חבל נחלתו יב ד
סימן ד
אל יפתח אדם פיו לשטן
שאלה
מה משמעות כלל או הלכה זו והאם ראוי לנהוג כן?
א. הדין והשימוש בו בראשונים ואחרונים
בגמרא ובראשונים ואחרונים הורו כן שלא יאמר ולא ירמוז בדברים רעים על עצמו ועל אחרים לעתיד או אף בהווה, שמא יבואו הדברים עליו הן לגבי יחידים והן לגבי ציבור.
נאמר בברכות (יט ע"א): "הם עומדים ומתפללין והוא (=האבל) עומד ומצדיק עליו את הדין, ואומר: רבון העולמים, הרבה חטאתי לפניך ולא נפרעת ממני אחד מני אלף, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתגדור פרצותינו ופרצות כל עמך בית ישראל ברחמים. אמר אביי: לא מבעי ליה לאינש למימר הכי, דאמר רבי שמעון בן לקיש, וכן תנא משמיה דרבי יוסי: לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן; ואמר רב יוסף: מאי קראה – שנאמר: (ישעיהו א') כמעט כסדום היינו, מאי אהדר להו נביא – שמעו דבר ה' קציני סדום".
היינו אין לאדם לומר שהוא ראוי לעונש כיון שבכך פותח פתח שהקב"ה יעניש אותו.
וכן בברכות (ס ע"א): "תנו רבנן, הנכנס לבית המרחץ אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתצילני מזה וכיוצא בו, ואל יארע בי דבר קלקלה ועון, ואם יארע בי דבר קלקלה ועון – תהא מיתתי כפרה לכל עונותי. אמר אביי: לא לימא אינש הכי, דלא לפתח פומיה לשטן; דאמר ריש לקיש וכן תנא משמיה דרבי יוסי: לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן. אמר רב יוסף: מאי קראה – דכתיב (ישעיהו א') כמעט כסדם היינו לעמורה דמינו מאי אהדר להו נביא – שמעו דבר ה' קציני סדם וגו'".
וכן בעניין ניחום אבלים בכתובות (ח ע"ב): "אמר אביי: רבים שתו לימא, רבים ישתו לא לימא, משתה ראשונים לימא, משתה אחרונים לא לימא, דאר"ש בן לקיש, וכן תנא משמיה דר' יוסי: לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן; אמר רב יוסף: מאי קרא?...".
ובויקרא רבה (פר' כא, י): "ר' סימון בשם ר' יהושע אמר מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב אלא אין קטיגור נעשה סניגור כדי שלא ליתן פתחון פה לשטן לקטרג ולומר אתמול עשו להם אלהי זהב והיום הם מבקשים לשמש בבגדי זהב".
וכן בספרי דאגדתא על אסתר – מדרש אבא גוריון (בובר, פרשה ד): "א"ל המן לאחשורוש אלהיהם של אלו שונא זמה הוא, אלא העמד עליהם זונות ועשה להם משתה וגזור עליהם שיבואו ויאכלו וישתו כרצונם, שנאמר לעשות כרצון איש ואיש, ומי שירצה לבוא יבא, ומי שלא ירצה לבוא לא יבא, כדי שלא יהא להם פתחון פה לומר על כרחם הביאום, גזר המלך כך, מיד עמד מרדכי והכריז ואמר בניי הואיל ולרצונכם הוא אל תלכו, שלא יהא פתחון פה לשטן עליכם".
בבא בתרא (ק ע"א): "וחכמים אומרים: אין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק... ורבנן? התם משום חביבותא דאברהם הוא דקאמר ליה הכי, כדי שיהא נוח לכבוש לפני בניו".
ופרש רשב"ם: "כדי שיהא נוח כו' – דהוו להו כיורשין ולא כגזלנין ולא יהיה רשות לשטן לקטרג ולא פתחון פה [לבעל] מדת הדין".
וכן לגבי מתנת ש"מ (ב"ב קנג ע"א): "רב אמר: הרי היא כמתנת שכיב מרע, מדכתיב בה במות – אחר מיתה קאמר ליה, והאי דכתיב בחיים – סימן בעלמא דחיי".
ופרש רשב"ם: "סימנא לחיים – כלומר במות דוקא הוא ומחיים לאו דוקא אלא לסימן טוב לפי שהזכיר מיתתו שלא רצה לפתוח פיו לשטן כלומר המקום יצילני מחולי זה ולא אמות".
וכן הראשונים והאחרונים משתמשים בכלל זה כדי לפרש ולהסביר פסוקים או מעשים:
כתב רש"י (הושע י, ב): "ושנוי המחלוקת שנאמר חלק לבם עתה יאשמו יש פתחון פה לשטן לקטרג".
ור"א אבן עזרא כתב בפירושו הקצר (שמות א, י): "ועלה מן הארץ – אמר ר' יונה הספרדי הוא המדקדק, שטעם ועלה – ועלינו מן הארץ, ולא פתחו פה לשטן".
והרמב"ן (גיטין לו ע"א) מקשה בענין תיקון פרוזבול: "ועוד אי אפשר לומר שיתקן הלל ויאמר לכשיחרב בית המקדש יעשו פרוזבול חס ושלום שלא היה פותח פיו לשטן ולא מתקן תקנות לחרבן אע"פ שהיו יודעין שיחרב". וכן במאירי (גיטין לו ע"ב): "מ"מ אין הדברים נראין שיהא הלל פותח פיו לשטן לומר בית המקדש יחרב ויצטרכו לתקנה זו ודיה לצרה בשעתה".
ובאבודרהם (יום שמיני ושמחת תורה) לגבי הנהגת הציבור בסיום התורה: "והטעם שמתחילין מיד בראשית כדי שלא יהא פתחון פה לשטן לקטרג לומר כבר סיימו אותה ואין רוצים לקרות עוד... ". וכן בטור (או"ח סי' תרסט): "ורגילין להתחיל מיד בראשית כדי שלא יהא פתחון פה לשטן לקטרג לומר כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרותה עוד".
וכן תוספות יום טוב (נגעים פי"ב) מסביר מדוע יאמר לכהן בנגעי בתים "כנגע נראה לי בבית" – "וא"ת למה אסרה התורה מלומר נגע. והלא עד שיאמר הכהן טמא. עדיין אין כאן טומאה. כדתנן ברפ"ג. והרא"ם כתב בשם רבותיו. דכיון דבדבורו לא יוכל לשפוט. הלכך לא יאמר בלשון ברור. ע"ד אמרם. ולמד לשונך לומר איני יודע. ולי נראה מפני דרך ארץ שצריך לנהוג עם הכהן כו'. א"נ שלא ימהר הכהן ויגזור טומאה. ע"כ. וג"א כתב משום דובר שקרים לא יכון. דהא כל זמן שלא נזקק הכהן לאו נגע הוא. ואיך יאמר נגע כו'. וכתב בעל קרבן אהרן. דלא דק בזה. שהכהן אינו עושה אותו נגע. אבל הטומאה עושה בו. וקודם שיבא הכהן. נגע הוא. ע"כ. ואפשר לתרץ שכשיאמר נגע. המכוון ממנו מה שקוראין נגע. והיינו נגע טמא. ומכיון שעדיין אינו טמא. הרי דובר שקרים. ולי נראה בהפך. דלהכי הקפידה התורה מלומר נגע. כדי שלא לפתוח פיו לשטן לו כדדרשינן בפרק מי שמתו (דף י"ט) מאמרו שמעו קציני סדום וגו' הרי אפשר שיחזור ויכהה טרם בוא הכהן".
וכן פרש גם המהרש"א (חידושים נגעים פי"ב מ"ה): "ואני אומר הטעם הזה פשוט מזה הטעם בעצמו כיון דהדבר תלוי בכהן ושמא לא יראה בעיניו נגע טמא ויתבדה בעל הבית בדבריו גם שלא יפתח פיו לשטן דאפשר שישתנה לסימן טהרה קודם ראיית הכהן ודו"ק".
וכן המהרש"א (חי' אגדות ב"מ לג ע"א) הסביר: "כל המקיים בעצמו כך סופו לבא כו' עיין פרש"י ועוד נראה לדקדק מדלא קאמר כל העושה כך וקאמר כל המקיים דר"ל שמי שאומר דלכך מחזיר אבידתו ולא אבידת אביו לקיים מקרא זה אפס כי לא יהיה וגו' שלא יעני הנה הוא פותח פיו לשטן וסופו לבא לידי כך וק"ל".
ב. מדוע הדיבור גורם
צריך לעיין וכי מדוע דיבורו של אדם על רע שיארע לו או לאחרים גורם כבי' להתקימות דיבורו. כתב בספר החינוך (מצ' רלא): "שלא לקלל אחד מישראל, בין איש בין אשה, ואע"פ שאינו שומע הקללה, שנאמר [ויקרא י"ט, י"ד] לא תקלל חרש, ובא הפירוש עליו, מי שאינו שומע קללתך, וכן תרגם אונקלוס... ".
"אף על פי שאין בנו כח לדעת באי זה ענין תנוח הקללה במקולל ואי זה כח בדבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער. ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות, נאמר כי משרשי המצוה, שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתינו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה. וכעין ענין זה אמרו זכרונם לברכה [מועד קטן י"ח ע"א] ברית כרותה לשפתים, כלומר שיש כח בדברי פי אדם.
"ואפשר לנו לומר לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב [בראשית ב', ז'] ויפח באפיו נשמת חיים, ותרגם אונקלוס לרוח ממללא, נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע. ואפשר לומר עוד, כי הענין להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, כי עוף השמים יוליך את הקול ואולי יבואו דברי המקלל באזני מי שקילל".
בדומה לחינוך כתב בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תח): "אמרת עוד שאעמידך על נכון בכונת אביי ורבא בשאלתות בר הדיא. וכי גזרת הכל תשתנה בעבור פתרון בר הדיא?"
"תשובה: זו שאלה פלוסופית שתולין הכל בטבע הנוהג אך לפי הנראה מן הכתוב והסכמת חכמי התורה אינו כן. אלא יש בכל או סגולות או דברים נעלמים לא נתבארה לנו עתה סבותם. והיא שאמרו ברית כרותה לשפתים ואמרו הוה כשגגה היוצאה מלפני השליט ונח נפשיה דיהודה וכאלה רבים וזו היא המניעה בקללה והחפץ בברכות. ואמרו אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. ואם נמשך בזה אחר הטבע מה תזי' הקללה ומה תועיל הברכה. יקללו המה והשם יברך. ואמרו אל יפתח אדם פיו לשטן והביאו ראיה מן הכתוב דכתב (ישעיה א) כמעט כסדום וגו' וכתב שמעו קציני סדום. וגם חכמי הפילוסופי' אינן יכולין ליתן טעם לסגולות הנגלות לעין כל בעשבים ובאבנים. כאבן השואבת הברזל והברזל ישוטט על פני המים ולא ינוח עד שיהו פניו אל פני הסדן. היש מגיד טעם בזה בכל חכמיהם ואמור פתרון החלומות כאחד מהם". (וכן שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן רפו).
הראשונים כותבים שאינם יודעים את סיבת הדבר אבל למעשה רואים ויודעים שדיבור האדם פועל.
וכן כתב בפירוש הריקאנטי לתורה (ויקרא יט, ד): "וטעם לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר [שם יג], ידוע לפי פשטו שנאמר [דברים כד, טו] ואליו הוא נושא את נפשו וגו'. ועל דרך האמת יש לך לדעת ולהתבונן במה שהעירותיך כי ברית כרותה לשפתים, וכל הצועק בדין מן השמים נזקקין לו, והנה בבא הלילה שאז הוא ממשלת מדת הדין, אם השכיר תובע עלבונו לפני השם יתעלה תפגע בו מדת הדין הממונה ליפרע מן החטאים".
וכעין דבריו במהרש"א (חידושי אגדות תענית ח ע"א): "ונראה לפרש ע"פ גירסת הילקוט דה"ג כל המצדיק עליו הדין מלמטה מצדיקין כו' וע"פ מ"ש פ"ק דכתובות רבים שתו לימא רבים ישתו לא לימא משתה אחרונים לא לימא משום דאל יפתח אדם פיו לשטן וכמפורש שם שהדבור גם בדרך הדמיון מעורר את מדת הדין על האדם עד שהשטן מקטרג להיות החוטא מודה בדבר שראוי לכך כו' עיין שם והא ודאי שעל העונש העבר ובא על האדם ודאי יהיה האדם מצדיק עליו הדין אבל להבא שראוי לבא עליו עונש אל יהא האדם מצדיק עליו הדין שהוא ראוי לעונש כזה שזהו פותח פיו לשטן אלא יבקש רחמים אולי יתעשת לו הקב"ה ולזה אמר כאן המצדיק עליו הדין להבא הרי מושך ומעורר מדת הדין עליו מלמעלה להצדיק עליו הדין מלמעלה".
המהרש"א מוסיף שאין זה מצד עצם הדיבור אלא שהוא בהודאתו בחטאו מודה שאמנם הוא ראוי להיענש ולא הדיבור גורם אלא הודאתו בחטאיו וברשעותו והודעה שלא נענש כראוי לו.
ומצאתי בריקאנטי (בראשית ד, א) הסבר מעניין: "והאדם ידע את חוה אשתו וגו' [ד, א]. דע כי קין נולד מן הזוהמא והטפה שהטיל הנחש בחוה, אמנם בלתי זרע אדם שנתערב באותה זוהמא לא היה יכולת לרוח ההוא ללבוש גוף אדם ולצאת לאויר העולם, וזרע האדם המציא לו מקום להתלבש בו. ועל כן נעשה הורג כד"א [ישעיה יד, כט] כי משרש נחש יצא צפע וגו', כי מדת הדין שופעת עליו. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל ע"ה ואדם ידע את חוה איתתיה דהיא מתעברא מן סמאל מלאכא ועדיאת וילידת ית קין, והוה דמי לעילאי ולא לתתאי, ואמרת קניתי גברא ית מלאכא דיי'. ובפרקי רבי אליעזר הגדול ז"ל [פי"ג] משל למה הדבר דומה לאדם שיש לו רוח רעה, כל מעשים שהוא עושה וכל הדברים שהוא מדבר אינו עושה אלא מדעת רוח רעה שיש עליו, כך הנחש כל מעשים שעשה וכל דברים שדיבר לא דיבר אלא מדעתו של סמאל, עליו הכתוב אומר [משלי יד, לב] ברעתו ידחה רשע. בא אליה רוכב על נחש ועיברה את קין, ואחר כך בא אליה אדם ועיברה את הבל וכו'. ומזה המאמר תבין מה שתמצא בדברי רבותינו ז"ל [סוטה יב ע"ב] נבא ולא ידע מה נבא, וברית כרותה לשפתים, אל יפתח אדם פיו לשטן, רוצה לומר ישמר שלא ידבר השטן בפיו, כי לפעמים יקרה לאדם שמלאך טוב או שטן משים דבר בפיו והוא אינו מרגיש. וגם בשאר בעלי חיים מצינו זה, שנאמר [קהלת י, כ] ובעל כנפים יגיד דבר".
עולה מדבריו שהדיבור כבי' אינו של האדם אלא דבר כוחות הטומאה בעולם היוצא דרך פיו, ולכן הם פועלים על ידו. ואילו היה חוסם פיו לא היה כלי לפעולותיהם הרעות.
בשו"ת מן השמים (סי' כב) אף הוא שאל בעניינים אלו וכך הם דבריו:
"ועוד נסתפקנו על מעשה דבר הדיא דאמרי (ברכות נ"ו א) דמאן דיהב ליה אגרא פתר ליה טבא ומאן דלא יהב ליה אגרא פתר ליה בישא, ואמרינן נמי דאשכח רבא ספרא דנפל מידיה והיה כתיב ביה כל החלומות הולכין אחר הפה, ועל זה אנן תמהים ושואלים אם אפשר שישתנו גזירות הבורא בעבור פתרון הפותר, ואם הדבר כפשוטו שיהא החלומות הולכין אחר הפה בין טוב ובין רע או אם אין הדבר כפשוטו דגזירות הבורא אינן משתנות, דבר הדיא לא היה כי אם מפשר [בכת"י פאריז: כי אם מבשר] ואם כן הוא על מה כתוב בספרו כל החלומות הולכין אחר הפה".
"והשיבו: גזירה היא, דוק ותשכח, ושניתי לשאול ולא ענו לי רק כבראשונה, ונצטערתי על זה והוספתי לשאול כבראשונה".
"והשיבו: הלוא ידעת וגם שמעת כי יש אנשים שמזל תולדותם להיות עיניהם ולשונם רע, גם יש שרגליהם רעה, והרבה תחלואים באים בעבור עין הרע, והרבה מתים בעין הרע (בבא מציעא ק"ז ב' זהר ויקהל קצ"ו רע"ב, וע' ירושלמי שבת פי"ד ה"ג) כמו שאמרו תשעים ותשעה בעין הרע ואחד בדרך ארץ, וגם לפעמים ניתן רשות לשטן לחבל כמו שידעת במרים מגדלא שער נשייא (ע' חגיגה ד' ע"א) גם יש אנשים שרגליהם טובה כמו שאמר הכתוב [בראשית ל' ל] ויברך ה' אותך לרגלי, אף אתה אל תתמה על אלו כי יש אנשים שמזל תולדותם להיות פותרי חלומות ויתקיים בין לרעה בין לטובה, ובלבד שיהיה לפי הענין ובר הדיא היה מהם. ולא נתקיימו הפתרונים בזכותו רק במזלו, ועל זה כעס עליו רבא וקללו, ומה שמצא כתוב בספרו כל החלומות הולכין אחר הפה לא נאמר כי אם על בני אדם שמזל תולדותם כן, כל זה השיבו לי".
"ועוד שאלתי: אם כן למה צריך לומר חלומו למאן דרחים ליה".
"והשיבו: לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן (ברכות י"ט סע"א) וצריך לפתור טוב ההוא דרחים ליה משום מלאך העומד לימינו שנוטל הדבר מפיו של פותר וחוטף אותו ואומר אמן כן יהיה, ואם הוא דסאני ליה פותח פיו לרעה ההוא שעומד לשמאלו חוטף הדבר ואומר אמן (שבת קי"ט ב) ועל סיבה נעשה מה שנעשה הן לטוב הן לרעה".
"ואחר שעה השיבו בפעם שלישית: אל תהרהר אחר דברינו זה כי באמת הודענוך והסוד עמוק".
ובקדושת לוי (קדושות לפורים קדושה שלישית): "שצדיק עושה בדבורו רושם. לכן 'אל יפתח פיו לשטן' (ברכות יט, א)".
ובערבי נחל (בראשית מקץ, דרוש ג): "ואמנם אמר הכתוב (תהלים טל, ב) אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי, והוא מענין אל יפתח אדם פיו לשטן (ברכות יט א) לומר שראוי לעונש, וכענין מ"ש בזוה"ק (ח"א סג א) ענין התיבה שעשה נח מענין חבי כמעט רגע (ישעיה כו, כ), וצריך להסתיר את עצמו מפני המחבל, והקשה, הרי לא היה שם המחבל רק נטבעו במים, ותירץ כי בכל מיני עונש גשמיי מתלבש שם המחבל, מחבלא הוי אזיל גו מיא כו' ע"ש. וא"כ קשה, איך אמר ראובן דברים אלו בפני יוסף, הלא בדעתם היה שזה איש מצרי ושהוא הועמד משמים ליפרע מהם, וא"כ איך דיברו בפניו דברים כאלה. לז"א הכתוב, והם לא ידעו כי שומע יוסף כו'".
מכלל הדברים עולה שאף שניתנו לכך הסברים שונים ותנאים שונים בין גדולי ישראל בכל זאת הדברים שאדם מוציא מפיו פועלים. וע"ע מהר"ל נתיב הלשון (פ"י).
ג. ההלכה וההנהגה למעשה
אין בהנהגה או כלל זה פסיקת הלכה, אלא הנהגה נכונה מידה מעולה ועצה טובה לשמור את עצמו ואת הציבור מנזק בגלל דיבורו.
כתב בספר חסידים (מרגליות, סימן תעט): "כתיב (משלי כ"א כ"ג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, ראשי תיבות רמוז שמשון. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו ברית כרותה לשפתים לכך אל יפתח אדם פיו לשטן, לא יאמר אדם לחבירו ולא לבניו תלך ותמיר מומר יהיה. אחד היה רגיל לקרוא לבני אדם כשמדברים דברים שלא היו נראים לו [פגר] או פעמים אמר אתה עושה כמו כומר אמר ליה החכם לא יתכן כך לזרע ישראל שלא יתקיים בו או בזרעו לכך חדל לך".
ובאר בברית עולם: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו ר"ת רמז שמשון וכו' פי' חוץ מתיבת פיו דאם שמשון שמר פיו לא נלכד. ואפשר לרמוז כי ר"ת שומר פיו ולשונו גימט' שכינה עם הכולל דשומר פיו זוכה שתשרה עליו שכינה והיא שמ"ן ר"ת שומר מצרות נפשו דהשכינה נקראת שמן כמ"ש בזוה"ק ע"פ ושמן על ראשך וכו'. וגם פה בחינת השכינה גם קול ודיבור רומזים להקב"ה, ובמ"א הארכתי בסייעתא דשמיא".
וכ"כ במנורת המאור (פרק כ – דרך ארץ עמוד ): "לעולם אל יפתח אדם את פיו לשטן, שמא יגרום חטאו ויתקיימו בו אמריו לרעה, שנא' גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורותם אביא להם, וכתי' והשיב ה' בך את כל מדוי מצרים, וכתי' כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגורתי יבוא לי. צא ולמד מדור הפלגה. אמרו, פן נפוץ על פני כל הארץ, וגזר עליהם ונפוצו. שנא' ומשם הפיצם על פני כל הארץ, ועליה[ם] נאמר מגורת רשע היא תבואנו. דור המדבר אמרו, לקחתנו למות במדבר, וכך נגזר עליהם, שנא' במדבר הזה יתמו ושם ימותו. צדקיהו ועדתו נאמר עליהם, חרב יראתם וחרב אביא עליהם. יוחנן בן קרח ועדתו נאמ' עליהם, והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה שם תשיג אתכם בארץ מצרים והרעב אשר אתם דואגים ממנו שם ידבק אחריכם. ישראל אמרו, כסדום היינו לעמורה דמינו, ונאמר להם, שמעו דבר ה' קציני סדום האזינו תורת אלהינו עם עמורה".
וכן שוב בקיצור (מנורת המאור אור עולם עמוד ): "לעולם לא יפתח אדם פיו לשטן, שמא יגרום חטאו ויתקיימו בו דבריו לרעה, שנא' גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורותם אביא להם, וכתי' והשיב בך את כל מדוי מצרים אשר יגורת מפניהם, וכתי' כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגורתי יבא לי".
וכך פסק הרמ"א בשולחן ערוך (יו"ד סי' שעו): "לא יאמר אדם: לא נפרעתי כפי מעשי, או כיוצא בדברים אלו, שאל יפתח פיו לשטן (כן משמע בפרק מי שמתו ובהגהות אלפסי שם). ואל יאמר אדם לאבל: מה לך לעשות כי אי אפשר לשנות, שזהו כגדוף, דמשמע הא אם אפשר לשנות היה עושה, אלא יקבל עליו גזירת הש"י מאהבה (נ"י פ' שור שנגח דמשמע כן בגמרא)".
והמגן אברהם (סי' רלט ס"ק ז) פסק: "יש נוהגין לומר וידוי ש"מ (=שכיב מרע) קודם השינה ונ"ל שאינו נכון דאמרינן בברכות דף ס' שלא לומר אם אמות תהא מיתתי כפרה וכו' דלא ליפתח פיו לשטן וכן אית' דף י"ט שלא יאמר הרבה חטאתי לפניך ולא נפרעת ממני אחד מאלף דמשמע כאלו הוא מבקש שיפרע ממנו ונמצא פותח פיו לשטן וא"ל דהתם שאני דמרחץ מקום סכנה הוא לילה ושינה נמי מקום סכנה הוא כמ"ש ר"ס רל"א".
וכך פסק ספר חרדים (פמ"ז סי' כא): "אל יפתח אדם פיו לשטן, כדכתיב כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו, מיד כתיב שמעו דבר ה' קציני סדום (ברכות יט א). ויהוא בן נמשי אמר דרך מרמה שהוא יעבוד עבודה זרה, לסוף עבדה (סנהדרין ק"ב א)".
בשולחן ערוך הרב (חו"מ הלכות שמירת גוף ונפש ובל תשחית סעיף יב) כתב: "אסור להוציא מפיו דבר פורענות על אדם מישראל אפילו לומר אילו היה פלוני קיים היה בא לכאן כי ברית כרותה לשפתים. ואין לאב ואם לעשות מורא לתינוק בדבר טמא כגון לומר חתול או כלב יקחוהו, כי יש מזיקים שלהם שמות כשמות הטמאים ההם ויוכלו להזיק לתינוק בגופו או בנשמתו שברית כרותה לשפתים, וכן בכל כיוצא באלו צריך ליזהר מאד מהרגל הלשון".
ובשו"ת חתם סופר (ח"ו ליקוטים סי' סד) כתב אגב דיונו: "הנה מיתת הילד מצעהלם לא נפלאת ולא רחוקה כי הי' ראוי למות אם מפאת דברת ת"ח ה"ה ידידי פר"מ והרב הגאון מו"ה יואב אשר שפטוהו לבן מות והוה כשגגה היוצא מהשליט ולא נפיש זכותי' דההוא ינוקא ואבותיו מזכותי' דמר שמואל וינוקי' דשכיבא על דברת רב פנחס אחוהי במ"ק י"ח ע"א, ואם מפאת דברת הרבה בני אדם שדברו בו ונשאו ונתנו בו מוזרת בלבנה להמית ולא להחיות וכמבואר גם שם דברית כרותה לשפתים וחז"ל הזהירונו פ"ק דכתובות ח' ע"ב וכבר רבים שתו לימא וכו'".
ועי' שו"ת חיים ביד (סי' כו) שחשש אף הוא לדיבור כעין זה.
וכן בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' כב) הביא: "אלא שראיתי בס' מטה אפרים (דיני קדיש יתום שער ד' סעי' ג') שכ' לענין קדיש יתום ומפני שתקנוהו ליתומים אין נוהגים לאומרו כלל מי שיש לו אב ואם שמא יקפידו משום אל יפתח פיו לשטן וכו' לפיכך אם אין אביו ואמו מקפידין בכך יכול לאומרו אפי' מי שיש לו אב ואם אם אין אבלים ומ"מ אין לעשות כן אם יש שם אחר שאין לו אב ואם עכ"ל". וכן אחרונים אחרים הביאו דברי המטה אפרים.
מסקנה
ראוי לאדם להישמר מאמירה על עצמו ועל אחרים שיגיע להם רע ובכך, ישמור עצמו ואחרים מנזקים ודברים רעים שח"ו יבואו.