חבל נחלתו יג טו
סימן טו
ברכות ראש השנה
מלכויות זכרונות ושופרות
א. כאשר נתבונן בברכות אלה נראה דבר מיוחד. לכל ימי השבת והחג השאירו אנשי כנה"ג שלש ברכות ראשונות ושלש אחרונות של תפילת עמידה של חול. ואעפ"כ בראש השנה בלבד שינו חכמים וקבעו שלש ברכות מיוחדות שמבליטות את עניין היום. מקור אמירתן הוסמך על התורה אף שהן מדברי סופרים (רמב"ם הל' שופר פ"ג הי"ג).
אנו מוצאים עדויות לכך שהן היו מוסדרות כבר לפני חכמים, ועל אף שיש הנחיות במשנה ובתלמוד אלו פסוקים לבחור לברכות אלו בכ"ז מבאר הירושלמי (ראש השנה פ"א ה"ג): "דתני בתקיעתא דרב זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב ואי זו לשלום אי זו לרעב ואי זו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות".
וכן בירושלמי עבודה זרה (פ"א ה"ב): "א"ר יוסי בי רבי בון מאן סבר בראש השנה נברא העולם רב דתני בתקיעתא דבי רב זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון וכו' הוי בראש השנה נברא העולם". (שני האזכורים מברכת זכרונות שלפנינו).
כלומר היתה תפילה מסודרת לר"ה המכונה תקיעתא לפני האמורא של דור המעבר מתנאים לאמוראים – רב.
ב. המקור לאמירת הברכות מובא בראש השנה (לב ע"א): "ומנין שאומרים מלכיות זכרונות ושופרות? רבי אליעזר אומר: דכתיב (ויקרא כג) שבתון זכרון תרועה מקרא קדש. שבתון – זה קדושת היום, זכרון – אלו זכרונות, תרועה – אלו שופרות, מקרא קדש – קדשהו בעשיית מלאכה. אמר לו רבי עקיבא: מפני מה לא נאמר שבתון – שבות, שבו פתח הכתוב תחילה? אלא: שבתון – קדשהו בעשיית מלאכה, זכרון – אלו זכרונות, תרועה – אלו שופרות, מקרא קדש – זו קדושת היום. מנין שאומרים מלכיות? תניא, רבי אומר: (ויקרא כג) אני ה' אלהיכם ובחדש השביעי – זו מלכות. רבי יוסי בר יהודה אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר (במדבר י) והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם. שאין תלמוד לומר אני ה' אלהיכם, ומה תלמוד לומר אני ה' אלהיכם – זה בנה אב, לכל מקום שנאמר בו זכרונות – יהיו מלכיות עמהן".
ובראש השנה (טז ע"א): "תניא, אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא: ...ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות – כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות - כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה – בשופר".
שלשת המרכיבים של ברכות ר"ה מחוברים זה לזה ומשלימים זה את זה ונעמוד עליהם להלן.
ג. צריך לזכור שברכות אלו לא נתקנו רק עבור ר"ה. כך נאמר בתענית (טז ע"ב): "לפי שאין אומרים זכרונות ושופרות [יז ע"א] אלא בראש השנה, וביובלות, ובשעת מלחמה". והכוונה אף למלכויות בראשן.
מפרש שם רש"י:
"אלא בראש השנה – כדאמרינן בראש השנה (טז, א): אמרו לפני מלכיות וזכרונות וכו'".
"וביובל – ביום הכפורים של יובל, כדתנן התם (ראש השנה כו, ב): שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות כו'".
"ובשעת מלחמה – דכתיב (במדבר י) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו', ולא ידעינן מנא איתפריש דאומר ברכות ופסוקי מלכיות זכרונות ושופרות בשעת מלחמה".
ההשוואה והחיבור בין ימים אלו מלמדים שר"ה שבכל שנה שהוא יום דין, קרוב ליו"כ של יובל אשר בו מתחילה שנת הדרור שנת השיבה אל המקור של כלל המציאות, עמידת המציאות בהתחלה מחודשת של 'עולם' מתחדש.
מכאן נעבור לסדר הברכות בראש השנה.
ד. מבאר הרמב"ם (הל' שופר וסוכה ולולב פ"ג ה"ז): "הצבור חייבין לשמוע התקיעות על סדר הברכות, כיצד אומר שליח צבור אבות וגבורות וקדושת השם ומלכיות ותוקע שלש, ואומר זכרונות ותוקע שלש, ואומר שופרות ותוקע שלש, ואומר עבודה והודייה וברכת כהנים".
היינו חכמים סידרו שחובת היום מן התורה של תקיעת השופר תהא מסודרת בתפילת הציבור יחד עם ברכות אלו שתקנו אנשי כנה"ג (עיקרים מאמר א' פ"א). ומוסיף הרמב"ם בהלכה ח: "שלש ברכות אמצעיות אלו של ראש השנה ויום הכפורים של יובל שהן מלכיות וזכרונות ושופרות מעכבות זו את זו... ".
ה. כתב הטור (או"ח סי' תקצא):
"ובענין תפלת המוסף של צבור כתב הרי"ץ גיאת שנהגו בב' ישיבות בבבל שאין הצבור מתפללין אלא שבע וש"צ יורד ומתפלל תשע והביא תשובות הרבה לגאונים לרב נטרונאי ולרב עמרם שמעולם לא התפללו צבור בר"ה אלא שבע ורב האי ורב שרירא כך אמרו והוא כתב קבלנו מחכמים גדולים ובעלי הוראה ואנשי מעשה שקבלו גם הם מחכמים גדולים שלפניהם כגון רב שמואל הלוי שקבל מרב חנוך גדול שבדור, הלכה למעשה שמתפללין תשע. והרמב"ן ז"ל דחק להעמיד דברי הגאונים כי אמר שכך היה המנהג ברוב ישראל עד שבא הרי"ץ גיאת והחזיר מקצת המערב למנהג שלנו על כן דחק ליישב מנהג הראשון. ולא נהירא לא"א ז"ל וכתב אדרבה מי שמתפלל שבע הוי ברכה לבטלה כיון שמחסר מהברכות ומנהג אבותינו תורה היא ואין לשנות".
הטור מלמד אותנו על מחלוקת גדולה במנהגי תפילת מוסף. מנהג הגאונים שיחיד מתפלל בר"ה שבע ברכות כמו בשאר תפילות. מנהג ספרד שהוא מנהג א"י ועבר אליה כנראה דרך אטליה (עי' 'גלגולי מנהג בעולם ההלכה', יעקב גרטנר, עמ' -) היה שאף בתפילת לחש מתפלל תשע ברכות, היינו באמצע התפילה מוסיף מלכויות זכרונות ושופרות.
ו. הרמב"ם (שם, הלכה י) מתאר את מנהג תקיעת השופר דמיושב, והשילוב בין הברכות לבין התקיעות:
"המנהג הפשוט בסדר התקיעות של ראש השנה בצבור כך הוא: אחר שקוראין בתורה ומחזירין הספר למקומו יושבין כל העם ואחד עומד ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמוע קול שופר וכל העם עונין אמן, וחוזר ומברך שהחיינו וכל העם עונין אחריו אמן, ותוקע שלשים תקיעות שאמרנו מפני הספק על הסדר, ואומר קדיש ועומדין ומתפללין תפלת מוסף, ואחר שגומר שליח צבור ברכה רביעית שהיא מלכיות תוקע תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה פעם אחת, ומברך ברכה חמישית שהיא זכרונות, ואחר שגומרה תוקע תקיעה שלשה שברים ותקיעה, ומברך ברכה ששית שהיא שופרות, ואחר שגומרה תוקע תקיעה תרועה ותקיעה פעם אחת וגומר התפלה".
המעיין בדברי הרמב"ם יראה שאין תוקעים אחר כל ברכה כדרך הספיקות או המנהגים השונים שאחדם ר' אבהו (תשר"ת, תש"ת, תר"ת) אלא בראשונה תשר"ת בשניה תש"ת ובשלישית תר"ת.
תמיהה זאת מבאר הרמב"ם בהלכה יב:
"בדין היה שיתקעו על כל ברכה כל בבא מהן שלשה פעמים כדרך שתקעו כשהן יושבין אלא כיון שיצאו מידי ספק בתקיעות שמיושב אין מטריחין על הצבור לחזור בהן כולן על סדר ברכות, אלא די להן בבא אחת על כל ברכה כדי שישמעו תקיעות על סדר ברכות, וכל הדברים האלו בצבור אבל היחיד בין ששמע על סדר ברכות בין שלא שמע על הסדר בין מעומד בין מיושב יצא ואין בזה מנהג".
ז. מקור דבריו של הרמב"ם על סדר התקיעות בברכות ר"ה הוא ברי"ף ומביאם הרמב"ן בדרשת ראש השנה ומוסיף: "ובודאי כך נהגו העולם, וממה שאמר ונהגו העם לתקוע כשהן יושבין אתה מכיר שלא נתברר לו מאין יצא המנהג הזה ומי התחיל בו, וכן כתבו המחברים כולם, ורבים אומרים שמשעה שתיקן ר' אבהו תשר"ת וכניף מנהגי ותקע תש"ת כברייתא ותר"ת כמתני', חששו לתקיעות יתירות שלא יפסיקו באמצע תפילה, והקדימו ועשו הספיקות כולם מיושב ויוצאין ידי חובתן, ואחר כך מעומד מקצרין ועושין כולם פעם אחת, ובודאי דבר קשה הוא במעומד דלא כחד אנו נוהגין, דאין אנו עושין לא לדעת מתני' ולא לדעת ברייתא ולא לגנח ויליל דר' אבהו".
מקשה הרמב"ן שתקיעות דמעומד שלנו אינן כאף שיטה. ומביא שר"ת תיקן לתקוע רק תשר"ת בסוף כל ברכה שמוטב לחוש לספקות (=מהי תרועה) ולא להפסקות (=בתרועה שלא כראוי). והרמב"ן דוחה את דברי ר"ת. ומבאר:
"אבל עכשיו אשוב לענין עיקר המנהג הזה ונתרץ הכל, ונאמר תחלה שזה שנהגו להקדימן ולתקוע מיושב ומעומד מה שלא נשנה במשנה ולא בברייתא, המנהג הזה יש לו יסוד בגמרא ורבותינו חכמי התלמוד האמוראין התחילו בו, וזהו שאמרו בגמרא אמר ר' יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב את השטן, ופי' כשהן יושבין קודם תפילת המוספין, ומברכין עליהם במטבע קצר כדרך שמברכין על כל המצות, ואחר כך תוקעין ומריעין כשהן עומדין בתפילה על סדר ברכות, לא שלא יצאו ידי חובת שופר אלא שהברכות מעיקרן בתקיעות נתקנו כדאמרינן אמרו לפני מלכיות וכו' ובמה בשופר, ופי' כדי לערבב את השטן הכי קאמר למה הנהיגו באותן תקיעות ראשונות, ולא פטרו עצמן בתקיעות דעל סדר ברכות שהן חובה ואינן יכולין לפטור עצמן מהם, כדי לערבב את השטן קודם תפילה שלא ישטין על תפילתם"...
ומוסיף הרמב"ן ומוכיח את שיטתו מתקיעה בתעניות, ומסכם: "עכשיו למדנו דכיון דאין אדם חייב בתקיעות בתענית אלא חובת ברכות היא שמתריעין בהן כדי שתעלה תפלתינו בתקיעה, די להם בתקיעה כל שהו, הלכך בראש השנה נמי כיון שיצאנו ידי חובת תקיעות של תורה מיושב, ולא נשאר עלינו אלא חובת ברכות שתקנו בהן תקיעות כדי שיעלה זכרונינו לטובה בשופר, הוה ליה כתעניות ובתקיעות כל שהו יוצאין ידי התרעה של ברכות, ודי שיאמר באחת תקעו ובאחת הריעו וליכא הפסק ופסול כלל, אלא שרצו הראשונים לתקוע על סדרן הואיל ואין התוספת פוסל כאן כלל, וזה ענין הגון ומתוקן מאד, ובמחילה מן המחברים".
מתבאר, שלאחר תקנת תקיעות דמיושב, הברכות נהיו עיקר במוסף, ומקודם התקיעות של תורה הן היו עיקר תפילת מוסף, ולאחר תקנת תקיעות דמיושב, הברכות עיקר במוסף והתקיעה נוספה משום שמעלה את התפילה ואינה לצורך יציאה ידי חובת התקיעות ולכן די בתקיעה כלשהיא.
ח. ראשונים ואחרונים דברו על תוכנן של שלשת הברכות.
נסיים בדברי הראי"ה קוק זצ"ל בדרשתו לר"ה (מדבר שור י"ח) וכן הופיע במאורות הראי"ה לירח האיתנים (דרשות לראש השנה, ו – לדוד ד' אורי וישעי):
"רק ענין ר"ה הוא להמליך את הבורא ית' עלינו, ולהכיר גדולתו וקדושתו ומעלת קדושת התורה והמצות ומעלת ישראל, ועל זה תקנו רז"ל מלכיות, זכרונות, שופרות. מלכיות, כדי להכיר גדולת השי"ת שהוא מלך גדול על כל הארץ. זכרונות, כדי להכיר מעלת בנ"א בכלל ומעלת ישראל בפרט שהם נזכרים לפניו, וכמש"כ: "ויזכּר להם בריתו" (תהילים קו, מה), ועי"ז יתעורר לתשובה מאהבה. אך צריך עוד להכיר גדולת התורה, ע"כ נתנו שופרות שמסופר בהם ענין מתן תורה, "אתה נגלית בענן כבודך... על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצות וכו'", שמזה נכיר רוממות התורה והמצות שבידינו שראוי שנדקדק בהן עד מאד. והנה כדי שיקבע בלבנו גודל מעלת ישראל וחבתם לפניו ית', שרצונו שתהי' עבודתם עבודת בנים למקום ויהיו עובדים מאהבה, קבע יום ר"ה להמליך אותו ית' קודם התשובה, ולשום אל לב כל הענינים המביאים לאהבתו ית'. וע"פ חז"ל מנע אותנו מהתודות לפניו עד עבור כל סדר היום וקדושתו כדי שיתעורר לבבנו בתשובה מאהבה, אז נוכל להתודות כראוי. וכדי להורות על זה שישראל עומדים במדרגה רמה והם נתבעים מפני חבתן בתשובה מאהבה, שא"א כ"א אחרי הכנת היום הקדוש הזה, קבעו לנו אנשי כנה"ג בתפילה כל הענינים המורים שאנו נתונים לאהבתו ית"ש, עד שביום המשפט אין אנו משימים על לב להאריך כ"כ בצרכי עצמנו וכל האריכות אינה כ"א בכבוד שמים, וגם כשמבקשים על צרכי עצמנו "זכרנו לחיים" אנו מסיימים "למענך אלהים חיים" למען כבודך שנראה בעולם ע"י הצלחת ישראל".