חבל נחלתו יב נג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · יב · נג · >>

סימן נג

גילוי סוד ממקום עבודה מול הצלת לקוחות

שאלה

אדם מישראל עובד במעבדה לבדיקת שאריות חמרים רעילים מרסוסי הדברה בירקות ופירות. הוא נפגש בתוך הבדיקות בעבודתו, בחברה שמשווקת ירקות עם שאריות חומרים רעילים בכמויות גדולות מאד. הקונים של מוצרי החברה אינם מודעים לכך, ולכן קונים את מוצריה.

האם הוא מצווה מצד דיני 'לא תעמוד על דם רעך' להתלונן במשטרה ולמשרדים האמורים להגן על הציבור ולספר עובדה זאת?

פתיחה

במדינת ישראל האכיפה על מציאות שאריות חומרי הדברה במזון מן הצומח – מעטה. וא"כ המשווק אינו מסתכן בקנסות אף אם הוא מוכר מוצרים שיש בהם שאריות חומרי רעל בכמות גדולה. יש רשתות שיווק שמחזיקות מעצמן מעבדות לבדיקת שאריות רעלים למוצרים אותם היא קונה ומוכרת כדי לא לפגוע בלקוחותיה. אולם יש מעבדות עצמאיות הבודקות זאת. מעבדות אלו מחויבות בסודיות כלפי הלקוחות. כל בדיקה של חברת שיווק עולה מאות שקלים ותוצאתה מועברת רק לחברה שנתנה את המוצרים לבדיקה. אין שום העברת מידע החוצה לגורמים אחרים וכש"כ שלא לגורמים מתחרים שיעשו הון כספי מהבלטת יתרון שלה והשחרת פני חברה אחרת. וכל עובד של החברה מצווה בסודיות שלא להוציא שום תוצאה החוצה. במידה והעובד יפרסם זאת הוא עובר בנאמנות כלפי מעבידו, ואם הוא יפרסם זאת אפילו בעילום שם, במוקדם או במאוחר המקור יתגלה והוא יפוטר ממקום עבודתו. כמו"כ בפרסום הוא גורם נזק ישיר למעבידו, שכן חברות יחששו למסור את מוצריהן לבדיקה במעבדה בה יש הדלפות מידע. מאידך הקונים ואוכלים מכניסים לגופם רעלים בכמות ניכרת שאינה משפיעה מיידית אבל היא פוגעת בגופם. וא"כ העובד הבודק היודע על כך שהחברה משווקת מוצרים אלו, יכול להציל את האוכלים מהמכשול והפגיעה הגופניים.

תשובה

א. ראשית לכל צעד מצדו של העובד, עליו לדווח זאת למנהל המעבדה שהרי המעבדה מחוייבת בשמירת סודיות כלפי הלקוחות, ולכן הבעיה בעיקרה עומדת לפני מנהל המעבדה, ורק אם המנהל לא יתלונן בעצמו והוא יודע שהמוצר המכיל רעלים בתוכו נמכר בשווקים ע"י חברות השיווק, אז עולה השאלה האם מוטל על העובד להודיע זאת.

כמו"כ לפני הודעה למשטרה ולמשרדי הממשלה העוסקים בכך הוא צריך לדבר עם החברה המשווקת את המוצר מכיל הרעלים ולהודיעו שהוא פוגע בציבור, ולראות האם הוא יסיר את המוצר הרעיל, ורק אח"כ להעביר זאת לגורמים הנוגעים בדבר ואם הם אינם עוצרים את שיווק המוצר לפרסם זאת בכלי התקשורת כצעד אחרון.

נראה ששמירת הסודיות אינה מעלה ומורידה, שכן אם הוא חייב לפרסם זאת אין שמירת הסודיות עומדת כנגדה, והיא מהווה גורם מסייע אם נאמר שאין מוטל עליו לפרסם זאת.

עיקר השאלה היא שכיון שברור שאדם שיפרסם זאת יפוטר מעבודתו וייתבע ע"י המשווק תביעה משפטית, עד כמה אדם חייב להפסיד על מנת להציל את חבירו ממכשול כזה. כמו"כ צריך להביא בחשבון שהוא יסב נזק למעבדה הבודקת את שאריות הרעלים כיון שאחרים לא ירצו לעבוד איתה ולבדוק את מוצריהם.

ב. כתב בשולחן ערוך הרב (חו"מ, הלכות נזקי גוף ונפש ודיניהם, סעיף ח):

"הרואה את חבירו טובע בים או לסטים באים עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או לשכור אחרים להצילו חייב לטרוח ולשכור ולהצילו וחוזר ונפרע ממנו אם יש לו ואם לאו לא ימנע ואם נמנע עובר על לא תעמוד על דם רעך... וכן אם שמע נכרים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אזנו והודיעו או שידע בנכרי או באנס שהוא בא על חבירו ויכול לפייסו בממון בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו וכיוצא בדברים אלו עובר על לא תעמוד על דם רעך... ושם נאמר והשבותו לו ולא נאמר והשבות לו ודרשו חכמים והשבותו אותו בעצמו, שאם גופו אובד מצוה להשיבו ולהצילו וכמו שמצות אבדת ממון היא בטורח בלבד בלא הוצאת ממון אפילו לישראל כשר כמו שנתבאר בהלכות מציאה כך מצות השבת אבדת הגוף והצלתו אינה אלא בטורח בלבד למומר. אלא לישראל כשר חייבים להוציא ממון על הצלת גופו מלא תעמוד על דם רעך"...

עולה מדברי שו"ע הרב שזהו דין תורה שצריך להוציא מממונו ולטרוח בגופו כדי להציל את חבירו מאובדן גופו בכל מה שניתן.

וכן בערוך השולחן (חו"מ סי' תכו ס"א): "הרואה את חבירו טובע במים או ליסטים באים עליו או חיה או שאר מין צרה ויכול להצילו בעצמו או לשכור אנשים להצילו ולא הציל או ששמע שונאים מלחשים לעשות לו רעה ולא הודיעו או שידע שאנס רוצה לאנסו לחבירו והוא יכול לפייסו ולא פייסו וכן כל כיוצא בדברים אלו עובר על לא תעמוד על דם רעך ומ"מ אם הצילו בממון מחוייב הנצול להחזיר לו אם יש לו [טור] וכ"ש שמחוייב להציל את חבירו מכל תקלה ונזק שאחרים רוצים להכשילו וכ"ש שמחוייב להציל נזק רבים לפיכך אם יודע באחד שעושה דבר שקרוב להיות נזק לרבים או אפילו ליחיד מחוייב למחות אם ביכלתו למחות"...

אולם ההפסד של העובד המפרסם זאת כתוצאה מהרצון להציל הוא גדול מאד, שכן יפוטר מעבודתו ואולי אף ייתבע ע"י המעביד על שפרסם זאת, ולכן צריך לדון האם הוא חייב לפרסם על אף ההפסד הגדול.

ג. בשולחן ערוך (יו"ד סי' קנז ס"א) פסק הרמ"א: "הגה: ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו, צריך ליתן הכל ולא יעבור לא תעשה (ר"ן פרק לולב הגזול ורשב"א וראב"ד וריב"ש סימן שפ"ז). ובמקום שאמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עון, מכל מקום בדבר שיש חשש סכנה אין צריך להוציא ממונו על זה. (מהרי"ו סימן קנ"ו /קנ"ז/)". וכ"כ בד"מ על הטור (יו"ד שם).

וכ"כ הלבוש (או"ח סי תרנו ס"א): "אף על פי שחייב אדם לתת כל ממונו כדי שלא יעבור על אחת ממצות הש"י, דכתיב [דברים ו, ד] ואהבת את ה' וגו' בכל מאדך, הני מילי במצות לא תעשה שלא יעבור עליה בקום עשה, אם יכול לפטור את עצמו אפילו בכל מאודו, מחוייב הוא לתת כל ממונו ולא יעבור על לאו אחד במזיד".

אבל בשו"ת שרידי אש (ח"ב סי' לד אות י) הסביר את המהרי"ו בצורה שונה. וז"ל:

"אמנם מדברי מהרי"ו נראה דאפילו על כל לא תעשה שבתורה אין צריכים להוציא כל ממונו שלא לעבור על לא תעשה, ודלא כרמ"א סימן קנ"ז ביורה דעה שפוסק בפשיטות דצריכים להוציא כל ממונו שלא לעבור על לא תעשה שבתורה, עיין שם בביאור הגר"א שהעיר על הרמ"א דאדרבה ממהרי"ו מוכח שרק בעבודה זרה צריכים למסור כל ממונו דכתיב "בכל מאדך" ודרשינן אפילו כל ממונך, ומשמע דוקא בעבודה זרה אבל לא בשאר ל"ת שבתורה".

"ולפי דברינו לעיל יש לבאר דבריו, דהא באמת קשה למה יהא מותר לעבור על ל"ת שבתורה במקום שצריך להוציא כל ממונו, אטו מיפטר מקרא דוחי בהם, הא מהאי קרא לא ילפינן פטור אלא במקום שנוגע לחייו, והיאך יפטר משום שצריך להוציא ממון? אבל לפי דברינו לעיל יש לומר דמהרי"ו ס"ל, כיון דאונס נמי פטור בלא קרא דוחי בהם, אם צריך להפסיד כל ממונו מיקרי נמי אונס".

"אבל זה אינו נוגע לנדון דידן, דלהצלת נפשות אף מהרי"ו מודה דצריך לתת כל ממונו מדכתיב "לא תעמוד על דם רעך", ורק בשאר לא תעשה פליג".

עולה מדברי השרידי אש שאע"פ שחולק שבכל ל"ת אין צריך להוציא כל ממונו, בכ"ז לגבי 'לא תעמוד על דם רעך' סובר שצריך להוציא כל ממונו כדי לא לעבור עליו.

ד. לכאורה, עפ"י מה שאמרנו עד כה אין עצה ואין תבונה כנגד מצות ה' ואפילו יפטרוהו מעבודתו ויתבעו אותו על הפרת סודיות הוא חייב לפרסם זאת כדי להציל את ישראל מאכילת חומרי הדברה.

אולם בפתחי תשובה (יו"ד סי' רנב ס"ק ד) כתב: "(ומ"ש הב"י שם ראיה לזה דהרי המעלים עיניו מפדיון שבוים עובר על לא תעמוד על דם רעך והרי כ' בא"ח סוס"י תרנ"ו דבמצות לא תעשה חייב ליתן כל ממונו ע"ש לאו ראיה היא לפמ"ש לעיל סי' קנ"ז ס"ק ד' בשם הפמ"ג ותשו' חות יאיר דדוקא בלא תעשה שיש בו מעשה ע"ש)". והביא מחלוקת זו בהגהות רעק"א ליו"ד סי' קנז.

וא"כ כאן אינו עובר ע"י מעשה אלא בשתיקתו גורם לאחרים תקלה. וכ"כ בשו"ת נוכח השולחן (חומ סי לג): "אכן לפי מ"ש דשני לן בין ל"ת דאית ביה מעשה ובין ל"ת שאין בו מעשה א"ש דשאני האי ל"ת דלא תעמוד על דם רעך שאין בביטולו שום מעשה ודמי למ"ע ממש ולהכי לא גמרינן מיניה דחייב למטרח ואגורי דלא אמרוה אלא בל"ת שיש בביטולו מעשה גמור ומשו"ה איצטריך יתורא דקראי למילף מיינייהו למטרח ואגורי".

וא"כ בשתיקתו אינו עושה מעשה ולכן ניתן לומר שאין דינה ככפיה על ל"ת שמחוייב כדי לא לעשות בידים להוציא כל ממונו אבל כאן שהוא 'רק' שותק נראה עפ"י פוסקים אלו שאינו מחוייב לפרסם זאת כדי להציל את הרבים אם הוא ינזק בנזק של כל ממונו. וניתן לומר שהפסד מקום עבודה קבוע ותביעה משפטית לתשלום ממון על הפרת סודיות היא בגדר כל ממונו שפטור במקרה זה.

ותמך בדבריהם בשו"ת דברי יציב (חו"מ סי עט אות ל): "ושם בפת"ש עורר על הבית הלל ממ"ש בסי' קנ"ז סק"ד בשם הפרמ"ג ותשו' חו"י דדוקא בל"ת שיש בו מעשה עיין שם. ולפענ"ד עוד דשאני לא תעשה דלא תעמוד כיון דגלי לן קרא דחייך קודמים, לכן אין חיוב לבזבז כל ממונו באופן שלא ישאיר לעצמו ממה לחיות ודו"ק".

ה. אולם יש להעיר שכל הלאו של לא תעמוד על דם רעך אין בו מעשה, וכך הסתפק בשו"ת שרידי אש (ח"ב סי' לד אות ז):

"אבל זה אינו ראיה כלל, דאפילו נימא בכל לא תעשה שבתורה מחויבים לחתוך אבר, מ"מ כאן שאני דהלאו של "לא תעמוד על דם רעך" הוה לאו שאין בו מעשה, והרבה פוסקים סוברים דאפילו כל ממונו לא צריך ליתן אלא על לאו שיש בו מעשה (עיין בהגהות רע"א יורה דעה סי' קנ"ז), נראה בלאו הכי דאפילו נימא דעל ל"ת שאין בו מעשה נמי צריך לתת כל ממונו ולחתוך אברו, כאן בהאי לאו של "לא תעמוד על דם רעיך" אינו מחויב לחתוך איבריו, דכאן שורש האיסור הוא שלא לעמוד על דם רעו, והיינו דוקא אם עומד ואינו רוצה לעזור, משא"כ אם רצונו וכוונתו להציל, רק אינו רוצה למסור אבר, מ"מ אינו מחויב ואינו עובר על לאו ד"לא תעמוד על דם רעך" ורק ממונו מחויב ליתן, וכמפורש בגמרא שם (סנהדרין ע"ג), עיין רש"י שפירש "חזור על כל הצדדין שלא יאבד דם רעך", אבל אינו מוכרח למסור איבריו".

"ואדרבה לולא דמסתפינא הוה אמינא דאפילו כל ממונו אינו מחויב ליתן, דהא בפדיון שבויים לא נמצא בפוסקים חיוב לתת כל ממונו אף דאיכא לא תעשה, וכמפורש בשו"ע יו"ד סי' רנ"ב סע' ג' וז"ל "המעלים עיניו מפדיון שבויים עובר על לא תקפץ, לא תאמץ, לא תעמוד על דם רעיך" וכו' ע"ש, הרי אם אינו משתדל ועושה בפדיון שבויים עובר על כמה לא תעשה, ואפילו הכי לא מצינו דמחויב לתת כל ממונו".

ו. אולם מסקנתו של שו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קעד) שונה:

"והשתא לענין שאלתו דמר לפי ענ"ד יש ב' גדרים בזה דאם יארע כזה ליחיד במקום שאין מצילין אלא הוא כגון טובע בנהר וחיה גוררתו לדעת הח"ס זה תולה במחלוקת הפוסקים לענין לאו דעובר בשב וא"ת אם חייב בכל ממונו, ומכ"ש למש"כ בעניי בלאו דלא תעמוד על דם רעך שחייב גם בממונו במקום שהמצוה דוקא עליו, ובלא"ה הרי דעת הריב"ש כנ"ל דבכל לאו חייב, וכ' הפוסקים דהעיקר בזה כהריב"ש, עיין שד"ח במערכת הל' סי' ק"ז בזה, ובזה נדחה ג"כ מש"כ הפת"ש יו"ד סי' רנ"ב ס"ק ד' לדחות דברי בה"י והצדק עם הבית הלל והגאון מהרש"ק דבמקום סכנת נפשות חייב בכל ממונו ועיין מש"כ בעניי בחי' לשם".

וא"כ כאן שאין מי שיכול להציל בלעדיו מחוייב לתת כל ממונו כדי להציל, וכאן הוא מציל רבים אם יפרסם שחברה זו פוגעת ברבים במכירת מוצרים המכילים רעלים.

ז. אולם דעת שו"ת ציץ אליעזר (חי"ח סי' מ אות ד) שאין צריך לתת כלל ממונו להצלת חברו ומביא ראיה מדבריה הרמ"ה וז"ל היד רמ"ה: "ומפרקינן אי מהתם הוה אמינא הני מילי היכא דיכול לאצולי בנפשיה כלומר על ידי עצמו, אבל מיטרח מיגר אגורי לאצוליה אימא לא מיחייב למיטרח, איצטריך לא תעמוד על דם רעך כלומר לא תעמיד עצמך כלל אלא חזר אחר הצלתו ובכל ענין שאתה יכול להצילו, ומסתברא לן דהיכא דטרח ואגר אגורי ואצליה שקיל מיניה, דעד כאן לא חייביה רחמנא אלא למטרח בלהדורי בתר אגורי, אבל לאצוליה בממוניה לא מדאמרינן אי מהתם הני מילי בנפשיה אבל מטרח ומיגר אגורי לא קמ"ל ולא אמרינן אבל בממוניה לא קמ"ל".

ומביא בשו"ת צי"א שם ראיה שבלאוין שאין עוברים במעשה אין מחוייב למסור כל ממונו וז"ל: "ואנן נקטינן להלכה למיזל בזה אחר החיתום, ה"ה גאון הדורות החתם סופר ז"ל אשר כללא כייל לנו בזה בהגהותיו לאו"ח סימן תרנ"ו בזה"ל: לפענ"ד לאו במצות עשה ול"ת תליא מילתא, אלא או קום ועבור או שב ואל תעשה אשר ע"כ לאכול פירות שביעית אע"פ שאינו אלא עשה, וכן טעם כעיקר שאינו אלא עשה לחד דעה, מ"מ יתן כל אשר לו ולא יעבור, וההיפוך אין צריך להוציא כל ממונו שלא יביאוהו לידי לא תותירו ממנו עד בקר אע"פ שהוא ל"ת מ"מ כיון שאינו בקום ועבור אינו צריך להוציא כל ממונו עכ"ל, וא"כ כל ל"ת שהוא בשב ואל תעשה אין צריך להוציא כל ממונו כדי שלא יעבור על זה, וכן לא להוציא למעלה מיכלתו הרגילה". ומוכיח שם בתשובה שדעת החת"ס כוללת בכך אף את לא תעמוד על דם רעך.

וכך הוא מסיק (שם אות י): "עכ"פ בהכרעת ההלכה שפיר י"ל שגם לאו זה דל"ת ע"ד רעך כלול בכלל כל הלאוים שהם בשוא"ת שהוכרעה לגבם ההלכה שאיננו מחויב לבזבז ע"ז ממונו וכנז"ל". וחזר על עיקרי הדברים בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ט סי' א).

עולה מן הדברים, שיש כמה טעמים שאדם זה אינו חייב לפרסם תוצאות בדיקה כאלה אפילו שהן פוגעות ברבים הן מצד שאינו חייב לאבד את מקום עבודתו, לפי הדעה שאין חייבים, אפילו עובר בלאו, להוציא כל ממונו ולפי היד רמ"ה כלל אינו צריך להוציא ממונו על לאו של לא תעמוד על דם רעך. וטעם נוסף שהרי עובר בשתיקתו ואינו עובר מעשה וכמו שכתב החת"ס.

ח. ועוד יש להוסיף שהרי אין באכילת חומרי ההדברה הרעלה ישירה אלא רעלים המצטברים בגוף האוכל אשר יכולים לגרום לו פגיעה בריאותית וא"כ אין כאן עובר ישירות על לאו של ל"ת על דם רעך, אלא מעין סיוע לדבר עבירה שהוא מדרבנן בלבד, וכאן ניתן להקל יותר כדברי שו"ת אגודת אזוב (או"ח סי' ג) שכתב: "זולת זה לפי מ"ש מר שאיש עני הוא וחייו תלויין בזה ממש, אפילו בלא שום צד היתר אפשר שאינו מחוייב אדם להפסיד כל ממונו בשביל קנסא דרבנן דדוקא בלא תעשה מן התורה שמחוייב האדם ליתן כל ממונו ולא יעבור, אבל איסור דרבנן לא עדיף מעשה דאורייתא לענין זה דהלא מצינו אדרבה דלא העמידו חכמים דבריהם במקום פסידא כלל בכמה דוכתיה באו"ח סי' רס"ו וש"א סעיף לג וסי' ש"ז סעיף יט וסי' שח סעיף ל"ו, וסי' של"ד ס"ב וסעיף כ"ו".

אולם נראה לי שאם ידוע לו על רעלים שיכולים לגרום למום גופני או לפגיעה בחיים נראה שהוא מצווה לפרסם זאת אע"פ שיינזק או יחשף לתביעות ממון.

ט. יש לדון מה הדין אם אינו אמור להפסיד ממון כתוצאה מכך, האם מצוה עליו לגלות ואין בכך לה"ר. בשו"ת יחווה דעת (ח"ד סי' ס) דן האם רופא אישי היודע על מחלה סמויה של המנסה לקבל רשיון נהיגה מחוייב לדווח על כך למשרד הרישוי ולמנוע מהחולה להשיג רשיון, ומסיק שאין בכך לה"ר אלא מצוה להציל את הרבים מנזקים בתוך דבריו הוא מביא מדברי הגאון רבי ישראל איסר, מגדולי הרבנים בוילנא, בספרו פתחי תשובה על אורח חיים (וילנא תרל"ה, סימן קנ"ו), שכתב:

"הנה המגן אברהם וכן בספרי המוסר האריכו בחומר איסור לשון הרע, וראיתי לנכון להעיר לאידך גיסא, שיש עון גדול יותר מזה, וגם הוא מצוי ביותר, וזהו מי שמונע עצמו מלגלות אוזן חבירו במקום שיש צורך להציל עשוק מיד עושקו, מפני שחושש לאיסור לשון הרע, כגון הרואה מי שאורב לחבירו להרגו בערמה, או שחותר מחתרת באישון לילה ואפלה בביתו או בחנותו של חבירו, ומונע את עצמו מלהודיע לחבירו ולהזהירו בעוד מועד, מפני שחושב שהוא בכלל איסור לשון הרע, ובאמת שהנוהג כן גדול עונו מנשוא, ועובר על לא תעמוד על דם רעך. והוא הדין גם לענין ממון, כי מה לי חותר מחתרת או שרואה את משרתיו של חבירו שגונבים ממנו, או שותפו שגונב מהעסק שלו, או שחבירו מטעהו ומאנה אותו במקח וממכר, או שבתמימותו מלוה מעות לאדם שהוא לוה רשע ולא ישלם. וכבר אמרו חז"ל (בבא קמא קי"ט ע"א) כל הגוזל פרוטה מחבירו כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח, ואומר מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם. וכן פסק הרמב"ם (בפרק א' מהלכות גזלה ואבדה הלכה י"ג). וכן בעניני שידוכין שהבחור איש רע ובליעל ונוכל, או שהוא חולני, ומבקש להתחתן וכו', כל אלו בכלל מצות השבת אבידה, אבידת גופו או אבידת ממונו, וכמו שאמרו בסנהדרין (עג ע"א). והדברים מסורים ללב, אם כוונת המספר לחבירו רעה, הרי זה בכלל איסור לשון הרע, אבל אם כוונתו לטובה להזהיר את חבירו ולהצילו מפח יקוש, מצוה רבה היא ותבוא עליו ברכה".

וכן מביא הגר"ע יוסף שזו דעת החפץ חיים (הלכות רכילות כלל ט) בספרו ובלבד שלא יוסיף בסיפור המגרעות שעליהן הוא מספר לעתיד להינזק או להיפגע.

בשאלה שלפנינו, אם אדם חיצוני הגיעו אליו ידיעות כי מערכת שיווק זו מוכרת תוצרת עם שאריות רעלים ברמה גבוהה שגורמת לפגיעות בבני אדם והידיעות ברורות באמיתתן נראה שהוא מחוייב לפרסם זאת ולא לעבור על דם רעיו מעם ישראל, וליתר ודאות שאמנם אינו גורם לנזק בחינם עליו להתקשר קודם לחברה המוכרת אותם מוצרים ולהוכיחם ואם נודע לו שאינם שמים לב לדבריו יפרסם זאת.

מסקנות

א. עובד המחוייב בשמירת סודיות ויכול להינזק כלכלית בצורה אנושה אינו חייב לפרסם על מכירת מוצרים המכילים שאריות רעלים רמה גבוהה.

ב. במידה ומדובר בפגיעות חמורות בבריאות הציבור הוא חייב לפרסם אפילו יינזק כתוצאה מכך.

ג. אם לא יינזק כלכלית הוא מחוייב לפרסם זאת לאחר בירור עם המשווק.