חבל נחלתו יב יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · יב · יח · >>

סימן יח

הדלקת חשמל ביום טוב

שאלה

בבית בישוב 'קפץ' מפסק החשמל ביו"ט. האם מותר להרימו ללא שינוי וללא הסתמכות על קטן או נכרי?

תשובה

א. הרמב"ם פסק בהלכות יום טוב (פ"א ה"ד): "כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה לוקה חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה, לפיכך מותר ביום טוב להוציא קטן או ספר תורה או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות. וכן מותר להבעיר אע"פ שאינו לצורך אכילה, ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה ואפייה ולישה וכיוצא בהן, וכל שאין בהן צורך אכילה אסור כגון כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהן".

והראב"ד השיג: "וכן מותר להבעיר אפילו שאינו צורך אכילה. א"א זהו להחם חמין לרגליו, ולהדליק נר של אבטלה כגון המדליק נר לכבוד בירושלמי (ביצה פ"ה סה"ב) אמרו לא תאסור ולא תשרי".

וכן הטור (או"ח סי' תצה) כתב: "הלכך כל מלאכה האסורה בשבת אסורה בי"ט חוץ ממלאכת אוכל נפש דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, ותנן אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד שמותר בי"ט חוץ מהוצאה והבערה שמתוך שהותרו לצורך אוכל נפש הותרו נמי שלא לצורך ובלבד שיהא בהן צורך קצת"...

ובאר הבית יוסף: "ומ"ש רבינו וחוץ מהוצאה והבערה שמתוך שהותרו לצורך אוכל נפש הותרו נמי שלא לצורך וכו'. בפרק קמא דביצה (יב.) תנן בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים ובית הלל מתירין. ומפרש בגמרא דפליגי במתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, דבית הלל אית להו מתוך ובית שמאי לית להו מתוך ואמרינן תו התם דלבית הלל כי היכי דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הכי נמי אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך: וכן כתב הרמב"ם בפרק א' (יו"ט ה"ד) וכתב הרב המגיד המכוון אצלי בדעת רבינו כך הוא שכל מלאכה שחייבין עליה בשבת ואותה מלאכה היא שלא לצורך אכילה אם עשה אותה ביו"ט לוקה חוץ מן ההוצאה וההבערה שאינו לוקה ואפילו עשאן שלא לצורך אכילה... ואם כן היה מן הדין שיהיו הבערה והוצאה נאסרין כמו כתיבה ואריגה אלא שמתוך שהותרו לצורך אכילה הותרו שלא לצורך. ונראה טעם לשני אלו ההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה ואע"פ שהיא בדברים אחרים אמרינן מתוך וההבערה אע"פ שאינה באוכלין ומשקין כתיב (שמות לה, ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת הוא דאסור הא ביו"ט שרי ודרשו (ירושלמי ביצה פ"ה ה"ג) כן לפי שביום השבת מיותר הוא דהא בשבת מיירי קרא לעיל מיניה וביום השביעי וגו' אבל שאר מלאכות שאינן לצורך אכילה כגון כתיבה והריסה ואריגה ובנין אפילו עשאן לאכילה לוקה, ושאר מלאכות שהן לאכילה כגון שחיטה ואפייה אפילו עשאן שלא לאכילה אינו לוקה כמו שיתבאר בפרק זה (הט"ו) שאם בישל לגוים או לצורך חול אינו לוקה עכ"ל (=המגיד משנה)".

כאמור, לגבי הבערה אין סוגיה מפורשת שכותבת שהותרה הבערה אף שלא לצורך אכילה, והגה"מ (אות א) הביא כראב"ד מירושלמי לגבי נר של בטלה, אולם כל הראשונים מסכימים שהבערה הותרה אף שלא לצורך, ורק ללא צורך כלל כגון להבעיר לצורך נכרי, יש מן הראשונים שסברו שאסור מן התורה ולוקה עליה ככל מלאכה שנעשתה באיסור ביו"ט, ויש מן הראשונים שסברו שכל מלאכת הבערה מותרת מן התורה ואסורה שלא לצורך מדרבנן (ומחלוקתם הובאה במגיד משנה על הלכה ד).

וכ"פ השולחן ערוך (או"ח סי' תצה ס"א): "כל מלאכה האסורה בשבת אסורה ביום טוב, חוץ ממלאכת אוכל נפש, וחוץ מהוצאה והבערה".

עולה שהבערה לכל צרכי ישראל ביום טוב מותרת מן התורה.

ב. בערוך השולחן (או"ח סי' תצה סט"ו) כתב כמקור לדעה זו: "וטעמו נ"ל מדלא מצינו בגמ' סברא זו דמתוך אלא בשני מלאכות אלו וסברא גדולה יש לחלקם מכל המלאכות לעניין יו"ט משום דגם בשבת אף שנכללו בכלל לא תעשה מלאכה מ"מ יש עליהם מקראות בפ"ע דהוצאה ילפינן בשבת ריש הזורק מויצו משה ויעבירו קול במחנה וכמ"ש התוס' ריש שבת [ב'. ד"ה יציאות] דמשום דהוצאה מלאכה גרועה היא לפיכך אם לא היה על זה מקרא מיוחד לא הוה כיילינן ליה בכללא דמלאכות ע"ש ובהבערה יש קרא דלא תבערו ואע"ג דמהך קרא ילפי תנאי אם הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת מ"מ סוף סוף יש עליו מקרא בפ"ע דמשמע דווקא ביום השבת ועוד דכי היכי דלמאן דס"ל דהבערה ללאו יצאת וודאי אין ביו"ט איסור הבערה כיון שאינה בכלליות כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת ועוד דהא מלאכה שבשבת בסקילה הוי ביו"ט בלאו וא"כ הבערה שהיא בשבת בלאו הוי ביו"ט בלא כלום ולכן גם מאן דס"ל לחלק אינה בכלל מלאכות דהא בזה לא נחלקו"...

ובסעיפים הבאים (טז, יז) כתב: "וזה שכתב הרמב"ם על הוצאה להוציא קטן או ס"ת או מפתח וודאי דמן התורה מותר אפילו באבנים ובכל דבר שאינו לצורך כלל כלשיטת רש"י ז"ל אלא שמדרבנן אסור... ולענ"ד נראה דה"פ דזהו ההפרש בין הוצאה והבערה לשארי מלאכת אוכל נפש דהוצאה והבערה מותרים אפילו שלא לצורך אוכל נפש"...

עולה שכמו שהותרה הוצאה ביו"ט, כן הותרה הבערה. וא"כ הותרה הדלקת גפרור ו'יצירת' אש ומן התורה, לפחות לצורך אוכל נפש או שאר צרכי האדם ביו"ט, ואין צורך להשאיר אש דולקת 'ולהעבירה' לחומר הבעירה אתו הוא רוצה לבשל או להדליק ביו"ט.

ג. כל זאת מן התורה, אולם המשנה בביצה (פ"ד מ"ז) שנתה: "אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים".

ובגמרא (ביצה לג ע"ב): "אין מוציאין את האור וכו'. מאי טעמא – משום דקא מוליד ביום טוב".

והרמב"ם (הל' יו"ט פ"ד ה"א) נתן טעם אחר: "שלא הותר ביום טוב אלא להבעיר מאש מצויה, אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב".

והראב"ד השיגו: "ויאמר מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה והוא הטעם שמפרש בגמרא (ביצה לג)".

ובאר המגיד משנה (הל' יו"ט פ"ד ה"א) לאחר שהביא את המשנה בביצה ודברי הרמב"ם והשגת הראב"ד: "ואיני רואה כאן חפץ להשיג, שהרי אין זה כביצה שנולדה שאסורה לפי שאין זה דבר הראוי בעצמו אלא לבשל או לאפות בו. ונראה שאם הוציא שמותר להשתמש בו ולא אסרוהו אלא מפני שלא היה לו להוליד כיון שאפשר לו מבערב. והטעם הזה כתב ג"כ הרשב"א ז"ל וכדברי רבינו".

היינו האיסור עכ"פ מדרבנן ולכן אם המציא אש ביו"ט באיסור מותר להשתמש בה אלא שעבר על דרבנן. וכ"פ בשו"ע (או"ח סי' תקב ס"א).

ד. נראה להסביר את היחס בין ההלכה המתירה להבעיר ביו"ט לבין ההלכה האוסרת המצאת אש, בכך שמן התורה מותר להמציא אש, אבל מדרבנן נאסר או מטעם מוליד או מכיון שניתן להמציאה מערב יו"ט.

וכ"כ בערוך השולחן (או"ח סי' תקב ס"ג): "ונלע"ד דוודאי גם הוא [=רמב"ם] סובר הטעם משום נולד אלא דהוה קשה ליה היאך אפשר לאסור הוצאת אש ביו"ט שהרי כיון שהתורה התירה לאפות ולבשל ביו"ט ואין בישול ואפייה בלא אור וא"כ הרי בהכרח שהתירה התורה לעשות אש ביו"ט ולזה אומר שאין זה הכרח שהתירה מאש מצויה כמו מגחלת ומנר וכיוצא בזה ולא להמציא אור חדש וזהו כמכשירי אוכל נפש מה שיכול לעשות מעיו"ט אסור ביו"ט מן התורה ואף אם זהו כאוכל נפש עצמו מ"מ מדרבנן אסור במה שאפשר מעיו"ט והן אמת דבהבערה אמרינן מתוך כמ"ש שם זהו הכל מאש מצויה אבל מאש שאינו מצוי אסור משום נולד [כנלע"ד]".

ה. מכאן תמיהה גדולה על הט"ז (או"ח סי' תקב ס"ק א) שהסיק שאם המציא אש ביו"ט אסור לבשל בה כיון שאסורה מן התורה וכמו מי שבישל בשבת וז"ל בסוף דבריו: "א"כ הוי דינו [=של המבעיר ביו"ט] כמעשר פירותיו בשבת במזיד או מבשל דאיתא בפ"ב דביצה דף י"ז דבאיסור שבת אפי' דיעבד אסור אלא לענין ע"ת דהיא דרבנן הקילו בדיעבד ואפ"ה ש"מ דמידי דאורייתא אסור אפי' דיעבד ואין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש ולא מכשיריו האסורים, והוה ממש כמו שבת, גם מדברי רמב"ם נ"ל לאיסור שכ' שלא הותר כלל להמציא אש. משמע דהוה כשבת כיון שלא הותר ומשמע מן התורה קאמר ואי מלשון: אין מוציאין, ותרצה ללמוד היתר אם הוא דיעבד כמ"ש מורי חמי ז"ל אין מזה הוכחה דהרי אמרינן אין אופין מי"ט לשבת ואפ"ה מבעיא לן בפ"ב דביצה שם עבר ואפה מאי, ע"כ נלע"ד דלא מבעי' לכתחל' אסור לבשל באותו אש אלא אפי' אם עבר ובישל דהתבשיל אסור כל שהישראל הוציא אש באיסור ודינו כמבשל בשבת". ודבריו קשים, הרי כל המקום לאסור הוצאת ויצירת אש הוא רק כתוספת מדרבנן על היתר התורה להבערה, והרי התורה התירה לגמרי, ואין מקום לומר שלהוציא מן האבנים יחשב כאיסור תורה.

האחרונים העירו על דבריו.

באליה רבה (סי' תקב ס"ק ג) דחה את דבריו: "הט"ז [סק"א] תמה על המגיד [פ"ד ה"א] וש"ע כיון דהוא מכשירי אוכל נפש שאין דוחה יו"ט הוי דינו כמעשר פירותיו במזיד בשבת או מבשל דאפילו דיעבד אסור [ביצה יז ע"א], ואין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ע"כ. ולענ"ד לק"מ, דאין בין וכו' קאי על לכתחילה ולא על עבר, כמ"ש תוס' [ד"ה אין בין] ורש"י במגילה דף ז' [ע"ב ד"ה אין בין]. גם אשתמיטתיה מ"ש ב"י סוף סימן תק"ג בשם הרשב"א [שו"ת ח"ה סימן ח] דדוקא באיסורא דשבת אסרינן למזיד דידהו (והיינו מעשר וטובל אף שהוא דרבנן) אבל ביו"ט כלל לא. גם מה שהקשה על מה שדיקדק הב"ח [ס"א] כתב הטור סתם אין מוציאין ולא כתב דאסור משמע דמותר, הא אמרינן [ביצה שם] אין אופין מיו"ט לשבת ואפילו הכי מבעי בש"ס עבר ואפה מאי ע"כ, לק"מ, דהא פשיט לה דמותר (בים של שלמה בסימן תק"ג) [כמ"ש בסימן תקכ"ג סכ"ג], ועכ"פ הו"ל לטור הכא לפרש דאסור". וכן העיר על דבריו הברכי יוסף (או"ח סי' תקב אות ב).

והפמ"ג (מש"ז סי' תקב ס"ק א ד"ה אין) כתב: "עט"ז. הנה לדעתי קצת כיוון ברש"י ז"ל ביצה ל"ג א' במשנה ואין מוציאין האור דמוליד ובגמרא ע"ב דמוליד בי"ט ולא כתב מפרש בגמ' או כדמפרש בגמרא כדרכו ז"ל כי הגמרא כר"ש בזה דנולד מותר בי"ט ומש"ה אין מוציאין כטעם הר"מ ז"ל פ"ד ה"א שמכשירין מעי"ט ומש"ה זכר מלת בי"ט עלח"מ שם אבל רש"י אע"ג דפוסק שם ד"ה והלכתא כר"ש במוקצה בנולד י"ל סובר כר"י בי"ט (עי' בטור תצ"ה) מש"ה אמר דמוליד לחוד היינו נולד והוסיף וי"ו ואין מוציאין דמישך שייכי כעין חד טעם כמו שאין מגבב בחצר דמוקצה הוא זה נולד ומוקצה ולהר"מ ז"ל אין שייכות להדדי ועא"ר ב' דבשבת המעשר פירותיו אסור דיעבד לא בי"ט יע"ש ואי"ה בתק"ג יבואר בעבר ובישל מי"ט לחול וי"ל התם דרבנן הואיל וכאן בהוציא אש מ"ה הוא להט"ז ובחידושינו ביצה הארכנו דמשמע לכאורה להר"מ ז"ל מכשירין לא קיי"ל כר"י יע"ש וע' בהרע"ב דמי למלאכה שבורא אש בי"ט משמע מדרבנן לא הכנה ונולד רק נראה כמלאכה שבורא אש בי"ט ומלאכה גמורה ליכא דמקיש ברזל על אבן וכדומה ויוצאין ניצוצי אש לאו הבערה והדלקה הוא רק נראה כו' ויהיה הפי' במשנה אין מוציאין מאבן דנראה וכ"ש להדליק ממנו נעורת ממים כו' זה אפשר מ"ה אסור שלא התירה התורה מביום השבת הא י"ט שרי רק מאש מצויה כו' ומה שסיים הר"מ ז"ל שאפשר מעי"ט זה אפילו מאש מצויה אם לא שיש הפסד עצים ובחידושינו הארכנו אין מקומו פה".

וכן בשו"ת ציץ אליעזר (ח"א סי' כ פ"א אות' טז-יז) כתב:

"הט"ז שם כותב לסתור ולהקשות על המ"מ שכותב שאם הוציא האש מותר להשתמש בו, דמ"ש ממעשר פירותיו בשבת במזיד או מבשל שאסור אפילו בדיעבד, ואין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש ולא מכשירין האסורין, והוי ממש כמו שבת, ע"כ.

"והנה מלבד מה שהפוסקים כותבים לסתור עצם הנחתו של הט"ז לאסור מעשר או מבשל ביו"ט, עיין באליהו רבה ובפרי מגדים סק"א. חוץ מזה, גם לפי המובא לעיל אותיות ה' ו' בשם הלח"מ והלבוש, אין הנידון דומה לראיה, דשם במעשר ומבשל נהנה מגוף הדבר, משא"כ כאן שאינו נהנה מעצם גוף הדבר.

"וכן ראיתי בספר מאמר מרדכי על או"ח שמשיג נמי על הט"ז, שהפריז בזה על המדה, ומסיק דנראה פשוט דהתבשיל מותר ומשופרי שופרי קא אכלינן מיניה, ע"ש.

"ובדעת הרמב"ם כותב הט"ז שם לפרש, שיש בכאן איסור דאורייתא, דאע"ג דדומה לאכול נפש אין היתר, כי לא התירה התורה אוכל נפש אלא לתקן מה שיש כבר בעולם אלא שלא היה ראוי לאכילה בלא התיקון. כמו בישול ואפיה, אבל להמציא ולהוליד שיהיה אוכל נפש דהיינו יש מאין לא התירה התורה, אלא דקשה ע"ז א"כ האיך התירה תורה אוכל נפש כיון שא"א בלא אש, לזה תירץ הרמב"ם שהרי אפשר מבערב, ובזה דווקא התירה אוכל נפש, ע"כ, גם מבאר שאפילו אם עבר ובישל התבשיל אסור, ע"ש.

"וכאמור דעת הט"ז בזה יחידאה היא ורוב הפוסקים חולקים על זה ומפרשים בכוונת הרמב"ם כהמגי"ד משנה, עיין גם בביאור הלכה באו"ח שם.

"גם מפשטות לשון הרמב"ם שכותב: שהרי אפשר להמציא אותה מבערב, משמע שעיקר הטעם שאסור להמציא אש הוא מפני שהרי אפשר להמציא אותה האש מבערב, אבל אי לו יצויר שאותה האש היה אי אפשר להמציא מבערב אזי היה מותר להמציא אותו ביו"ט.

"ובר מן דין ובר מן דין, לפירוש הט"ז בדברי הרמב"ם יוצא שהעיקר חסר מן הספר, שלא נרמז כלל בדברי הרמב"ם שקשה לו זאת איך שהתירה תורה אוכל נפש כיון שא"א בלא אש, גם לפי"ז הרי די במה שכותב כבר הרמב"ם מקודם שלא הותר אלא להבעיר מאש מצויה וממילא היינו מבינים כבר מעצמנו שזה שהתירה תורה אוכל נפש הוא להבעיר מאש מצויה, ומה הוא זה שממשיך הרמב"ם תו וכותב: אבל וכו' שהרי אפשר להמציא אותה מבערב, וכי לא ידענו שאפשר להמציא עיקר האש מעיו"ט, ולפי דברי הט"ז היה צריך הרמב"ם לסיים: אבל להמציא אש אסור מפני שהוא מוליד יש מאין, ומדמסיים הרמב"ם בלשון שהרי אפשר להמציא אותה מבערב משמע שסובר שזהו עיקר טעם האיסור ולא משום אוכל נפש".

ו. והברכי יוסף (או"ח סי' תקב אות א) הביא מן הראשונים שהתירו בפירוש להמציא אש בשבת במצבי דחק. וז"ל: "אין מוציאין האש וכו'. טעמא הואיל ואפשר להוציא אש מערב י"ט. ויש מי שדקדק מזה שאם לא היה יכול להמציא אש מערב יום טוב, כגון שהיה במאסר או במדבר, ולא נזדמן לו במה שיוציא עד יום טוב, מותר להוציאו בי"ט, וכן נראה דעת הרב בעל התוספות. ספר בית מועד. הביאו הרב מר זקנינו מהר"א אזולאי זלה"ה בהגהותיו כ"י".

על דברי הברכ"י נשאל הגר"י וייס והוא פוסק שמי שכבה נרו ביו"ט אסור לו להדליק מחדש אש ביו"ט ואפילו אין לו דרך אחרת לבשל או לחמם.

והמהדיר על ברכי יוסף הרב דוד אביטן (הערה א) העיר: "בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' צ"ט כתב לדייק דדוקא כשלא הי"ל אש כלל אבל אם הי"ל ונכבה אסור להדליק שוב, ע"ש. ואינו מוכרח כלל לענ"ד ונקט מדבר וכו' משום דביישוב יכול להשיג אש בקלות מבית חבירו. אבל אם אינו בנמצא שפיר יכול להדליק גם כשהי"ל אש ונכבה".

עולה מדברי בעל הבית מועד שלכתחילה מותר להדליק אש ביו"ט כאשר לא היה באפשרותו (בצורה אובייקטיבית) להוציאה מערב יו"ט, ונראה שה"ה לגבי חיבור לזרם חשמל כאשר קפץ מפסק פחת וכד', כיון שהדלקת חשמל ביו"ט אסורה לרוב הפוסקים מדרבנן, וכיון שהבערה אסורה מדרבנן ביו"ט והדלקת חשמל מדרבנן ויש צורך מרובה והפסד מרובה ושמחת יו"ט ודברי מצוה התלויים בחיבור לזרם החשמל מותר יהיה לחבר מחדש ביו"ט.

מסקנה

מותר 'להרים' מפסק פחת ביום טוב ומעיקר הדין אין צורך בשינוי או ע"י נכרי או קטן. ומהיות טוב יעשה ע"י שינוי וכד'.