חבל נחלתו יב לג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · יב · לג · >>

סימן לג

קדימויות בגמילות חסד

שאלה

בתחנת הסעה כחמישה עשר ק"מ לפני הישוב שבו אני מתגורר עמדו: חייל שמגיע למקום קרוב ולא לישוב אולם הגיע ראשון לתחנת ההסעה. תלמיד שאינו בן הישוב אבל לומד במוסד חינוכי בישוב והגיע שני. אשה נשואה המתגוררת בישוב (שיש לה ילדים קטנים) והגיעה אחרונה – יש לי רק שני מקומות ברכב – את מי עלי להעלות לנסוע עמי עד לישוב?

תשובה

א. מנהג הממתינים לטרמפים שהמגיע ראשון עולה ראשון, ואם הוא מוותר על זכותו לעלות ברכב הראשון שהגיע הרי המגיע שני בעל הזכות לעלות על הרכב שהגיע וכן הלאה, כאשר מי שלא עלה שומר על זכותו לרכבים הבאים שיגיעו. מנהג מדינה זה אינו מתחשב במסיע האם יש לו העדפות מצד דיני גמילות חסד או דינים אחרים. ברור שנהג שעצר בתחנת הסעות וראה שם מי מילדיו וק"ו את אשתו לא יעלה דוקא את מי שהגיע ראשון לתחנה.

ולכן במקרה כפי שהצגנו לעיל, לכאורה המסיע צריך להתבונן מי הם העולים ולהקדים את מי שקודם עפ"י ההלכה.

ב. המשנה בהוריות (פ"ג מ"ז) מלמדת: "האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבדה והאשה קודמת לאיש לכסות ולהוציאה מבית השבי. בזמן ששניהם עומדים לקלקלה האיש קודם לאשה".

מפרש ר' עובדיה מברטנורא:

"האיש קודם לאשה – שהוא מקודש ממנה, שהאיש חייב בכל המצות והאשה אינה חייבת במצות עשה שהזמן גרמא".

"והאשה קודמת לאיש בכסות - שבושתה מרובה מבושתו של איש".

"לקלקלה – לביאה. ולמשכב זכור".

"האיש קודם – שזו דרכה בכך וזה אין דרכו בכך".

לכאורה לפי דברים אלה צריך להקדים את האנשים לנשים בגמילות חסד של הסעה משום שהיא כהחיאה.

ג. אולם פסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' רנא סעי' ז-ח):

"חייב להקדים להאכיל הרעב מלכסות הערום".

"איש ואשה שבאו לשאול מזון, מקדימין אשה לאיש. וכן אם באו לשאול כסות. וכן אם באו יתום ויתומה לינשא, מקדימין להשיא היתומה".

הש"ך (ס"ק יא) מתייחס לשאלת הסתירה בין המשנה בהוריות לבין דין השו"ע: "והא דתנן בסוף הוריות האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבידה והאשה קודמת לאיש לכסות כו' צריך לומר דלהחיות היינו להצילם אם הם טובעים בנהר וכה"ג, אבל אכילה לאו בכלל להחיות הוא אלא דינן כדין הכסות ותנא כסות והוא הדין אכילה עד כאן לשון בית יוסף, וכ"כ בספר באר שבע דכ"ב ע"ב".

ובס"ק יב כתב: "מקדימין אשה כו' – מפני שדרך האיש לחזר על הפתחים ואין דרך האשה בכך ואפי' היא מחזרת עתה על הפתחים מ"מ כיון שאין דרכה בכך יש להקדימה שלא תחזר על הפתחים, אי נמי שמא תתבייש לחזר גם אצל אחרים וכ"מ בפרישה".

נראה מדברי הש"ך שבגמילות חסד של להציל ממוות או לממון האיש קודם לאשה. אולם בגמילות חסד ממונית לגוף מקבל החסד אשה קודמת לאיש מפני שבושתה מרובה כמוש"כ הרע"ב. וכן בפעולות של בקשה מאחרים של מזון ונראה שה"ה להסעה כיון שאין דרך האשה בכך. והנ"מ לענייננו שלפי"ז ודאי אשה קודמת לאיש בתחנת הסעה.

ועדיין יש לדון האם גם נערה קודמת לאיש, או שכיון שמורגלת יותר בנסיעה בטרמפים – יש להקדים לה איש הנצרך לכך, או שלנהוג לפי מנהג המדינה עפ"י קדימות ההגעה לתחנת ההסעה.

ד. אמנם יש על המסיע עוד דינים נוספים מצד גמילות חסדים כנאמר בבבא מציעא (עא ע"א): "עמי ונכרי – עמי קודם, עני ועשיר – עני קודם, ענייך ועניי עירך – ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין". המדובר בהלואה ולכן היא מותרת בנכרי ואעפ"כ יש בה צד של גמ"ח ולכן ישראל קודמים לנכרי, ובתוך ישראל הסדר הוא משפחה ('ענייך'), עניי עירך, עניי עיר אחרת.

ובפסיקתא זוטרתא (לקח טוב, דברים פר' ראה דף כד ע"ב) לגבי מצות צדקה: "כי יהיה בך אביון. ולא באחרים. אחיך. זה אחיך מאביך. כשהוא אומר מאחד אחיך. מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך. באחד שעריך. יושבי עירך קודמין ליושבי עיר אחרת. בארצך. יושבי ארץ ישראל קודמין ליושבי חוצה לארץ".

המדובר על צדקה ונראה להשליך ממנה לגמ"ח. ולפי"ז קרוב משפחה קודם ליושבי העיר ויושבי העיר קודמים ליושבי עיר אחרת. ולפי"ז הסדר צריך להיות בשאלה ששאלנו לעיל: האשה מהישוב שהיא גם אשה נשואה ואין דרכה בנסיעה בטרמפים, אחריה התלמיד הלומד בישוב ולן בו ומגוריו הקבועים מחוץ לישוב, ואחריו החייל שהפגישה עמו אקראית והוא אינו מעירו של המסיע והוא אף אינו נוסע לישוב אלא למקום אחר.

ה. באזור שלנו יש גם ציבור שאינו שומר מצוות הנוסע בטרמפים וצריך לחוש לו משום איבה, ולכן נראה לי שאם יש צד איבה צריך להביאה בחשבון ולהקדימו, אולם רק אם לא מובנות לו שתי הסיבות האחרות: אשה שבושת מרובה ובן הישוב, ולכן אם כל העולים לרכב אינם שומרי מצוות, מותר לתת להם לעלות לפי סדרם ובלבד שלא יהא יחוד.

ו. ועדיין נשארתי בשאלה מה צריך לעשות כאשר לכל אחד מעלה אחרת כגון אשה נשואה מישוב אחר לעומת בן הישוב – האם עניי עירך קודמים לאשה שבושתה מרובה וצ"ע. ועי' שו"ת ציץ אליעזר (חי"ח סי' עג אות ו).