חבל נחלתו יב ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · יב · ה · >>

סימן ה

תפילה על גשמים בכרם

שאלה

האם ראוי לקבוע תפילה ולהתאסף הציבור בז' במרחשון על הגשמים בכרם ולא בבית הכנסת?

תשובה

א. נאמר בברכות (לד ע"ב): "אמר רב כהנא: חציף עלי מאן דמצלי בבקתא".

מפרש רש"י: "דמצלי בבקתא – בבקעה, שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך, ולבו נשבר". פירוש לדבריו: המקום גורם ואין סיבת החוצפה בגלל השפעת גורמים חיצוניים.

תוספות שאלו: "וא"ת הכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה (בראשית כד) י"ל דהתם מיירי בהר המוריה כדאמרי' בפסחים פרק האשה (ד' פח.) לא כיצחק שקראו שדה וכו' א"נ בקתא דהכא מיירי בבקעה במקום שרגילין שם בני אדם לעבור והולכי דרכים".

היינו תוס' מתרצים לשאלתם שני תירוצים האחד שיצחק אבינו התפלל בשדה משום שהוא היה הר המוריה ושם על אף שהמקום פרוץ ישנה מעלת הר המוריה, או שהמקום האסור הוא דוקא כשיש חשש להפסקת עוברי דרכים. וכ"כ בתוספות הרא"ש.

בס' האשכול (אלבק, ליקוטים מהלכות תפילה, דף לט ע"ב) מבאר שונה במקצת וז"ל: "חציף עלי מאן דמצלי בפקתא, פי' ברחוב העיר, חדא מפני שעוברין ושבין מפסיקין אותו, ועוד מפני שהוא מראה תפלתו לרבים. ואמרי רבואתא הני מילי יחיד, אבל צבור כד מכנסי ומצלו התם לית לן בה". נראה שההלכה מפי 'רבואתא' היא לפי שני הטעמים, הן מצד הפסק הרבים והן מצד ההתהדרות בתפילתו. ולפי"ז החוצפה בתפילה אינה מצד עצם המקום אלא מצד סיבות צדדיות. אולם לפי רש"י ולפי תוס' בטעמם הראשון המקום עצמו גורם שאין עליו אימת מלך ואף ברבים אין להתפלל שם. וכן הראבי"ה (ח"א, ברכות סי' צז) מביא טעם היוהרא: "פי' כיון שיכול להתפלל בביתו הרי הוא כמראה עצמו לכל שהוא רגיל בתחנונים". וכטעמו של האשכול שמראה תפילתו לרבים.

וכך פרש בס' משיבת נפש (בראשית כד, סג): "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים. צ"ע מה לנו הסיפור הלז שראה גמלים, ונ"ל שהעיר לנו ב' דינים הא' שאין להתפלל בשדה בדרך במקום עוברי דרכים שמא יפסיק בתפילתו, וכשמתפלל יראה אם [יש] עובר ושב כדאמרינן רב לייט מאן דצלי בבקתא, ע"כ אמר שהתפלל בשדה וכשראה גמלים המתין עד שעברו מעליו וכשהגיעוהו וידע שהיא רבקה, הביא אותה ולא התפלל שחתן פטור מתפילה ומק"ש, והבין".

ב. הרי"ף הרמב"ם והרא"ש לא הביאו את דברי רב כהנא להלכה.

אולם הטור (או"ח סי' צ) כתב בפירוש: "ולא יתפלל במקום פרוץ כמו בשדה דא"ר כהנא חציף עלי מאן דמצלי בבקתא פירוש בבקעה".

הבית יוסף (או"ח סי' צ) הביא את המימרא בתלמוד ואת פירוש רש"י והוסיף: "ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב שמאחר שהוא במקום מגולה ואינו נכנע לפני בוראו להסתתר במקום נסתר אף על פי שאין נעלם מנגד עיניו הרי זה עז פנים". והיינו החוצפה שהוזכרה במימרא.

עוד כתב הב"י: "והתוספות (ד"ה חציף) כתבו ואם תאמר הא כתיב (בראשית כד סג) ויצא יצחק לשוח בשדה וי"ל דהתם מיירי בהר המוריה אי נמי בקתא דהכא מיירי בבקעה במקום שרגילים שם בני אדם לעבור והולכי דרכים עכ"ל ותימה דלתירוץ שני משמע דהוי טעמא כדי שלא יפסיקוהו עוברי דרכים, ואין זה טעם לקראו חצוף". כלומר לשון החוצפה אינה מתבארת לפי התירוץ השני בתוס'.

וכך כתב הב"ח לאחר שהביא דברי תוס': "נראה דרצונם לומר דכיון שרגילין שם לעבור ואף על פי כן לא חשש לבני אדם רואין אותו מתפלל נקרא חצוף לפי שאינו חושש להצנע לכת עם אלהיו שיהא נכנע לפניו, אבל יצחק היה מתפלל בשדה שלא עבר לשם אדם מעולם וחשיב כאילו היה במקום נסתר. והב"י הבין דברי התוספות דכיון דרגילים שם בני אדם לעבור יפסיקוהו עוברי דרכים ותמה עליהם דאין זה טעם לקראו חצוף ושרי ליה מאריה. ונראה עוד לתרץ קושיית התוספות דיצחק לא היה מתפלל במקום פרוץ אלא בין האילנות היה מתפלל וזהו שאמר הכתוב לשוח ולא אמר להתפלל לשון המיוחד לתפילה אלא אמר לשוח דמשמע נמי שהתפלל בין השיחים מסתתר ביניהם בשעת תפילה".

ג. בלחם יהודה (למהר"י עייאש, הל' תפילה ונשיאת כפים פ"ה) כתב: "וא"ת קשיא להרי"ף והרא"ש ורבינו ז"ל שהשמיטו הך מימרא דרב כהנא וכן תמה גם הרב בעל מעדני יום טוב, ושמא י"ל דס"ל דלית הלכתא כוותיה דרב כהנא דהא תניא בעובדא דר' יוסי ריש ברכות שאמר לו אליהו היה לך להתפלל בדרך והשיבו ר"י מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים משמע דאי לאו טעמא דהפסקה לא היה נכנס לחורבה והיה מתפלל בדרך ואי איתא דאין מתפללין במקום פרוץ כבשדה למה ליה להך טעמא דהפסקה ואין לומר דאפי' לרב כהנא ודאי מסתברא דדוקא אם יש לו מקום צנוע להתפלל דבלא"ה פשיטא דלא יבטל התפלה הא ליתא דה"נ לסברת ר' יוסי דאין איסור בכניסת חורבה הויא כביתו והיה לו לומר טעמא משום חוצפא דהויא מילתא פסיקתא אלא משמע דליתא להך דרב כהנא, ולא תקשי לסברת התוס' והטור וכי אין מתפללין בדרכים, דליתא, דהולכי דרכים שאני דאין להם מקום נסתר להתפלל וכו' ומ"מ לסברתם אותה ראיה אינה מכרעת דיש לדחות דהא דקאמר שלא יפסיקו בי עוברי דרכים חדא מתרי טעמי נקט".

הלחם יהודה מסביר שהרי"ף וסיעתו לא פסקו כר"כ משום המקרה בתחילת ברכות שר' יוסי נימק לאליהו את כניסתו לחורבה בהפסקת עוברי דרכים ולא בחוצפת התפילה במקום פרוץ. ודוחה לפי הטור וסיעתו שר' יוסי נתן אחד משני טעמים. ועי' פני יהושע (ברכות ג ע"א).

ובחי' בן ידיד על הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פ"ה ה"ו) כתב: "ובזה (=שצריך להחזיר פניו לכותל) נ"ל ליישב מה שלא הזכיר רבינו שלא להתפלל בבקעה, כמו שאמרו בפ' אין עומדין: חציף עלי מאן דמצלי בבקעתא דס"ל לרבינו דלכן צריך להתפלל סמוך לכותל כדי שלא יתבטל כונתו בהיות כלים ובגדים לפניו וממילא משמע נמי דאין להתפלל בבקעה דיטרד דעתו אי משום ראותו הבקעה ואי משום ראותו עוברי דרכים כן נראה לי וק"ל".

ונלענ"ד שהגירסא בתלמוד שהיתה לפני הרי"ף הרמב"ם והרא"ש היתה חסרה כל מימרא זו, ולכן לא הביאוה לא להלכה ולא למעשה. וראיה לדברי שאף הרמב"ן, הרשב"א, המאירי, הריטב"א האבודרהם והר"ן לא הביאו מימרא זו – וקשה להאמין שהיה נעדר סימן לגירסא זו מכל ספרי הראשונים הללו.

ד. עולה מדברי הראשונים שיש שנימקו את האיסור להתפלל במקום פרוץ מחמת הפרעת העוברים ויש שנימקו מצד יוהרא בתפילתו לפני רבים ולשני טעמים הללו נראה שאם התפילה בציבור אין בכך משום חוצפה. לעומת זאת לפי הטעם שדוקא מקום עם מחיצות גורם ליראת שמים נראה שאף בציבור אין להתיר זאת.

בשולחן ערוך (או"ח סי' צ ס"ה) פסק: "לא יתפלל במקום פרוץ, כמו בשדה, מפני שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר". ונראה מכך שהביא את טעמו של רש"י (וכ"כ בבי' הגר"א), שאף בציבור לא יתיר זאת.

המגן אברהם (ס"ק ו) תרץ את קושית הב"י על הטעם השני של תוס': "ול"נ לקיים פי' התוס' וה"ק כשהוא מתפלל בבקעה הוא חצוף שמראה בעצמו שאפי' יעברו עליו כל עוברי דרך לא יתבטל מכוונתו וע' בזוהר בשלח ע' ק"ה הקשה שם קושיא זו ומשמע שם דדוקא בבית יש להתפלל ופשוט דעוברי דרכים מתפללים בשדה". ועי' אליה רבה (סי' צ ס"ק ד).

ובשערי תשובה (ס"ק ג) כתב: "ובספר בתי כהונה ח"א סי' ט' כתב דבמקום מוקף מחיצות אף שאינו מקורה שפיר דמי וכ' הברכ"י שכן המנהג פשוט בתוככי ירושלים עיה"ק שהצבור מתפללין בבה"כ במקום שאינה מקורה ורבנן דמתיבתא מתפללין מנחה וערבית בחצירות בבתי מדרשות וכן הסכים בספר מזבח אדמה". והסכים עימם במשנ"ב (ס"ק יב).

והמשנה ברורה (ס"ק יא) סיכם: "במקום פרוץ – והנה לחד תירוצא דתוספות אם הוא עומד בצד הדרך במקום שאין מתיירא שיפסיקוהו עוברי דרכים שרי אך בב"י ממאן בדבריהם והנה אף שהמ"א ושארי אחרונים מיישבים לדברי התוס' מ"מ כתבו שבזוהר משמע שיש להתפלל דוקא בבית. ועוברי דרכים לכ"ע מותרים להתפלל בשדה ומ"מ כשיש שם אילנות טוב יותר שיעמוד שם ביניהם ויתפלל אם אין קשה עליו איחור דרכו דמקום צנוע הוא קצת עי"ז וכשהוא בביתו אין לסמוך ע"ז".

ה. בילקוט שמעוני (פר' כי תצא רמז תתקלד וכן בתדב"א רבה פר' ח):

"תנא דבי אליהו לא יעמוד בתוך הבקעה ויתפלל כדרך עובדי אלילים, לא יעמוד ברשות הרבים ויתפלל מפני דעת הבריות, ולא יעמוד בין הנשים ויתפלל מפני דעת הנשים אלא יקדש מחנהו חמשה אמות לכל צד, ואם היה בתוך מחנהו יקדש את כולה שנאמר ה' אלהים מתהלך בקרב מחניך, הא למדנו שיעמוד בצד העץ או בצד האבן או בצד הכותל ויתפלל שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר וגו'". והביא זאת הראבי"ה (ח"א ברכות, סי' עז) וכן ברוקח (הל' תפילה סי' שכד).

ואמנם הזית רענן על ילק"ש הביא את המימרא של רב כהנא כמקבילה לתדב"א. אולם הדגשת המדרשים כדרך עובדי אלילים מלמדת על טעם נוסף – דרך עובדי אלילים ולא דרך ישראל. ויש לכך קשר לעבודה זרה והיחס הפגום לטבע ולכוחותיו. ולכן יש להרחיק מדרכם אפילו שאנו מתכוונים לתפילה לקב"ה ואפילו ברבים שאין חשדא (עי' ר"ה כד ע"ב ומג"א סי' רמד ס"ק ח).

ו. מצאתי דברים בנושא בפרי צדיק לר' צדוק הכהן מלובלין (קדושת שבת מאמר א) העוסק ביצחק אבינו שהתפלל בשדה, על דרך האגדה והאמונה וז"ל:

"ותוס' (ברכות ל"ד: ד"ה חציף) הקשה מזה אהא דחציף מאן דמצלי בבקתא ותירוצו דחוק דמכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו דהיה אז שדה. אבל נראה דהך חציף היינו רק אחר שבא יעקב וקראו בית. היינו שכבר גדרו מכל ארבע רוחות. וכל עמל יצחק ועבודתו ברוח הצפוני הפתוח ופרוץ במלואו שזהו סיטרא דיליה. ושם נקרא שדה ולא נסתם לגמרי עד יעקב שזכה להיות מטתו שלימה ולא ידח ממנו נדח. והוא קראו בית קבוע וקיים לעולמי עד ולזרעו אחריו. מיקרי חוצפא כלפי שמיא להחזיר התפילה לבקעה שהוא מקום הפרוץ. היינו שלא יהיה גדור בתפילתו. כי האדם צריך ליזהר להיות מוגדר בתפילתו שלא יבקש דבר שאפשר שהוא לרע לו חס ושלום או לכל ישראל חס ושלום. כי אין אדם יודע במה משתכר ומרויח חיי עולם. ויש שמבקש על דבר שחושב שבזה יהיה לו חיי עולם ויוכל להיות להיפך חס ושלום. ועל כן אמרו ז"ל (במדבר רבה א', ג') דשלמה המלך ע"ה ביקש גבי ישראל שלא יענם רק כשידוע שטוב לו. וכמו שנאמר אשר תדע לבבו. מה שאין כן בעכו"ם לענותם על כל דבר. כי הם כעיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו. וכבלעם שנתעקש לפני ה' יתברך שילך על כל פנים לבלק ולהרע לישראל חס ושלום ונקרא זה חוצפא דכלפי שמיא מהניא (סנהדרין ק"ה סוף ע"א) שפעל מבוקשו דאמר לו לך אתם ובדרך שרוצה לילך מוליכין אותו. אף דהוא להאבידו מעולם הזה והעולם הבא. וזהו החוצפא דמתפלל בבקתא בלי הגדרה רק כמו שרוצה. וכבר בא יעקב וקראו בית להיות בהגדרה. אבל בימי יצחק אבינו ע"ה עדיין לא היה בית והוכרח להתפלל בשדה, ועל ידי עבודתו ועתדה בשדה זכה לאחר ובנית ביתך להוליד יעקב שקראו בית והיה יושב אוהלים. מה שאין כן עשו שיצא מהפסולת נקרא איש שדה. ובא מן השדה עיף בחטאים דעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים כמו שדרשו בבראשית רבה (ס"ג, י"ב). שהוא הלב כסיל דלשמאלו ששם משכן היצר הרע הרוצה בחורבנו של עולם וכל עבודת יצחק אבינו ע"ה העוסק בבנינו של עולם להרגיז יצר טוב על יצר הרע ולהמשילו גם על חלל השמאלי שבלב ולעשות השדה הפרוצה למקום תפילה ועבודה. ולא למקום של גילוי עריות ושפיכות דמים וזהו הלב דבני ישראל שזוכין להיות לבם ברשותם מסיטרא דיצחק". ויש בדבריו אף להסביר את המדרש בתדב"א.

ז. בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ח סי' יח) נדרש לדון בשאלה האם רחבת הכותל אינה בגדר מקום פרוץ שמן הראוי שלא להתפלל בו. ואלו דבריו:

"בסימן ד' בקטע "תפלה בשדה" מעורר כת"ר בקשר לתפלה ע"י הכותל המערבי, דלכאורה הרי אין המקום מוקף מחיצות, וא"כ אולי דינו כבקעה דאמרינן בברכות דף ל"ד ע"ב חציף עלי מאן דמצלי בבקתא, וכן נפסק באו"ח סימן צ' סעיף ה'. ומיישב דאם כי המקום אינו הר המוריה, ואין דברי התוס' בברכות שם לגבי יצחק שמיישבים דהתם מיירי בהר המוריה, מכוונין לשם, אבל המקום הוא נורא וקדוש ולבו של אדם נכנע בתפלתו שם".

"והנה הישוב הזה הא דחוק בתרתי, ראשית אם נבוא מכח זה, צריך לחול הדין הזה על מכל הצדדים שבשם גם לרבות אפילו מצד המזרח ומעל להר הזיתים שמשם המקום המקודש נראה עוד ביותר, ומשקיפים על הר המוריה ממש, ואיכא מורא מקדש, וגם אין גבול לשטח המרוחק ומלבד שיהא מכוון מול מקום המקדש ונראה משם. וזה לא שמענו בנוגע לתפלה ונתת איפוא דבריך לשיעורין".

"שנית אפילו בהר המוריה גופיה לפי מה שמבארים הב"ח והט"ז, שכת"ר בעצמו מזכיר אותם לפני כן בדבריו, ג"כ כוונת התוס' היא מפני שהיה מוקף מחיצות".

"והיישוב הנכון בזה נראה דהוא משתי בחינות, ראשית, איך כת"ר קובע כ"כ בדבריו בפשיטות שדין המקום כדין מקום שאין מוקף מחיצות דלא כן הדבר. ולא מיבעיא הרחבה הסמוכה לכותל ששם מתפללים בעיקר יום יום, דינו בודאי כשטח המוקף מחיצות, שהרי הוא גדור ממש מכל הצדדים מדרום ומצפון (שנטפלים גם לבית), וגם לרבות ממערב שהוא גדור בגדר עבה וחזק שגבוה הרבה מעשרה טפחים, וא"כ דין השטח כמוקף מחיצות ורק אינו מקורה שזה לא מעכב ונהוג בפשיטות להתפלל במקום כזה. כמובא בשערי תשובה סק"א ומשנ"ב ס"ק י"ב, ע"ש".

"ואפילו הרחבה הגדולה שלפני זה ג"כ נראה בעיני שנקראת לפי חזותה כמוקפת מחיצות מכל הצדדים. רק יש שם עוברים ושבים, ולא ראה שיהא משום כך בכדי לשנות, היות ולא דומה מיהת למקום פרוץ, [וזכורני מזמן אנגלים שהיו עוברים בשטח שע"י הכותל המערבי עם חמוריהם הלוך ושוב, ובכל זאת לא חשבו אף פעם שיהא זה גורם מעכב לתפלה במקום זה]".

"ושנית כל האמור בגמרא ובשו"ע, הוא ביחיד, או יותר, שעומדים בבקעה באקראי ושאיננה מיוחדת וקבועה כלל למקום תפלה, אבל לא כן כשציבור מייחדים מקום כזה לתפלה לפרקים, דאזי דין מקום כזה כרחבה של עיר שבמגילה דף כ"ו, ושו"ע סימן קנ"ד סעיף א', שמותר זאת בפשיטות, ואם מייחדים מקום כזה לתפלה בקביעות, אזי מקבל המקום קדושה כבית כנסת, וכדיוצא כן בהדיא מדברי הרמב"ם מה' תפלה הלכה כ"א ע"ש".

"והגם דהשערי תשובה שם הזכיר מהספר בתי כהונה שכותב שההיתר בזה הוא מפני שהמקום מוקף מחיצות, אבל עיינתי בגוף הספר שם בחלק בית דין סימן י"ז, וראיתי שנוסף להנימוק של מוקף מחיצות, הוא כותב עוד נימוק וכנ"ל, ומסתייע ממה שמצא כתוב בהעתק הגהות מתלמודים ישנים וההעתק הוא משנת התי"ו וז"ל חציף עלי וכו' וה"מ דלא מכניף ליה עשרה עכ"ל. אלא דזה נכון דרובה של התשובה שם מבוססת בעיקר על זה שמוקף מחיצות אף על פי שאינו מקורה יעו"ש באריכות דבריו".

"וכההג"ה האמורה ראיתי בספר יפה ללב או"ח סי' צ' סק"ו שמביא כן בשם ריא"ז בפסקיו למס' ברכות הנדמ"ח בחי' הריטב"א לפסחים שכותב וז"ל דרך חציפות הוא להתפלל אדם בבקעה במקום שהרבים מצויים שם, ואם היו מתפללים שם עשרה אין בו משום חציפות, ומוסיף עלה הספר וכותב, דממנו ניקח לעבוד ולהתפלל אפי' במקום פרוץ כמו בשדה כל שהוא במנין עשרה מתפללין ע"ש. ומובא גם בכה"ח סי' צ' ס"ק ל"א ע"ש. וכותב לומר כן מד"ע בספר תורת חיים (החדש) על או"ח סי' צ' סק"ז עיין שם. וא"כ מינה בק"ו בן בנו של ק"ו להתיר בכגון זה במקום מקודש כזה ע"י הכוה"מ.

"ויעוין גם בספר משכנות לאביר יעקב ח"א דפים ב' ג' מה שמאריך לבאר כי המקום שאנו מתפללים לפני כותל מערבי נתקדש בקדושת ביהכ"נ ולא דמי לרחבה של עיר עיין שם ואכמ"ל יותר".

"ומכיון שהמקום נקבע לבית תפלה וכל קדושת בית הכנסת עליו אזי מותרת התפלה בו אפילו ביחיד, באין כל חשש לבקעה".

נלענ"ד שעיקר הטעם כסיבה האחרונה שהוא מזכיר שהמקום הוקבע לתפילה והוא מצויין בשטחו ויש לו מחיצות מכמה צדדים אע"פ שאינן כולן גבוהות ומיוחדות עבורו. ויש להביא ראיה לכך מחצרות בית המקדש שאע"פ שלפי חלק מהשיטות עזרת נשים היתה פרוצה מארבעת עבריה, בכ"ז בית המקדש הוא מיוחד לעבודה ולכן לא יחשבו כבקעה.

ח. אוסיף מעט ממחשבותי בנושא. הסיבה לתפילה דוקא בכרם, היא להדגיש שכבי' הכרם מתפלל למים. אבל צריך להבחין שתפילת האדם עולה עשרת מונים על תפילת הדומם. כאמור במדרש תנחומא (אחרי מות סי' ט): "וכן את מוצא בשעה שעמד יהושע ועשה מלחמה בגבעון מה כתיב שם אז ידבר יהושע לה' ביום תת ה' את האמורי לפני בני ישראל ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וגו' (יהושע י) בקש יהושע לשתק את החמה א"ל שמש בגבעון דום לא אמר עמוד אלא דום למה אמר לו דום שכל זמן שהוא מקלס יש בו כח להלך דמם עמד, לכך אמר לו יהושע שיעמוד שנאמר שמש בגבעון דום, א"ל השמש ליהושע יהושע וכי יש קטן אומר לגדול ממנו דום אני נבראתי ברביעי ובני אדם נבראו בששי ואתה אומר לי דום א"ל יהושע בן חורין שהוא קטן ויש לו עבד זקן אינו אומר לו שתוק, ואברהם אבי הקנה לו הקדוש ברוך הוא שמים וארץ שנאמר (בראשית יד) ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ, ולא עוד אלא שנשתחוה השמש לפני יוסף שנאמר (בראשית לז) והנה השמש והירח וגו', הוי שמש בגבעון דום, א"ל השמש וכי אתה גוזר עלי שאדום, א"ל הן, א"ל וכיון שאני שותק מי יאמר קלוסו של הקדוש ברוך הוא א"ל דום אתה ואני אומר שירה בעבורך שנא' (יהושע י) אז ידבר יהושע לה' ואין אז אלא שירה שנאמר (שמות טו) אז ישיר משה".

וכך דברי הראי"ה זצ"ל בהקדמה לעולת ראיה (ח"א עמ' יג): "התפלה היא האידיאל של כל עולמים. כל ההויה כולה למקור חייה היא עורגת, כל צמח וכל שיח, כל גרגר חול וכל רגב אדמה, כל אשר בו חיים נגלים וכל אשר בו חיים כמוסים, כל קטני היצירה וכל גדוליה, שחקי מעל ושרפי קודש, כל הפרטיות שבכל יש, וכל כללותו, הכל הומה, שואף, עורג ושוקק לחמדת שלמות מקורו העליון, החי, הקדוש, הטהור והכביר. והאדם סופג את כל השקיקות הללו בכל עת ובכל שעה, והוא מתרומם ומתעלה בתשוקות קדשו, ובא תור הגילוי לתשוקות רוממות-אל אלה בתפלה, המכה גלי אורה, היוצאת בחופש עזה בהגיון שיח קדשה למרחבי אל. מרומם הוא האדם בתפלה את כל היצור, מאחד הוא עמו את כל היש, מעלה את הכל, מרומם את הכל למקור הברכה ומקור החיים".

וא"כ התפילה אינה של הכרם אלא שלנו, בני האדם עפ"י תנאינו המיוחדים.

מסקנה

מן הראוי שלא לקבוע תפילות במקומות פרוצים לכל עבר, ואפילו תפילות מזדמנות ומיוחדות כתפילה על ירידת גשמים.