חבל נחלתו יב ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · יב · ב · >>

סימן ב

חזקת חזנות

שאלה

בהרבה בתי כנסיות יש מתפללים המוחזקים להתפלל כשליחי ציבור ללא תשלום בעיקר בימים נוראים. האם יש בחזקתם כדי לדחות אחרים שהציבור מעוניין בתפילתם?

תשובה

א. פסק בשו"ע (או"ח סי' נג סכ"ה): "אין מסלקין חזן מאומנתו, אלא אם כן נמצא בו פסול".

והרמ"א באר על מה מסלקים אותו, ומוסיף: "ש"צ שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים, אע"פ שאין קול בנו ערב כקולו, אם ממלא מקומו בשאר דברים, בנו קודם לכל אדם ואין הצבור יכולין למחות בידו. (תשובת רשב"א סי' ש)".

וכן כתב בברכ"י (או"ח סי' נג ס"ט) והביא תשובת הרמב"ם (סי' קיא ו-תסב): "כל מעלה ממעלת הדת בין גדולה בין קטנה מראש סנהדרי גדולה עד חזן הכנסת מעלין בקדש ולא מורידין, וכל מי שהורגל בדבר דת ונתמנה אסור לבטלו או לפחות ממעלתו, אלא אם כן סרח ועבר עבירה הראויה להורידו".

וכן הביאה הרדב"ז בתשובותיו (ח"ו סי' ב' אלפים עח).

ודיונים על העברת חזן יש בהרבה שאלות ותשובות של אחרונים: שו"ת מהרש"ל (סי' כ), שו"ת מהריט"ץ החדשות (סי' עו), שו"ת חתם סופר (ח"א סי' מא), שו"ת בית שלמה (או"ח סי' יג), ובעיקר בשו"ת באר משה (כבוד חכמים סי' ל) בתשובתו המקיפה של הרי"ז שטערן מחבר ס' זכר יהוסף (ובבקורת על החזנים העוסקים במנגינות במקום בתוכן).

ב. ערוה"ש (או"ח סי' נג) מדגיש שחזן הוא מלשון חוזה (צופה לעתיד) שמופקד על צרכי הציבור. ועוד מדגיש לגבי תפילה, שלשעבר הציבור לא ידע להתפלל ולא היו סידורים והחזן היה מוציא את כולם ידי חובתם. ובימינו אפילו בראש השנה כל אחד מוציא את עצמו אף בתפילת המוסף. ולכן אין עניינם אלא לחבר את תפילת הציבור לסדר אחד ולהתפלל חזרת הש"ץ.

והוסיף בערוך השולחן (או"ח סי' נג סכ"ז):

"כתב רבינו הרמ"א בסעיף כ"ה ש"ץ שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים אף על פי שאין קול בנו ערב כקולו אם ממלא מקומו בשארי דברים בנו קודם לכל אדם ואין הצבור יכולים למחות בידו עכ"ל. ואיתא בספרי פ' שופטים [פיסקא קס"ב] למען יאריך ימים וגו' הוא ובניו בקרב ישראל הוא ובניו שאם מת בנו עומד תחתיו ואין לי אלא זה בלבד מניין לכל פרנסי ישראל שבניהן עומדין תחתיהן ת"ל בקרב ישראל כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו עכ"ל והכונה כשבנו ממלא מקומו והנה דין זה של רבינו הרמ"א מתשובת הרשב"א [חלק א' סי' ש'] והביא בסוף דבריו הספרי שהבאנו לסיוע לזה ועיקר תשובתו היתה לפי שהיה המנהג במקומות אלו כן שהבן ימלא מקום אביו ושכך התנו עמו בשאלה זו שם, שמי שירצה יקח לעזר לו וקבלו אותו לש"ץ על כל ימי חייו ע"ש ורבינו הרמ"א לא הזכיר מזה מאומה וצריך טעם".

ולכאורה נראה ששליחות הציבור שייכת כ"כ לחזן שאין אפשרות להורידו ואפילו למונעו מלהכניס בנו תחתיו.

ג. אולם מוסיף ערוה"ש בסעיף כח: "ונ"ל דבאמת דברי הספרי אינו ענין כלל לשכירות ש"ץ ורב דהספרי לא דיבר רק בפרנסים שמעמידין אותם לכבוד בעלמא, אבל כשצבור שוכרים ש"ץ בשכירות מה שייך לומר שבנו קודם והרי יכולים לומר לך רצונינו ליתן מעות ולא לבנך ואטו יש למעות חזקה?! והרי בפוסק מעות לחתנו ומת חתנו ונפלה ליבום שהתורה גזרה כן ועכ"ז שנינו ברפ"ו דכתובות שיכול לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן, ק"ו לעושים כתב עם ש"ץ או רב שישלמו לו כך וכך לשנה איך נכוף אותם שישלם לבנו אף אם ממלא מקום אביו וכ"ש אם הכתב הוא לכך וכך שנים, ולכן זיכה הרשב"א לש"ץ זה רק מנחה ביו"כ או מטעם מנהג שלהם כמ"ש ולסיוע בעלמא הביא מספרי".

וא"כ בישובים שאין חזן בשכר אלא המתפללים עולים ועוברים לפני התיבה לתפילות שהגבאים משבצים אותם, אפילו ישובים ותיקים, שמתפלל מסוים עולה מידי שנה בשנה לתפילה מסוימת כגון מנחה או 'מפטיר יונה' לא נָחל את התפילה הזו, ולא קנאה שיהא מוחזק בה, אלא מצד שהציבור היה מרוצה מתפילתו זכה בתפילה, ולכן מצד הדין אין לו שום חזקה או זכות בה. אלא שיש על הציבור לשמור על כבודו, ואם תפילתו נעימה והוא מרוצה על הציבור, אין להחליפו, אלא אם כן יש מעולה ממנו.

ד. בירושלמי (שבת פי"ב ה"ג) מסופרים שני מעשים מהם ניתן ללמוד אימתי יש להחליף ומתי יש להעמיד את הדברים כקדמותם על אף שינויים שחלו בין המשפחות.

מסופר: "אילין דר' הושעיה ודבר פזי הוון שאלין בשלמיה דנשיא בכל יום. והוון אילין דרבי הושעיה עלין קדמאי ונפקין קדמאי. אזלין אילין דבר פזי ואיתחתנות בנשיאותא. אתון בעיין מיעול קדמאי. אישתאלת לרבי אימי. אמר לון רבי אימי והקמות את המשכן כמשפטו. וכי יש משפט לעצים. אלא אי זהו קרש זכה להינתן בצפון ינתן בצפון. בדרום ינתן בדרום".

היינו אף שמשפחת בר פזי התחתנו עם בית הנשיא בכ"ז ימשיכו ויכנסו אחר בית ר' הושעיא ואין בקשריהם המשפחתיים תוספת מעלה שתקדימם על בני ר' הושעיא.

אולם מיד מסופר מעשה שני: "תרין זרעיין הוון בציפרין בולווטיא ופגניא הוון שאלין בשלמיה דנשייא בכל יום. והוון בולווטיה עלין קדמיי ונפקין קדמיי, אזלין פגניא וזכון באוריתא. אתון בעי מיעול קדמיי. אישתאלת לרשב"ל. שאלה רשב"ל לר' יוחנן עאל ר' יוחנן ודרשה בבי מדרשא דרבי בנייה אפי' ממזר ת"ח וכהן גדול עם הארץ ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ. סברין מימר לפדות ולכסות ולהחיות. הא לישיבה לא. א"ר אף לישיבה. מה טעמא. [משלי ג טו] יקרה היא מפנינים. אפי' מזה שהוא נכנס לפני ולפנים".

היינו השינוי במעלתם בתורה גורמת שיקדמו אף לפני אלה שקודם היו ראשונים. ונראה שה"ה למעלת חזנים ושליחי ציבור, אם הגיע שליח ציבור שהוא תלמיד חכם או התקבל רב למקום הרי הוא קודם לשליח ציבור שאינו כזה. כמו"כ אם הציבור אינו מרוצה מתפילת החזן זכותו להחליפו ואין לו שום חזקה או זכות בתפילה שנהג.

ה. אבל נראה שמצד דרכי שלום מן הראוי שלא לשנות אלא לתת לאדם שהוחזק במצוה מסוימת להמשיך ולעשותה, אם אמנם הש"ץ שמר על קביעותו כל השנים, והוא מרוצה לכל כמקודם, ואין טובים ממנו.

כך נאמר בגיטין (פ"ה מ"ח): "...מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום". ופרשו פרשני המשנה מפני הנאתם של יושבי הבית שאינם צריכים לתת לעירוב או משום שיחשדו שמטלטלים ללא עירוב כשלא יראו בביתם את העירוב.

אולם בתוספתא עירובין (פ"ה הי"א) נאמר: "בית שמניחין בו עירוב אין צריך להפריש ככר. מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום אם היה שם רבו או אדם גדול או שהיה משיא את בנו ורוצה לנהג בו כבוד הרשות בידו". היינו אף אם מערבין בבית ישן, בכ"ז יכול אף בעל הבית לוותר ולחלוק כבוד לרבו או לאדם גדול, (ולא מצאתי שהובאה הלכה זו בפוסקים וצ"ע).

מסקנה

נראה שמעלת הציבור והחלטתם אינה שונה ממעלת תלמיד חכם. וכשם שמנהג העולם להניח בבית ישן וקבוע כך הציבור הוא המחליט מי הם שליחי הציבור. אולם כאמור אין להחליפו באחר סתם, ולכן יש חשיבות לשמור על כבודו של חזן ולא להסיעו לגמרי מתפילות או קריאות שהיה מתפלל או קורא, ועם זאת רצון הציבור לגוון או להחליף חזן (או שהחזן הישן קולו או מעשיו אינם מקובלים) הוא העיקר, ולכן ביכולתם להחליף ולשנות כל זמן שאין שכירות בממון, ועם זאת לשתף אף את החזן שהיה מקובל לשעבר בחלק מהתפילות.