חבל נחלתו יב כג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · יב · כג · >>

סימן כג

ארבעה מינים שבלולב מעכבים זה את זה

שאלות

ביום הראשון של סוכות נטל אדם בטעות את הערבות של חברו (וחברו נטל את של אותו אדם). מה הדין אם הרגישו בכך רק למחרת, האם חייבים בברכת שהחיינו?

ביום הראשון של סוכות ביקש חסיד חב"ד שלא היה לו אתרוג קלבריא מחברו שהיה לו אתרוג כזה את אתרוגו לנטילה. הוא עשה זאת לאחר תפילת שחרית ולאחר שנטל כבר את ארבעת המינים שלו. ברכה ודאי שאינו מברך שהרי ברך על שלו, האם צריך ליטול את כל ארבעת המינים יחדיו או שדי שיגביה את האתרוג שקבל במתנה מחברו?

א. ד' מינים מעכבים זא"ז

המשנה במנחות (פ"ג מ"ו) כותבת: "ארבעה שבלולב... מעכבין זה את זה".

ובתלמוד (מנחות כז ע"א): "וד' שבלולב – (ויקרא כ"ג) ולקחתם, לקיחה תמה. אמר רב חנן בר רבא: ל"ש אלא שאין לו, אבל יש לו אין מעכבין. מיתיבי: ד' מינין שבלולב, ב' מהן עושין פירות וב' מהם אין עושין פירות – העושין פירות יהיו זקוקין לשאין עושין, ושאין עושין פירות יהיו זקוקין לעושין פירות, ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן עד שיהו כולן באגודה אחת; וכן ישראל בהרצאה עד שיהו כולן באגודה אחת, שנאמר: (עמוס ט') הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה! תנאי היא, דתניא: לולב בין אגוד בין שאינו אגוד – כשר; ר' יהודה אומר: אגוד – כשר, שאינו אגוד – פסול. מאי טעמא דר' יהודה? גמר קיחה קיחה מאגודת אזוב, מה להלן באגודה, אף כאן באגודה. ורבנן? לא גמרי קיחה קיחה. כמאן אזלא הא דתניא: לולב מצוה לאוגדו, ואם לא אגדו – כשר, כמאן? אי כרבי יהודה, לא אגדו אמאי כשר? אי רבנן, מאי מצוה? לעולם רבנן, ומאי מצוה? משום (שמות ט"ו) זה אלי ואנוהו".

היינו אם יש לו את ארבעת המינים יכול ליטלם בזה אחר זה ונטילתם באגודה, כפי שרגילים ליטול הוא משום הידור מצוה.

וכך פרש הרמב"ם (מנחות פ"ג מ"ו): "ודע שאם היו אצלו ארבעת מינין שבלולב הרי זה רשאי לנטלם אחד אחד ויצא ידי חובתו לפי שהכלל אצלינו לולב אין צריך אגד כמו שבארנו בסוכה".

וכן ר' עובדיה מברטנורא פרש: "ארבעה שבלולב – לולב ואתרוג הדס וערבה. אם נוטל ארבעתן בכל היום כולו אף על פי שנוטל אחד מהן בשחרית ואחד בין הערבים יצא, דקיימא לן לולב אין צריך אגד. אבל אם חסר אחד מן המינים ונטל כל השלשה, לא קיים מצוה כלל".

וכ"כ תוספות במנחות (כז ע"א) "לא שנו אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין – פי' בהלכות גדולות בהלכות לולב יש לו – אין מעכבין דלא תימא עד דמגבה להו בהדי הדדי לא נפיק, אלא אי מגבה חד חד לחודיה שפיר דמי דקי"ל לולב אין צריך אגודה, מ"ר. ור"ת הגיה בספרו ל"ש פירוש דמעכבין משום תמה אלא שאין לו, אבל יש לו תמה הוא אף על פי שלא חיברו באגודה כדאמרי' לקמן דלא דרשי רבנן קיחה קיחה, ולר' יהודה דדריש ליה קיחה קיחה דלא הויא תמה אלא א"כ אגדו וכולהו פי' דגמ' אפי' לפי' הלכות גדולות נראה דצריך לאוגדו כדמסיק עליה זה אלי ואנוהו, מ"ר".

עולה שלכו"ע די בכך שיש לו את כל ארבעת המינים ואין צריך ליטלם יחדיו, ורק מצד הברכה צריך שיהיו כולם לפניו, וכן מצד הידור מצוה צריך לאגוד את הלולב. דעתו של ר"ת אינה ברורה ומה התוצאה ההלכתית של הגהתו.

מסביר זאת הרא"ש (סוכה פ"ג סי' יד) כך: "בפ' הקומץ רבה (דף כז א) ארבעה מינין שבלולב מעכבין זה את זה ואמר רב חנן בר רבא לא שנו אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין ואף על גב דנטל כל חד וחד לחודיה נפיק ידי חובתיה דקי"ל לולב אין צריך אגד וכן פירש בה"ג. ולא נהירא לר"ת דכיון דכולן מצוה אחת לא מיסתבר שיועילו בזה אחר זה והגיה בספרים 'לא שנו דמעכבין משום תמה אלא שאין לו אבל יש לו תמה היא אף על פי שלא חברם באגודה אחת כרבנן דלא דרשי לקיחה לקיחה'. ולא נהירא לי גירסתו ופירושו דאם לא בא להשמיענו רב חנן בר רבא אלא דהלכה כרבנן דלולב אין צריך אגד לימא הלכה כרבנן ועוד למה לי כלל ממילא ידענא דהלכתא כרבים, אלא אתא לאשמעינן דכיון שמונחין כל ארבעתן לפניו שמברך ונוטלן זה אחר זה ומסתבר שמגביה הלולב תחלה שמזכירים אותו בברכה".

מתבאר מדברי הרא"ש כי שיטת ר"ת שצריכים להגביה את כל ארבעת המינים יחד אבל אין צריך לאוגדם יחד מן התורה, אלא מצד הידור. הרא"ש חולק עליו שמצד דין תורה אם כולם לפניו מברך עליהם ברכה אחת (כנראה: על נטילת לולב) ונוטלם בזה אחר זה, ועדיף להתחיל בלולב מפני שהוא הוזכר בברכה.

וכ"כ הב"ח (או"ח סי' תרנא, י): "ואלו הארבעה מינין מעכבין זה את זה וכו'. משנה וגמרא בפרק הקומץ רבה, ודברי רבינו בפירושה כדברי הרי"ף ולא כפירוש רבינו תם דמחמיר דאינו [נוטלן] בזה אחר זה אפילו כולם לפניו והכל תפסו עליו בזה".

הרמב"ם (הל' שופר וסוכה ולולב פ"ז ה"ה) פסק: "ארבעה מינין אלו מצוה אחת הן ומעכבין זה את זה וכולן נקראים מצות לולב, ואין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן, ואם לא נמצא אחד מהן אין מביאים תחתיו מין אחר הדומה לו".

ובהלכה ו הוסיף: "מצוה מן המובחר לאגוד לולב והדס וערבה ולעשות שלשתן אגודה אחת, וכשהוא נוטלם לצאת בהן מברך תחלה על נטילת לולב הואיל וכולן סמוכין לו ואחר כך נוטל האגודה הזאת בימינו ואתרוג בשמאלו ונוטלן דרך גדילתן שיהיו עיקריהן למטה לארץ וראשיהן למעלה לאויר, ואם לא אגדן ונטלן אחד אחד יצא והוא שיהיו ארבעתן מצויין אצלו, אבל אם לא היה לו אלא מין אחד או שחסרו מין אחד לא יטול עד שימצא השאר".

עולה מן הרמב"ם שכיון שמעכבים אחד את השני לא יטול אחד מהם אם אין ארבעתם לפניו.

וכעין דבריו כתב הטור (או"ח סי' תרנא): "ואלו הד' מינין מעכבין זה את זה שאם חסר לו אחד מהן לא יברך על הנמצאים בידו אבל אם יש לו כולם אפילו לא נטלן ביחד אלא נטלן זה אחר זה יצא ובלבד שיהו כולם לפניו ויטול הלולב תחלה".

והבית יוסף הביא את הסוגיא במנחות ובאר שהרי"ף והרא"ש וכן נראה מר"י וכן הר"ן, כולם לא כתבו כר"ת.

ומביא מהר"ן: "וכתב עוד ובשם הרמב"ן מקילין עוד ואומרים שאף על פי שלא היו ברשותו ביחד כל שנטל כולם יצא וכי אמרינן דאין לו מעכבין היינו לומר שכל שלא נטל את כולם אפילו באחד מהם לא יצא, אבל כל שבאו לידו אפילו בזה אחר זה יצא ואף על פי כן אין ראוי לברך על הלולב אלא אם כן הוא יודע בבירור שיבואו לידו כולם שאפילו שאין מברכין אלא על הלולב אפילו הכי כיון דאמרינן שאם לא יבואו כולן לידו לא יצא שמא לא יבואו לידו והוה ליה ברכה לבטלה עכ"ל והרמב"ם חולק בזה שכתב בפרק הנזכר (שם) ואם לא אגדן ונטלן אחד אחד יצא והוא שיהיו ארבעתם מצויין אצלו אבל אם לא היה לו אלא מין אחד או שחסרו מין אחד לא יטול עד שימצא השאר".

היינו שיטת הרמב"ן היא שאפילו אין ארבעת המינים לפניו נוטל ורק לגבי ברכה היא תחול על כולם אם אמנם יטול את כולם, ולכן לא יברך (על נטילת לולב) אם אין בטוח שיגיעו לידיו שלא תהא הברכה לבטלה. הב"י פסק כרמב"ם.

וכך פסק בשו"ע (סי' תרנא סי"ב): "ואם היו ארבעתן מצויים אצלו ונטלם אחד אחד, יצא. הגה: ובלבד שיהיו כולם לפניו (רמב"ם פ"ו)".

וכן הב"ח (או"ח סי' תרנא) כתב: "ומ"ש ויטול הלולב תחלה. כן כתב הרא"ש דהכי מסתברא ופסק הבית יוסף דיברך על הלולב ומשמע מכאן דאין צריך לחבר האתרוג ללולב בשעת ברכה ואין צריך לומר בשעת הנענוע דאין צריך דהא אפילו בנטלן בזה אחר זה יצא כשהם כולם לפניו אלא שהרב מה"ר מנחם ראקנאט"י כתב שצריך לסמכם יחד על פי הקבלה ופשיטא דלמצוה מן המובחר כתב כן אבל מדינא אין צריך לסמכן יחד".

ובשערי תשובה (ס"ק כ) כתב: "ונטלם אחד אחד כו' – וכת' בא"ר שבספר אמרכל כתב בשם ספר עתים שאם נוטלן בזה אחר זה יטול גם האתרוג בימין".

והמשנה ברורה (ס"ק נ-נה) פרט את צדדי ההלכה:

"(נ) מעכבין זה את זה – דבעינן לקיחה תמה וכולן מצוה אחת הן. לא יברך על השאר. אפילו אם יודע בבירור שלבסוף יבואו לידו כולן כיון שאין מצוים לפניו בשעת ברכה".

"(נב) ונטלם אחד אחד יצא – דאגד שאנו עושין בלולב הוא רק למצוה בעלמא ולא לעיכובא וזה אשמועינן בס"א והכא אשמועינן יותר רבותא דאפילו אם הלקיחה לא היה בבת אחת רק בזה אחר זה ג"כ יצא".

"(נג) כולם לפניו – כלומר סמוכים לו דהלא מברך ברכה אחת לכולם כדלקמיה ולא יצטרך להפסיק ביניהם".

"(נד) ויטול הלולב תחלה ויברך וכו' – דכיון שמזכירין אותו בברכה צריך שיהא סמוך לברכה".

"(נה) ודעתו גם על האחרים – ובזה פוטר את כולן אף על פי שנוטל כ"א לבד".

אמנם מה שכתב המשנה ברורה בסוף ס"ק נו צ"ע. שכתב: "אבל אם לא היה לו בביתו ערבה אחרת או הדס אחר בשעה שבירך ואח"כ הביאו לו צריך לברך על ארבעתם יחד פעם שני על נטילת לולב כיון שלא היו מצויין אז אצלו בבית לא יצא גם על הלולב, כמו שפסק המחבר וצריך לברך עליו פעם שניה ואם היה זה ביום א' צריך לברך גם שהחיינו פעם שנית".

וסברא זו משונה לענ"ד, הרי סו"ס הוברר שיש לו את ארבעתם, ומה אכפת לי אם בשעת ברכה ראשונה לא היו לו?! ולכאורה המחלוקת בין רש"י ורמב"ם לרמב"ן אם מברך או מתחיל לקיים את המצוה כשאין לפניו ארבעת המינים היא לכתחילה אבל אף לפוסקים שצריכים להיות כולם לפניו בשעת ברכה, אם לא היו ואח"כ אקלעו לידיו יוצא י"ח בנטילת הראשונים וכל מחלוקתם היא לכתחילה וצ"ע.

ומצאתי בבאור הלכה דברים המסבירים את סברתו וז"ל: "ולענ"ד נראה בפשיטות דטעם הגה"מ דאף דאין אנו סוברין כשיטת ר"ת דבעינן שיקחם כולם בידו בבת אחת דאל"ה לא מיקרי לקיחה תמה עכ"פ בעינן שיהיו בזה אחר זה בלא הפסק בינתיים דאל"ה ס"ל דזה בודאי לא מקרי לקיחה תמה". ועולה לדבריו שסובר ש'מעכבין' לא רק ביציאה י"ח אלא אף בלקיחה ולכן צריכים שכולם יהיו לפניו, ולכן אם חיסר אחד או שברך על מין פסול ואין לו כשר שיכול לצאת בו, ממילא אף במינים הכשרים אינו יוצא י"ח. וכאמור לפי הבנתי המחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן היא בדין לכתחילה אם יברך, אבל גם לרמב"ם אם כבר נטל חלקם ושוב הגיעו לידיו החסרים לו אינו צריך לחזור וליטול את הראשונים.

ואולי ניתן להסביר את דברי המשנה ברורה בסברא אחרת שכתב השפת אמת (מנחות כז ע"א) שכתב: "אפשר לפרש דבאין לו רק מין אחד אפי' מצא אח"כ שאר המינים לא מהני דנהי דלא אגדו כשר מיהו צריך להיות ראוי לאגדן ביחד כדאמרינן כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכן נראה דעת הרמב"ם (פ"ז מה' לולב) דדוקא במצוין בידו כל המינים. מיהו דעת רוב הפוסקים אינו כן ולא דמי לבילה דמצות אגודה אפי' לכתחילה לא נזכר במצוה זו בפרטות רק מטעם ואנוהו ואין סברא לומר בזה דצריך להיות ראוי לאגודה [ומ"ש הרמ"א או"ח (סי' תרנ"א) שיהיו כולם לפניו משום הפסק ברכה הוא כמ"ש מדברי המג"א שם]".

ועולה מדבריו שאף הוא רצה לתת טעם בדומה למשנ"ב משום כל הראוי לבילה אלא שהרגיש בחולשת אותו טעם.

ב. ברכה על כל מין ומין

הנטילה בזה אחר זה מעלה את שאלת הברכה. הטור (סי' תרנא) כתב: "אבל אם יש לו כולם אפילו לא נטלן ביחד אלא נטלן זה אחר זה יצא ובלבד שיהו כולם לפניו ויטול הלולב תחלה".

וכן השו"ע פסק: "ויטול הלולב תחלה ויברך על הלולב ודעתו גם על האחרים (הרא"ש ור"ן תשובת הרשב"א סי' קנ"ו)". ונראה לפי סידור הסימן שמדבר בנוטלם בזה אחר זה ואעפ"כ כיון שכולם לפניו מברך עליהם ברכה אחת.

ואמנם בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' קנו) נשאל על כך:

"ולענין ארבעת מינין שבלולב שאמרת דקיימא לן לולב אין צריך אגד ויכול ליטלן כל אחד ואחד לעצמו וכדאמרינן רב חנן בר אבא דביש לו אין מעכבין זה את זה. מי מברך על כל אחד ואחד או לא?"

"תשובה אין מברך אלא ברכה אחת על כולן. דארבעתן מצוה אחת הן ואין מברכין על מצוה אחת על כל חלק וחלק ממנה ברכה בפני עצמה. ואפילו תפילין של ראש ושל יד שהן שתי מצות ואין מעכבות זו את זו כיון שאפשר לכלול שתיהן בברכה אחת אף על פי שמניח את של יד ואחר כך מניח את של ראש הסכימו קצת הגאונים ז"ל והרב אלפסי ז"ל מהם שאין מברך על שתיהן אלא ברכה אחת. וכדבריהם אנו נוהגין כל שכן בארבע מינין אלו שהן מצוה אחת".

אולם הב"י הביא: "וזה לשון ארחות חיים (הל' לולב סי' יט) כתב הראב"ד אם נטלן אחד אחד מברך על כל אחד לעצמו מאחר שאינן אגודים ביחד שתהא ברכת הלולב פוטרתן עכ"ל. ולענין מעשה נראה לי שיברך על הלולב לבד וכדברי הרמב"ם דבסמוך".

נראה שהראב"ד מבין שרק אם מגביה את ארבעת המינים יחדיו (אפילו אינם אגודים) יוצא בברכת נטילת לולב, אבל אם מגביה אותם בזה אחר זה מברך על כל אחד ברכה בפני עצמו. הב"י אינו מסכים לדבריו וכותב שאם כולם לפניו מברך רק על נטילת לולב.

וכן בדרכי משה הקצר (או"ח סי' תרנא ס"ק יב) פסק: "וכן כתב אשיר"י (סי' יד) ובתשובת הרשב"א (ח"א) סימן קנ"ו דלא כהראב"ד שכתב דיש לברך על כל אחד בפני עצמו הואיל ונטלן זה אחר זה".

ג. ברך בטעות על שלשה מינים

מצב העיכוב מצד אחד והיכולת לחלק בין הנטילות העלה את השאלה מה יעשה מי שנטל והוברר לו שהיה מין פסול בידו או שהחסיר אחד מן המינים.

הביא הבית יוסף (או"ח סי' תרנא, ו): "כתוב בארחות חיים (הל' לולב אות כב) מעשה בה"ר משולם שנטל לולב ביום טוב ראשון ובירך על נטילת לולב ושהחיינו ואחר כך הסתכל בו ולא מצא בו ערבה והניחה בלולב וחזר ונטלו ונטל גם כן האתרוג ובירך על נטילת ערבה ושהחיינו משום ערבה ונהי שאין צריך ליטול אלא הערבה בלבד אלא מצוה מן המובחר בעי למיעבד ליטול ארבע מינים בבת אחת וכן מצינו מכתיבת ידי הראב"ד ז"ל עכ"ל".

עולה ממעשה רבינו משולם שאם לא ברך על מין מסויים בטעות, חוזר ומברך עליו ברכה בפני עצמה וביום הראשון אף שהחיינו בשנית שהרי לא ברך עליו, וחוזר ומגביה את כל ארבעת המינים משום מצוה מן המובחר.

וכך כתב הט"ז (סי' תרנא ס"ק טז): "מזה יש ללמוד דמי שבירך על הלולב ואחר כך ראה שההדס הוא פסול שנשרו עליו כדרך הנזכר לעיל אימתי הוא פסול ואחר כך מביאין לו הדס אחר כשר שצריך לברך על נטילת הדס, והיינו שמחברו אל הלולב וכיוצא בזה כתב ב"י לעיל בסימן זה בשם א"ח בשם הר"ר משולם שלא מצא ערבה כו'". ונראה שכאן אף השו"ע שפסק שמברך רק ברכת על נטילת לולב על נטילתם בזה אחר זה יודה שמברך שוב על המין שחסר לו קודם וברכה יעודית עליו.

וכך העיר המג"א (ס"ק כה) לאחר שהביא דברי הב"י במעשה של רבינו משולם: "וצ"ע דבסי' תרע"ב כ' בשם א"ח אם לא הדליק בליל ד' אלא ג' נרות יחזור וידליק א' ולא יברך כי הברכה שעשה בתחלה על חיוב כל הנרות עשהו עכ"ל וכ"מ סי' ר"ו ס"ה וקע"ז ס"ד דאע"פ שלא היה לפניו בשעת ברכ' כיון שדעתו עליו ועסי' ר"ט ס"ב בהג"ה ולכן נ"ל דהא"ח וראב"ד לשיטתם אזלי דס"ל דצריך לברך על כל א' בפ"ע, אבל לדידן א"צ לברך אא"כ סח בנתים ולכן השמיטו דין זה בש"ע וכ"כ הרד"א בשם הרמב"ם שאם בשעה שהדליק נר הראשון היה כוונתו להדליק אחרות א"צ לברך ואם בירך והדליק ואח"כ נזדמן לו נרות מברך בכל פעם".

משמע מדברי המג"א שיש לחלק בין הפסק בשיחה שצריך לחזור ולברך לבין אם התכוין לברך על כל המינים ונמצא שאחד חסר או שהוא פסול שבכוונת הברכה הראשונה מוציא י"ח אף את המין הרביעי.

ופסק המשנה ברורה (ס"ק נו): "אם בירך על הלולב ואחר הברכה ראה שלא היה בו הדס או ערבה או שהיו פסולים או מהופכים אם היה לו ההדס או הערבה בביתו באופן שא"צ להפסיק בינתיים כדי ליקח אותם יקח ארבעתן ביחד ויברך על אותו מין שהיה נחסר דהיינו על ערבה יברך על נטילת ערבה על הדס על נטילת עץ עבות, ואם היה זה ביום ראשון צריך לברך עוד פעם שני שהחיינו בשביל הנחסר אבל על הלולב יצא כיון שהיה אצלו בביתו ארבעתם". ונראה שלא קיבל להלכה את הערת המג"א.

ובשערי תשובה (ס"ק כג) כתב: "עבה"ט וע' בר"י בשם בית דוד דאם נטל בד אחד של ערבה יחזור ויברך, ובק"א למח"ב כת' בשם שו"ת יכין ובועז שלא יברך ואף מי שסובר לברך לא יברך כ"א על אותו המין ואם בירך על נטילת לולב הוי ברכה לבטלה, אך במו"ק כתב לברך על נטילת לולב לכן נראה דיטול בלא ברכה".

ד. הפסק בדיבור בין נטילת מינים

שאלת נטילת המינים בזה אחר זה העלתה את השאלה: מה יהיה הדין אם דיבר בין מין ומין האם צריך לחזור ולברך ואיזו ברכה.

העיר בהגהות מיימוניות (הל' שופר וסוכה ולולב פ"ז ה"ו אות ז): "ועל זה כתב רבינו שמחה שאם סח בין מין ומין חוזר ומברך, ע"כ". וקצת משמע מדבריו שמברך את אותה ברכה – על נטילת לולב בשנית.

וכן בדרכי משה הקצר (או"ח סי' תרנא ס"ק יב) פסק: "ומיהו כתב בהגהות מיימון (פ"ז ה"ו אות ז) אם סח ביניהם מברך על כל אחד ואחד ועיין לעיל סימן זה (ארוך אות ב) מה שכתבתי בשם ר' משולם שעשה מעשה בזה".

בס' תורת הבית לרשב"א (בית א שער ה) דן במשיח בין שחיטה לשחיטה מה דינו. הוא מביא מבה"ג שצריך לכסות את דם העוף ששחט ולחזור ולברך על השחיטה של הבאה אחריה. ומביא שכן כתב הראב"ד. ומוסיף שיש אומרים שזו היא דעת הרי"ף (ר"ה יא ע"א) ששח בין תפילין של יד לשל ראש מברך שתים משום שאלו שתי מצוות וכן עוף הנשחט אין לו חיבור כלשהו לזה שלפניו או לזה שאחריו. הרשב"א מביא ממורו רבינו יונה שאפילו שח בין שחיטה לשחיטה אינו חוזר ומברך משום שאין הן מצוות מחוייבות בניגוד למצוות תפילין שהן מחויבות ולכן אם שח ביניהן מברך שוב. ובדומה לקביעות לסעודה שאם שח בין האכילות אינו צריך לחזור ולברך.

הרא"ה בבדק הבית חלק על הרשב"א וקבע ששתי מצוות שמעכבות זו את זו חשובות למצוה אחת ושיחה אינה הפסק להם, אבל אם אינן מעכבות והן חלוקות בברכותיהן ממילא חשובות שתי מצוות ולכן שיחה היא הפסק ורק אם לא הפסיק בדיבור יכול לצאת בהן ידי חובה בברכה אחת. אבל הגורם הקובע אינו שמעכבות זו את זו אלא שהן שתי מצוות שונות.

הרשב"א השיב על דברי הרא"ה במשמרת הבית וז"ל: "וחלק (=הרא"ה) בין תפילין לשאר מצות מפני שחלוקין בברכותיהן, וחלוק ברכות אלו לא ידענו מה הוא, שאם רצה לומר שכל שיש לו ברכה בפני עצמו וכשסח מברך על של ראש שתים זו אינה כדעת הרב אלפאסי ומהו חלוק הברכות שגורם לסח לחזור ולברך כיון שהוא גוזר דאין מעכבות זה את זו לא מעלה ולא מוריד. וכן לדבריו ארבע מינים שבלולב שמעכבין זה את זה אם לא אגדן וברך כשנטל את הלולב וסח בין נטילת הלולב לנטילת ההדס אינו מספיק וזה דבר שא"א שכל שסח קודם שגמר מצותו בבירור הוא חוזר ומברך...".

עולה מן הרשב"א שחייב לשוב ולברך (ומשמע ברכה ראשונה של נטילת לולב), ואילו לפי הרא"ה שיחה לא מהווה הפסק.

וכך פסק הרמ"א (או"ח סי' תרנא סי"ב): "ואם סח ביניהם, צריך לברך על כל אחד בפני עצמו (הגהות מיימוני)".

אולם המג"א (ס"ק כה) חלק על כך. וז"ל: "ואם סח – ז"ל הג"מ וע"ז כ' רבי' שמחה שאם שח בין מין למין חוזר ומברך עכ"ל מזה הלשון מוכח דר"ש לשיטתי' אזיל שפסק ג"כ שופר שאם סח חוזר ומברך כמ"ש הג"מ שם בשמו, אבל לדידן קי"ל בסי' תקצ"ב דאינו מברך משום דחדא מצוה היא א"כ ה"נ אינו חוזר ומברך דהא חדא מצוה היא כדאיתא במנחות ואפשר כיון דהראב"ד ס"ל דאפי' לא סח מברך על כל אחד בפ"ע לכן פסק רמ"א לברך עכ"פ אם סח בנתיים".

ופסק המשנה ברורה (ס"ק נו): "על כל אחד בפ"ע – דהיינו על הדס על נטילת עץ עבות ועל ערבה על נטילת ערבה וכן על אתרוג ומ"מ טוב שאח"כ ג"כ יחזור ויקחם כולם ביחד".

בביאור הלכה דחה את דברי המג"א שיש כאן דין מיוחד של לקיחה תמה שיהיו כולם לפניו ואז יטלם ואפילו שיחה קלה מפסיקה ביניהם. אולם הוא עצמו בסוגריים העיר שיש בכך קושי מסויים. וז"ל: "אלא הא קשיא לי דא"כ גם על הלולב לא יצא ויצטרך לחזור וליקחנו ג"כ ולברך על כולם על נטילת לולב ומלשון הרמ"א לא משמע הכי ועיינתי בהגהת מיימוני על מה שכתב הרמב"ם שאם לא אגדן ונטלן אחד אחד יצא כתב הגה"מ וע"ז כתב רבינו שמחה שאם שח בין מין ומין חוזר ומברך עכ"ל אפשר נמי דכונתו שיחזור ויברך על כולם על נטילת לולב".

ה. נטילה כשחסר אחד המינים

שאלת חסרון אחד מן המינים עלתה כבעיה תאורטית ומעשית כאחת. הן מצד עצם החיוב ליטול והן מצד הברכה האם מברכים במקרה כזה.

כתב בהלכות לולב לראב"ד: "וכמו שאמרנו ביבשים שבמקום הדחק נוטלין אותן לזכרון בעלמא כדי שלא תשתכח תורת לולב ואתרוג מהן, כך אני אומר במקום שיש לולב ואין בו אתרוג, אף על פי שמעכבין זה את זה שאין מברכין על הלולב אלא אם כן יש עמו אתרוג, אפ"ה מצוה ליטול את הלולב לבדו לזכרון בעלמא כדי שלא תשתכח תורת לולב שהרי אמרו לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רמון, ואמרינן פשיטא מהו דתימא ניתי כי היכי שלא תשתכח תורת אתרוג קמ"ל זמנין דנפיק חורבה דכי איתיה לאתרוג נמי שביק ליה ומייתי להנך, ושמעינן מינה דהיכא דליכא למיחש לחורבא כי הכא צריך למינקט ליה כי היכי שלא תשתכח תורת לולב, ועוד מדקא אמרינן ניתי כי היכי שלא תשתכח תורת אתרוג וכו' ואי דלא נקיט לולב אמאי מייתי (אתרוג) שלא תשתכח תורת אתרוג וכי חמור תורת אתרוג מתורת לולב, אלא ש"מ דנקיט לולב ואף על פי שאין אתרוג, וסד"א לינקוט בהדיה פריש או רמון לזכרון האתרוג, קמ"ל מוטב שיטול הלולב ולא יטול עמו מין אחר במקום אתרוג משום דנפיק מיניה חורבא, ואם תאמר בלולב לבדו נמי נפיק מיניה חורבא דזמנין דהוו להו תרויהו ובעי למיפק בלולב לחודיה, לא היא, דד' מינין שבלולב מפרשי באוריתא ולא אתי למיטעי, מיהו אתרוג לא מתפרש בהדיא וקא סברי אינשי דפריש או רמון פרי עץ הדר הוא, ובין יבשין ללחין ליכא למיגזר משום חורבא דהיכא דאיכא לחים לא שבקי לחים ונפקי ביבשים".

עולה מדברי הראב"ד שכאשר חסר אתרוג צריך ליטול את ארבעת המינים בלעדיו ללא ברכה ולזכר המצוה. וזוהי חובה ולא רשות או מידת חסידות. והחשש הוא שמא תצא מכך תקלה אולם בנטילה כשחסר מין ולא מוסיפים מין אחר אין תקלה ואף אין חשש שישכחו מהמין החסר.

וכן הב"י הביא: "וכתב הרא"ש (סי' יד) בשם הראב"ד (תמים דעים סי' רלג) דכשם שאמרנו ביבשים שנוטלין אותם לזכרון בעלמא כדי שלא תשתכח תורת לולב הכי נמי במקום שיש לו לולב ואין לו אתרוג אף על פי שמעכבין זה את זה ואין מברכין על הלולב בלא אתרוג אפילו הכי מצוה ליטול את הלולב לבדו בלא אתרוג לזכרון בעלמא כדי שלא תשתכח תורת לולב ולפי שדברים אלו כתבם הראב"ד לפי סברתו שסובר שאין מברכין על לולב יבש אפילו בשעת הדחק אלא שנוטלין אותן בידים כדי שלא תשתכח מהם תורת לולב ולא נראו דבריו בעיני הרא"ש אלא דבשעת הדחק מברכין עליו, ואם כן אין ראיה לומר דכשחסר מין אחד יטול שאר המינים מפני כך השמיט רבינו דין זה. ומהר"י קולון כתב בשורש מ"א בשם בעל ההשלמה שאם אין לו אחד מהמינים יביא השאר ויברך עליו והוא ז"ל תמה עליו ודעתו שלא יברך אבל יטלם כדי שלא תשתכח תורת לולב".

הטור (או"ח סי' תרנא) לא התייחס לכך בפירוש אלא כתב: "ואלו הד' מינין מעכבין זה את זה שאם חסר לו אחד מהן לא יברך על הנמצאים בידו". משמע שכמידת חסידות ורשות יכול ליטול את שאר המינים ללא ברכה.

ופסקו השולחן ערוך (או"ח סי' תרנא סי"ב) והרמ"א: "ד' מינים הללו מעכבין זה את זה שאם חסר לו אחד מהם לא יברך על השאר, אבל נוטלן לזכר בעלמא, (בין ביום א' בין בשאר ימים) (הרא"ש ורבינו ירוחם נ"ח ח"ג מהרי"ק שורש מ"א)".

וכך כתב בשו"ת מהרי"ל (סי' קיב): "[שאלה] מי שאין לו אתרוג אם מעכב אשאר ג' מינים.

"[תשובה] מי שאין לו אתרוג [בעירו כמה פעמים נשאלתי על זה בשנה זו, ואמרתי לעשות אגודה מג' מינים וליטול בידו] בשעת הלל והושענא [וינענע] כדרכו, והכל בלא ברכה".

בשו"ת מהרש"ל (סי' ח) מתאר בעירו חג הסוכות אחד שקרה מקרה כזה:

"בשנת חמשת אלפים ושלש מאות וארבע עשרה לבריאת עולם מנין שאנו מונין כאן אוסטרוה' מתא דיתבא על נהר וילייא ועל נהר הורינ' אשר ממנה תצא תורה לרבים ולא מצד עצמה אשר בעו"ה אין לה קצין ומורה כ"א מצד חברים המקשיבים לתורת ה', פה ערב חג הסוכות איתרע מילתא מקרה זר ע"ד עבירה גוררת עבירה יען התרשלו הקהל במצות אתרוג ולולב עד שהוכרחו לשלוח למקום אחר ובא בערב החג ב' שעות קודם הלילה והאתרוג בידו בלא הדס וסמכו המשלחים שאי אפשר שלא יהיה להקהל הדס מאשתקד כאשר המשלחים ג"כ לא היה להם הדס חי כי בשגגה קרוב למזיד שכחו מליקח ההדסים עם האתרוגים מאת המוכרים וכראותי המכשלה הזאת תחת ידינו נבהלתי ואמרתי אוי והוי שעיר גדולה להיות אם בישראל וממנה תצא הוראה לא יברכו ביום טוב על האתרוג וכדי בזיון וקצף והיה התימא ממקצת עמינו ואמרו לשלוח גוי אחד רכב מהיר לסביבות השייכים לקהילות קרוב לה' פרסאות אולי יש להם הדס של אשתקד ואף שהוא יבש ס"ס רוב הגאוני' הכשירו הדס יבש לב"ה בשעת הדחק ואמרתי שלא לשלוח כלל כי יום הראשון של סוכות היה בשבת וא"כ אפילו לדעת ר' יונה שכתב מאחר דאמירה לגוי שבות א"כ מותר לומר לגוי בעבור שופר שנפל עליו גל שיטלנו או שירכב על הבהמה בשבילו להביאו ולא כדעת התוספות שאסרו וממילא ה"ה גבי אתרוג ולולב דדין אחד להם בהאי נדון מ"מ נראה דאף ר"י מודה כה"ג שחל יום הראשון בשבת ונדחה הלולב בגבולים ואין בו חיובא אלא מדרבנן מאי חזית לדחויי האי דרבנן מקמי האי דרבנן הם אמרו ליטול והם אמרו אמירה לגוי שבות".

ומהרש"ל הורה באותה שנה ביום השני של סוכות ליטול ללא ברכה את שלשת המינים, אבל לחזן הורה לנענע בפסוקי הלל שמנענעים בהם ואין חוששים בכך לתקלה. ומסיים: "ובמוצאי י"ט (=שני של גלויות) שלחתי אחר הדסים ישנים והובאו בבקר בח"ה בעת התפלה והורתי לברך אף שהחיינו דומיא דיום ראשון שחל בשבת דמברכין ביום שני שהחיינו אף שיש לחלק ולומר דווקא ביום שני שהוא ספיקא דיומא קמא דהוי מדאורייתא מברכין שהחיינו אבל יום ח"ה דאזלא מצות לולב דאורייתא ואינה אלא מדרבנן אינן מברכין זה אינו מאחר דאשכחן דמברכין שהחיינו אמצות דרבנן כגון נר חנוכה ומגילה ה"נ בלולב".

האחרונים אחריו דנו מעט בדבריו.

הט"ז (ס"ק טו) הוסיף: "נוטלן לזכר בעלמא. היה נראה לי דאינו צריך לנענע כיון דאינו אלא לזכר בעלמא. ורש"ל כתב בתשו' דהורה שהש"ץ ינענע כדינו בשעת הלל ולא בשעת הברכה וכך כתוב בתשובת מהרי"ל סי' קי"ט וינענע כדרכו בשעת הלל בלא ברכה כל הימים".

וכן המגן אברהם (ס"ק כג) כתב על דברי הרמ"א: "בין ביום אחד (=ראשון) – וכ"פ הב"ח ורש"ל בתשו' סי"ח כ' שהורה לש"ץ ליטול ולנענע קודם הלל ובשעת הלל אבל אחרים לא יטלו דחיישי' שיבוא ליטול ג"כ בשנה אחרת ולברך עכ"ל".

וכן בביאור הגר"א (או"ח סי' תרנא סי"ב): "אבל נוטלן כו'. ממ"ש לא יביא פריש כו' משמע אבל הלולב נוטלו וגם לחורבה ליכא למיחש דד' מינין זיל קרי בי רב הוא".

ו. לקיחה תמה של היום השני

הראשונים והאחרונים שדנו מה לעשות כשחסר מין אחד הביאו שיטה נוספת להקל מן היום השני של סוכות והלאה.

כתב תוספות (מנחות כז ע"א): "ולקחתם לקיחה תמה – י"מ דביום ב' סגי בחד מד' מינים ומברך על נטילת לולב כמו אתרוג דשרי חסר ולא בעינן תמות אלא ביום ראשון ולדבריהם ביום שני תיסגי שיטול האחד בשביל כולם, וליתא דבסוף לולב הגזול (סוכה מא:) ובריש לולב וערבה (שם מג.) דרשינן מולקחתם לקיחה לכל אחד ואחד מדכתיב ולקחתם לשון רבים ולא כתיב ולקחת אלא כי היכי דעיקר לקיחה קיימא אכולהו יומי הוא הדין לקיחה תמה דבעי לקיחת ד' מינים אכולהו יומי ולקיחת כל אחד ואחד אבל תמות של עצמן וכן לכם למעוטי שאול וגזול לא בעי אלא ביום ראשון, מ"ר".

היינו יש דעה בראשונים שכשם שחיוב לקיחה תמה בכל מין בפני עצמו הוא רק ביום הראשון, הוא הדין לגבי חיוב נטילת כל המינים הוא רק ביום הראשון. ונראה שלשיטתם כן תקנו חכמים בשאר הימים שהנטילה מדרבנן. תוספות חולקים ומחלקים בין לקיחה תמה בכל מין ומין לבין לקיחה תמה בלקיחת כל המינים.

אולם יש מן הראשונים שכתבו כן.

הראבי"ה (ח"ב, הלכות לולב סי' תרצז) מביא: "ושוב [מצאתי תשובה] שהשיב רבי יעקב מאורלייניש זצ"ל וזה לשונו כמה שנים קודם מעשה אמרתי דמי שאין לו אתרוג שיטול שאר מינים ויברך, [דארבעת] מינים לא מעכבין זה את זה אלא ביום טוב , מידי דהוי אאתרוג חסר, אם [יכול] לא מעכבי. ורפיא בידי אם בשאר ימים [יכול] אחד להוציא את חבירו ולא יהא צריך לקיחה לכל אחד ואחד ולרבי יהודה אם צריך לאגוד. והא דאמרינן בהקומץ רבה לא שנו אלא שאין לו אבל יש לו [אין] מעכבין לא ידעתי לפרש, שאין מעכבין לא הוי דומיא דמעכבין, דאין מעכבין הוא מאגד. ואין נראה לי מה שדומה לו אין לו אתרוג לאתרוג חסר, דארבעה מינים מיהו איתנהו".

וכך כתב האור זרוע (ח"ב הל' סוכה, סי' שח): "השיב ה"ר יעקב דאורלינש זצ"ל דמי שאין לו אתרוג שיטול שאר מינין ויברך ביום טוב שני דשאר מינין לא מעכבי זה את זה אלא ביום טוב ראשון מידי דהוה אאתרוג חסר. ואין נראה למורי רבי' אב"י העזרי דשאני התם דאע"ג דאתרוג חסר ארבעה מינין מיהא איכא. ואני המחבר נראה בעיני הלכה למעשה כדבריו שהרי דרשינן ולקחתם לכם לקיחה תמה [למעוטי אתרוג חסר ודרשינן נמי ולקחתם לקיחה תמה] לארבעת מינין שמעכבין זא"ז. הלכך כי היכא דלקיחה תמה הפוסלת אתרוג חסר דוקא ביום טוב ראשון ה"נ לקיחה תמה המעכבת בד' מינין דוקא ביום ראשון וכן הלכה".

והביא דבריו בהגהות אשרי (סוכה פ"ג סי' יד הגהה ג): "ודוקא ביום טוב ראשון אבל ביום טוב שני אין מעכב ואפילו אין לו אתרוג יטול שאר מינין ויברך שהרי דרשינן ולקחתם לקיחה תמה למעוטי חסר ודרשינן נמי לארבעה מינין שמעכבין זה את זה, הלכך כי היכי דלקיחה תמה פוסל אתרוג חסר דוקא ביום טוב ראשון ה"נ לקיחה תמה המעכב בארבעת מינין דוקא ביום טוב ראשון וכן הלכה. מא"ז".

וכך הב"י (סי' תרנא) הביא שיטה זו. ומשלים מתשובת מהרי"ל שהבאנו לעיל: "ומצאתי בתשובת מהרי"ל (סי' קיב) דמי שאין לו אתרוג יטול שאר המינים ולא יברך אף על גב דאור זרוע (שם) מסיק דיברך דולקחתם דמיניה דרשינן לארבעה מינים שמעכבין זה את זה בראשון דוקא הוא משום דהרא"ש (סי' ג) סותר אותה סברא דאם כן האי דילפינן מלכם שתהא לקיחה לכל אחד ואחד שמא נמי דוקא בראשון אלא מסיק הרא"ש (שם) דמילתא דתליא בעיקר המצוה כגון לכל אחד ואחד וכן דבעינן ארבעה מינים התקינו רבנן כולי יומי זכר למקדש הילכך הואיל ופלוגתא דרבוותא אמינא מספיקא דאין לברך ואפילו ביום טוב שני אמינא ליטול השלשה מינים אף על גב דהרא"ש (שם) כתב כל דפסול ביום טוב ראשון פסול לדידן בשני ואם כן כיון דמעכב ביום טוב ראשון ניחוש ביום טוב שני לזילותא כמו בשמיני עצרת דלא שקילנא לולב משום זלזול אף על גב דספק שביעי הוא אפילו הכי אמינא ליטלו כמ"ש רבותינו בשאול וחסר דכשר ביום טוב שני וזלזול לא שייך הכא דדוקא בשמיני עצרת דאם שמיני הוא הוי לולב מוקצה אבל ביום טוב שני אפילו אי הוי יום ראשון מכל מקום לאו מוקצה הוא דמצות היום בארבעה מינים ונהי דאין לו כולם מכל מקום חזו למי שיש לו אתרוג".

וכאמור השולחן ערוך (או"ח סי' תרנא סי"ב) פסק: "ד' מינים הללו מעכבין זה את זה שאם חסר לו אחד מהם לא יברך על השאר, אבל נוטלן לזכר בעלמא, (בין ביום א' בין בשאר ימים) (הרא"ש ורבינו ירוחם נ"ח ח"ג מהרי"ק שורש מ"א)". ונראה שהדגשת הרמ"א בין ביום א' הוא להוציא מדעת הר"י דאורלינש והאו"ז.

וכך העיר בביאור הגר"א: "בין כו'. דלא כדעת הג"א שם ד"ה ודוקא כו' שאמר דחסר ילפינן מולקחתם לקיחה תמה וכן הד' מינין שמעכבין זא"ז וכי היכי דחסר כשר בשאר ימים ה"ה דאין מעכבין זא"ז וע' תוס' שם בר"פ ד"ה בעינן הדר כו' לכך נראה כו' ובתוס' דמנחות כ"ז א' ד"ה ולקחתם כו' ובסוכה ל"ד ב' ד"ה שתהא כו'".

והמשנה ברורה (ס"ק נא) כתב: "בין בשאר ימים – הנה רש"ל בתשו' כתב דהורה לש"ץ ליטול ולנענע קודם הלל ובשעת הלל [בלא ברכה]. אבל אחרים לא יטלו כלל דחיישינן שיבואו ליטול ג"כ בשנה אחרת ולברך. אבל בא"ר חולק ע"ז ודעתו דאחרים יוכלו ג"כ ליטלו ולנענע בו כמו הש"ץ ואדרבה אם לא יטלו כלל רק הש"ץ יוכל לצאת מכשול לשנה הבאה דיסמכו על הש"ץ ולא יקחו כלל וכן מסתימת המחבר והרב משמע ג"כ דכל יחיד ויחיד יכול ליטלו לזכר בעלמא".

ובביאור הלכה הוסיף: "אבל נוטלן לזכר בעלמא – וצריך ליזהר שלא יכוין לשם מצוה דיש בזה משום בל תגרע כמו שכתב הט"ז בסקי"ז ובאמת כן הוא מפורש בהדיא בספרי ראה עי"ש. אכן מה שכתב הט"ז דבר חדש דאפילו בעת שהוא נוטלו להלולב אחר שכבר קיים המצוה ורק משום חבוב מצוה בעלמא גם אז יזהר ליקח דוקא כל הד' מינים שלא לגרוע ממנו ולא להוסיף עליו כדי שלא יעבור על בל תוסיף ובל תגרע השיגו עליו כל האחרונים [הא"ר והחמד משה והנהר שלום ומטה יהודא] ודעתם כיון שכבר קיים המצוה אין שייך בזה בל תוסיף ובל תגרע".

מסקנות למעשה

לגבי החלפת הערבות – אם הרגישו ביום הראשון, יקנו זה לזה את שלו ואז יגביה כל אחד את שלו עם שאר המינים ויברך על נטילת ערבה ושהחיינו. אם הרגישו רק למחרת יברך כל אחד על ארבעת המינים כרגיל (על נטילת לולב) ושהחיינו. לגבי אתרוג קלברי' מלכתחילה יכול להגביה את האתרוג בלבד מצד הידור מצוה.