חבל נחלתו יב לד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · יב · לד · >>

סימן לד

היכר ציר לגבי מזוזה

פתיחה

מנהג חב"ד מפי האדמו"ר מוהרש"ב "שלעולם צריכים לקבוע המזוזה לימין ההיכר ציר אפילו שאין להחדר רק פתח אחד וההיכר ציר הוא לצד היציאה" (אוצר מנהגים והוראות יו"ד עמ' רכח וכן בשערי הלכה ומנהג ח"ג יו"ד סי' קכה ובספר המנהגים עמ' ). מלשון הדברים משמע שעל מזוזת היכר הציר יקבעו את המזוזה, אולם הכוונה אינה למזוזה אליה מחובר הציר, אלא שהחדר אליו הדלת נפתחת הוא הפנימי ובכניסה אליו מצד ימין צריך לקבוע את המזוזה. והעיר האדמו"ר רמ"מ שניאורסון שהיינו רק בדלתות פנימיות אבל בדלתות חיצוניות שנכנסים מחוץ לבית לתוך הבית קובעים כשאר ישראל במזוזה הימנית בכניסה לבית, בלי להתחשב בהיכר הציר. ננסה לעיין במקור שיטת חב"ד.

א. ביאתך מן הימין

לגבי הצד שבו קובעים את המזוזה נאמר במנחות (לד ע"א): "רב פפא איקלע לבי מר שמואל, חזא ההוא פיתחא דלא הוה ליה אלא פצים אחד משמאלא ועבידא ליה מזוזה, א"ל: כמאן? כר"מ, אימר דאמר ר"מ – מימין. משמאל מי אמר? מאי היא? דתניא: ביתך – ביאתך מן הימין; אתה אומר: מן הימין, או אינו אלא משמאל? ת"ל: ביתך. מאי תלמודא? אמר רבה: דרך ביאתך מן הימין, דכי עקר איניש כרעיה דימינא עקר. רב שמואל בר אחא קמיה דרב פפא משמיה דרבא בר עולא אמר, מהכא: (מלכים ב' י"ב) ויקח יהוידע הכהן ארון אחד ויקב חור בדלתו ויתן אותו אצל המזבח מימין בבוא איש בית ה' ונתנו שמה הכהנים שומרי הסף את כל הכסף המובא בית ה'".

ופרש רש"י:

"ביאתך מן הימין – דרך ימין לביאה".

"דרך ביאתך – לביאה ולא ליציאה".

"מימין בבוא איש בית ה' – כשהיה אדם נכנס לפתח עזרה מזרחי והולך למערב ה"ל אותו ארון מימין שהיה נתון אצל קיר צפוני של מזבח מימין בבוא אצל המזבח אלמא דרך ימין הויא ביאה וכל דבר הנתון דרך ביאה צריך ליתנו מימין".

וכן פסק הרמב"ם (הל' תפילין ומזוזה וספר תורה פ"ו הי"ב): "וצריך לקובעה על ימין הנכנס לבית ואם קבעה משמאל פסולה". וכך פסקו הרי"ף (הלכות קטנות, מזוזה, ו ע"א) והרא"ש (הח' מזוזה סי' יד).

וכן הטור (יו"ד סי' רפט) פסק: "ונראה שאם שינה באלו המקומות אינו מעכב רק שתהיה בצד הימין לביאה שאם לא קבע בצד הימין לביאה ודאי מעכב". והב"י הביא את הברייתא ממנחות שהבאנו לעיל.

כלומר הראשונים הבינו שהלימוד מן התורה ולכן הוא לעיכובא. (ואף הרמב"ם שמנה שדלת היא אחד מן התנאים לחיוב מזוזה מן התורה לא התנה היכן תהא הדלת ביחס לנכנס ואם פתיחתה לתוך הבית או החוצה).

וכן פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' רפט ס"ב): "איזהו מקום קביעתה, בתוך חלל של פתח, בטפח הסמוך לחוץ (ואם שינה, אינו מעכב, ובלבד שיניחנה במזוזה עצמה) (טור), בתחלת שליש העליון גובה השער. ואם קבע למעלה מזה, כשרה, והוא שירחיקנה מהמשקוף טפח. וצריך לקבעה על ימין הנכנס (ואין חילוק בין אם הוא אטר יד או לא) (מרדכי ה"ק). ואם קבעה משמאל, פסולה".

נראה שכל כלל אחר כגון היכר ציר או כניסה ממקום פטור למקום חייב הם כללים נוספים הבאים להכריע ולברר היכן הוא ימין ודרך ביאה לבית או לחדר זה. אבל אין היכר ציר כלל אחר המתנגד ומבטל את הכלל שקביעת המזוזה תהיה תמיד בימין הנכנס.

ב. היכר ציר

לגבי היכר ציר נאמר במנחות (לג ע"א):

"ואמר רב יהודה אמר שמואל: במזוזה הלך אחר היכר ציר. מאי היכר ציר? אמר רב אדא: אבקתא. היכי דמי? כגון פיתחא דבין תרי בתי, בין בי גברי לבי נשי. ריש גלותא בנא ביתא, אמר ליה לרב נחמן: קבע לי מזוזתא, א"ר נחמן: תלי דשי ברישא".

ופרש רש"י:

"אבקתא – אותו חור שבאיסקופה שציר הדלת סובב בו".

"היכי דמי – האי הלך אחר היכר ציר דרב יהודה".

"כגון פתחא דתרי בתי בי גברי ובי נשי – אדם שחולק ביתו חציו להילוך אנשים המחזרין בביתו וחציו לאשתו לעשות מלאכתה בהצנע, ויש פתח בין זו לזו ופתח לכל בית (=חדר) לרה"ר, ואמרינן לקמן (דף לד) מזוזה דרך ימין לביאה ולא ליציאה והכא בפתח שבין זו לזו לא ידעינן הי ליחשוב ביאה והי ליחשוב יציאה אי יציאה מהאי להאי ואי מהאי להאי אלא הלך אחר חור שבסף שציר הדלת סובב בו ההוא צד שהחור בו חשיב בית ודרך ימין כשנכנסין בו נותנין מזוזה".

"תלי דשי ברישא – העמיד הסיפא בבנין תחלה ואח"כ קבעינהו המזוזות דגמרינן מציצית דכתיב בה תעשה ולא מן העשוי ואי קבענא תחילה המזוזה בסיפא והדר הסיפא בבנין הוה ליה עשוי המזוזה קודם שתבא לידי מצוה".

עולה מרש"י שהיכר ציר הוא המלמד איזה הוא החדר אליו נכנסים ולכן מימין על מזוזת הכניסה אליו צריך להניח את המזוזה. הציר יראה (=היכר) מהחדר אליו נפתחת הדלת, ולכן היכר הציר הוא סימן האם המעבר לחדר זה הוא כניסה או יציאה ומקום הציר אינו מלמד על צד תלית המזוזה.

לגבי רב נחמן וראש הגולה, ר"נ דרש מראש הגולה שקודם יקבע את הסיפים היינו המזוזות והמשקוף כדי שהמזוזה תקבע במקומה בזמן חיוב ולא יהא בה משום תעשה ולא מן העשוי, ואין למקרה זה קשר עם העניין הקודם העוסק בהיכר ציר.

תוספות (לג ע"א ד"ה תלי) חולק על רש"י בהסבר הדרישה של רב נחמן ומסביר: "ונראה לפרש דהאי ביתא דבנה ריש גלותא היינו כגון פיתחא בין גברי לבין נשי דסליק מינה ומשום היכר ציר קאמר ליה תלי דשא ברישא". היינו המעשה הזה משלים את העניין של היכר ציר, ואינו עוסק בדין של תעשה ולא מן העשוי.

הרא"ש בהלכות קטנות (הל' מזוזה סי' ח) כותב כרש"י ולגבי ר"נ וריש גלותא באר כתוס'.

וכן כתב הטור (יו"ד סי' רפט): "ואם אין ניכר איזה ימין לביאה או ליציאה כגון מי שחולק ביתו לשנים ובכל חלק פתח פתוח לרה"ר ובמחיצה החולקת יש פתח מזה לזה ועתה באותו פתח אין ידוע איזה חשוב ביאה או יציאה מזה לזה או מזה לזה אנו הולכין אחר היכר ציר פי' במקום שעושה החור שבסף שציר הדלת סובב בו ומעמיד שם הדלתות הוא הבית ובדרך ימין שנכנסין בו קובע אותה ולא דרך ימין כשיוצאין ממנו". והב"י כתב שהטור פרש כרש"י.

מתבאר לגבי הכלל של היכר ציר שהוא בא לבאר מהו כיוון הכניסה שבצד ימין שלו קובעים את המזוזה וכלל זה משמש כסימן לכלל הקובע של דרך ביאתך – דרך ימין.

עוד הביא הב"י: "וכתב המרדכי (סי' תתקסא, ח ע"א) פירוש בעל הלכות גדולות האי ביתא בין גברי לנשי. ואומר ר"י דוקא בין גברי לנשי ששניהם עיקר ושניהם פתוחים לרשות הרבים אבל מבית לחדר או לעליה שעיקר תשמישו ומוצאו ומובאו מבית לשם לא אזלינן בתר הכר ציר אלא יניחנו בחדר דלצרכו הוא עשוי ולהכי נקט מבי גברי לנשי וכן מצאתי אפילו אחד פתוח לרשות הרבים ואחד אינו פתוח לרשות הרבים כיון דעיקר תשמיש כניסה ויציאה דרך שם לא משגחינן בה בהיכר ציר עכ"ל".

עולה מדברי המרדכי בשם ר"י שההתחשבות בסימן של 'היכר ציר' מצומצמת למקרים מאד מסוימים שחשיבות שני החדרים זהה, ואז החדר שהדלת נפתחת אליו – היכר ציר – מימין הפתח אליו קובעים את המזוזה. אבל בחדרים המשמשים מעבר אל חדר ששם רוב עיסוקו אין מתחשבים בהיכר ציר ומימין להם מניחים את המזוזה.

מוסיף הב"י: "וכתוב בתשובות אשכנזיות (שו"ת מהרי"ל סימן צ"ד) ספיקותיך בחדר הקטן לפי מה שהבנתי מכתבך שיש פתח אחד מבית החורף לחצר וגם יש פתח אחר מחדר גדול לחצר ודלתי פתחי חדר קטן שתיהן היכר ציר דידהו שלא בחדר קטן אלא חד בבית החורף וחד בחדר גדול ולפי זה שתיהן חייבות ויש לקובעה בימין הכניסה לבית החורף ובימין הכניסה לחדר גדול דפתחא דבין תרי בתי ויש לכל אחד פתח אחד לרשות הרבים הלך אחר היכר ציר עכ"ל: וכתוב עוד שם פתח שבין בית לחצר אם יש לחצר פתח אחר לרשות הרבים אז אית לן למיזל בתר היכר ציר אבל אם אין לחצר פתח לרשות הרבים אז יש לקבוע בימין כניסה מבית לחצר עכ"ל".

במקרה הראשון מתשובות מהרי"ל החידוש הוא שאע"פ שהחדר הקטן בין בית החורף לחדר הגדול בכ"ז בשתי הכניסות ממנו לשניהם קובע מזוזה בימין הכניסה לבית החורף ולחדר הגדול. במקרה השני החידוש הוא שאפילו שהחצר עצמה אינה חייבת במזוזה, אם יש בינה לרה"ר מעבר אז הולכים אחר היכר ציר – אם הדלת נפתחת לתוך הבית – המזוזה תהיה בימין הכניסה מהחצר לבית, ואם הדלת נפתחת החוצה – המזוזה תהא בימין היוצא מהבית לחצר. אבל אם אין יציאה מהחצר לרה"ר הרי הפתח אליה נחשב יציאה מהבית ולא כניסה אליו, ולכן תקבע בימין היוצא מהבית לחצר.

וכן פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' רפט ס"ג): "מי שחולק ביתו לשנים, ובכל חלק פתח פתוח לרשות הרבים, ובמחיצה החולקת יש פתח מזה לזה, במקום שעושה החור שבסף שציר הדלת סובב בו ומעמיד שם הדלתות, הוא הבית, ובדרך ימין שנכנסים לו, קובעים אותה".

הט"ז (יו"ד סי' רפט ס"ק ד) כולל בדבריו ביאור לתשובת המהרי"ל: "ובכל חלק פתח כו'. – דבזה יש ספק איזה מהם ימין לביאה או ליציאה על כן אזלינן בתר היכר ציר. ומזה יש ללמוד במזוזה שעושה בפתח הפתוח מבית לחצר אם יש לילך אחר ימין של הנכנס (לבית) [לחצר] או אחר ימין הנכנס מחצר לבית והדין הוא כך אם החצר סתום מכל צדדיו בלי פתח רק מבית לתוכו אז הוה החצר כמו חדר ולא אכפת לן בהיכר ציר הדלת דאפילו אם היה היכר ציר בתוך הבית אזלינן בתר ימין הנכנס מבית לחצר ושם עושה המזוזה, אבל אם יש פתח מחצר למבוי אחר או לרה"ר מלבד פתח הבית לתוכה אז אזלינן בתר היכר ציר דבאיזה צד דיש היכר ציר הפתח נחשב כמו בית ואזלינן בתר ימין הנכנס לתוכו וכן הוא בתשו' מהרי"ל סימן צ"ד וראיתי רבים נבוכו בזה הרבה פעמים לכך כתבתיו. ומבואר עוד בתשו' מהרי"ל שם באם יש בית החורף וחדר גדול כל אחד יש לו פתח לחצר ובאותו החדר יש בו חדר קטן ויש לו שני פתחים אחד לבית החורף ואחד לחדר הגדול אזלינן בפתחי חדר הקטן בתר היכר ציר דידהו דאם היכר ציר דפתח שפתוח לבית החורף הוא בבית החורף והיכר ציר דפתח הפתוח לחדר גדול הוא בחדר גדול חייב לעשות ב' המזוזות של פתחי חדר קטן האחת לימין הנכנס לבית החורף והשנית לימין הנכנס מחדר קטן לגדול ואם היכר ציר דידהו בתוך חדר קטן עושין שניהם לימין הנכנס לחדר קטן הן מבית החורף הן מחדר הגדול. ואילו לא היה פתח מחדר גדול לחצר לא אזלינן בחדר קטן בתר היכר ציר היכן הוא אלא החדר קטן היה נחשב בכלל החדר הגדול ועושה מזוזה בימין הנכנס מבית החורף לחדר קטן ובימין הנכנס מחדר קטן לגדול. ובב"י הביא דבר זה בשם תשו' אשכנזית ואינו מובן לכך בארתיו וגם להיות הלכה למעשה שגורה בפה".

הש"ך (סי' רפט ס"ק ו) הביא מהלבוש שחלק על המהרי"ל והט"ז וכתב: "יש פתח מזה לזה – ואינו ידוע איזה חשוב כניסה או יציאה הלכך אזלינן בתר היכר ציר וכתב העט"ז ופתח שנכנסים בו מן הבית לבית החורף שלנו נ"ל שעושין המזוזה בימין הכניסה שנכנסין מן הבית לבית החורף דעיקר תשמיש שלנו הוא בבתי החורף שלנו ולא משגחינן בהו בהיכר ציר כלל דבין הציר היא מבחוץ בין היא מבפנים עושין המזוזה בימין הכניסה עכ"ל ופשוט הוא ועי' עוד בב"י מדינים אלו". ונראה מהסכמת הש"ך לדברי הלבוש שפשיטא ליה שאין משגחים בהיכר ציר במקום שעיקר תשמישו באחד החדרים הפתוחים זל"ז.

הישועות מלכו (הל' תפילין ומזוזה וספר תורה פ"ו ה"א) חלק על מהרי"ל בבית ובו יציאה לחצר שאינה פתוחה לרה"ר, ולדעתו ודאי הכניסה היא מהחצר לבית ולא להיפך. ובהמשך מוסיף: "הנה כתבתי הנראה לפענ"ד עם היות כי אינני כדאי לחלוק על הרב מוהרי"ל מה הגם כי הרב ב"י לא כתב עליו כלום אך מ"ש עוד הרב בט"ז שם דאם יש עוד פתח פתוח מחצר לרה"ר אזלינן בתר היכר ציר בהא וודאי אמינא דלא מסתפינא דלא קיי"ל כן אלא דצריך לקבוע בימין הכניסה לבית דהא מבואר במרדכי מנחות דהא דאזלינן בתר היכר ציר היינו היכי דשניהם שווין אבל אם אחד תשמישו קבוע והשני אינו קבוע לא אזלינן בתר היכר ציר אלא בתר הקבוע ומהאי טעמא כתב הש"ך סי' רפ"ט בסק"ו בשם הלבוש דמבית לבית החורף לא אזלינן בתר היכר ציר אלא בתר תשמיש הקבוע א"כ מילתא דפשיטא דבית מקרי תשמישו קבוע טפי מחצר ועיין עירובין דף ע"ג. דפליגי התם אי מקום פיתא עיקר או מקום לינה ובית הוא מקום פיתא ולינה משא"כ חצר ובפרט למ"ש דלדעת רבינו והראב"ד עיקר חיוב דחצר אינו אלא משום דנכנסין דרך בו לבית ומקרי שער הבית פשיטא דלא אזלינן אלא בתר כניסה לבית וכיון דלא אשכחן להרא"ש דפליג בהא אדרבא הדעת נוטה דגם להרא"ש קובע בימין כניסה לבית פשיטא דקיי"ל כן וזה נ"ל ברור, ועוד נ"ל דבבית התבן ועצים כיון דלרבינו אינו חייב כלל נ"ל לסמוך ע"ז, כל שאינו מקורה אף שאין דעתו לעשות לו תקרה פטור ממזוזה וזה נ"ל ברור שכן דעת רוב הפוסקים".

ועי' בס' חובת הדר (פ"ח ס"ג) בהערות שהביא שבמחלוקת המהרי"ל והישועות מלכו חלקו האחרונים. הבית מאיר והחזו"א (יו"ד סי' קסח) כתב כישו"מ שבימין הכניסה מבית לחצר או ממרפסת לבית קובעים את המזוזה ואילו הט"ז והחוו"ד וכן מורו של הגרי"י בלויא – הגר"ד יונגרייז שבימין הכניסה לחצר.

ג. שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (הל' תפילין ומזוזה וספר תורה פ"ו הי"א) פסק: "פתח שבין בית המדרש או בין בית הכנסת וביתו אם רגיל לצאת ולבוא באותו הפתח חייב במזוזה, פתח שבין שני בתים הולכין אחר הציר של דלת מקום שהציר נראה עמו שם קובעים את המזוזה".

דברי הרמב"ם צריכים בירור.

ראשית, כתב הלכה זו ובהלכה הבאה (יב) הביא דין שמזוזה נקבעת בימין הכניסה, ולכאורה אם דין היכר ציר הוא בירור מהו ימין היה מן הראוי לסדר אותו אחר הלכה יב.

בחלק הראשון של ההלכה הביא דין כללי אם פתח מביתו לבית הכנסת או בית המדרש חייב במזוזה, ובחלק השני את הדין של היכר ציר אע"פ שהחלק השני עוסק בשאלה האם חייב במזוזה, והיכר הציר רק מברר היכן לקבוע את המזוזה שודאי חייבים בה. ועוד שלא צמצם כר"י בבתים או חדרים ששימושם שוה. כמו"כ המונח: 'מקום שהציר נראה עמו – שם קובעים'... מאד לא ברור – האם באותה מזוזה אליה סמוך או מחובר הציר, או שהיכר הציר רק מלמד היכן הוא הבית, וקובעים בצד ימין בכניסה למקום בו היתר הציר?

הכס"מ באר את הרמב"ם כשיטת רש"י והרא"ש. וכך כתב המבי"ט בקרית ספר (הל' תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ו): "פתח שבין שני בתים הולכים אחר הציר של דלת להניח המזוזה דרך ימין הנכנס, מקום שהציר בו חשיב בית ודרך ימין כשנכנסין בו. נתנה המזוזה בתוך חלל הפתח דבשעריך קאמר רחמנא דהיינו מקום סגירת השער". וא"כ אף הוא פרש זאת ככס"מ.

בהלכה א באותו פרק מנה הרמב"ם דלת לפתח כתנאי שיהיה חייב מן התורה במזוזה.

והראב"ד השיג על הרמב"ם: "שיהיו לו דלתות לא נאמר אלא משום היכר ציר ובשער שבין שני בתים שיש לשניהם יציאה מכאן ומכאן ואין ניכרת ביאתה לשער האמצעי אלא בהיכר ציר שבו ולפיכך אמר לו קבע דשי ברישא עכ"ל".

וכן הרא"ש (הלכות קטנות, הל' מזוזה סי' ח) העיר: "כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהלכות ס"ת) שאין הבית חייב במזוזה עד שיהא לו דלתות ולא ידענא מנ"ל הא דלא אשכחן לפטורא אלא פתחי שימאי דלית ביה תקרה או דלית ביה שקפי. אבל פתח העשוי כהלכתו לא מצינו שהדלת יעכב. ושמא היה מפרש הא דא"ל ר"נ לריש גלותא תלי דשא ברישא לומר שאין הבית חייב במזוזה עד שיעמיד לו דלתות. ולישנא דתלמודא לא משמע הכי דאהיכר ציר מייתי לה כדפרישית".

הרמב"ם נשאל על כך אף מחכמי לוניל (הובאה תשובתו במגדול עוז) שהשיגו עליו משום שפרשו את המקרה של ר"נ וריש גלותא ביחס להיכר ציר כתוס' (הו"ד לעיל). אבל מעיקר הדין אי"צ בדלתות לשם מזוזה. הרמב"ם השיב להם: "זה שאמרתם משום הכר ציר מי תלה הא בהא וכי דרשיתו סמוכים בתלמוד, הלא תדעו שעיקר המזוזה לא תלה אותה הכתוב אלא בשער"... וכיון שהרמב"ם מפרש 'דשי' לא סיפי הפתח כרש"י, אלא דלתות ממילא סובר שריש גלותא סבר שפתח חייב במזוזה אף ללא דלתות ור"נ סבר שרק עם דלתות וזהו מקורו שחייבים דלתות. ועי' קרן אורה (מנחות לג ע"א). וכן בשו"ת ברכת אברהם נשאל על כך והשיב כאביו.

התייחס לשיטת הרמב"ם בישועות מלכו (הל' תפילין ומזוזה וס"ת פ"ו ה"א): "ומש"כ רבינו דפתח שאין בו דלתות פטור ממזוזה הראב"ד והתוס' והרא"ש חולקים ע"ז וס"ל דהא דאמרינן במנחות דף ל"ג קבע דשי ברישא היינו בפתח שבין ב' בתים דאזלינן בתר היכר ציר וקצת סיוע לדברי רבינו מהא דאמרינן בירושלמי שלהי מס' מגילה דאם הפתח באמצע ואין היכר ציר לכאן וכאן קובע מזוזה במקום שירצה וא"כ לדעת המחייבים פתח שאין בו דלת פתח שבין שני בתים א"צ לקבוע דלת ברישא דלא גרע מהקובע מזוזה בפתח שאין לו דלת והפתח בין שני בתים דיש לכל אחד יציאה דשפיר דמי וכי בשביל שקובע אח"כ היכר ציר מגרע גרע ודוחק לומר דגרע דחיישינן שמא ימלך ויקבע היכר ציר במקום אחר. ואין להקשות לדעת רבינו מהא דאכסדרה דמבואר בה"ג דפטורה מטעם דאין לה מזוזות דפצימין רק להעמיד התקרה והוא מש"ס מנחות דף ל"ג ותיפוק ליה דכיון דפרוץ מרוח רביעית אין לו דלת דיש לומר כמו שחלקנו לעיל לענין תקרה דפתוח לבית חייב הנה בפתוח לבית חייב אף על פי שאין לו דלת".

"ולמש"כ דעיקר הפטור (=ממזוזה בבית שאין בו דלתות) משום דאינו משתמר ולא מקרי דירה יש לומר גם לדעת רבינו החולק את חדרו במחיצה אף שאין לו דלת חייב דמשתמר במחיצה החיצונה וצ"ע, ולדעת הרא"ש דמחלק בתקרה בין דעתו לקבוע התקרה או לא ה"נ גבי דלת ונכון לחוש לכל הטעמים".

עכ"פ אף מהישועות מלכו עולה שהסביר את הרמב"ם ככס"מ. וכ"נ מערוה"ש (יו"ד סי' רפט סעי' ו-ח).

בקובץ עיוני תורה (חב"ד, קובץ א-ו עמ' ט ואילך) כתב הרב יוסף אברהם הלוי העלער ראש הכולל בנ"י שהרמב"ם הוא מקור מנהג חב"ד שכיון שלא הזכיר את דין רוב תשמישו, והזכיר בשני חדרים פתוחים זל"ז רק היכר ציר ולא הזכיר פתוח לרה"ר – "אלא משום הפתח דיינינן לאיזה חדר שייך... ועל פרט זה חולק הרמב"ם וס"ל דלעולם אזלינן רק בתר היכר ציר באיזה בית שיהיה ולא מתחשבין כלל ברוב תשמישו ורגילות הפתח". והסיק שמנהג חב"ד הוא מנהג ממוצע בין רש"י והרא"ש לשאר ראשונים. ולא מצאתי כדבריו אלא כל הראשונים מללו בבירור שהולכים אחר רוב חשיבות ויציאה לרה"ר. וקשה מאד לומר שכל האחרונים שהוזכרו הבינו שלא כראוי.

בשו"ת מנחת יצחק (ח"ב סי' קכב) מתייחס במכתב לאדמו"ר רמ"מ מלובביץ' למנהג חב"ד במזוזה וז"ל: "לענין מזוזה, כתב כהדג"ק בזה"ל: 'הנהוג למעשה בבית הרב הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר עפ"י הוראת אביו (אדמו"ר מהורש"ב) ולמעלה בקודש, אשר (חוץ מהפתח היוצא לחוץ) קביעת המזוזה רק עפ"י היכר ציר עכ"ל', והנה לפי זה מוכח ג"כ דס"ל דלא כלבוש שהביא הש"ך (בסי' רפ"ט ס"ק ו') דהיכא דעיקר תשמיש באחד מהם לא משגחינן בהיכר ציר, וחידוש על הגאון החסיד מניקאלאיעב ז"ל שלא הגיה בזה על הדרך החיים (בסי' ר"מ סעי' ה') דפסק בזה כהש"ך בשם הלבוש, והגאון הנ"ל בנתיב החיים לא הגיה בזה כלום, שאינו כן דעת גדולי רבותיו ורבותינו נ"ע". עולה איפוא, שאף המנח"י העיר על כך שאין זה כאחד האחרונים.

ועי' שו"ת דברי חכמים (יו"ד סי' כט) שפסק עפ"י הרמב"ם שיש מקומות שאין הולכים אחר היכר ציר.

ד. היכר ציר בחדר בעל כניסה אחת

לשיטת חב"ד התעוררתי כאשר ראיתי בבית ספר של חב"ד שדלתות הכיתות נפתחות למסדרון קבעו את המזוזות ביציאה למסדרון עפ"י היכר ציר. ולענ"ד לא שייך לדון במקרה זה עפ"י היכר ציר. כיון שהמסדרון מוביל אל החדרים ויש להם רק כניסה אחת – מה אכפת לי מהיכר ציר, הרי הכניסה שהיא גם היציאה לאותן כיתות ברורה – וכי איך ניתן לומר שהפתחים הללו משמשים ליציאה ולא לכניסה?! ולסמוך על חלונות שהם הכניסה נראה לי לא שייך כלל.

ובמיוחד במקום בו חוקי הבניה מגדירים שהדלתות תפתחנה החוצה מחששות ביטחוניים וכד', וכי איך אפשר לסמוך על היכר ציר כאשר ברור לכל שהסיבה לקביעותו היא לא צרכי האדם אלא סיבות אחרות. והרי היכר ציר הוא רק סימן לכניסה אבל אינו סיבה וגורם לכניסה וא"כ ברור שלא ניתן להגדיר פתח יחידי ממסדרון לכיתה כיציאה ולקבוע מזוזה רק בדרך היציאה ממנו.

כך כתב בשו"ת דעת כהן (סי' קעט אות ב): "צריך אני תלמוד עוד בהלכתא רבתא, לפי מה דקיי"ל מזוזה נקבעת דרך ימין הכניסה מצד רשות הרבים, ואם יש חדר לפנים מחדר החדר הפנימי חייב במזוזה בימין הכניסה שנכנסים לתוכו מהחדר הסמוך יותר לר"ה, שהפתח של צד רה"ר קבוע בו. ועד כאן לא אזלינן בתר היכר ציר בסי' רפ"ט ס"ג כ"א כששניהם פתוחים לרה"ר, אבל כשאחד פתוח לרשות הרבים תחשב הכניסה במקום שנכנסים מרה"ר, ומהפתח הפתוח לרה"ר, ועיקר טעמא משום שהתורה תלתה בכניסה דרך ביאתך. והנה אם בחדר הפנימי הרחוק מרה"ר דר בו אחר, לא ישתנה הדין, שהרי גם לזה הדר זה דרך ימין, ואם אין מי שדר באותו החדר, ולפעמים נכנס בפתח הפתוח לו, נראה לע"ד ברור דהך כניסה לא חשיבא כניסה כיון שאינו נכנס לבית שדר בו, ולא מיחייב על כניסה זו, רק החיוב בא על היציאה ע"י פתח זה שמהחדר שהוא דר בו, והכניסה תקרא מה שחוזר ונכנס מהחדר הפנימי לתוך חדרו".

עולה מדבריו שבחדר פנימי שאין לו יציאה לרה"ר, אם מתגוררים בו, דרך ביאה היא בימין הכניסה אליו מרה"ר. ואם אין מתגוררים בו והוא משמש רק לעתים, קובעים את המזוזה בימין הכניסה ממנו לחדר החיצון. ובשני המקרים אין מתחשבים היכר ציר.

וכך כתב החזו"א (יו"ד סי' קסח ס"א): "...וגם הסיום אפי' אחד כו' אינו מובן דזה יותר מסתבר דהפתח שבין פנימי וחיצון לא משגחינן בהיכר ציר דודאי הפתח הוא של הפנימי שאין לו פתחא אחרינא, ונראה דיש כאן ט"ס ור"ל אפי' בין גברי לנשי אם אחד אין לו פתח לרה"ר לא משגחינן בהיכר ציר"...

בספר חובת הדר (פ"ח ס"ג) קובע: "פתח שבין שני מקומות חיוב והאחד איננו פתוח לרה"ר, קובעה בימין הנכנס לפנימי". ובהערות הוסיף שכך כתב הט"ז (שציטטנו לעיל) ומוסיף: "והנה אם שני הבתים תשמישם וחיובם שוה באופן שנזכר בגמרא ובשו"ע, מי שחולק ביתו לשנים, לית מאן דפליג שאם האחד פנימי ואינו פתוח לרה"ר הוי ימין הכניסה אליו, כמ"ש בהדיא בגדולי הקדש ס"ק ח' דבפתח שבין שני בתים גם הבית מאיר מודה. וכן סתמו האחרונים". וממשיך לדון היכן קובעים אם אין תשמישם שוה. אולם במקרה שהפנימי עיקר התשמיש לכו"ע קובעים את המזוזה בימין הכניסה אליו ולכו"ע לא אזלינן אחר היכר ציר במקרה כזה. (וכל ההסתפקות היתה כאשר לפנימי נכנסו לפרקים ובחיצוני היה עיקר התשמיש). ובהערה שם הוסיף: "מיהו כל זה בשני בתים אע"פ שהאחד משמש לדירה יותר מהשני ס"ל לרוב האחרונים דאזלינן בתר פנימי וחיצון כיון ששניהם בני חיוב, ואפילו כשהפנימי אינו בר חיוב גמור, כבר נהוג עלמא לקבוע בימין הנכנס לפנימי כגון במטבח שאין בו ד' על ד'"...

לא מצאתי לא מצד הסברא ולא מצד הנושאים ונותנים בכך, מקור לומר שבחדר פנימי ללא יציאה לרה"ר סומכים על היכר ציר.

ה. הלכה למעשה

בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' קעו) הכריע שבשני חדרים שתשמישם שוה ואין דלת ואין היכר ציר לא יקבע כלל מזוזה, בניגוד לשאילת יעב"ץ (ח"א סי' ע) שהצריך שתי מזוזות, ובניגוד לשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' קנב, ב) שכתב שיניח באיזה שרוצה. ובשו"ת משנה הלכות (ח"ט סי' ריב) בתשובה ארוכה לאג"מ סובר ג"כ שצריך מזוזה, וכיון שאין ידוע היכן או שיעשה כפי שיטת השאילת יעב"ץ משני הצדדים או שיכין צירים וידע היכן היכר ציר ועפי"ז יקבע.

וממשיך האג"מ שם: "אבל אמינא דכל זה הוא רק כשממש הכניסה והיציאה שוה מחדר זה לזה ומזה לזה שהוא באופן שהכניסה מהחוץ שיש לכל חדר הוא מרחוב אחד ואין מקפידין מלהכנס לאחד יותר מלשני אבל אם הכניסה מחדר אחד לשני הוא יותר מאיפכא יש לקבוע המזוזה במקום שיותר רגילין ליכנס דיש למיזל בתר רובא. וכדחזינן מפרש"י בהא דבמזוזה הלך אחר הרגיל שמפרש לב' פתחים לחדר אחד לשיטתו שצריך לעשות מזוזה רק בפתח אחד אם רגיל יותר בפתח אחד עיין שם, א"כ יש למילף מזה לחשיבות כניסה בפיתחא דבין תרי בתי שיש למיזל אחר הרגיל יותר. ובזה אפשר הוא גם לכו"ע אף להחולקין על רש"י התם ומחייבי לשני הפתחים".

ובשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סי' מג) האריך בנושאי קביעת הכניסה לחדר האם קביעת מזוזה היא לפי רוב כניסות לחדר, לפי רוב תשמישי החדר, או לפי היכר ציר.

בפ"א הוא מסיק שהיכר ציר הוא דווקא כשאין הכרעה מצד רוב הכניסות. וכתב: "וא"כ גם בפתח ששייך על כל העברה דרך שם גם שם כניסה וגם שם יציאה, ואין לנו הכרעה הי ליחשב ביאה והי ליחשב יציאה, דהוא בפיתחא בין בי גברי לבי נשי (דאיתא במנחות שם), אם היה שייך להכריע – לא היה כלום עניין היכר ציר, דליכא טעם. אלא דהיה לן למיזל בתר דרך האינשי איך באין ויוצאין. ואם לא שייך לנו לידע זה, היה שייך לילך בתר תשמישי החדרים".

ובמקום שאין היכר ציר מדייק שהולכים אחר רוב הליכות וכניסות ולא אחר רוב תשמיש. ובשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' קנב, ב) לא חילק בין רוב כניסות לרוב תשמיש אלא קבע שאם אין היכר ציר יקבע עפ"י רוב תשמיש.