חבל נחלתו יב ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · יב · ו · >>

סימן ו

כיבוד קל – ברכותיו

(פת הבאה בכסנין ומאכלים אחרים עמו ביחס לקביעות סעודה)

שאלה

בהרבה אירועים ציבוריים ומשפחתיים מוגש 'כיבוד קל', וכן בסעודות מצוה. בדר"כ הכיבוד הנ"ל מורכב מעוגות למיניהן, חטיפים על בסיס קמח חיטה וקמח קטניות, ירקות ופירות ושתיה קלה וחמה. במזנונים לפני חתונות מוסיפים בשר, דגים, מרקים וכד'. מה צריך לברך במקרים אלו לפני האכילה ואחריה.

הקדמה

דפוסי הסעודה השתנו בדורות האחרונים עקב ברכת ה' באסמינו, כמעט ולא נמצא סעודה המבוססת על לחם לבדו. כמעט כל סעודה אף הקטנה ביותר כוללת עימה ירקות דגים או בשר, כמו"כ הכמויות הנאכלות קטנו ביותר לעומת האכילה עליה מדובר בתלמוד. לגבי סעודה שמתחילה בלחם אין שאלה ברכתה המוציא, ואם אכל כזית פת מברך אחריה ברכת המזון (או"ח סי' קסח ס"ט), ופוטר בברכה זו את כל שאר האוכלים שאוכל (סי' קעז ס"א) ואף מה שלא בא מחמת הסעודה ומברכים לפניהם נפטר בברכת המזון (שם). כמו"כ אפילו נאכלה כמות מזון רבה ללא פת כגון: מרקים, סלטים, בשר, ירקות מבושלים בדרכי הכנה שונות – אבל ללא פת, כל מאכל צריך ברכה הראויה לו: שהכל, אדמה עץ וכד' וכן לאחריו. וצריך להתכוין בברכה אחת לפטור את כל הנאכל שברכתם שווה.

השאלה המתעוררת היא לגבי פת הבאה בכסנין: עוגות, מציות, וחטיפים שנאפו מקמח חיטה. כאשר אלה נאכלים בתחילת הסעודה, אימתי הסעודה הופכת לכזאת שתחילתה ברכת המוציא וסופה ברכת המזון.

ובסגנון הלכתי השאלות הן: כמה הכמות המזערית של פת הבאה בכסנין שיוצרת קביעות סעודה? האם בשר, דגים ופירות יכולים להיות חלק מקביעות הסעודה והאם יכולים 'לתפוס' חלק מהכמות המזערית של הפת בכסנין?

א. סעודת קבע – הכמויות לקביעות סעודה בפת הבאה בכסנין

לכאורה האבחנה בין סעודת קבע לסעודת ארעי היא בכמויות בלבד. כך עולה מסוכה (כו ע"א): "אוכלים אכילת עראי חוץ לסוכה. וכמה אכילת עראי? – אמר רב יוסף: תרתי או תלת ביעי. – אמר ליה אביי: והא זימנין סגיאין סגי ליה לאיניש בהכי, והוה ליה סעודת קבע! אלא אמר אביי: כדטעים בר בי רב ועייל לכלה"!

ופרש רש"י:

"תרתי או תלת – שתים או שלש פעמים יתן לתוך פיו, מורשייל"ש (=נגיסות, חתיכות שאדם נושך)".

"כדטעים בר בי רב ועייל לכלה – בבוקר, כשהולכין לבית המדרש, ודואג שמא ימשכו השמועות, וטועם מלא פיו ושותה".

מתוספות (סוכה כו ע"א ד"ה תרתי), מהריטב"א לשיטת הגאונים (שם), מהרי"ף (סוכה יא ע"א), רא"ש סוכה (פ"ב סי' יג), מאירי (סוכה כו ע"א) עולה שאכילת ארעי של פת היא עד ביצה ויותר מכך הוי סעודת קבע.

לעומת זאת המשנה בעירובין (פ"ח מ"ב) קובעת שמערבים בעירובי תחומין במזון של שתי סעודות לכל אחד ונחלקו בכך הראשונים. מסקנת השו"ע (או"ח סי' שסח ס"ג): "ואם הם יותר משמונה עשרה (=אנשים שמערבים להם), אפילו הם אלף או יותר, שיעורו מזון שתי סעודות, שהם שמונ' עשרה גרוגרות, שהם כששה ביצים, וי"א שהם כשמנה ביצים". היינו סעודה קבועה היא שלוש או ארבע ביצים, מספר זה סותר לאמור למעלה לגבי חיוב בסוכה.

הבית יוסף (או"ח סי' קסח, ו) כתב ביחס לפת הבאה בכיסנין: "וכתב הרי"ף (ל.) מסקנא היכא דאכיל לה בתורת כיסנין בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום והיכא דאכיל לה בתורת קביעותא מברך עליה המוציא ושלש ברכות, וה"ר יונה כתב (כט: ד"ה תריסר) שיש מפרשים דכי אכיל לה שלא בקביעות אינו מברך לאחריה כלום ויש מפרשים שמברך בורא נפשות. והרא"ש (שם) כתב שמברך מעין שלש, וכן כתב הרשב"א (שם ד"ה רב הונא) וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ג (ה"ט – יא) והכי נקטינן"...

עוד מביא הב"י: "והאגור (סי' ריז) כתב ופירוש אם קבע סעודתו עלייהו פירש ה"ר אביגדור דוקא סעודת ערב ובוקר ולא סעודת עראי ע"כ והוא מדברי שבלי הלקט (סי' קנט). וליתא אלא בין סעודת ערב ובוקר בין סעודת עראי אם אכל שיעור שבני אדם קובעין עליו מיקרי קביעות ואי לא לא וכמו שנתבאר בסמוך בשם רבוותא".

היינו הב"י חולק על האגור לגבי קביעות בפת הבאה בכסנין וקובע שחיוב נטילה וברכות הסעודה הוא לפי הכמות ולאו דוקא בסעודות ערב ובוקר.

החיי אדם (ח"א כלל נד סוף ס"ג) פסק: "ולכן אם אכל מהם פחות מן ד' ביצים (דיש מן האחרונים שכתבו דג' או ד' ביצים הוא שיעור סעודה כמו לענין עירובין ולכן לכתחלה יזהר בזה. אך שמעתי מפה קדוש הגר"א שלא נראה לו אלא כמו שנכתוב בסי' ד' בשם ש"ל (=שבולי הלקט) שהוא סעודת ערב וצהרים) מברך בורא מיני מזונות ולאחריו על המחיה, ואין צריך נטילת ידים (קס"ח)".

בשולחן ערוך הרב (סדר ברכת הנהנין פ"ב סעיפים א-ב) כתב:

"ברכת המזון מן התורה אינה אלא כשאכל פת כדי שביעה כמ"ש ואכלת ושבעת, וברכת וחכמים תקנו לברך אפילו על כזית ולא תקנו אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע סעודה עליו, אבל מיני לחמים שיתבאר שאין רגילין לקבוע סעודה עליהם אין מברכין עליהם המוציא וברכת המזון אלא לפניהם בורא מיני מזונות ולאחריהם מעין ג', אלא אם כן אוכל מהם כשיעור קביעות סעודה דהיינו כשיעור שרוב בני אדם קובעים סעודת קבע שהיא סעודת ערב ובוקר על שיעור כזה מסתם לחם גמור וגם מלחמים אלו כשאוכלין שיעור כזה לפעמים אזי הם קובעים סעודה עליו, ולכן אף מי שאוכלו סעודת ארעי ולא שבע משיעור זה בטלה דעתו".

"ובשיעור זה רבו בו הדיעות ולמעשה יש לנהוג כל שאוכל מכשש ביצים בינוניות ולמעלה עד חצי עשרון ולא עד בכלל אם הוא לא שבע ממנו יברך המוציא על כזית לחם אחר תחלה ויברך ברכת המזון לצאת לדברי הכל ובחצי עשרון בטלה דעתו לדברי הכל ומברך המוציא וברכת המזון עליו לבדו ואם אוכל פחות מכשש ביצים והוא לא שבע ממנו מברך בורא מיני מזונות ומעין ג' ואם שבע ממנו יטול ידיו ויברך המוציא וברכת המזון עליו לבדו והוא שאכל כשיעור ד' ביצים אבל פחות מכן אם הוא שבע משיעור זה יברך על כזית לחם אחר תחלה המוציא ואחר כך ברכת המזון".

וכך כתב בערוך השולחן (או"ח סי' קסח סט"ז): "י"א דד' ביצים הוא שיעור קביעת סעודה כלומר כשאוכל מפת הבאה בכיסנים שיעור זה מקרי קביעת סעודה [א"ר סקי"ז בשם אור חדש] ויש מי שחולק ואומר דזהו הפחותה של סעודת עניים ששיערו בזה לעירוב אבל סעודה נכונה היא כחצי עומר שהרי עומר לגולגולת ירד המן בכל יום לכל אחד על שני סעודות ביום ועל זה אמרו חז"ל בעירובין [פ"ג:] האוכל כמדה זו ה"ז בריא ומבורך [הגר"ז] ולפ"ז שיעור קביעת סעודה חצי שיעור חלה שהוא ליטרא וחצי ובאמת רואים בחוש שכשיעור ד' ביצים אין בה כדי שביעה כלל והוא אכילת עראי [וכ"כ הח"א בכלל נ"ד בנשמת אדם ששמע מהגר"א שאין דעתו נוחה משיעור ד' ביצים ע"ש וברור הוא שטעמו כמ"ש]".

חצי עשרון הוא ביצים זוהי כמות עצומה למנהגי האכילה בימינו, ואף ארבע ביצים זו כמות גדולה מאד לאכילה בסעודה. כך כתב הגר"י אריאל שליט"א בספרו 'באהלה של תורה' (ח"ב סי' טז): "והנה שיעור ביצים הוא כ- גרם דהיינו כ-- לחמניות שאדם בימינו רגיל לשבוע מהן (שהרי הנוהג בימינו שאדם אוכל כריך של לחמניה אחת בארוחה, והוא שבע ממנה עד לארוחה הבאה!) היתכן לומר שאדם יאכל כמות כפולה ומשולשת ויפטר מברכת המזון? (משקל לחמניה גדולה הוא לכל היותר כ- גרם)".

וכך הסיק הגר"י אריאל בסוף תשובתו: "הלחמניות המתוקות אינן פטורות מנט"י ומברכת המזון, אא"כ אוכל כמות קטנה שאין דרכם של בני אדם לשבוע ממנה. כגון לחמניה בגודל של כזית בערך (כ- גרם). אך לחמניה בגודל של ביצה (כ- גרם) נחשבת לסעודה אצל הרבה בנ"א וטעונה נט"י וברהמ"ז". וכל זאת בפת לבדה ללא התיחסות לשאר הנאכל באותה סעודה.

ב. מאכלים הנאכלים עם הפת האם כלולים בשיעור ארבע ביצים

פסק המגן אברהם (סי' קסח ס"ק יג): "לקבוע עליו – נ"ל דאם הוא קבע סעודתו עליו אף על פי שאכל עמו בשר ודברים אחרים ואלו אכלו לבדו לא היה שבע ממנו אפ"ה מברך המוציא וג' ברכות וכ"מ הל' בגמ' כל שאחרים קובעין עליו, וכ"מ קצת בתו' שכתבו גבי לחמניות אם קבע עלייהו כמו בפורים עכ"ל, ובסמ"ק כתוב בליל פורים ובליל ברית מילה, ומסתמא בפורים אין קובעין לבדם ואם אכלו לבדו בעינן שיאכלו כל כך שאחרים רגילים לשבוע ממנו לבדו דאם נשער שיעור שאוכלים עם ד"א נתת דבריך לשיעורין ועפ"ח דערובין דאפשר לשער וצ"ע, ואם הוא שבע ממנו וגם אחרים רגילין לשבוע ממנו כשמלפתין עמו דבר אפילו אכלו לבדו מברך המוציא כיון ששבע ממנו כנ"ל".

עולה מדברי המגן אברהם שמאכלים נוספים הנאכלים בסעודה מצטרפים לשיעור קביעות הסעודה ואם מגדירים ד' ביצים כקביעות סעודה ואוכל מאכלים נוספים הם מצטרפים לפת וביחד הם ד' ביצים ומתחייב עליו ברכת המזון אף שלא אכל ד' ביצים פת.

אמנם בשולחן ערוך הרב (סדר ברכת הנהנין פ"ב סעי' ג) כתב: "ואם אינו שבע ממין לחם זה לבדו אלא שאוכלו עם לפתן המשביע כגון שמלפתו בבשר או דגים וכיוצא בהם עד ששבע הרי זה כאילו שבע ממנו לבדו לפי שהלפתן טפלה לו ונתחייב בברכת המזון מן התורה ולפיכך האוכל כד' ביצים ממין לחם זה עם לפתן כזה עד ששבע מברך המוציא וברכת המזון ובפחות מכן מברך על לחם אחר תחלה". ומשמע שהפת כסנין לבדה צריכה להיות ד' ביצים ושאר המאכלים מצטרפים לכדי שביעה.

חלק עליהם בערוך השולחן (או"ח סי' קסח סי"ז) וסובר שצריך כמות גדולה הרבה יותר ורק מפת כסנין, וז"ל: "י"א דאם אוכל זה עם בשר או שארי תבשילין ובזה האופן יש בהם סעודת קבע אף על פי שכשאוכלם לבדם אין בהם קביעות סעודה מקרי קביעות וצריך ליטול ידיו ולברך המוציא וברהמ"ז [מג"א סקי"ג וא"ר סקי"ז] ואם הוא שבע ממנו גם בלא לפתן ואחרים אינם שביעים בשיעור כזה אלא בלפתן ג"כ הדין כן [שם] ויש שמוסיף לומר דאפילו אם אוכלו בלפתן והוא שבע וגם אחרים שביעים בכה"ג מ"מ צריך שיעור ד' ביצים [הגר"ז סעיף ח'], ואני תמה על כל הדברים האלה שהרי אפילו בעירוב שהולכין הרבה להקל לעניין שתי סעודות לעירובי תחומין ור"מ ור"י סוברים כן במשנה דעירובין [פ"ג:] דמשערים בפת מועט הנאכל בלפתן ועכ"ז לא קיי"ל כן אלא כתנאי דפליגי עלייהו וס"ל דמשערין בפת בלבד כ"ש דלהחמיר לעניין זה לא אמרינן כן דא"כ הם דברים שאין להם שיעור וכמה עשירים שמאכלם הרבה תבשילין טובים ואוכלים פת כל שהוא ומאי שיעורא דד' ביצים לזה ואי משום שהוא שבע הרי זה כמי ששבע בפירות ואיזה עניין הוא להמוציא וברהמ"ז ולכן נלע"ד דצריכים לשער בהפת בלבד ובראשונים לא נמצא דבר זה".

אמנם בסעיף הבא כתב ערוך השולחן (או"ח סי' קסח סי"ח): "ודע שכמה גדולים צעקו ככרוכיא על מה שנתפשט בדורינו בכל המדינה שבעת איזה שמחה עורכים שלחן עם כמה מיני דגים וכמה מיני בשר ואוכלים עם פת הבאה בכיסנין ואוכלים בלא נט"י ובלא המוציא וברהמ"ז אלא בברכת מזונות ולבסוף על המחיה ואוכלים הרבה מאד מהגלוסקאות ומחלה האפוי על שמן שקורין בוימי"ל חלה ואין שום ספק בזה דצריכין ליטול ידיהם והמוציא וברהמ"ז ואפילו אם יזהרו שלא לאכול הרבה מהפת מ"מ הא לדעת הגדולים שבסעיף הקודם אם שבעו מהלפתן חייבים ליטול ידיהם וכו' אף כשאוכלים מעט פת ובוודאי כד' ביצים אוכלים ורק מעט מהיריאים נזהרים בישבם על שלחן כזה לבלי לאכול הרבה או שנוטלים ידיהם ומברכים המוציא על פת סתם, אבל רוב המון ישראל אין שומרים עצמם מזה על כן בוודאי חלילה לעשות כן אך אין בידינו למחות כידוע".

היינו, לדעתו באכילת הרבה פת כסנין ודאי חייב בהמוציא וברה"מ, אבל מעיר ומעורר שהאוכלים מעט פת כסנין והרבה לפתן מכניסים עצמם למחלוקת ולכן מן הראוי למעט או ליטול ידים לסעודה.

אולם משולחן ערוך הרב (או"ח סי' קסח ס"ח) נראה שאפילו בכמות קטנה ששבעים ממנה מברך המוציא וברכת המזון. וז"ל שם: "ומכל מקום אם הוא קבע סעודתו עליו (=על פת כסנין) ואכל עמו בשר ודברים אחרים כמו שנוהגים בסעודת לחם גמור עד ששבע וגם אחרים רגילים לקבוע עליו אם אוכלים עמו שאר דברים כמו שאכל הוא – מברך המוציא וברכת המזון. וכן אם הוא שבע ממנו לבדו וגם אחרים רגילין לשבוע ממנו כשמלפתין אותו באיזה ליפתן מברך המוציא וברכת המזון".

וכן נראה מהחיי אדם (ח"א כלל נד ס"ד): "אכל מהם שיעור שדרך שאר בני אדם לקבוע עליו סעודה קבועה דהיינו סעודת ערב וצהרים (כ"כ בש"ל), והיינו שאם אכל מהם בלא לפתן, ישער שאילו אכלו אחרים שיעור זה גם כן בלא לפתן היו שבעים. ואם אכל עם דבר אחר ללפת, ישער גם כן אילו אכלו אחרים עם דברים אחרים ללפת. ואפילו אכל אותן בלא לפתן ושבע ממנו, ואילו אכלו אחרים בלא לפתן לא היו שבעים, כיון שעל כל פנים אם היו מלפתין אותן עם דברים אחרים היו שבעים והוא גם כן עכשיו שבע, ולכן צריך נטילת ידים ומברך המוציא וברכת המזון. ואפילו אם אכל כבר מעט ונמלך לאכול כדי שביעה, צריך נטילת ידים והמוציא וברכת המזון. אבל אם אין בדעתו עתה לאכול אלא מעט, אף על גב דבין הכל יהיה כשיעור ויברך אחריו ברכת המזון, מכל מקום אין צריך נטילת ידים והמוציא, כיון שלא יאכל כשיעור (סי' קס"ח במ"א)".

ג. ההלכה בימינו

בהמשך ההלכה לעיל כותב ערוה"ש (סי' קסח סי"ח בסוגריים): "וכדי ללמד קצת זכות נלע"ד קולא מלשון הרי"ף בעניין זה שכתב בזה"ל מסקנא היכא דאכל לה בתורת כיסנין מברך במ"מ וכו' והיכא דאכל לה בתורת קביעותא מברך עליה המוציא וג' ברכות עכ"ל ומשמע מלשונו דאינו תלוי בשיעור קביעת הסעודה אלא באופן האכילה בין ההכנה לאכילת עראי ובין ההכנה לאכילת קבע וזה ידוע שבאכילת סעודה גמורה פושטין הבגדים העליונים ויושבים סביב השלחן אבל באכילות אלו חוטפין ואוכלין כמה שהן בלי הכנה ויש אוכלין מעומד ומהלך כידוע וסוברים דזה לא מקרי קביעת סעודה וזה שאמרו בגמ' כל שאחרים קובעין וכו' צריך לדחוק לפי' זה ג"כ באופן שכתבנו וכל ירא אלקים ירחק א"ע מזה והוא רחום יכפר עון".

ונלענ"ד להרחיב ולבסס מעט את דבריו. באשר ל'מזנונים' ב'קבלת פנים' בחתונות נראה שאף אם אוכלים פת כסנין כגון כיסנים ('בורקאס') וכד' כל האכילה היא אכילת עראי, ולכן גם אם אוכלים בכמות שאם היתה כסעודה היה בה קביעות סעודה בכ"ז בדרך האכילה הזו בעמידה, אין זו קביעות סעודה ולכן אין צורך בנט"י והמוציא וברכת המזון אע"פ שאוכלים בכמות גדולה בצירוף הפת ללפתן הנאכל.

וראיה לכך מדברי שבולי הלקט (סדר ברכות, סי' קנט) שכתב: "ופי' סעודת קבע השיב ר' אביגדור כהן צדק זצ"ל לר' בנימין אחי נר"ו כי קביעות סעודה האמורה בכובא דארעא ולחמניות ופת הבאה בכיסנין הוא סעודת הבקר והערב. לאפוקי אי אכיל להוא לאקראי בעלמא מברך עליהן בורא מיני מזונות. גם אם קבע סעודתו על הפת ולבסוף הביא את אלו לקינוח סעודה מברך עליהן בורא מיני מזונות דהוו להו כמו פירות ולאחריהן לא יברך דברכת המזון פוטרתן והיינו דאמר רב ששת אין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכיסנין בלבד".

דברי שבולי הלקט הובאו לעיל בדברי הב"י שחלק עליהם משום שסבר שרק בסעודת קבע של ערבית ושחרית מברך על פת כסנין שקובע עליה ברה"מ. ולענ"ד לא זו כוונתו, אלא בא להוציא מאכילה מרובה בכמות אבל בצורה חטופה ואינה קבועה כמו 'מזנון' וקבלת פנים שאוכלים בעמידה וכד' ומיד ממשיכים 'לשלב הבא' באירוע. זו אינה סעודת קבע ולכן אכילה כזו לא תחשב לקבוע עליה. אולם אם אוכלם כסעודה ולא כמיני תקרובת ללא קביעות יש ליטול ידים ולברך המוציא וברכת המזון אפילו במעט מאד פת כסנין והרבה לפתן.

וכך פסק בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סי' לב): "ובדבר שיעור לקביעות סעודה לברך המוציא ובהמ"ז על פת הבאה בכיסנין ודאי ראה כתר"ה במ"ב סימן קס"ח ס"ק כ"ד שיש סוברין דהוא כמו לענין עירוב שהוא ג' ביצים לסעודה ולי"א הוא ד' ביצים בסימן שס"ח סעיף ג', וכמה אחרונים והגר"א מכללם חולקין דהוא כשיעור סעודה קבועה בערב ובקר, ובעה"ש סעיף ט"ז כתב שהוא חצי שיעור חלה. אבל א"א לומר כן דשום אדם אינו אוכל ליטרא וחצי לחם לסעודה, אלא להגר"א ודעימיה הוא השיעור כאכילת אדם בינוני בכל מדינה ומדינה שעומדין שיש מדינות שאוכלין מעט ויש שאוכלין הרבה, וגם בזקנים הוא כפי מדת אכילת זקן בינוני ובנערים בני י"ג וי"ד הם כבינוני מנער דשנים אלו כדאיתא בבאור הלכה. ולכתחלה יש להחמיר כשיעור ד' ביצים כדאיתא במ"ב שם, וטעמו דלא מחמיר כשיעור ג' ביצים הוא מכיון דיותר נוטה כדעת הגר"א ודעימיה, לכן אף שמן הראוי להחמיר לכתחלה גם כהסוברין דהוא כשיעור סעודה דעירוב, סגי להחמיר רק כהסוברים ד' ביצים".

עולה מדבריו שכמות הפת לקביעות סעודה היא לפי האדם ולא לפי המידות המופיעות בראשונים ובאחרונים של כך וכך ביצים או חצי עשרון.

וממשיך האג"מ: "אבל כאשר במדינה זו מברכת השי"ת רגילין לאכול הרבה דברים בסעודה וממעטין ממילא באכילת לחם והמג"א בס"ק י"ג כתב שהקביעות סעודה אם אכל עם בשר ודברים אחרים הוא כשיעור הפת כשאוכלין עם בשר ודברים אחרים, נמצא שבמדינה זו הוא שיעור קטן להרבה אנשים עוד פחות מג' ביצים, ולכן צריך ליזהר בחתונה כשאינו רוצה ליטול ידיו ולאכול פת כדי שלא יצטרך לחכות עד גמר כל הסעודה בשביל זימון שלפעמים נמשכת זמן רב אבל רוצים לאכול מה שיהיה שם משאר המינים, שלא יאכל המיני קייקס דיש עלייהו תוריתא דנהמא, דאם יאכל אף מעט קייק הוא לפעמים כשיעור פת שאוכל בסעודה שלמג"א נחשב קביעות סעודה. ואף שבעה"ש סעיף י"ז מסיק דצריכין לשער בפת בלבד, לא מסתבר זה דהרי גם בדורות הקודמים אכלו בהסעודות בשר וכמה מיני ליפתן והיתה שביעתם גם בצרוף כל המינים ולא אכלו מן הלחם לבד כדי שביעה. ולכן במדינה זו שמצד ריבוי המינים אוכלין רק מעט לחם אין לו לאכול מקייקס רק פחות מהפת שרגיל לאכול בסעודה שאוכל בשר ומינים אחרים וכשקשה לו לשער לא יאכל קייק אז".

משמעות הדברים שאם רוצה לאכול לפתנים ולא לקבוע סעודה על פת כסנין יאכל פחות מכזית מציות או עוגיות וכד'. אולם נראה להוסיף ממה שהבאנו לעיל, קביעות סעודה היא דוקא בישיבה כעין פת שחרית או פת ערבית, מזנון של קבלת פנים אף שיש אוכלים עוגות או לחמניות קטנות ומתוקות או קרקרים (שדין כולם פת הבאה בכסנין) וממלאים כריסם בלפתנים בכמות גדולה בכ"ז לא תחשב לסעודה בגלל אופיה הארעי.

ד. מצות לבני ספרד כל השנה

בני ספרד מברכים כל השנה על מצות – במ"מ ולבסוף מעין שלש. ורק בפסח מברכים המוציא וברכת המזון.

כך כתב בספר גן המלך (סי' סד, לבעל שו"ת גינת ורדים): "הפת שטגנוה בשמן לא הפסידה ברכותיה דאכתי אית לה תוריתא דנהמא אבל מצה שעושין בפסח מדינא היה ראוי לדונה כפת כסנין לברך עליה בורא מיני מזונות כיון שהיא יבשה ניקודים וכוססין, אמנם להיות מצה זו לחמו של חג הפסח מברכין עליה המוציא ומ"מ אם טגנוה בשמן מברך עליה במ"מ משום דהבו דלא לוסיף עלה ודיינו לתת לה דין פת כשהוא עדין בעיניה בלא שום שינוי דאז היא לחמו של פסח".

וכן בשו"ת יחווה דעת (ח"ג סי' יב) העלה שבכל ימות השנה בני ספרד מברכים על מצה במ"מ ועל המחיה. ורק אם קובעים סעודתם עליה מברכים המוציא וברכת המזון וקביעות סעודה היא כ- גרם.

בספר תפילה למשה (ח"ב סי' יד לגר"מ לוי זצ"ל) מסיק לאחר דיון ארוך כך: "המורם מכל האמור: האוכל מצה בפסח בין הסעודות לטעימה בעלמא, עד שעור כביצה (כארבעים גרם) יברך במ"מ ולאחריו מעין שלש. ויר"ש יזהר שלא יאכל שעור כזית (עשרים גרם) או יותר כדי שלא יכנס בספק בברכה אחרונה שי"א שמעין שלש אינה פוטרת בהמ"ז".

והגר"מ מאזוז שליט"א הצדיק דבריו שעד כביצה נחשבת אכילת עראי כנאמר לגבי סוכה.

אולם כ"ז לשיטתם, ולגבי השאלה בה עסקו של אכילת מצה בפסח (ובהערה מוסיף הגר"מ מאזוז שבשלוש מצות מכונה יש נפח ארבע ביצים). אולם לגבי דורנו נראה שאף בני ספרד אם אוכלים מצות או מציות בסעודה בחתונה וכד' במשך כל השנה יחזור דינו של האג"מ שכיון שקובעים סעודה על מעט פת כסנין והרבה לפתן – הללו משלימים לשיעור ארבע ביצים של קביעות סעודה. ורק אם יאכלו מזונות שאין להם תוריתא דנהמא יוכלו לברך עליהם מזונות וברכה מעין שלש.