהיא של זהב ורוב הראשונים הצריכו קידושין בשנית. לעומת זאת אם נאמר לה 'בטבעת זו' מקודשת כיון שדעתה על הטבעת מה שתהיה וכמה שהיא שוה.
ח. פסק השולחן ערוך (אה"ע סי' לא ס"ב): "י"א שאם קדשה בדבר שאין בקיאין בשומתן ופעמים טועים בהם הרבה, כגון אבנים טובות ומרגליות וכיוצא בהם, ואמר לה: התקדשי לי באבן זו ששוה נ' זוז, צריך שומא, דלא סמכה דעתה. ויש מי שאומר שאפילו קידשה באבן סתם, ולא אמר לה ששוה נ' זוז, צריכה שומא, ולכך נהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן".
והגיה הרמ"א: "ואם קדשה בטבעת שיש בו אבן, או בסתם טבעת, ונמצא של נחושת, אף על פי שאין דרך לקדש בכך, חיישינן לקידושין (ב"י בשם תשובת הר"ש בר צמח ומרדכי פ"ק דקדושין). ואפילו אמרו העדים תחת החופה שהוא של זהב, ונמצא נחושת, אף על גב דלענין דינא נראה דלא הוי מקודשת, אפ"ה יש להחמיר לענין מעשה (תשובת מיימוני סוף הלכות נשים). ומ"מ נוהגין תחת החופה לשאול לעדים אם הטבעת שוה פרוטה, כדי שתדע הכלה שאין מקדשה רק בשוה פרוטה (א"ח). גם נוהגין לכסות פני הכלות הצנועות, ואינן מקפידות במה מקדש אותן (מבואר בתשובת הרשב"א)".
עולה מפסיקת הרמ"א שמדגישים לכלה שמתקדשת בשוה כסף. וכן דברי החלקת מחוקק (ס"ק ו): "...ומ"מ לרוחא דמילתא שואלין לעדים כדי שתדע דלהכי שואלין אף אם ימצא אח"כ של נחושת מ"מ ש"פ והוא מקדש אותה רק בש"פ וא"כ פשיטא דסברה וקבלה".
וכן בס"ק ז: "ואין מקפידות במה מקדש אותן – וא"כ אף שנמצא הטבעת של נחושת אין כאן קידושי טעות דהוי כאלו אמרה תתן לי מה שתרצה רק שיהיה ש"פ וע"כ אינה רואה מה נותן לה ואין חילוק בין מקדשה בשל נחושת ממש או בשל זהב ונמצא נחושת".
ט. אמנם בשאלה שלפנינו השאלה יותר קשה. כאן הקידושין לא היו בסתמא שהחתן הביא טבעת כלשהיא ולא ברר לכלה את שוויה ואמר לה בטבעת זו, אלא החתן עם הכלה שניהם טעו במקח. והחתן חשב שהטבעת שאשתו מדדה אצל הצורף היא טבעת מזהב לבן, והתברר שהיא רק כסף. ולכן מקח הטבעת הוא מקח טעות.
ועוד, הסכמתה להתקדש לא היתה על שוה פרוטה בטבעת זו, שהרי היא חשבה על שווי הטבעת מזהב לבן (שהרי היא מדדה עם החתן את הטבעת). נמצא שלכ' היא לא התקדשה על שו"פ ואפילו העדים נשאלו מתחת לחופה אם יש בה שו"פ.
י. לגבי השאלה הראשונה של מקח טעות היינו שהטבעת היא בעצם מקח טעות ואיך יכול לקבל טבעת זהב מהמוכר ולהחזיר לו את הטבעת מכסף, שאלה דומה הביא בחשוקי חמד (ב"ב צה ע"א) בחתן שהמוכר הונה אותו ומכר לו טבעת במקום בארבע מאות שקל כפי מחירה – בארבע מאות דולר כאשר השאלה שעמדה שאם זהו מקח טעות הרי נמצא שלא קידש בטבעת שלו והביא הגר"י זילברשטיין בסוף התשובה:
"עוד יתכן לומר שאפילו אם האמת היא שהמקח בטל למפרע, והחתן צריך להחזיר את הטבעת, בכל זאת הקידושין חלים, מפני שבמקח טעות, הכסף שנתן הלוקח למוכר נחשב כדמי הלוואה, וממילא יכול לתפוס את הטבעת שקיבל, בתורת משכון, ויתכן שיכול לקדש אשה במשכון, ובמיוחד בימינו שפני האשה מכוסות, ואומר לה שמקדשה רק בשוה פרוטה, וכן שמעתי ממו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, [יעוין בשו"ע (אבה"ע סימן כח סי"ב) ובנו"כ ובאוצר הפוסקים שם, ובמש"כ בקובץ בית דוד ד' זכרון טוביה (עמוד רנ)]".
"עוד יש מקום לומר, שאפילו אם נאמר שבאונאה של יותר משתות, המקח בטל והמתאנה חייב להחזיר את גוף החפץ, מכל מקום בעניננו, שהחתן קידש את אשתו בטבעת, הרי שיש אומדן דעת, בלבו ובלב כל אדם, שאם היה נודע לחתן למחרת החתונה שהונו אותו, ואם ירצה לקבל את כספו בחזרה, הקידושין יתבטלו, ודאי שהיה מעדיף למחול על האונאה ולקיים את המקח, ואם כן ברור לנו שהיתה כאן מחילה, אלא שעתה לאחר זמן, כשחמותו צעקה עליו וביישה אותו, הוא חוזר בו ודורש את כספו בחזרה, וזאת אינו יכול מאחר שכבר נתרצה בשעת הקידושין. אמנם כאמור לעיל, על פי המבואר בדברי גאונים יתכן שלאחר שקידש אשה בחפץ שהונו אותו, יכול לדרוש רק את הכסף, בלי להחזיר את הטבעת, וממילא אין בזה הודאה על המחילה".
"והצעתי את השאלה לפני מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א והשיב דאפילו אם נחליט שהמוכר יכול לדרוש חזרה את הטבעת רשאי החתן להחזיק בטבעת מדין משכון על כספו, ויכול לקדש את האשה עם המשכון".
נראה שאף לדידן אף שאין החתן יודע שזהו מקח טעות בשעת קידושין בכ"ז רשאי להחזיק את הטבעת למשכון על המקח וממילא יכול לקדש במשכון על אף שיחזירו למוכר אח"כ.
יא. בס' משפטי התורה (ח"ב סי' ל) לרב צבי שפיץ הי"ו עסק בטבעת זהב שנשברה אחר חמש שנים מהחתונה והתברר לו שהיא נחושת ודן שלכאורה המקח הראשון של החתן היה מקח טעות וא"כ קידש בטבעת שאינה שלו. ומסיק: "וכן נראה לענ"ד עיקר שדברי המרדכי (=לגבי ביטול מקח במקח טעות) איירי רק כאשר אדם קונה זהב לצורך קבלת נכס בעל שוויות ממונית של זהב או כשמגביה חפץ הפקר לזכות בשוויות ממונית ולכן אם יקבל במקום זה נחושת המקח בטל כי על דעת חפץ כזה הקונה או מגביה המציאה לא עשה את הקנין".
"אבל בנידון דנן שמראש בשעת הקנין דעתו העיקרית של הבעל היתה לקנות את הטבעת זהב לצורך חלות הקידושין בלבד כדי שהם יחולו עמה ולא יתבטלו לעולם ולא לצורך עיסקא ממונית גרידא, לפיכך אע"פ שדעתו היתה גם שיקבל תמורת כספו טבעת זהב אבל עיקר דעתו בשעת הקנין היתה שהקידושין יחולו עמה ולא יתבטלו לעולם מחמת רצונו לקבל תמורת כספו דוקא זהב ולא נחושת לפיכך יתכן שגם למרדכי בנידון דנן המקח יחול ואין זה מקח טעות וצ"ע".
"לפי זה יתכן שאפילו אם כעת הבעל יערער על המקח וירצה לבטל את הקידושין לא יועיל הדבר כי אמרינן שעתה הבעל שינה את דעתו בגלל ריב עם אשתו וכדו' אבל בשעת קניית הטבעת דעתו היתה כמו שאר בני אדם כשקונים טבעת לשם קידושין כמו שהתבאר לעיל".
ולכן נראה שטענת מקח טעות של הבעל מהצורף לא תגרום לביטול הקידושין.
יב. לגבי השאלה השניה נראה לומר שאע"פ שהיא היתה נוכחת ופעילה בשעת בחירת הטבעת בכ"ז אין דעתה להתקדש אלא במה שהוא מקדשה. ואם הוטעו שניהם ונתנו לו טבעת מכסף ולא מזהב אין זה גורם שאינה מתקדשת, ומה שנודע לה אח"כ שהטבעת מכסף אינו משנה את רצונה להתקדש לו בטבעת זו, וא"כ טענתה-טענתם כלפי המוכר היא מקח טעות, אבל הסכימה להתקדש בטבעת זו בלי תלית קידושיה במדידה בחנות וכד'.