חבל נחלתו יב יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · יב · יט · >>

סימן יט

מילת יוצא דופן ביום טוב

שאלה

תינוק נולד בניתוח קיסרי ('יוצא דופן') ביום ראשון של סוכות, האם מותר למולו בשמיני עצרת, אם המקרה היה קורה בחו"ל האם מותר היה למולו ביו"ט שני של גלויות?

א. מילה ביו"ט רק בזמנה

במסכת שבת (קלב ע"ב): "תנו רבנן: מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה. יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה בלבד".

ובדף קלג (ע"א): "אמר מר: יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה בלבד. מנא הני מילי? – אמר חזקיה, וכן תנא דבי חזקיה: אמר קרא (שמות יב) לא תותירו ממנו עד בקר שאין תלמוד לומר עד בקר. מה תלמוד לומר עד בקר – בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפתו. אביי אמר: אמר קרא (במדבר כח) עלת שבת בשבתו – ולא עולת חול בשבת, ולא עולת חול ביום טוב. רבא אמר: אמר קרא (שמות יב) הוא לבדו יעשה לכם, הוא – ולא מכשירין, לבדו – ולא מילה שלא בזמנה, דאתיא מקל וחומר. רב אשי אמר: שבתון עשה הוא, והוה ליה יום טוב עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה".

ופרש רש"י:

"שאין תלמוד לומר עד בקר – תניינא, והנותר ממנו עד בקר, דמצי למכתב והנותר באש תשרפו אלא אשריפה קאי, והכי קאמר: והנותר ממנו בזמן שאסרתי לך, דהיינו בקר ראשון, כשיבא בקר שני שהוא חולו של מועד – תשרפו, אבל ביום טוב – לא, אלמא: מידי דחול לא עבדינן ביום טוב, ופסח קרבן ארבעה עשר בניסן הוא, שהוא חול, ומילה שלא בזמנה נמי מידי דחול הוא, דבשבת זו לא היה זמנה".

"ולא עולת חול ביום טוב – אברי תמיד של ערב יום טוב אין קרבין ביום טוב, ומילה שלא בזמנה נמי כעולת חול ביום טוב דמי".

"דאתיא בקל וחומר – שתדחה; ומה צרעת שדוחה עבודה – מילה שלא בזמנה דוחה אותה, כדאמרינן לעיל, שבת שנדחית מפני עבודה, אינו דין שמילה שלא בזמנה דוחה אותה – להכי איצטריך לבדו".

"ואין עשה – דמילה דוחה לא תעשה ועשה, אבל בזמנה, איתרבי מביום אפילו בשבת".

וכן רש"י (שבת קלב ע"א) כתב: "ואנן אמרינן לקמן דאפילו יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה".

וכן פרש הרמב"ם על המשנה (שבת פי"ט מ"ה): "ומילה שלא בזמנה אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב, לפי שהמילה מצות עשה ויום טוב עשה ולא תעשה, שהרי צונו לשבות בו והוא אמרו שבתון, והזהיר מלעשות בו מלאכה, וכלל הוא אצלינו לא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה".

וכך פסק הרמב"ם (הל' מילה פ"א ה"ט): "מילה בזמנה דוחה את השבת, ושלא בזמנה אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב".

וכן הטור (יו"ד סי' רסו) כתב: "ושבת וי"ט אינו דוחה אלא בזמנה אבל שלא בזמנה כגון שלא נימול ביום ח' מפני חולי התינוק או דבר אחר שעיכבו אין מלין אותו בשבת".

וכך פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' רסו ס"ב): "מילה דוחה יום טוב ושבת, בזמנה. אבל שלא בזמנה, אינה דוחה".

וכן פסק השולחן ערוך באורח חיים (סי' שלא ס"ד): "מילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת".

כתב הרשב"א (שבת קלג ע"א): "לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בקל וחומר. איכא גירסאות דמסיימי בה בהכין ומה צרעת שאינו נדחה מפני צורך הדיוט נדחה מפני מילה שלא בזמנה, יום טוב שנדחה מפני צורך הדיוט כגון שחיטה ובישול אינו דין שתהא מילה שלא בזמנה דוחה אותו, והיא גירסת קצת גדולי הראשונים וכתובה היא בספר המאור, ואינה מחוורת בעיני דשחיטה ובישול אינו צורך הדיוט גרידא כקציצת בהרת אלא צורך מצוה, ושמחת יום טוב עשה הוא דכתיב ושמחת בחגך, ולא גרסינן ליה כלל ואינה ברוב הספרים, גם רש"י ז"ל אינו גורס כן"...

היינו, היתה גירסא בחלק מספרי הראשונים שהמיעוט – 'לבדו' נצרך, משום הו"א: שהרי צרעת דוחה לצרכי הדיוט (סתם קציצת בהרת) ואין קוצצים בסתמא. ומילה שלא בזמנה עדיפה על צרעת וקוצצים את הנתק לצורך מילה. וצרכי הדיוט שלא נדחו מפני צרעת, עדיפים על יו"ט ושוחטים ומבשלים ביו"ט. וא"כ מילה שלא בזמנה שעדיפה על צרעת תהא עדיפה אף על יו"ט. והרשב"א דוחה שאין הו"א כזו משום שצרכי הדיוט של קציצת נתק אינם כצרכי הדיוט של יו"ט שהם לצורך מצוה וא"כ כל הק"ו נופל.

ב. המילות הנדחות

השו"ע (יו"ד סימן רסב סעי' ב-ד) פסק:

"חולה אין מלין אותו עד שיבריא, וממתינים לו מעת שנתרפא מחליו שבעה ימים מעת לעת, ואז מלין אותו"... היינו חולה תמיד מילתו דחויה.

"אנדרוגינוס ומי שיש לו שתי ערלות ויוצא דופן, נימולים לשמונה"... ולכאורה אין במילתם דחייה.

"נולד בין השמשות, מונים לו מהלילה ונימול לתשיעי, שהוא ספק שמיני"... ומילתו דחויה משום ספק.

עוד פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' רסו ס"י): "קטן שנולד כשהוא מהול, ומי שיש לו שתי ערלות, ואנדרוגינוס, ויוצא דופן, ויליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה, אף על פי שנימולים לשמונה אינם דוחים את השבת". וכ"כ הרמב"ם (הל' מילה פ"א ה"ז).

היינו נולד מהול, בעל שתי ערלות, אנרוגינוס, יוצא דופן, ויליד בית שאמו לא היתה גיורת בעת לידתו – כל אלה אף שחיוב מילתם מלכתחילה ביום השמיני – התורה מיעטה שמילתם אינה דוחה שבת והרי הם כמילה שלא בזמנה שאינה דוחה שבת ויום טוב.

עולה שיש לחלק בתוך המקרים של מילות שלא בזמנן. יש מילות שלא בזמנן שמלכתחילה צריכות להיות ביום השמיני ואעפ"כ אינן דוחות שבת ויו"ט. וישנן מילות שלא בזמנן שנדחות בגלל מחלת התינוק ובהן המילה אינה אף פעם בשמיני.

ההבחנה בין מילות שלא בזמנן קיימת אף במשנה (שבת פי"ט מ"ה): "קטן נמול לשמונה לתשעה ולעשרה ולאחד עשר ולשנים עשר לא פחות ולא יותר. הא כיצד? כדרכו – לשמונה, נולד לבין השמשות – נמול לתשעה (=אף בחול), בין השמשות של ערב שבת – נמול לעשרה, יום טוב לאחר השבת – נמול לאחד עשר, שני ימים טובים של ראש השנה – נמול לשנים עשר. קטן החולה אין מוהלין אותו עד שיבריא".

עפ"י משנה זו ניתן לומר שאף יוצא דופן נימול לשמונה עד אחד עשר. ומילתו נדחית אם חלה בימים שהמילה כרוכה בהם באיסורים אשר לא הותרו לצורך המילה, כמובא בלימוד הגמרא לעיל.

פסק הרמב"ם (הל' מילה פ"א הי"א): "קטן שנולד כשהוא מהול, ומי שנולד בחדש השמיני לעבורו קודם שתגמר ברייתו שהוא כנפל מפני שאינו חי, ויוצא דופן ואנדרוגינוס ומי שיש לו שתי ערלות אין דוחין את השבת אלא נימולין באחד בשבת שהוא יום תשיעי שלהן".

וכך פסק השו"ע (או"ח סי' שלא ס"ה): "אנדרוגינוס ונולד בין השמשות ונולד כשהוא מהול ויוצא דופן וכותית שילדה ואח"כ נתגיירה ומי שיש לו שתי ערלות אין מילתן דוחה שבת".

ובאר המשנה ברורה (ס"ק יח) שהמנויים בהלכה זו אין דוחים שבת משום ספק במילתם – "חוץ מיוצא דופן וא"י שילדה התם הטעם משום דאין טמאים בטומאת לידה ולכמה תנאי בעינן כסדר האמור בפרשת תזריע דאשה כשהיא טמאה לידה בנה נמול לשמונה".

החזו"א (יו"ד סי' קנד, ד) הזהיר: "יו"ד סי' רס"ו ס"י קטן כו' ויוצא דופן כו' אע"פ שנימולים לשמונה אינם דוחים את השבת, כעת יוצא דופן מצוי מאד וקורין אותו קייז"ר שני"ט (=ניתוח קיסרי), ויש להזהיר את המוהלים שלא ימולו אותם בשבת". (וכן במכתב בסוף חלק או"ח).

ג. מילה ביום טוב שני של גלויות

הרמב"ם (הל' מילה פ"א הט"ו) פסק: "הוציא העובר ראשו חוץ למעי אמו בין השמשות אף על פי שלא יצא כולו אלא בלילי שבת אין מלין אותו בשבת, וכל מי שאינו דוחה את השבת אינו דוחה את יום טוב ראשון ודוחה את יום טוב שני, ובשני ימים טובים של ראש השנה אינו דוחה לא את הראשון ולא את השני, וכן מילה שלא בזמנה אינה דוחה את שני ימים טובים של ראש השנה".

היינו, מילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט שחייבים בו מן התורה, ולא יו"ט שני של ר"ה, אבל דוחה יו"ט שני של גלויות.

את החילוק בין יו"ט שני של ר"ה ליו"ט שני של גלויות מסביר הרמב"ם בפה"מ (שבת פי"ט מ"ה): "ועוד כלל אצלינו בשני ימים טובים של ראש השנה בלבד שהם קדושה אחת, ויתבאר בכמה מקומות שעשו אותם כיום אחד".

וכך כתב הריטב"א (שבת קלב ע"ב): "ת"ר מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה. לח' ימים. ובין שלא בזמנה. לאחר ח' ימים. יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה. כדנפקא לן לקמן מקראי, ופסק הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' מילה הט"ו) דוקא יום טוב ראשון אבל יום טוב שני דוחה מילה שלא בזמנה כדאמרינן גבי מת (ביצה ו' א') יום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן, והר"ח פירש דאין לך אלא מה שאמרו חכמים דוקא מת משום כבוד הבריות אבל מילה שלא בזמנה לא".

היינו, החולק על הרמב"ם הוא רבנו חננאל שסובר שאין ללמוד מקבורת מת לשאר מצוות אפילו הן מן התורה ולכן לדעת ר"ח נדחית אף מיום שני של גלויות.

הרא"ש הסכים עם הר"ח (שו"ת הרא"ש כלל כו סי' ה) וז"ל: "מילה שלא בזמנה, אינה דוחה יום טוב שני של גליות. והא דקתני בפרק ר"א דמילה (קלז): שני ימים טובים של ר"ה, נימול לי"ב; ה"ה ביום טוב של גליות, אלא שהמשנה נשנית בארץ ישראל. דדוקא גבי מת התירו לדחות יום טוב שני, והתירו אפילו ביום טוב שני של ר"ה ראש השנה; אבל במילה שכבר עבר זמנה, לא התירו לדחות יום טוב שני בשבילה".

הרא"ש מתרץ את המשנה שהיא נשנתה בא"י ובה רק בר"ה יש יו"ט שני. וכמו"כ מראה שלגבי מת התירו אף יו"ט שני של ר"ה, כאשר לגבי מילה שלא בזמנה ודאי לא התירו בר"ה, ומכאן שאף לגבי מילה שלא בזמנה ה"ה ליו"ט שני של ר"ה.

ובמהרי"ל (מנהגים, הל' מילה, יא) כתוב: "...[אמר מהר"י סג"ל דאיתא בתשובה באשר"י מילה שלא בזמנה אינה דוחה גם יום טוב שני]".

ובהגהות מיימוניות (הל' מילה פ"א הל' טו אות י) הביא עוד חולקים וז"ל: "אבל יום טוב שני של גליות דוחה וכן פסק בס"ה כדמוכח פרק רבי אליעזר. [כתב הטור על לשון זה ז"ל וא"א ז"ל כתב בתשובה דמילה שלא בזמנה אינה דוחה אפילו יום טוב שני של גליות ע"כ]".

וכך באר הבית יוסף (יו"ד סי' רסו, ח) "ומ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות מילה (הט"ו) שדוחה יום טוב שני של גליות טעמו מדלא אשכח תנא נימול לי"ב אלא דוקא בשני ימים טובים של ראש השנה, אבל הרא"ש כתב בתשובה כלל כ"ו (סי' ה) דדוקא גבי מת התירו לדחות יום טוב שני והתירו אפילו ביום טוב שני של ראש השנה (ביצה ו.) אבל במילה שכבר עבר זמנה לא התירו לדחות יום טוב שני בשבילה וממתניתין דלא אשכח נימול לשנים עשר אלא בשני ימים טובים של ראש השנה אין ראיה דמתניתין נשנית בארץ ישראל".

אולם התשב"ץ הסיק והסביר אחרת (שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' רפד) וז"ל: "וכ' רש"י ז"ל שם דדוקא נקט ב' י"ט של ר"ה דבזמן לחם הפנים לא היו שם ב' י"ט של גליות, ונר' מדבריו שאם הי' אפשר שיהי' ב' י"ט של גליות כמו שאין דוחה י"ט א' כך אינו דוחה י"ט ב'. ולמדנו מדבריו כי מה ששנינו בפרק המילה (קל"ז ע"א) יש נימול לח' ויש נימול לט' ולעשרה ולי"א אם חל ר"ה יום א' ויום ב' לדידהו דמיקלע דה"ה ב' י"ט של גליות אלא דתנא דנקט ב' י"ט של ר"ה תנא דירושלמי הוא דלית להו ב' י"ט של גליו'. ובזמן שמקדשין ע"פ הראיי' מיתנייא מתניתין דאלו בזמן הזה לא משכחת לה בשני י"ט של ר"ה דאין תשרי חל יום א' דקי"ל לא אד"ו ראש אלא ודאי בזמן שמקדשין ע"פ הראיי' מיתניא דלית להו ב' י"ט של גליות ומש"ה נקט ב' ימי' של ר"ה וסרכא דמתניתין דמנחו' דנקט ב' י"ט של ר"ה בדוקא נקט הכא נמי וה"ה לדידן דאית לן ב' י"ט של גליות כי היכי דלא דחייא ספק מילה י"ט שני של ר"ה ה"ה י"ט ב' של גליות. והרמב"ם ז"ל (פ"א מה' מיל' הט"ו) תפס לשון המשנה כפשט' שאין ספק מיל' דוחה י"ט ב' של ר"ה אבל י"ט ב' של גליות דוחה וכ"כ בס' המצות הגדול ונרא' כי בלא השגח' כתב כן. וראיתי בס' יורה דיעה (סי' רס"ו) שהרא"ש ז"ל כתב בתשוב' שאינה דוחה י"ט ב' של גליות ולא פירש לנו טעמו ונרא' שמטעם זה אמר' הרא"ש ז"ל וראוי לסמוך עליו כ"ש להחמיר ולפי שהוא דבר נוהג תדיר כתבתי זה".

כך פסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' רסו ס"ח): "מי שנולד בין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה, מונין מן הלילה ונימול לתשיעי, שהוא ספק שמיני. ואם נולד ערב שבת בין השמשות, אינו דוחה את השבת, שאין דוחין את השבת מספק. וכן אינו דוחה יום טוב מספק, ואפילו יום טוב שני של גליות (טור ר"ס זה בשם תשובת רא"ש והיא בכלל כ"ו)"... ופסק השו"ע כרא"ש.

והעיר על כך הש"ך (יו"ד סי' רסו ס"ק ח): "ואפילו י"ט שני של גליות – ולפעד"נ עיקר כהרמב"ם דדוחה י"ט שני של גליות דכן הוא ג"כ דעת הסמ"ג עשין כ"ח ד' קט"ו והכל בו סימן ע"ג וכן נראה דעת הברטנורה שפירש שני י"ט של ר"ה דקדושה אחת הן וכתב רמב"ם וסייעתו שם דה"ה כל שאר הדברים שאינם דוחין שבת דוחין את י"ט שני דגליות".

בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק או"ח סי' ל) השיג על הב"י שהכריע במילת ספיקות שלא כרמב"ם, והרי מי שמילתו בספק שמיני ביו"ט שני הוי ספק ספיקא לקולא. אמנם לגבי יוצא דופן המילה תמיד שלא בזמנה ואינה דוחה יו"ט. ומוסיף הנו"ב: "ובגוף הדין שנחלקו הרמב"ם והרא"ש במילה ודאי שלא בזמנה דלהרמב"ם דוחה יום טוב שני ולהרא"ש אינו דוחה, נראין דברי הרא"ש דמה סברא יש להקל בשאר ימים טובים יותר מר"ה מה שאינו תלוי ביומא אריכתא, והרמב"ם בפירוש המשנה שם פרק ר"א דמילה באמת כתב שבר"ה נימול לשנים עשר לפי שהוא יומא אריכתא ולענ"ד צ"ע. והרא"ש בתשובה שפיר השיב שהרי לענין מת שהקילו הקילו גם ביום טוב שני של ר"ה וא"כ גם לענין מילה אם היו מקילים בשל גליות היו מקילים גם בר"ה. ואעפ"י שנראין דברי הרא"ש מ"מ מי שרוצה לסמוך על הש"ך שהכריע כהרמב"ם וסמ"ג להקל ביום טוב של גליות אין מוחין בידו והנלע"ד כתבתי. והנה שבגוף הדבר שהתיר הרמב"ם בשאר יום טוב של גליות עיקר טעמו ממה דאמר שם במשנה בפרק ר"א דמילה שני י"ט של ר"ה נימול לי"ב, א"כ חזינן שדקדק התנא לומר שני יום טוב של ר"ה והרא"ש בתשובה דחה הוכחה זו וכתב לפי שתנא דמתניתין הי' בארץ ישראל לכך נקט של ר"ה. ואני אמרתי עוד טעם דהתנא נקט של ר"ה לרבותא אף שהוא מלתא דלא שכיחא שיהיה אלול מעוברת אפ"ה לא שרינן מילה שלא בזמנה וק"ו בשני י"ט של פסח. ואמנם רש"י בפ"ב דערכין במשנה דאין קטן נימול פחות מח' ולא יותר על י"ב, פירש ג"כ אם חלו שני ימים של ר"ה וכו'. א"כ חזינן גם רש"י נוטה לדעת הרמב"ם וא"כ הסומך עליהם להקל לא הפסיד". ונראה שהנו"ב לא הכריע כרמב"ם או כרא"ש.

וכך הסביר בחי' נחל איתן (הל' מילה פ"א הט"ו) את שיטת הרמב"ם: "מילה שלא בזמנה אינה דוחה שני ימים טובים של ראש השנה. משמע דיו"ט שני של גליות מילה שלא בזמנה דוחה אותו. וכ"כ בהדיא בהגה"ת מרדכי דפ' ר' אליעזר דמילה וכן דעת שארי פוסקים שהביא הש"ך ביו"ד סי' רס"ו ופסק כן. ודע דמשמע מדברי הרא"ש בתשובה שהוקשה לו מהא דגבי מת הקילו גם ביום טוב שני של ר"ה וא"כ גם לעניין מילה אם היו מקילים בשל גליות היו מקילים גם בר"ה והחזיק אחריו גם בתשובת נודע ביהודה חלק או"ח סי' ל'. והוסיף להקשות על דברי רבינו דמה סברא יש להקל בשאר יום טוב יותר מר"ה מה שאינו תלוי ביומא אריכתא ור"ה דחמיר משאר יום טוב הוא רק לעניין יומא אריכתא. אבל עכ"פ יום טוב שני ספק הוא ע"כ. ולק"מ דרבינו אזיל לטעמיה שכתב בסוף פ' י' מהל' אבל שאין יום טוב שני דרבנן דוחה עשה דאורייתא אבל יום טוב שני של ר"ה דוחה עשה דאורייתא מפני שהוא כיום ארוך. וכתב הכ"מ דאורייתא ע"כ. ומשו"ה ה"נ גבי עשה דמילה שלא בזמנה יום טוב שני של ר"ה דוחה אותה. משא"כ יום טוב שני של גליות אין דוחה עשה דמילה. ואף על פי שאפשר למול למחר מקרי שפיר דחייה כמ"ש הפר"ח בהל' יום טוב ולא העמידו דבריהם של יום טוב שני במקום עשה דמילה שלא בזמנה כמו שלא העמידו במקום עשה דאבילות. ואף על גב דמילה הוא שב ואל תעשה וכה"ג יש כח ביד חכמים וכו' הכא שאני כמו שיתבאר בהל' חמץ. והא דגבי מת הקילו גם ביום טוב שני של ר"ה. דכבוד הבריות שאני דגדול כבוד הבריות".

הפתחי תשובה (יו"ד סי' רסו ס"ק ז) הביא את דברי הנו"ב והסיק מדבריו שהכריע כרא"ש. ומוסיף: "ועיין בתשובת חתם סופר סי' ר"נ שהאריך בענין זה והעלה בהחלט להחמיר כהרא"ש. וכהסכמת התשב"ץ ח"ג סי' רפ"ד שראה דברי הרמב"ם וסמ"ג והסכים עם הרא"ש. והש"ך לא ראה אותה תשובה וכל היכא שדברי הראשונים נעלמו מעיני האחרונים הלכה כראשונים".

וכך כתב בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא א ח"א סי' קכט): "והנה אף שבחבורי יד שאול סימן רס"ו הבאתי דברי הרשב"א והריטב"א יבמות דף מ"ו דמתירין ביום טוב של גליות דהיינו יום השני של גליות למול אף בעבר זמנו בודאי מ"מ לא מלאני לבי במה שאירע בשנת תרט"ו ביום טוב אחרון של פסח שהי' מילה שלא בזמנה שהיה התינוק חלוש ולא הי' ראוי למול ולא מלאני לבי כיון דהתשב"ץ החזיק בדברי הרא"ש ובפרט שדברי הש"ך דחיתי היטב ביד שאול שם, ובשו"ת חתם סופר גם כן לא רצה להקל, ובסידור הגאון מליסא ז"ל כתב בפשיטות להתיר במילה שלא בזמנה ביום טוב שני של גליות ותמהני דכתב כך בפשיטות נגד הש"ע ואף שהש"ך הכריע כהרמב"ם באמת גם הנו"ב סימן ל בזה שהוא ודאי שלא בזמנו לא מלאו לבו להקל כי אם מי שרוצה לסמוך על הש"ך אין הפסד אבל לא סמך על זה ודו"ק".

וכך ענה בתשובות והנהגות (כרך א סי' תקצד):

"שאלה: תינוק שנולד יוצא דופן (קייסר שניט) האם למולו ביום טוב שני?"

"הנה בנולד בין השמשות האם נימול ביום טוב שני, מדברי המחבר ביו"ד סי' רס"ו סעיף ח' נראה דלא דחי, אבל ע"ש בחידושי הגרע"א ובפ"ת שהביאו דברי הפוסקים שמילתו דוחה יום טוב שני, ע"ש. ולע"ד נראה שבנידון דידן עדיף ומותר למולו, שבחידושי הגר"ח מבריסק זצ"ל על הרמב"ם מסביר שיוצא דופן בודאי במצות שמיני, [שבפרשת לך לך] רק אינו בפרשת דחיית שבת [המבואר בתזריע], וכיון שבודאי זמנה ביום טוב שני דוקא, ועוד דהדין שיוצא דופן אינו נימול בשבת הוא רק מספק, ולכן אפשר דעדיף ולכו"ע דוחה יום טוב שני, והיינו מפני שלדעת הרמב"ם אפילו בודאי שלא בזמנה דוחה יום טוב שני, (וכ"פ הש"ך שם בסק"ח וע' נוב"י ס' ל'), וכ"ש בספק זמנה, ואף אם לא דחי גם ספק שלא בזמנה, היינו מפני שהמצוה קיל שאולי לא צריך שמיני, אבל יוצא דופן יש לו דין שמיני רק לא דחי שבת ויו"ט אפשר שראוי לדחות יום טוב שני ככל ערל.

"ומיהו ביום טוב שני של ר"ה מחמירים גם בזה, שקדושה אחת היא ואתי לזלזולי ואין לחלק להקל בשני מבראשון, משא"כ בשאר ימים טובים דגליות הקילו בכמה דברים, וראוי גם בזה להקל, ועדיין צ"ב".

ובשו"ת יביע אומר (ח"ח, יו"ד סי' כג ד"ה א) מסיק למול ביו"ט שני מילה שלא בזמנה והביא חבל ראשונים התומכים בכך.

ד. מילה שלא בזמנה ע"י מוהל החייב ביו"ט שני

במקרה שארע אצלנו היה מוהל שהגיע מחו"ל לא"י לחג וחייב ביו"ט שני של גלויות. התינוק חייב במילה באסרו חג שהוא יום חול לתושבי ארץ ישראל וחשבתי מה היה הדין אם לא היה מוהל אחר מא"י שיכול למול, האם הוא צריך למול ביו"ט שני שלו שהוא חול לשאר אנשי המקום, השאלה כמובן עולה למי שאינו נוהג כרמב"ם אלא כרא"ש שמילה שלא בזמנה אסורה ביו"ט שש"ג.

כתב בשערי תשובה (או"ח סי' תצו): "ע' בחכם צבי סי' קס"ז שכתב דבני ח"ל העולים לא"י דרך עראי צריכים הם להתנהג כאחד מבני א"י התושבים דלא שייך בזה חומרי המקום שיצא משם לא מיבעיא בתפילות וברכות וס"ת שאינם אומרים בעצם אלא אפילו במלאכה מותרים כיון שאילו באו ממקום החומרא למקום הקולא קבעו דירתם בו היו אסורים לנהוג חומרתם כמו שבני א"י אסור להם להוסיף יום א' על הכתוב בתורה אף הבאים מח"ל כ"ז שהיו בא"י אסורים ע"ש. ובנו בשאלת יעב"ץ סימן קס"ח הזכיר דבריו וגמגם בהם דגם בא"י גופא אין איסור אם היו רוצים לעשות ב' ימים משום דלמא אתי לאקלקולי ואם כן אף בעולים דרך עראי חייבים להחמיר כמנהג מקומם כדפשיטא להו לחכמי א"י גופייהו כמ"ש בהלק"ט סי' ד' כו' ע"ש. וכן בברכי יוסף כתב שהמנהג פשוט להיפך ממש מדחכם צבי אלא עושים כמקומם וע' עוד בשאלת יעב"ץ שקרא ערעור על מנהג רבנן קשישאי והבר"י כתב שהפריז על המידה ואין לזוז ממנהג שנהגו ככתוב בדברי האחרונים ע"ש".

עולה שלשיטת החכם צבי הבא מחו"ל לא"י נוהג רק יום אחד. אולם רוב הפוסקים לא סברו כמוהו. וחלקם אף לא הסכימו להסתמך עליו כסניף להיתר. ונראה שכיון שיו"ט שש"ג הוא מנהג ועומדת לפני המוהל (ואין אחר שיכול למול) מצוה מן התורה כנגד מנהג, כאשר לכל יושבי המקום זו מצוה, ולא יו"ט שש"ג, ולכן נראה שקיום המצוה על ידו דוחה את מנהג האיסור לגביו והוא מותר למול. וכסניף ניתן להביא את דעות הפוסקים המתירים מילת ניתוח קיסרי ביו"ט שש"ג. וראיתי שכן הביא בס' פסקי תשובות (ח"ה סי' תצו סע' ל בהערה ) בשם הגרש"ז אויערבך בס' שערי יצחק.