חבל נחלתו יב א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · יב · א · >>

סימן א

הפרדות לשני בתי כנסת בישוב אחד

שאלה

האם מותר להיפרד ולבנות שני בתי כנסיות בישוב אחד מטעם נוסחאות ומנהגי תפילה שונים?

א. ברוב עם הדרת מלך

כתב בשו"ת הריב"ש (סי' רנג): "גם מה שאמרת, אם באו יחידים לעשות להם מדרש לתפלה, וקמו אנשים למנוע; אם נתן לשמוע? ודאי משתקין אותו בנזיפה, שמעכבין את הרבים מלעשות מצוה, ואין עון גדול מזה. וכבר מנה הרמב"ם ז"ל זה, באותן כ"ד דברי' שב"ד נזקקי' לנדות העובר; ואיתא בירושלמי דמועד קטן (פ"ג ה"א): מעכב רבים מלעשות מצוה, צריך נדוי. ואם נותנין טעם לדבריהם, מפני ישוב הבית הכנסת, שלא תחרב, אז הקהל מעיינין בדבר, ועושין תקנה לקיים את שתיהן".

דברי הריב"ש הובאו ברמ"א (שו"ע חו"מ סי' קסב ס"ז): "ואם רוצים לבנות להם בית הכנסת אחר, או יחידים הבאים לבנות להם בית הכנסת, אין אחרים יכולין למחות בידם, והמוחה ראוי לנזיפה (ריב"ש סימן רנ"ג)".

לכאורה, לפי דברי הריב"ש אם יש כאלה המעוניינים לבנות בית כנסת נוסף בישוב אין למנוע אותם, ולהיפך בי"ד מנדים או נוזפים במעכבים.

המגן אברהם (סוף סי' קנד) הביא דברי הריב"ש והתייחס אליהם: "המעכב לבנות בה"כ אפי' יש בה"כ אחרת בעיר מונע הרבים מלעשות מצוה (ריב"ש רל"א ורל"ג ר"י הלוי מ"ד מ"ה), ומדברי הרא"ם ח"א נ"ג נראה שס"ל דאם הבית הכנסת מכילה אותם אסורים ליפרד וכ"כ במשפטי שמואל סי' מ"א, ועיין בהר"ש הלוי סימן ה'".

נראה מדברי המגן אברהם שהרא"ם סובר שאם אין עילה להיפרדות אסור להיפרד ולבנות בית כנסת נוסף.

ואלו דברי הרא"ם (שו"ת רבי אליהו מזרחי סי' נג) במקורם: "וגדולה מזו אני אומר שאפילו הם אינם רשאין לקבוע כת לעצמם מכיון שמתחלה שלא כדין נעשת, אבל ראוי שילכו להתפלל עם הכת האחרת ולהשלים עמהם, ויהיו כלם לאחדים כאשר היו בראשונה כדי שתתקיים גזרת תורתינו הקדושה דאחרי רבים להטות במקומה. ואחר כך אם ירצו יחיד או רבים לצאת מחמת שאין הבית מכילה אותם או מחמת סבות אחרות שאינן מחמת חלוק הדיעות שביניהם הנה הרשות בידם, אבל שיצאו מאותו כנסת מחמת שהם רוצים לקיים דעותיהם ולבטל דעת הרבים הפך גזרת התורה הוה ליה כמו הדיינים שנתוועדו ושמעו דברי הבעלי ריבים וכשנחלקו בדיעותיהם באותו דין וראו המועטים שרבו דיעות החולקים עליהם קמו והלכו להם ולא רצו לקיים גזרת אחרי רבים להטות שהם עוברים במצות עשה דאחרי רבים להטות".

היינו המדובר, בחבורה שרצתה להיפרד מבית הכנסת של הקהילה ולא לקבל את הכרעותיה ולהקים בית כנסת לעצמם והרא"ם כותב שלא עשו כשורה, הוא אינו אומר שאסור להם להיפרד אבל מבאר שהעילה העיקרית המתירה יציאתם מן הקהילה אם אין בית הכנסת מכיל את כולם. ולא באר סיבות נוספות המתירות אותם לפרוש מן הציבור.

בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תעב) באר סיבת הפרדות אחת משום חילוקי דעות בתוך הציבור המגיעים למריבות ולקלקול הכוונה. וז"ל: "וזה הטעם בעצמו בתפלה כי בהביט האדם אל אוהביו או לקרוביו או לרבו או למי שדעתו נוחה תתעורר נפשו אל הכוונה השלימה ונתוסף עליו רוח ממרום וזה דבר שהשכל מורה עליו וההפך הפך. וא"ת הא אמרינן דאינו דומה קלוס המלך והדרתו במתקלס באנשים מרובים לקלוס שהוא מתקלס באנשים מעטים והכי אמרינן לענין מגלה והלל וברכות ולענין תפלה וקרא כתיב ברוב עם הדרת מלך וכתיב נמי הן אל כביר לא ימאס ובשלמא יחיד ההולך להתפלל בב"ה אחרת הרי נתוסף על אותו הקהל ואיכא הכי ברוב עם אבל צבור המתחלק אף על פי שהם רשאים הואיל ואיכא עדה בכל אחד מהם מ"מ לא יפה עושין דברוב עם הדרת מלך וכדכתיבנא. הא לא קשיא דכיון שהם לבות חלוקים אין קלוסן עולה יפה ולפיכך נהגו בכל גלילות ישראל שכל בני עיר ולשון אחד עושין להם קהל בפני עצמו ולא יתערבו עם אנשי עיר ולשון אחר ולא היה אחד מהרבנים שמיחה בידם כי בחלוק המקומות והלשונות יתחלקו הלבבות ואין קלוסן עולה יפה ובהיותם כולם בני עיר אחת ולשון אחד יהיה השלום מתוך ביניהם לפי שכל אחד מכיר מקומו וערכו... וכל זה בזמן שכולם לב אחד הוא שקילוסן עולה יפה. אבל אם חלק לבם יותר טוב הוא שיתפללו כל כת לעצמה ולא שייך הכא לא חזקתו ולא חזקת אבותיו כדכתיבנא. ולא תטעה בדברי לומר שאני סובר שהחלוקה טובה ח"ו דקרא כתיב חבור עצבים אפרים הנח לו חלק לבם עתה יאשמו וגו' אלא צריך להשתדל שיהיו לב אחד לאביהם שבשמים ואם אי אפשר אלא שתמיד הם מתקוטטין והם במחלוקת דחה הרע במיעוטו".

עולה מדברי הרדב"ז שמחזק את דברי הרא"ם, ואם כל הקהילה יכולה להתפלל יחדיו ודאי עדיף מהתחלקות משום ברוב עם הדרת מלך, אולם אם המחלוקת כה גדולה ויש קטטה ביניהם כאן עדיף שהם יתחלקו לכמה בתי כנסיות וזה הרע במיעוטו.

האחרונים בארו את דברי המג"א והתאימום עם דברי הריב"ש, וכתבו שאין מחלוקת ביניהם.

בשו"ת שופריה דיעקב (ח"ב חו"מ סי' לא) כתב: "ומהא דכתב הרב מג"א זלה"ה בא"ח סי' קנ"ד סקכ"ג וז"ל: ומדברי הרא"ם נר' דס"ל דאם הבה"כ מכילה אותם אסורים ליפרד. וכ"ך במשפטי שמואל סי' מ"א עכ"ל. וטעמו נר' דכל שהם רבים בני הכנסת זהו הודו והדרו יתברך. וכמ"ש הכתוב ברב עם הדרת מלך ואומר הן אל כביר לא ימאס. אין להביא ראיה לנד"ז לאסור להצבור עצמן שבבה"כ ליפרד. די"ל דהתם מיירי בבה"ך של צבור. אבל בה"ך של יחיד שיש בה ב' שותפין ולא איתדר להו לישב יחד. וכדי לשפת שלם רוצים הקהל ליחלק ולילך מקצתן אחר זה ומקצתן אחר זה. איפשר דמצוה עבדי".

היינו בבית כנסת של ציבור אין להיפרד, בבית כנסת של יחידים (היינו שבנה יחיד ולא מסרו לציבור לשימוש) מותרים להיפרד מחמת מחלוקת.

בשו"ת יהודה יעלה (ח"א או"ח סי' כז) הביא דברי המג"א (הן הריב"ש והן הרא"ם) והשליך משם למקרה שלפניו: "משמע בהדיא דוקא לבנות ביהכ"נ אחרת מתחלה הוא דאסורים לפרוד ממקום הראשון. או משום ברוב עם הדרת מלך או מפני האומות מפני מראית העין שיסברו שהם רבים וכמ"ש המג"א שם אח"ז בשם כנה"ג אבל בנ"ד נהפוך הוא לבטל בהכ"נ שכבר נעשה מאז ברצון הקהל וברצון גדול הדור מרא דאתרא. ע"צ ההכרח לפי שלא היה הבהכ"נ הגדולים מספיקים להכיל במו את עם ד' אף שלפעמים מאז וגם כעת אין הכרח באמצע השנה ר"ל חוץ מרגלים וימים נוראים לאותן ביהכ"נ הקטנים מ"מ אסור לבטלם ואין לז' טובי העיר בהם שום יד ושם לא לשנות ולא למכור זולת רצון הבעלים וב"כ יורשיהם". ומבאר שאם נוסדו כמה בתי כנסיות עפ"י רבני העיר אין לבטלם, אבל מקבל את דברי המג"א להלכה שאין להפריד בית כנסת משני טעמים – ברוב עם וגזירת הגויים להרבות במס.

וכן בשו"ת בית שלמה (או"ח סי' כו) השיב: "הנה הרמ"א בח"מ (סי' קסב ס"ז) כתב דאם יחידים מהציבור רוצים לבנות להם בית הכנסת לעצמם, אין אחרים יכולין למחות בידם, והמוחה ראוי לנזיפה ע"כ. אמנם המג"א (סוף סי' קנד) כתב בשם הרא"מ ומשפטי שמואל דאם הבית הכנסת הראשון מכילה אותם אסורים ליפרד ע"ש. על כן אם הבית המדרש מכילה את כולם, ודאי הדין עם אנשי בית המדרש. ואף שכבר נהגו בזמן הזה שאיזה יחידים מתפרדים וקובעין מקום תפלה לעצמן. הנה מתחלה התחילו לעשות כן מפני שינוי הנוסחאות בתפלה, מנוסח אשכנזים לנוסח ספרדים, ואף בנוסח ספרדים נתהוה חדשות בעתים הללו, לאלו המתפללים על פי כוונת האר"י ז"ל. ואף אם לפעמים נהגו קצת מן העם להתפרד מבית הכנסת או מבית המדרש שכבר התפללו בו, ולקבוע להם מקום תפלה לעצמן, אם עושים כן מתוך שאין לבבם שלם עם הראשונים, ואין דעתם נוחה להתפלל עמהם, באיזה כוונה שהוא לשם שמים, הדין עמהם, כאשר האריך בזה הרדב"ז בתשובה (ח"ג סי' תעב)".

ומעתיק מתוך תשובת הרדב"ז (שהובאה לעיל) ומוסיף: "ונמצא בנידון דידן אם הבית המדרש מכילה את כולם, ולבם גם כן שלם עם אנשי בית המדרש אסורים ליפרד, אם כוונתם רק שיהיה להם מקום מרווח יותר להתפלל, או משום כבוד המדומה ושאר טעמים חלושים, שאינם כדאי נגד כבוד המקום ברוך הוא וברוך שמו, שברוב עם הדרת מלך. אמנם אם כוונתם לשם שמים בהפרדם מעל אחיהם, או שאין המקום מכילם, בכהאי גוונא אף שאין יכולין למחות בידם ליפרד מהם, זהו שאין בידם למחות להם לקבוע להם בית תפלה במקום אחר, אבל אכתי יכולין למחות בהם מלהתפלל במקום ההוא, שיש לכל אנשי בית המדרש חלק בו...".

וכך כתב הפתחי תשובה (חו"מ סי' קסב ס"ק ו) על דברי הרמ"א שהובאו לעיל:

"אין אחרים יכולים למחות – עיין במג"א סימן קנ"ד סוף ס"ק כ"ג שכתב על זה וז"ל, ומדברי הרא"ם ח"א סימן נ"ג נראה שס"ל דאם הבית הכנסת מכילה אותם אסורים ליפרד, וכ"כ במשפטי שמואל סי' (מ"א) [מ'], עכ"ל. ועיין בתשובת הרדב"ז ח"ג סי' תע"ב [תתק"י] מבואר שם דכל זה בזמן שכולם לב אחד שאז קילוסן עולה יפה, אבל אם יש פירוד לבבות ביניהם ואי אפשר לקרבם רק תמיד הם במחלוקת ומתקוטטין זה עם זה, יותר טוב הוא שיתפללו כל כת לעצמה, ולא שייך הכא לא חזקתו ולא חזקת אבותיו, ע"ש בדבריו. וכן כתב בתשובת חתם סופר חלק חו"מ סי' י"ב אות ג' על נידון דשם, ורמז שם לדברי רדב"ז הנ"ל ע"ש. ועיין בתשובת באר יצחק חלק או"ח סי' כ"ד שהשיב לרב אחד, נידון עיר אחת שיש שם בית הכנסת מכבר, וזה מקרוב יצאו מקצת אנשים מבית הכנסת ההוא להתפלל בפני עצמם, וכעת תובעים חלקם מן ההכנסות ומן הספרים וכלי הקודש של בית הכנסת הישן, ומכ"ת פסק דאינם יכולים לתבוע כלל ולגרוע זכות הבית הכנסת הישן. הנה גם דעתי מסכמת לזה, כי ברור הוא דאין יכולים להסיג גבול שגבלו ראשונים, כי אף לכתחילה אם רוצים מיעוט אנשים לבנות להם בית הכנסת אחר במקום שיש בית הכנסת ישן ומחזיק את כולם, יכולים הרוב לעכב על המיעוט שלא יפרדו מהם, כמו שכתב המגן אברהם סימן קנ"ד ס"ק כ"ג בסופו בשם הרא"ם דאם הבית הכנסת מחזיק אותם אינם יכולים להפרד, וכן מצאתי בספר פחד יצחק אות ב' [ד"ה בית הכנסת היוצא, וד"ה בית הכנסת מחדש ובתשובות שאחריו] בשם כמה מחברים שכתבו דאם הבית הכנסת החדש יגרום היזק לבית הכנסת הישן יכולים לעכב עליהן שלא יבנוהו משום קפסקת חיותאי, ולכן אם איזה קהל נחלקו לשנים מחמת חילוקי דעות, כל ההקדשות ינתנו לכת הגדולה, ואפילו אותן שתחת יד הקטנה מוציאים מידם ליד הרוב, אך אם נחלקו מפני שאין המקום מחזיק את כולם, אז שורת הדין שיחלקו לפי מספר הגברים. הרי להדיא כמו שכתב כ"ת לחלק, דשאני הא דהמבי"ט [ח"ב סי' קע"א] שהביא המ"א שם שכתב דאם מחמת סיבה הוצרכו להחלק לשנים הדין שכל ההקדשות יחלקו כו', דשאני אם הוצרכו לחלק מחמת סיבה דהיינו שלא היה המקום מחזיק אותם וכהאי גוונא, אבל באם חלקו את עצמם מחמת חילוקי דעות בעלמא אינם יכולים לתבוע חלקם"...

עולה מדבריו שאם בכ"ז קמו יחידים והקימו בית כנסת לעצמם עדיין צריכים לתת את המס לאחזקת בית כנסת – לבית כנסת של רוב הקהילה.

וכן בקצרה בחיי אדם (ח"א כלל יז סמ"ה): "המעכב לבנות בית הכנסת, אפילו יש בית הכנסת אחר בעיר, מונע רבים מלעשות מצוה. ומכל מקום אם הבית הכנסת מכילה אותם, אסורים לפרוש. והקהל יכולים לגזור שלא יתפללו חוץ לבית הכנסת (שם במ"א)".

וכן בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סי' מו): "וגם בעצם הדין אף אם היתה הכוונה לשם שמים כדי שיהיה ברוב עם, נמי אסור לבטל ביהכ"נ. דהא המג"א הביא בסימן קנ"ד סוף ס"ק כ"ג בשם הריב"ש שהמעכב לבנות ביהכ"נ אפילו יש ביהכ"נ אחרת בעיר מונע הרבים לעשות מצוה, אף שיכולים להתפלל בביהכ"נ האחד ויהיה עוד במעלת ברוב עם ומ"מ אסור ונחשב מונע הרבים לעשות מצוה שהוא מחייבי נידוי שמנה הרמב"ם פ"ו מת"ת הי"ד כמפורש בריב"ש סוף סימן רנ"ג. והטעם פשוט משום דיש מעלה בעוד ביהכ"נ לאלו שרחוקים מביהכ"נ הראשון שלפעמים יקשה להם לילך לביהכ"נ וכשיהיה עוד ביהכ"נ שקרוב להם ילכו לביהכ"נ ויתפללו בצבור וישמעו קדיש וקדושה וזה עדיף ממעלת ברוב עם וגם בלא זה לאפושי קדושה עדיף. ולכן מסתבר שאף הרא"מ שהביא המג"א שפליג וסובר דאם ביהכ"נ האחד מכילה אותם אסורים ליפרד הוא רק מטעם שכיון שעד עתה מקיימים ברוב עם אין למנוע מעלה זו בשביל מעלות האחרות שיהיה בשני בתי כנסיות אף שהם עדיפי, משום דסובר הרא"מ דאין לבטל אף מצוה קלה בשביל מצוה גדולה, וא"כ כשהוא להיפוך שיש שני בתי כנסיות יודה גם הרא"מ שאסור לבטל השנים ולבנות רק אחד גדול עוד מכ"ש".

וכך מצאתי שכתב בשו"ת אהל יהושע (סי' פו) בתשובה לקהל שהחליטו לבנות בנוסף לבית כנסת בית מדרש, ומחשש "שיתחלק העם לשני מחנות ויהא ח"ו העדר השלום וגם שלא יתבטל כל קיבוץ ביהכ"נ ושאר ענינים ולכן התאספו ועשו תקנה ברוב מנין ורוב בנין ובהסכמת חבר העיר בראשם שלא יתפרד העם", וקמו יחידים שרוצים להתפלל בבית המדרש שלא לפי הסכמת הציבור. ומביא את דברי הריב"ש והמג"א ומבין שטעמם לאיסור משום ברוב עם וביהכ"נ כבר זכה שיתפללו בו והתמעטות המתפללים הוא כהורדה בקדושה. ומביא שהדברי חיים מצאנז אף שלא הסכים עם טעם זה הביא בשם רבן של ישראל מבעלזא והגה"ק מקאמינקא "שהקפידו שלא לחלק העם אף כשצר להם המקום". ושוב כותב שאם נעשתה תקנה אסור להפירה אף לפי הריב"ש, "והרי תקנת הקהל הוא דאורייתא להרבה דיעות". ועיי"ש בהמשך דבריו.

וכך כתב בשו"ת הלכה למשה (או"ח סי' ח וחתומים עליה הרב רחמים יוסף אגייני והרב רפאל משה אלבאז) ע"ד אחד שרצה לחדש בית כנסת בעיר צפרו "יען כי צר להם המקום בכל בתי כנסיות עומדים צפופים, ובפרט בשבתות וימים טובים הם בדוחק". ומביא מהרבנים יקותיאל ורפאל בירדוגו "שאם ביהכ"נ נאה ומפואר ומכיל לצבור ברווח ולא בצמצום אינו בדין שיקומו... ויחללו את מקדש ה' המעוז ולתת שקוץ משומם מבלי יושב... אלא בעת הלחץ זה הדחק שאינם מוצאים הצבור מקום להתפלל בו מפני שהמקום צר להם ומתפללים פעם בחוץ פעם ברחובות... ". וסמך על דבריו בס' ויען אברהם (סי' א) והוסיף בטעמו השלישי שלא להוסיף בתי כנסיות לעיר: "השלישי היא סברה שהובאה בהסכמת הרב מוהר"מ פדאווא ז"ל שהביא לנו לשון הירושלמי וז"ל: אמר ר' אילא אין זה כבוד שמים בריבוי בתי כנסיות ומה שמרבים בעיירות הגדולות זה מדוחק הדיורים, ואדרבא כבוד שמים הוא כשישראל עושים אגודה אחת דברוב עם הדרת מלך".

ומוסיף לגבי דברי הריב"ש שהמונע את הרבים מלבנות בית כנסת חייב בנידוי "דעיקרא דדינא דדברי הריב"ש פתרי להו רבותינו הפוס' ז"ל הנ"ל על אחד משלשה דרכים או דמיירי בבה"כ של הקדש דאי"כ קפוח פרנסה (=שהקדישו דירה וצרכיה לבית כנסת), או לעשות מדרש להתפלל (=כנראה להפוך בית מדרש קיים למקום תפילה), או אם קצר המצע מהשתרע וכו' וזולת זה כל המוסיף קאי בארור וכו' כמ"ש".

וכן כתב בשו"ת ישכיל עבדי (או"ח ח"ד סי' יב אות ד): "ומה שנראה מדברי הכנה"ג ז"ל שכ' שד' הרא"ם והמשפ"ש שאפי' בלא הסכמה (=שלא לבנות בתי כנסת נוספים) יכולים לעכב, כבר מבו' הדברים שם דהיינו דוקא בעיר שיש בה רק בהכנ"ס אחד כמ"ש המשפ"ש בזה"ל: עיר שיש בה בית הכנסת אחד א"י ליחלק ולעשות בית הכנסת אחר מחדש ע"ש.. וכן הרא"ם כ' בזה"ל דאם הבית מכילה אותם אסור ליפרד זמ"ז וכו' ע"ש. משמע דאין להם רק בית א' שכלם מתפללים בו, ועכשיו רוצים להפרד מבית זה דבזה וכיוצא ניכרים הדברים לכל דהם מתפרדים מסיבת המחלוקת שביניהם או שע"י שנפרדים יתרחקו הלבבות ויבואו לידי מחלוקת ולזה ראוי שלא לפרוץ גדר זה של האיחוד לאהבת השלום".

וכך כתב בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ג או"ח סי' יט): "את זאת כתבתי לשאלתו. אבל באמת אין היתר לעשות בתי כנסיות עראיים או אפילו קבועים בחדרים פרטיים אפילו אם הם בעליה, במקום שיש בתי כנסת צבוריים, כי כל בתי כנסת כאלה ממעטים דמותו של בית הכנסת בהדורו ושכלולו וגם בשפורו הפנימי, ובכל דבר שבקדושה כגון ש"ץ ת"ח ושומר מצוה וכדומה, מצות רוממות בית הכנסת היא גם רוב עם כמ"ש: ברוב עם הדרת מלך, וכל המעטת דמות בית הכנסת הרי היא בכלל זלזול בית הכנסת ופרישה מהצבור. וכן ראוי ומחויב לכל איש מישראל לקבוע לו מקום בבתי כנסת הצבור, ועל זה נאמר: כל הקובע מקום לתפלתו הרי הוא מתלמידיו של אברהם אבינו ואלקי אברהם יהיה בעזרו".

נראה על כן שלפי רוב האחרונים כאשר קהילה אחת עומדת לבנות בית כנסת אשר יכיל את כולם אין לבנות בית כנסת נוסף מפני שברוב עם הדרת מלך, ורק כאשר יש חילוקי דעות גדולים בתוך הקהילה ואין יכולים להשלים, וקטטות מלוות את הציבור בתפילות, אז יש מקום להחלק ולבנות שני בתי כנסיות.

ב. לא תתגודדו בענייני תפילה

הרמב"ם הלכות עבודה זרה פי"ב הי"ד) כתב: "ובכלל אזהרה זה שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקות גדולות שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות".

וכך כתב הרמ"א בשולחן ערוך (או"ח סי' תצג ס"ג): "ולא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה, משום לא תתגודדו (דברים יד, א)". משמע מדבריו שאף במנהגים עוברים בלא תתגודדו. (בשו"ע שם עסק במנהגים שונים בספירת העומר).

המגן אברהם (סי' תצג ס"ק ו) מצא צורך להרחיב: "מקצת – פירוש שמקצת בני אדם לא ינהגו כך ומקצת כך דהוי לא תתגודדו".

"ויען כי דין זה לא נתבאר כ"כ בפוסקים אציגה לפניך הסוגיא ביבמות דף י"ג ע"ב וז"ל: מגילה נקראת בי"א בי"ב וכו' אקרי כאן לא תתגודדו לא תעשון אגודות אגודות? א"ל ע"כ לא שנית מקום שנהגו לעשות מלאכה בע"פ עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. א"ל אמינא לך אנא איסורא דאסרי להו רבנן לבני י"ד למקרי בט"ו וכן בני ט"ו בי"ד והוי כב' תורות, אבל התם מנהגא דלכ"ע שרי. ומיהו באתרא דאחמור אל ישנה דרכו מפני המחלוקת, ופרכינן והתם איסורא ליכא והא קתני הלילה ב"ש אוסרין וב"ה מתירין לעשות מלאכה איכא דעבדי כב"ה ואיכא דעבדי כב"ש והוי כאן אגודות, א"ל התם לא דמי לב' תורות דהרואה את זה שאינו עושה מלאכה אומר מלאכה הוא דל"ל. ומסיק דדוקא ב"ד א' בעיר א' פלג מורין כך ופלג מורין כך הוי לא תתגודדו אבל שני ב"ד בעיר א' אלו עושין כך ואלו עושין כך לא הוי לא תתגודדו ע"כ. וא"כ למדנו מזה דדבר שאינו אלא מנהג לא אמרי' בי' לא תתגודדו, ובדבר שהוא אסור אף שהוא מצד מנהג שייך לא תתגודדו, ובדבר שיש לתלות שאין מתכוין לאיסור כגון מלאכה אין בו משום ל"ת. וא"כ גבי תספורת נמי י"ל הרואה אומר שאין רצונו לספר עצמו. מיהו י"ל דלהמסקנה בכל דבר שייך לא תתגודדו בב"ד אחד בעיר אחת וכ"מ בפסחים ריש דף י"ד בתוס' שכתבו שבירושלים ראוי לנהוג איסור מלאכה בע"פ לפי שמתקבצין שם ממקומות אחרים עכ"ל, וקשה מה בכך? אלא כוונתם כיון שהאחרים נוהגים איסור והם ינהגו היתר הוי כמו לא תתגודדו. וכ"מ ברי"ף ורא"ש שלא כתבו אלא המסקנא לבד. וכתב הרא"ש: ובמגילה אע"פ שקורין לבני העיר בי"ד ומקדימין לבני הכפרים והוי כמו ב"ד אח' בעיר א' פלג מורין כב"ש ופלג מורין כב"ה לא קרינן ביה לא תתגודדו כיון דלא עבדי הכי משום פלוגתא אלא שהמקום גורם ואם היה בן מקום זה הולך למקום אחר היה עושה כמותו לא מיחזי כב' תורות, ועי"ל דמגילה הוי כב' ב"ד בעיר א' שבני הכרכים לא היו קוראים לבני הכפרים אלא בני הכפרים קוראין לעצמן בכרכים עכ"ל, וברמזים כתוב וז"ל ודבר התלוי במנהג המקומות שבמקום זה נהגו כך ובמקום זה נהגו כך אפי' נתקבצו בני ב' המקומות במקום א' ועשה כל א' כמנהג מקומו ל"ל בה עכ"ל, נ"ל דס"ל אפי' הם ב"ד א' כתירוץ הראשון שכתב הרא"ש: ונ"ל דוקא במנהג הדומה למגילה דמגילה הכרכים ג"כ ס"ל שהכפרים מחוייבים לקרות קודם, וה"ה דרך משל שבמדינות פולין נוהגים להתענות ולומר סליחות כ' בסיון ואם נתקבצו בני פולין ובני מדינה אחרת למקום א' מותרים כל אחד לעשות כמנהגו ואין בזה משום לא תתגודדו, אבל בדבר שמחולקים בדבר כגון שאלו אוכלין חלב בני רינ"ס ואלו אין אוכלין אם נתקבצו למקום א' צריכים לעשות מנהג שוה משום לא תתגודדו. ובש"ג פ"ק דע"א כתוב אם נחרב המקום מאין יושב ואח"כ חזרו לשם ממקום אחר צ"ע אם חייבין לנהוג כך עכ"ל עמ"ש סימן תס"ח ובח"מ סי' כ"ה עמ"ש סי' תרכ"ד: ובכנסת הגדולה בענין הסכמה שתקנו קצתם בחרם לא שייך לא תתגודדו (מהר"י טעצאק) ובת"י סי קס"ח כתב שיש חולקין, מי שנהג חומרא מפני שהיו מחמירים במקום שיצא משם לא שייך לא תתגודדו (רמב"ם פי"ב מע"א)"...

עולה מדברי המג"א שאפילו יש בי"ד אחד, כיון שנקבצו מכמה מקומות אין במנהגים שונים באותו מקום משום לא תתגודדו, אא"כ הם מנהגי איסור והיתר ואז צריכים לנהוג במנהג אחד.

חקר בשאלה זו בתשובה ארוכה הראשון לציון הרב בצמ"ח עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ד סי' א) והאריך, ואביא תמצית דבריו. הוא נשאל: "היות שבימינו ב"ה נתרבה הישוב באה"ק, כן ירבו נתקבצו לכאן אחינו מכל פזורי הגולה, עם מנהגיהם המיוחדים בתפלה, וכיוצא, כפי שכ"א קבל מאבותיו, וכפי שכבר הורגל מכל ימיו, וכ"א מחבב את מנהג אבותיו שלא לזוז מהם".

"והנה בחג הסוכות בנענועי הלולב. ראיתי כי מנהגיהם שונים וחלוקים בהרבה: הללו נוהגים לנענע פעם אחת בהודו, תחלה וסוף. והללו ב"פ בכל פעם כשחוזרים ואומרים הודו; הללו מנענעים יחד עם הש"ץ, והללו מחכים עד שהש"ץ יגמור, ואח"כ מחכה הש"ץ עד שהצבור גומר; הללו נוהגים שהש"ץ ינענע גם ביאמר נא כל"ח הללו נוהגים להתחיל מרוח מזרחית והללו מדרומית, ולכולם יש מקור בראשונים ובשו"ע (או"ח סי' תרנ"א סעיף ח' וסעיף ט' במחבר ורמ"א ונו"כ שם). ומתפללים כולם יחד בביהכ"נ אחד, וכל אחד נוהג כמנהגו, וטובה יוצאת מזה ששורר השלום. וכמו כן חלוקי בתפלה ופיוטים ונפילת אפים. וכו' וכו'. ועד כמה שאפשר נוהגים בכל דבר כ"א כמנהגו. והם מעשים בכל יום ואין פרץ וגו' ושלום ושלוה. אבל יראתי אולי יש לחוש בזה משום 'לא תתגודדו' (יבמות י"ג)".

השואל (הרה"ג יעקב לויצקי) כתב שלגבי לולב אין בכך לא תתגודדו והביא מקיצור פסקי הרא"ש שהביא המג"א, ונשאר השואל בקושיה מדוע אין לנהוג להניח תפילין בחוה"מ כאשר באותו מקום שבא אליו אין מניחים, ומדוע שכ"א לא ינהג כמנהגו.

הרב בצמ"ח עוזיאל פותח בענין אגודה אחת בישראל שהיא מעידה על אחדות הבורא. והוכיח שכן סברו ראשונים ואחרונים שלאו זה מן התורה. מכאן הוכיח כבמג"א מסוג' יבמות שבמנהג שאין בו איסור לא שייך ל"ת ובלשונו: "מכאן אתה למד שדבר שבמנהג שאין בו אסור אין בו משום לא תתגודדו, הואיל ואין מנהג זה פוסל או אוסר מנהג אחר, אלא דמקיים כל אחד מנהגו משום קבלת רבותיו". והביא מדברי הרמב"ם (הל' עכו"ם פי"ב סה"מ ל"ת מ"ה ותשובת פאר הדור סי' קנ"א) שחולקים. וכתב: "מכל זה מוכח דס"ל דאסור זה קיים גם בדברים שבמנהג, וכן פסק הרמ"א: ולא ינהגו בעיר אחת מקצתם מנהג זה משום לא תתגודדו (או"ח תצ"ג סעיף ג')".

ועל זה הביא תירוץ המג"א שדוקא אם יש מחלוקת בדין אין לנהוג במקום אחד כשתי הדעות אבל אם יש רק מנהג מותרים.

ומבאר הרב עוזיאל: "חלוק זה מסתבר מאד, דבמנהגים שהמקום גורם אין זה נראה כשתי תורות הלכך אין בו משום לא תתגודדו אבל בדברים שבני מקום זה קבלו על עצמם לנהוג כן בבואם למקום אחר צריך שינהגו כמנהג המקום שהלכו לשם".

ומקשה: "אבל מדברי הרמב"ם בתשובה שכתב: ולא יהיו שני בתי דינים בעיר אחת נוהגים זה כמנהג זה וזה כמנהג זה, ומדבריו בסה"מ שכתב: שלא תעשו אגודות מחלוק בני העיר במנהגם וחלוק הקבוצים וממ"ש בתשו' שלא תהיה מחלוקת ביניהם בשום דבר בעולם, מוכח שגם במנהגים הקבועים במקום יש בהם משום לא תתגודדו".

ותולה את המחלוקת בטעם הלאו לפי הבנת הראשונים. לרש"י משום שלא תהיה התורה כשתי תורות ולכן בחילוק מנהגי מקומות אין בכך לאו של ל"ת, אבל לרמב"ם משום שדבר זה גורם למחלוקות גדולות ולדעתו אסור שבמקום אחד יהיו חילוקים ביניהם, ורק אם הם במקומות שונים ינהג כ"א כמנהג מקומו.

וממשיך ודן במנהגי התפילות ומביא את מהרשד"ם שכתב: "דכיון שכל שנויי המנהגים אינם בעיקר המטבע שטבעו חכמים בברכות, דהא קיי"ל כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה, ואין הפרש אלא בפיוטים וקרוב"ץ אין בזה משום אל תטוש (מהרשד"ם או"ח סי' ל"ה)".

ומביא שבפאת השלחן (פ"ג סי"ד, בי"ש ס"ק לא, לב) חלק וסבר שגם במנהגי התפילות יש בשינוי המנהג משום לא תתגודדו. ומסיק: "מדבריו למדנו: א) שלא הותר שנוי מנהגים בתפלות אלא לאותם בתי כנסת שהם מיסודם של הקדמונים מיסדי הישוב הא"י האחרון, השל"ה ורבי יהודה החסיד, (שהיו מעולי הגולה האשכנזים שבשנת ת"ן לאלף הששי ושקנה את החצר הגדולה סמוך לבית מדרשו של הרמב"ן ויכונן בו בית מדרש לתורה ותפלה שנקרא עד היום בשם ביהכ"נ רבי יהודה החסיד) ובאותן סדורי התפלה המקובלים מדור דור וגם זה מטעם שני בתי דינים בעיר אחת שמקצתם נוהגים כרב זה, וכו' אבל באין כל אחד מטעמים הללו אף הוא מודה ומסכים דגם במנהגים שאין בהם צד אסור קיים לאו דלא תעשו אגודות אגודות. ב) גם בשנוי מנהגים כאלה שהם קבועים וקיימים על יסוד המסורת מאבות לבנים מדורות קדומים אסור להעשות אגודות אגודות בבית כנסת אחד משום לא תתגודדו".

ולכן מסיק הרב עוזיאל לגבי בית כנסת: "דבר זה הוא מוסכם לדברי הכל, הלכך אסור לנהוג מנהגים שונים בבית כנסת אחד בעניני תפלה וכל הכרוך לה אלא כל הצבור חייבים לנהוג מנהג אחד על פי הרוב. וכבר הוכחנו להלכה שגם בדבר שבמנהג קיים איסור זה, ואם גם בבני עיר אחת נאמר זה עאכו"כ בבית כנסת אחד, שלבד האסור שבדבר שנראה התורה כשתי תורות, יש בו משום מחלוקת בשעת התפלה, ודבר זה אסור בהחלט לכל הדעות אלא כל ישראל מצווים ומחויבים להיות באגודה אחת ולב אחד לאביהם שבשמים, וכן אמרו רז"ל: "זה הדבר אשר צוה ה' תעשו" אמר להם משה לישראל: אותו יצר הרע תעבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהיה עבודתכם מיוחדת לפניו וכו' עשיתם כן, וירא אליכם כבוד ה'".

וכתב עוד: "וכן ראיתי עוד בשדי חמד שהביא תשובת הגאון נצי"ב בענין שנויי נוסח התפלה והקדושות, ואסיק להלכה: דבתפלה בלחש אסור לשנות מנוסח שנהגו מכבר, ולכו"ע לית כאן משום לא תתגודדו להרמב"ם משום שאין כאן מחלוקת ולהרא"ש משום שאינו אלא מנהג וכו"ע סבירא להו שיוצאים בשנוי הנוסחאות וכו', אבל בקדושות שבקול רם וכדומה ודאי אסור לשנות ממנהג המקום שהוא שם מפני המחלוקת. ולהרמב"ם יש בזה משום לא תתגודדו (שד"ח מערכת הלמד כלל ל"ט)".

ומסיק הראשל"צ הרב בצמ"ח עוזיאל: "ועל כל פנים מכל האמור ומדובר מתברר הדין באר היטב: שכל חלוקי מנהגים בתפלות, מעשי המצוות והוראות חלוקות בענינים צבוריים שנעשים בפומבי בבית הכנסת אחד הם בכלל אזהרות לאו דלא תתגודדו; וקרוב הדבר לומר שזה הוא בגדר מצוה הבאה בעבירה וברור הוא שאין זה מצוה מן המובחר ואדרבה מצוה עלינו לקיים ולהבליט בכל מצבינו ועבודתינו לצור ישענו אחדות עם ישראל ותורתו"...

ויש להעיר שאמנם בפאת השולחן כתב שאף בלחש צריך להתפלל כתפילת הציבור וכן בקדושה. אבל הנצי"ב בתשובתו כותב שרק בדברים שבקול צריך לענות כציבור, אבל בדברים שבלחש יכול וצריך להתפלל כמנהגו הקבוע. וא"כ ה"ה למנהגי תפילה. וההכרעה שאסור שיהיו חילוקים כלל בכל מנהגי המתפללים בבית בית הכנסת אינה עולה בקנה אחד עם הנאמר לגבי נענועי הלולב ושם המדובר ברבן גמליאל שהיה מנענע שלא כאחרים. כמו"כ הרב עוזיאל נוטה לשיטת הרמב"ם שכל שינוי יכול לגרום למחלוקת ואין הדבר הכרחי.

אף לפי הרב בצמ"ח עוזיאל, אין איסור להתפלל שחרית עפ"י מנהג עדה אחת ומוסף עפ"י עדה אחרת. ולא נראה שיהיה איסור אם חלק מהציבור יאמר פסוקי דזמרה בסדר של עדתו וחלק יאמר בחלק של עדתו.

ועי' בשו"ת יביע אומר (ח"ו, או"ח סי' י, ו) שהוכיח באריכות שאין לא תתגודדו במנהגי תפילה כאשר כל אחד נוהג כמנהגו ונחשבים כשני בתי דינים בעיר אחת.

וכן בשו"ת יחווה דעת (ח"ד סי' לו) כתב הראשל"צ הגר"ע יוסף: "ומכל מקום בנידון שלנו במנהגי אשכנזים וספרדים אין לחוש כלל לאיסור לא תתגודדו, וכמו שביארנו למעלה. וכמו שבנוסחאות התפלה נוהגים שמנהג אבותיהם בידיהם, ואפילו בבית כנסת אחד, וכמו שכתב הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת ובחרת בחיים (סימן כ"ד), שאין בשנוי נוסחאות התפלה שבין האשכנזים לספרדים משום לא תתגודדו. וראה עוד בספרו שו"ת האלף לך שלמה (חלק אורח חיים סימן מ"ה). ע"ש. והוא הדין לכל המנהגים השונים שבין העדות. ועיין בשו"ת מהרש"ם חלק ג' (סימן שנ"ט), ובשו"ת קרן לדוד (סימן כ'), ובשו"ת מהר"ם בריסק חלק ב' (סימן כ"ח), ובשו"ת אפרקסתא דעניא (סימן י"ג)".

הגר"י אריאל שליט"א בספרו שו"ת באהלה של תורה (ח"ב סי' א) דן מה צריך להיות נוסח התפילה בקהילות מעורבות, ומסיק: "נמצא אפוא שלפי רוב הפוסקים מושב (=ישוב קטן) שיש בו בית דין אחד בלבד, דהיינו בית כנסת אחד, רב אחד, ועד אחד וכדו' חייב לנהוג מנהג אחד ואסור לו להתגודד אגודות אגודות... כלומר, לכתחילה יש לבנות בישוב בית כנסת אחד בלבד. ואין להביא ראיה מהמג"א (סו"ס קנ"ד בשם הריב"ש) שהמעכב מלבנות בית כנסת נוסף מונע מהרבים לקיים מצוה. שם מדובר שאין בית כנסת אחד מכיל את כולם, או שאינם יכולים להתפלל ביחד בגלל המחלוקת. אך לכתחילה אין היתר להיפרד, עיי"ש ובמשנ"ב סי' ק"נ ס"ק ב'. (ועיין מה שכתבנו בתחומין כרך ט' עמ' )".

ומסיק שעליהם לנהוג בבית כנסת מנהג אחד (לאו דוקא עפ"י עדה אחת) אולם בתפילת לחש כ"א יתפלל את נוסח עדתו. כמו"כ אין במנגינות שינוי מנהג ואיסור לא תתגודדו.

וסייעתא לדבריו מהאמור בשו"ת חתם סופר (ח"ו, ליקוטים סי' א): "דכיון שנעשה קהלה א' בבה"כ א' ה"ל ב"ד א' בעיר א' דאיכא משום לא תתגודדו דאפילו במנהג בעלמא שייך לא תתגודדו כמ"ש מג"א סי' תצ"ג".

וכ"כ בעניין חילוק מנהגים בבית כנסת אחד בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' מה): "ובע"כ מה דנהגו בכל עיירות דיש מתפללין כך ויש כך היינו כיון דהוי בב' מקומות הוי כב' בתי דינין בעיר אחת כדמשני כן ביבמות גבי מגלה אבל להתפלל באותו בהכ"נ זה כך וזה כך ודאי דשייך בי' לא תתגודדו והיינו הדין בסי' רס"ג ולכך נראה דמותרין בני ליטא להתפלל כמנהגן אך בפ"ע לא במקום שמתפללין בנוסח ובמקום שמתפללין בנוסח ילכו אחר הרוב כן יעשו כולם כמ"ש לרו"מ כבר ועיין בק"א".

וכן בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' קכד): "ובענין תפלת חול לבני א"י המרובים בחבורה זאת, כ"ת הציע יפה הספיקות בזה לא נשאר לי רק לברר קצת ולהסיק מסקנא, הנה לעשות כהפר"ח וחיי"א כלל ק"ג שיתפללו יחד עם בני חו"ל המועטים במספר ויעשו תצדקי שלא יורגש שמ"ע הארוכה נגד תפלת בני חו"ל ביו"ט, ודאי צודק כב' דבנ"ד זה ממש בלתי אפשרי שלא יוכר השינוי העצום ע"י תפלת חול והנהגת תפלת חול של יותר ממאה אנשים, וא"כ מלבד החשש של זלזול יוט"ב אנו נופלים קרוב לודאי גם לחשש של לא תעשו אגודות אגודות, משא"כ אם מתפללים במק"א לבד יש מקום לצדד שהוא בנדון זה כמו ב' בתי דינים בעיר א' עיין הי' מג"א סי' תצ"ג ס"ק ו'".

וכך כתב בשו"ת נשמת חיים (סי' ז): "אך על דבר שינוי נוסחת התפלה, אסור לשנות בפרהסיא ממנהגיהם ומנוסחאותיהם ובנוסח הקדושה יאמר קדושת כתר בשביל שנאמרת בקול רם ויש בזה איסור לא תתגודדו, וגם שלא לעורר מחלוקת ח"ו, אבל בתפלה בלחש לא ישנה כבודו ממנהג אבותיו וממנהגו מעולם, ויתפלל שמונה עשרה בלחש כנוסח אשכנז". וכ"כ בשו"ת שיבת ציון (סימן ה) שבלחש כ"א יתפלל כדרכו.

וכך כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ו, או"ח סי' י): "וע' בשו"ת לבושי מרדכי קמא (חאו"ח סי' יד), שכאשר היה מתפלל עם הספרדים היה מתפלל בנוסח שלהם, כי ע"כ לא הזהיר המג"א שלא לשנות מנוסח התפלה של מנהג אבותיו, אלא לצבור בפני עצמו, אבל יחיד הבא להתפלל עם הצבור שיש לו נוסחא אחרת, יש לו לנהוג כמותם מפני המחלוקת. ושכ"כ השערי צדק (סי' ו), ומ"מ משום לא תתגודדו, נ"ל דלא שייך כאן, דדוקא במקום שיש איסור למ"ד שייך זה, משא"כ בנוסח תפלה נ"ל דלא שייך זה וכו'. ע"ש. (ונראה דס"ל קצת כדברי הפאת השלחן הנ"ל. ואינו מוכרח). גם בשו"ת ובחרת בחיים להגרש"ק (חאו"ח סי' כד) העלה דלא שייך לא תתגודדו בשינוי נוסח תפלה. ע"ש. וע"ע בספרו שו"ת האלף לך שלמה (חאו"ח סי' מה). ע"ש. וע' בשער הכולל (פרק יז סי' כד) בשם הצמח צדק פסקי דינים שהנוהג שלא לומר פסוקי ושמרו בני ישראל את השבת בסוף ברכות ק"ש של ערבית בליל שבת, משום חשש הפסק, ומתפלל עם צבור שאומרים אותם, יוכל להמנע מלאומרם, ולא שייך בזה לא תתגודדו. ע"ש. וי"ל דהתם נמי הרבה אומרים אותו בלחש ולא מינכרא מילתא. וע' במנחת אלעזר שם. ובשו"ת מהר"ם מבריסק ח"ב (סי' כח) האריך ג"כ בדין לא תתגודדו בשינוי נוסח תפלה. ע"ש. וע"ע בשו"ת משפטי עוזיאל ח"ג (חחו"מ, בענינים כלליים סי' א'). ובשו"ת זכרון יהודה (חאו"ח סי' טו). ובשו"ת דברי יששכר (סי' ד). (וע"ע להלן סוף אות ה)".

עולה מדעת רוב הפוסקים שבפרהסיא בבית כנסת אחד באותה תפילה אין לשנות מכלל הציבור אולם בתפילה בלחש יכול כ"א להתפלל בנוסחו ועפ"י מנהגיו.

ג. דרך התפילה במנין מעורב מכמה עדות

כיון שצריך לבנות רק בית כנסת אחד בישוב כה קטן וצריך להתפלל ביחד נעיין מהי דרך התפילה המשותפת לציבור מעדות שונות.

כתב בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' לו): "והנכון, כיון דמספרד לאשכנז אסור לשנות לכל השיטות, ואם כל אחד יתפלל כמנהגו יש לא תתגודדו, ואם החסידים יעזבו ביהמ"ד יתמעט תורה ותפלה, מהנכון לפשר ביניהם שיסכימו כולם – וכאמור שאני כותב לא להלכה רק יעשה עפ"י עצת גדולי המורים בשם".

ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' לד) ירד לפרטים וז"ל: "הנה האיסור בביהכ"נ אחת לאיזה אינשי לשנות ממנהגי המקום בדברים הניכרים איכא שני איסורים חדא מלאו דלא תתגודדו שנדרש ביבמות דף י"ג ע"ב גם לענין דלא תעשו אגודות אגודות והוא מדאורייתא דאל"כ לא היה שייך להקשות דמבעי ליה להקרא לגופיה, וכן הוא מפורש ברמב"ם פי"ב מע"ז הי"ד שכתב ובכלל אזהרה זו שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג זה ובשביל זה שהוא דרשא גמורה מהקרא הקשה הכ"מ איך לוקה בגדידה הא הוא לאו שבכללות ואם היה רק מדרבנן ואסמכתא לא היה קשה כלום הרי בהכרח שהוא מדאורייתא. ושנית מהדין אל ישנה מפני המחלוקת דבפסחים דף נ' ודין זה הוא מדרבנן".

"ודין זה הוא אף במנהגים שאיכא בהו איסורא קצת וכ"ש באיסורים גמורים כמו בתפילין בחול המועד שלהלובשין תפילין עובר בעשה כשאינו מניח ולהאין מניחין איכא אסור זלזול במועד, וכן הוא שינוי הנוסחאות שאיכא טעמים לכל נוסח ונוסח אסור אף שאולי איסור לא תתגודדו ליכא משום שליכא חלוקים בעיקרי נוסח הברכות והתפלות איסור השני שאל תשנה מפני המחלוקת ודאי איכא. ואם רוצה לומר וידוי קודם נפילת אפים הוא דוקא בלא שום היכרא לאחריני שהוא בלא הכאה על הלב, וגם אינו יכול לומר הי"ג מדות שלזה צריך דוקא עשרה שיאמרו עמו אף אם ימצא עשרה הרי זה השינוי בפרסום גדול. ורק מה שמניח תפילין גם בתפלת המנחה אין למחות בידו ואף שאיכא בזה משום יוהרא דמכיון דבא ממקום שנוהגין כן ליכא משום יוהרא. אבל על שאר השינוים צריך למחות בידו וגם לכופו בהתראה שיהיו מוכרחין לסלקו ממשרתו אם לא יעשה כהדין שלא ישנה כלום ממנהגי בית הכנסת כשהוא מתפלל בביהכ"נ אף שלא לפני התיבה, לבד הנחת תפילין בתפלת המנחה ואמירת וידוי בלא הכאה על הלב שלא ניכר. והנני גומר בברכה לשרות השלום ביניכם ובין כל ישראל"...

וכן בתשובה מאוחרת כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סי' לז): "ובהא דהיו לפניך שני מקומות לילך להתפלל. לאחד הוא הרבה בתי כנסיות בבניין גדול אשר שם לא קבוע נוסח תפילה, אלא מי שעובר לפני התיבה מתפלל כהנוסח שהוא רגיל וכל המתפללין נוהגין כרצונם כל אחד כהרגלו. ושני הוא ביהכ"נ קבוע אשר מתפללין שם בנוסח חסידי פולין ואונגארן, אבל כולן שווין. הנה פשוט לע"ד שחילוקים הקטנים שאיכא בין הנוסחאות, לא נחשבין לדינא כלום, ויכולין להתפלל בציבור אחד ואין בזה לא תתגודדו, שידוע לכל שאין חילוק לדינא בהם. ובפרט שכל דבר הרי כל אחד אינו משמיע קולו כל כך שידעו איך הוא מתפלל, ותפילת שמ"ע הרי אומרין בלחש. ולשון הקדושה שזה אומר נקדש וזה נקדישך, כיוון שבעצם אין צורך להקהל לומר זה כלל, כדאיתא בריש סימן קכ"ה, ודאי אין בזה משום לא תתגודדו ולא משום חשש מחלוקת, אף שוודאי טוב לומר בלשון שהש"צ יאמר, ולכן ליכא חילוק לע"ד בזה"...

וכך כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ו, או"ח סי' י): "ובאמת שהיה מקום לחלק בין כשמתפלל בלחש בלשון ספרד, דלא שייך בזה מחלוקת, משא"כ כשהוא ש"צ ויש מהצבור שאינם רוצים לשנות לנוסח ספרד. (וההיא עובדא של הגאונים רנ"א והפלא"ה שעברו לפני התיבה בנוסח ספרד בקהלתם. משום שהיו גדולים בחכמה, וכל העם חפצו ביקרם, לכן לא חששו למחלוקת). אכן ראיתי בס' פאת השלחן (סי' ג סעיף יד), שפסק בסכינא חריפא, שאשכנזים יחידים שמתפללים בבהכ"נ של ספרדים אסור להם לשנות מהנוסח של צבור. וכן להיפך. ע"כ. ונימק את טעמו (בית ישראל ס"ק לב) משום לא תתגודדו דשייך גם במנהג, כמו שהוכיח המג"א הנ"ל. ע"כ. ובספר כתר ראש (ירושלים תרנ"ו) כ', שהגר"א ציוה לתלמידו הגאון ר' ישראל משקלוב שנסע לבין הספרדים שלא ישנה ממנהגם בתפלה, ושגם הוא יתפלל כמותם. ע"כ. וע"ע בשאילתות שבסוף ספר מעשה רב (סי' צ) שכ', בעניני תפלות והנהגות, בעיר שהרוב מהם, אין לשנות ממנהגם, משום לא תתגודדו, ומפירוד במנהג יוקח פירוד לבבות. וכן ציוה לתלמידו הרב ר' יעקב מנאוהרדוק להתפלל בנוסח שלהם כמנהגם כשא"א לו באופן אחר. ע"כ. ולכאורה מסיום דבריו מוכח דבלחש שפיר דמי להתפלל כמנהג אבותיו. ומד' פאה"ש הנ"ל ל"מ כן. ומצאתי להגאון הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (סי' יז) שהעלה בתפלה בלחש אסור לשנות מהנוסח שנהגו מכבר, ולכ"ע לא שייך בזה איסור משום לא תתגודדו, להרמב"ם משום שאין כאן מחלוקת, ולהרא"ש משום שאינו אלא מנהג, ולכ"ע יוצאים י"ח בשתי הנוסחאות. ודלא כמ"ש בפאת השלחן (סי' ג) שיחידים המתפללים בבהכ"נ של ספרדים, או להיפך, חייבים לנהוג כמותם משום לא תתגודדו, דליתא, אלא אין לשנות ממנהג אבותיו בתפלתו שבלחש, וכמ"ש הגמ"י והמג"א בשם הירושלמי. אבל בקדושות שאומרים בקול רם אסור לשנות ממנהג המקום מפני המחלוקת. עכת"ד. וכן פסק להקל בשו"ת אגרות משה בהשמטות לאו"ח (סי' כ"ג) בד"ה והתפלה בלחש וכו' ע"ש. ובאמת שכן המנהג פשוט בארצנו הקדושה, שהספרדים שמתפללים בבית הכנסת של אשכנזים מתפללים כנוסח הספרדים כמנהג אבותיהם, וכן להיפך, ואין פוצה פה ומצפצף. וכן העלה להקל בזה בשו"ת מהר"ם בריסק ח"ב (סי' כח) ע"ש". וע"ע שם בהמשך התשובה.

נראה איפוא, שיתפללו בקול עפ"י נוסח הש"ץ ולא ישנו ממנהגו. באופן כללי מן הראוי לקבוע סדרים שבחלק מתפילות שבת או בשבתות שונות יתפללו בקול לפי סדרי כל עדה ועדה ובלחש כל אחד יתפלל כמנהג עדתו.