חבל נחלתו יא כ
סימן כ
עשרה בטבת ביום ששי
שאלה
מה דיני עשרה בטבת השנה שחל ביום ששי? ובאלו שנים הוא יחול?
א. מתי יחול עשרה בטבת ביום ששי
עשרה בטבת יחול ביום ששי כאשר פסח יחול ביום ראשון בשנה פשוטה או כאשר פסח יחול ביום שלישי בשנה מעוברת. ובסימני מחשבי הלוחות בשנים פשוטות הש"א או זח"א ובשנים מעוברות הש"ג או זח"ג. אנו נמצאים במחזור שמספרו ד"ש למחזורי השנים המעוברות ולפי הלוחות של הטור אף בשנת תשס"א (לשעבר) וכן בשנת תשע"ד יחול עשרה בטבת ביום ששי.
ב. מתענה ומשלים
בתוספתא תענית (פ"ב ה"ז) נאמר: "תשעה באב שחל להיות בערב שבת אוכל אדם כביצה ושותה אפי' כביצה כדי שלא יכנס זה כשהוא מעונה דברי ר' יהודה, ר' יוסה אומר: הרי זה מתענה ומשלים. אמר לו ר' יוסה: אי אתה מודה בתשעה באב שחל להיות אחר שבת שאוכלין ושותין מבעוד יום, מה לי נכנס לה מעונה מה לי יצא ממנה מעונה? אמר לו: לא אם אמרת בזה שאוכלין ושותין כל היום תאמר בזה שאין אוכלין ושותין אלא משחשיכה". עולה כי לפנינו מחלוקת תנאים על השלמה בערב שבת בתענית ציבור.
במשנה בסוף פרק שני במסכת תענית (טו ע"ב) נאמר: "אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים, בחנוכה, ובפורים. ואם התחילו – אין מפסיקין, דברי רבן גמליאל. אמר רבי מאיר: אף על פי שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין – מודה היה שאין משלימין. וכן תשעה באב שחל להיות בערב שבת".
ומפרש רש"י: "שאין משלימין – להתענות כל היום, אלא אוכלין סמוך לערב".
מדברי רש"י, רמב"ם ורע"ב בפה"מ משמע כי "וכן תשעה וכו'" מתייחס לכך שאין משלימין אף בתשעה באב שחל בערב שבת.
ומסקנת הגמרא בסוף הפרק (תענית יח ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי רבי מאיר שאמר משום רבן (שמעון בן) גמליאל, אבל חכמים אומרים: מתענה ומשלים. דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא: הלכה – מתענה ומשלים".
וכתב הרמב"ם (בפי' המשנה תענית פ"ב מ"י): "ומה שאמר ר' מאיר מודה היה שאין משלימין, ר"ל שמתענין מקצת היום ואוכלין בסופו, וכן תשעה באב שחל להיות בערב שבת מתענין מקצת היום ואוכלין בסופו מפני כבוד שבת. ואין הלכה כר' מאיר, אלא אם התחילו מתענין ומשלימין. אבל תשעה באב שחל להיות ערב שבת מתענין לכתחלה ומשלימין, ולא יחול תשעה באב בערב שבת אלא אם היו עושין על פי הראיה לא על פי חשבון העיבור שבידינו היום".
נראה איפוא, שמסקנת הגמרא לגבי תשעה באב שחל בערב שבת כר' יוסי בברייתא שמתענה ומשלים, ונכנס לשבת כשהוא מעונה. (הגמרא לא הביאה את הברייתא מהתוספתא וקצת צ"ע מדוע, ועי' להלן).
סוגית הבבלי בעירובין (מ ע"ב–מא ע"ב) מעלה את השאלה הבאה: "ואמר רבה כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן: בר בי רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא, מהו לאשלומי? לא הוה בידיה. אתאי לקמיה דרב יהודה ולא הוה בידיה. אמר רבא: נחזייה אנן: דתניא: תשעה באב שחל להיות בשבת"... היינו השאלה היתה לגבי תענית יחיד בערב שבת, והביאו ראיה מתענית ציבור בערב שבת.
מסקנת הגמרא היא להלכה שבין ת"ח המתענה בערב שבת ובין בתענית ציבור שחלה בערב שבת מתענה ומשלים. וכן המסקנה בירושלמי (תענית פ"ב הט"ו) שהלכה כר' יוסי. ובפי' הר"ח בעירובין כתב שקבלה היא בידינו שר"ע שאכל בערב שבת ביצה מגולגלת ולא השלים משום שהיה מסוכן ור' יהודה שהביא זאת כראיה שאין משלימים, לא דקדק וחשב שעשה כן משום שאין משלימים.
הראשונים נחלקו בביאור מחלוקת התנאים. כתב תוספות (עירובין מא ע"ב): "והלכתא מתענה ומשלים – פירוש אם ירצה להשלים דשרי להשלים דבעיא הוא אי שרי להשלים אי לא [ומורי אמר לי בשם ה"ר ידידיה דאפילו ר' יוסי ל"פ אלא דיכול להשלים מיהו גם ר' יוסי מודה אי אינו רוצה להשלים הרשות בידו, ור' יהודה אמר אסור להשלים. ואין נ"ל מדקאמר ר' יוסי אי אתה מודה לי בט' באב שחל להיות באחד בשבת שהוא מתחיל מבע"י והתם ע"כ דחייב קאמר דומיא דהכי ע"ש דחייב להשלים קאמר] [רש"ל בשם תוס' שאנ"ץ]".
וכן הרשב"א (עירובין מא ע"ב) כתב: "דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא הלכה מתענה ומשלים. וכן הילכתא, והעידו בתוספות על רבינו יצחק הזקן הידוע בעל התוספות זצ"ל שלקח ביצה מגולגלת בעשרה בטבת שחל להיות בערב שבת וגמעה מבעוד יום ולא רצה להשלים, ושמא היה סבור דמתענה ומשלים אם ירצה קאמר ולא שהיה חייב בכך ואין זה ענין שמועתינו".
וכן הריטב"א (עירובין שם) כתב: "הלכה מתענה ומשלים. נראה כי ר"י ז"ל סובר דה"פ שאם רצה מתענה ומשלים אבל אם רוצה לאכול הרשות בידו וזו מצוה מן המובחר כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה, שהרי העידו על ר"י ז"ל שפעם אחת אירע עשרה בטבת בערב שבת ולקח ביצה מגולגלת מבעוד יום וגמעה ולא רצה להשלים נראה שהוא מפרש כמו שכתבנו, וכן כתב ה"ר יעקב הארלאני ז"ל, ופשטא דשמעתין לא משמע כן".
עולה מן הדברים שהראשונים נחלקו בפירוש המחלוקת בין ר' יהודה לר' יוסי. לפי שיטת תוס' השאלה שנחלקו בה האם מותר להשלים, ונפסק כר' יוסי שמותר אבל אין זו חובה. ולפי הרשב"א והריטב"א נחלקו בשאלה האם חייב להשלים, ומסקנת הסוגיה שחייב להשלים בתעניות ציבור וא"כ אסור לטעום כלום קודם ששלמה התענית. וכן פסקו הב"י (או"ח סי' תקנ) והרמ"א בסי' רמט.
לגבי תענית יחיד בערב שבת כתב הרא"ש (תענית פ"ב סי' כה): "וכיון שיכול להשלים אם ירצה והוא קבל עליו תענית סתם, וכל תענית שלא שקעה עליו החמה אינו תענית צריך להתענות עד צאת הככבים אם לא שפירש בשעת קבלת תענית עד שישלים תפלתו עם הצבור". היינו, הרא"ש מפרש את הברייתא בתוספתא כתוס', ואעפ"כ כיון שהלכה כר' יוסי שרשאי להשלים אפילו בתענית ציבור ואין בכך פגיעה בכבוד השבת שנכנס לה מעונה, והוא בנדרו קיבל על עצמו להתענות עד צאת הכוכבים – צריך להשלים עד צאת הכוכבים.
הטור (או"ח סי' רמט) מבאר: "ויראה שדרך אנשי מעשה להתענות כל היום כדאיתא בעירובין בפ' בכל מערבין (מ, ב) הני בני בי רב דיתבי בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי אלמא שדרך ת"ח להתענות בע"ש, ולענין בעיין אסיקנא (עירובין מא, א) והילכתא מתענה ומשלים פי' אם ירצה ולא הוי כמתענה בשבת".
היינו הטור מביא מהסוגיא בעירובין לגבי חסידים שהיו רגילים לצום בערב שבת וכאן עומדת שאלת כבוד השבת ותענית בשבת, ומפרש כדרך התוס' בתענית ציבור שמותר להשלים אבל אינה חובה, בתענית שקיבל עליו.
ובאר הבית יוסף: "ולענין בעיין אסיקנא והלכתא מתענה ומשלים פירוש אם ירצה. כלומר אבל אינו חייב להשלים כן פירשו התוספות (מא: ד"ה והלכתא) והמרדכי (סי' תצד) בסוף פרק בכל מערבין והרא"ש בסוף פרק ב' דתעניות (סי' כה) וגם כך כתבו הגהות מיימוניות בפ"א מהלכות תענית (אות ג) ולא כראבי"ה (סי' תתנח) והרוקח (סי' לו) שכתבו שצריך להשלים".
ומחלוקתם בשאלה האם מותר להשלים בתענית רשות או לאו. כאשר הטור מצטרף לדעת התוס'.
עולה כי המחלוקת בין ר' יהודה לר' יוסי שייכת הן במקבל על עצמו להתענות בערב שבת והן בתענית ציבור בערב שבת, ומחלוקת הראשונים היא בשני המקרים האם חובה להשלים או מותר להשלים.
פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' רמט ס"ד): "אם קבל עליו להתענות בע"ש, צריך להתענות עד צאת הכוכבים, אם לא שפירש בשעת קבלת התענית עד שישלים הצבור תפלתן".
והרמ"א הגיה: "וי"א דלא ישלים, אלא מיד שיוצאים מבית הכנסת, יאכל (טור ומרדכי ס"פ בכל מערבין בשם הר"מ והגהות מיימוני פ' א' מהלכות תענית). לכן בתענית יחיד לא ישלים, וטוב לפרש כן בשעת קבלת התענית; ובתענית צבור ישלים, והכי נהוג (מהרי"ל)".
מדברי השו"ע עולה שפסק שחייב להשלים כר' יוסי עפ"י הסבר הרשב"א והראבי"ה וסיעתם. הרמ"א הוסיף שבתענית ציבור ישלים. ונראה פשוט שאף הב"י יסכים עמו. לעומת זאת לגבי תענית יחיד נראה מהרמ"א שפסק כדעת תוס' וסיעתם שנחלקו בשאלה אם מותר להשלים, ולכן היקל שמותר להשלים אבל אינו חייב להשלים (ולא כרא"ש). הרמ"א פסק כתוס' רק לגבי תענית יחיד, אבל בתענית ציבור פסק כראבי"ה ורשב"א וסיעתם שחייב להשלים.
ג. מהי השלמה בתענית
השו"ע כתב שמשלים בערב שבת הוא עד צאת הכוכבים. אולם מצאנו שהראשונים חלקו בכך מכמה טעמים.
כתב הב"י (או"ח סי' רמט): "והרב המגיד כתב בפ"ה (מהל' תענית ה"ה) בשם הראב"ד שלא אמרו משלים אלא שאינו אוכל קודם שקיעת החמה אבל ודאי משתשקע החמה מתוספת שבת הוא וכבר קדש היום אם רצה לאכול אוכל שכיון שנכנס לתחום שבת שוב אינו רשאי להתענות עכ"ל".
נראה לפי דברי הראב"ד שכל המחלוקת היתה בהשלמה עד שקיעת החמה אולם לאחר השקיעה התחיל זמן תוספת שבת וממילא חלים עליו דיני שבת. ובכך נבדלת תענית בערב שבת מתענית בכל יום שהיא מסתיימת אף לראב"ד בצאת הכוכבים. וקצ"ע בלשונו של המ"מ, שבתחילה כתב שאם רצה – אוכל לאחר שקיעה, ובהמשך כתב שאינו רשאי להתענות. ונראה כוונתו שיכול לאכול ואסור בעינוי, אבל לא חייב לאכול, ולכן אם אינו אוכל כיון שרוצה להתענות עובר, אבל אם אינו אוכל כיון שאינו רעב אינו עובר. ונראה שחייב בקידוש היום קודם שטועם או אוכל אחר השקיעה.
הטור (או"ח סי' רמט) מביא דעה נוספת: "וכיון שיכול להשלים אם ירצה והוא קיבל עליו תענית סתם וכל תענית שלא שקעה עליו החמה אינו תענית צריך להשלים עד צאת הכוכבים אם לא שפירש בשעת קבלת תענית עד שישלים תפלתו עם הצבור. והר"מ כתב שיכול לאכול מיד אחר התפלה קודם שקיעת החמה שהוא מפרש מתענה ומשלים עד אחר התפלה, אבל אם מתענה בע"ש תענית חלום מתענה עד צאת הכוכבים כיון שיכול להתענות אפי' בשבת כ"ש שמשלים עד הלילה".
מתבאר לגבי תענית רשות, שכיון שיכול להשלים ואין בכך פגיעה בכבוד השבת – חייב להשלים עד צאת הכוכבים – לפי הטור, וכ"כ אביו הרא"ש כפי שהובא לעיל. ולפי מהר"ם מרוטנברג מתענה ומשלים עד אחר תפילת ערבית של הציבור בערב שבת. וכיון שהיו רגילים להתפלל ערבית קודם שקיעה מותר לאכול מיד אחר התפילה, ואי"צ להמתין לצאת הכוכבים כבכל יום חול.
ובאר הב"י: "ומ"ש רבינו בשם הר"מ. כתבו המרדכי בפרק בכל מערבין (סי' תצד) וז"ל כתב רבינו מאיר (תשב"ץ קטן בתחלת הספר) דהשלמת תענית בערב שבת סגי עד לאחר תפלת ערבית שמפלג המנחה ואילך וכן כתב הגהות (=מיימוניות) בפ"א מהלכות תענית (אות ג) שאפילו לדברי האומרים שצריך להשלים היינו שמתענה עד אחר קיבול שבת ותפלת שבת היא מפלג המנחה ולמעלה ואפילו אם עוד היום גדול מיקרי שפיר השלמה, אבל אין כן דברי הרא"ש בסוף פרק ב' דתעניות כמו שנתבאר בסמוך. וכתב עוד המרדכי (שם) פעם אחת אירע עשרה בטבת יום ששי וכשרצה ר"י לילך לב"ה טעם התבשיל כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה ותימא הא קאמר הכא מתענה ומשלים, ויש לומר דאיבעיא להו מהו להשלים ומסיק דמתענה ומשלים כלומר יכול הוא להשלים אם ירצה ומיהו טוב שלא להשלים שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה, ואם באו הציבור מב"ה מבעוד יום מותר לאכול מיד דכיון דכבר התפללו אם כן כבר קבלו שבת עליהם". וכן כתב הב"י בסי' תקנ.
עולה כי לפנינו מספר דעות מהי השלמה לגבי שבת. לשיטת הרא"ש היא צאת הכוכבים וכן פסק השו"ע ואפילו התפללו לפני כן תפילת ערבית. לשיטת הראב"ד עד שקיעת החמה ואח"כ זמן תוספת שבת ואסור להתענות בה משום כבוד שבת. ולשיטת המהר"ם עם סיום תפילת ערבית בבית כנסת נשלמה התענית בערב שבת. ובחו"ל שהשקיעה מתאחרת היו נוהגים להתפלל ערבית מפלג המנחה, (וחוזרים וקוראים קריאת שמע של ערבית אחר צאה"כ) ומיציאתם מבית כנסת נשלמה התענית ואפילו לפני שקיעה!
כאמור, השו"ע פסק שהן תעניות יחיד והן תעניות ציבור ישלים עד צאת הכוכבים. והרמ"א פסק שבתעניות יחיד ינהג כמהר"ם ויאכל אחר צאתו מבית הכנסת ואפילו לפני שקיעת החמה (וראוי להתנות על כך בקבלת התענית) ואילו בתעניות ציבור ישלים עד צאה"כ.
ד. סדרי התפילה המיוחדים לתענית בערב שבת
כתב הבית יוסף (או"ח סי' תקנ): "כתב האגור (סוס"י תתפ) בשם שבלי הלקט (סי' רסג בהגה) שאין קורין בספר במנחה בערב שבת כשחל בו אחד מארבעה צומות הללו עכ"ל ולא נהגו כן. כתב הרב דוד אבודרהם (סדר תפילת התעניות עמ' רנה) אם חל עשרה בטבת ביום ששי מתפללין שחרית כשאר הצומות וכן במנחה אבל אין אומרים הוידויים ולא נפילת אפים במנחה מפני שהוא ערב שבת".
והריטב"א (עירובין מא ע"ב) כתב: "ודעת רבותי שהמתענה בע"ש בין תענית קבוע בין תענית של רשות, אין עושין נפילת אפים במנחה גם אין אומרים בו וידויין בצבור אלא שאומרים תפלת תענית בלבד, אבל יחיד המתפלל מנחה קודם זמן התוספת אם רצה נופל על אפיו ומתודה".
בשולחן ערוך (או"ח סי' תקנ ס"ג) פסק: "כל ד' צומות הללו אם חלו להיות בשבת, נדחין לאחר השבת".
והרמ"א הגיה: "ואם חלו בערב שבת, קורים בשחרית ומנחה, ויחל (ב"י); ואם יש חופה ביום התענית בערב שבת, נוהגין להתפלל מנחה ולקרות ויחל ואח"כ עושין החופה (וע"ל סי' רמ"ט סעיף ד' אם משלימין התענית)".
וכתב המגן אברהם (סי' תקנ ס"ק ו): "קורין וכו' – והרב"י כתב דאין קורין במנחה וכ"ה במשנה פ"ד דתענית שאנשי מעמד לא היו קורין במנחה בע"ש מפני כבוד שבת. וצ"ל דהאידנא הכל מכינים מבע"י ולכן קורין עמ"ש סי' תי"ז. א"א וידוי במנחה [אבודרהם ב"י ד"מ]"...
וכן המשנה ברורה (ס"ק יא) הוסיף: "בשחרית ומנחה ויחל – וה"ה דאומר הש"ץ ענינו בין גואל לרופא אבל אין אומרים וידוים ונפילת אפים במנחה לפי שהוא ע"ש. ומטעם זה אין לעשות בע"ש יו"כ קטן באם ר"ח בשבת כ"א ביום חמישי שלפניו לפי שאין לומר סליחות גם וידוים בע"ש במנחה". וא"כ ה"ה ל'אבינו מלכנו'.
ויש להעיר שבארץ ישראל שנוהגים בנשיאות כפים בחול, במנחה של תענית בערב שבת אם מתפללים מוקדם אין עולים כהנים לדוכן כיון שגזרו על כל מנחה משום שכרות ה"ה לתפילת מנחה בתענית. ורק אם מתפללים לפני השקיעה והתפילה היא כדוגמת נעילה רק אז נושאים כהנים כפיהם. ודין זה שייך בכל תענית וק"ו בתענית בערב שבת. ובעיקר בא"י שהשבת בעשרה בטבת נכנסת מוקדם מאד, ועל כן צריך שהקהל יתחיל מנחה מוקדם יחסית. ולכן החזן אינו מזכיר ברכת כהנים בחזרת הש"ץ ואין הכהנים עולים לדוכן.
כך פסק בערוך השולחן (או"ח סי' קכט סעי' א-ג):
"אין נשיאות כפים אלא בשחרית ומוסף ונעילה ביום שיש בו תפלת נעילה כמו ביוה"כ וכן תענית ציבור בזמן שהיו נוהגין להתפלל בו תפלת נעילה כמו בזמן המשנה אבל אין בה נשיאת כפים מפני שבמנחה כבר סעדו כל העם ושמא שתו הכהנים יין, ושכור אסור בנשיאת כפים ואפילו ביום תענית אין נושאין כפיהן במנחה גזירה מנחת תענית ציבור אטו מנחה כל יום".
"בד"א בתעניות שמתפללין בו מנחה ונעילה אבל תענית שאין בו נעילה כגון תשעה באב וי"ז בתמוז ועשרה טבת וכן כל תענית צבור אצלינו הואיל ותפלת מנחה שלהם סמוך לשקיעת החמה הרי נראית כנעילה ואינה מתחלפת במנחה של כל יום ולפיכך יש בה נשיאת כפים"...
"וכתב רבינו הרמ"א ולכן אומרים ביום הכיפורים במנחה אלהינו וכו' ברכנו וכו' אף ע"ג דאין ראוי לנשיאת כפים מ"מ הואיל ואם עלה לא ירד מקרי קצת ראוי וכן נוהגים במדינות אלו אע"פ שיש חולקים עכ"ל וכ"ש בכל תענית שאומרים אלהינו שהרי ראוי לנשיאות כפים ומנהגינו כשאומרים אלהינו אומרים שים שלום ולא שלום רב"...
בבתי כנסיות בערים שאנשים גרים רחוק ואין אפשרות להתפלל מנחה גדולה, ואנשים באים לבית כנסת למנחה קבלת שבת וערבית בערב שבת, אם רוצים לקרוא בתורה צריכים להקדים את התפילה כשלשת רבעי השעה לפני שקיעה ואז יכולים הכהנים לשאת כפים. אבל בישובים קטנים עדיף להתפלל מנחה גדולה ולא לעלות לדוכן ולא להוסיף או"א בחזרת הש"ץ.
נספח – ספר מגן אבות (לר"מ המאירי) ענין כג
מצאתי בספר מגן אבות למאירי שעונה להערות משיגים על מנהגם להקדים תענית אסתר ליום ששי (ולא לחמישי כנהוג היום) ולהלן דבריו.
טענת המערערים:
הוא שהם נוהגים כל זמן שאירע פורים באחד בשבת שמקדימין את התענית ליום חמישי שלפניו. ואנו נוהגים להקדימו לששי לבד אעפ"י שהוא ערב שבת. וכשראו אותם התלמידים כך צוחו עלינו למה שאנו עושים שלא כהלכה וממה שראו בסוף מגלת תענית (פי"א) כל שנשבע להתענות בערב שבת ובעריו"ט הרי זו שבועת שוא שמקצת ערב שבת כשבת ומקצת עיו"ט הוא יו"ט, ואע"פ שהם מודים שאם יארע אחד מארבעת הצומות בערב שבת בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראיה, או עשרה בטבת בזמן הזה כגון שנה שסימנה זח"א או הש"א בפשוטה או הש"ג או זח"ג במעוברת, שמתענין בו ואין ערב שבת מפקיע. אף הם משיבים שעשרה בטבת שהוא מן הצומות הקבועים, וכן הדין שהוא תענית קבוע מדברי הנביאים ונעשה על דבר של פרענות ואקדומי פורענותא לא מקדימין (מגילה ה' א) אבל תענית אסתר שאינו חובה גמורה כל כך ושאין בו דין אקדומי פורענותא דאדרבא תענית של שמחה הוא, ראוי להקדימו לחמישי כדי שלא להתענות בערב שבת, ונמצא שאתם עושים שלא כהלכה.
תשובת המאירי:
נמתי להם בכמה מקומות אני רואה בכם שאתם יוצאים ומלקטים שמועות חיצונות ורחוקות ונגד בריאתא /ברייתא/ ומניחים את הקרובות ואת הסדורות בתלמוד ערוך שלנו. והרי הדברים פשוטים בתלמוד שלנו (עירובין מ' ב) שלא הוזקקו לשאול אם מתענין בערב שבת אם לאו שזה פשוט היה להם שמותר אף בתענית של רשות ר"ל שאינו מתעניות הקבועים אלא ששאלו במי שמתענה בו אם רשאי להשלימו עד חשיכה כשאר הימים או אם צריך לאכילת קימעא בשעה התכופה לכניסת שבת כדי שלא ליכנס כשהוא מעונה לשבת, ושאלת השלמה זו אף בתעניות הקבועים שאתם מודים בהם היא מתפשטת, שהרי אע"פ שהשאלה היתה בתענית של רשות כדקאמר' (שם) הני בני בר בי רב דיתבי בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי, הרי התשובה מוכחת שאף בתענית הקבוע הוא מסופק בכך שהרי היו מביאין ראיה שלא להשלימו מר' עקיבא (שם מ"א א) שבתשעה באב שחל להיות בערב שבת התענה בו, ולערב ר"ל ברגע התכוף לכניסת שבת הביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח, ולא שהיה תאב לה אלא להראות בה הלכה לתלמידים, כלומר שירגישו בו שמאחר שגמעה בלא מלח לא יוציאו דין שלאכילה עשה כן, אלא להלכה שלא יכנס לשבת כשהוא מתענה לגמרי, והעלו בו לדעת ר' יוסי שהוא מתענה ומשלים, ונפסקה שם בהדיא הלכה כר' יוסי. אלמא שאף בתענית הקבוע כגון תשעה באב לזמן שלהם שהיו מקדשין ע"פ הראיה והיה אפשר לט"ב לחול בע"ש, והוא הדין לעשרה בטבת בזמן הזה היה ר' עקיבא סובר שאינו משלים, ושאף בתענית שאינו קבוע כגון הני דבני בי רב היה ר' יוסי סובר שמשלים, דלענין השלמה קבוע ושאינו קבוע חדא מחתא נינהו, שאלו היה חלוק ביניהם בענין זה לא היתה התשובה לשאלה מיהא לדעת ר' יוסי, שהרי היה לו להשיב עד כאן לא [אמר] ר' יוסי דמשלים אלא בתענית של ארבעת הצומות הקבועים כזה של ט"ב. אבל תענית של רשות כהא דבני בי רב לא, אלא דודאי חדא מחתא נינהו, ובכלהו לר' יוסי שהלכה כמותו ובכלהו מתענה ומשלים ולשון מתענה לכתחלה משמע. אלמא שאף בתענית שאינו קבוע כלל מתענה לכתחלה ומשלים כל זמן שיש בתענית איזה סרך מצוה אע"פ שאינו חובה כגון הני דבני בי רב, שפירושו התלמידים שהיה דרכם שהיו מזרזים עצמם ומקבלים תענית עליהם בע"ש שהוא יום האחרון שבשבוע, כדי לחזור בינם לבין עצמם תלמודם שלמדו בשבוע זו בפני רבותיהם. ואע"פ שאין תענית זה חובה ולא מצוה גמורה, הואיל ויש בה סרך מצוה לקיים תלמודם בידם מתענה בו לכתחלה ומשלים, ואף תענית אסתר ממין זה הוא שאע"פ שאינו מארבעת הצומות הקבועים, מ"מ יש בו סרך תפלה ופרסום הנס מביא ליתן בו הודאה ושבח לבורא ית' על הנסים ועל הגבורות, וכן יש בו סרך קבלת אבות יסוד אנשי כנסת הגדולה, ומדכתיב וכאשר קיימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם. ואף למי שמפרש בני בי רב בתענית שהיחידים התלמידים מתענין על הגשמים שלא מתקנת ציבור אלא מאליהן, והוא שאחר שעברו שבע תעניות אחרונות ולא נענו אין גוזרין עוד תענית על הצבור אלא שעומדים כנזופים למקום והיחידים מתענין עד שיצא ניסן, ופירשו בתעניות של יחידים אלו, שלא היה להם יום קבוע, אלא שבוחרים איזה יום לעצמם זה בכה וזה בכה. אף זה אינו חובה ולא מצוה גמורה אלא שיש בו סרך מצוה של תפלה בהכנעת הלב. ומ"מ הפרוש אינו נכון שלא היו היחידים מתענים על הגשמים אלא בשני ובחמישי. ועיקר הפרוש בבני בי רב הוא כמו שפירשנו, ונמצא שכל תעניות שיש בו סרך מצוה או איזה צד של שבח והודאה או תפלה מותר לכתחלה להתענות בע"ש ולהשלים.
וא"כ זו שבמגילת תענית אנו מפרשים אותה במתענה שלא לשום כונה טובה אלא מצד עסקו או איזה סבה של רשות שלא לשום כונה טובה בעולם. ולא עוד אלא שיש מי שכתב שאינה הלכה כלל, ואף של רשות גמור מתענה בו ומשלים, ומפרשים זו על בני בי רב שלא לכונת חזרת תלמודם הוא אלא שבמקרה הם נמשכים אחר שמועותיהם וכן הדין לדעתם בכל רשות שבעולם, ומביאין ראיה ממה שאמרו בירושלמי (תענית פ"ב הי"ב) ר' אבון ציים כל ערובת ראש השנה ור' זעירא ציים כל ערובת שבתא, ובמקום אחר אמרו (שם) בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחנוכה ופורים. ומתענין לכתחלה משמע. ובמקום אחר אמרו ר' אחא מפקד לסופריו מאן אתא שאיל מנכון אתון אמרין ליה בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וחול המועד ור"ח וחנוכה ופורים. ואף בשאלתות של רב אחא כשהוזכרה שמועה זו של עירובין (מ' ב) לא נאמר שם בני בי רב, אלא בלשון זה הוזכרה: אלא מאן דיתיב בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי, ולשון זה מוכח שכל התעניות בכלל. ומ"מ אני מפרש את כולם באיזה סרך של מצוה או שבח והודאה בזכירת מה שנעשה שנמצא תענית אסתר בכללם.
ואף בסופרים (פכ"א ה"ג) מצינו שהבכורות מתענין בערבי פסחים ר"ל להודאה ושבח לשם מכת בכורות שהיה גמר הגאולה, וכן אמרו (שם) שהצנועין מתענין בו ג"כ אע"פ שאינם בכורות, כדי ליכנס לפסח בתאבון.
ואיני מביא ראיה ממה שאמרו בפסח שני (פסחים ס"ח ב) מר בריה דרבינא יתיב כלה שתא בתעניתא בר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורי, דההיא אף בשבת היא מבעיא והוא חלק אחד מן התעניות כמו שביארנו במס' פסח שני, ואם ביארנו שאין הלכה כמותו שהרי אף לר' אליעזר בשבת מיהא אסור שלא אמרה אלא בימים טובים מטעמא דכלה לה' או כלה לכם. וכן כתבנו שנראו קצת מפרשים מר בריה דרבינא קבלת תעניות היתה ובכלל, אלא שהיה מוציא מהם עצרת ופורים ועיו"כ וכל ששבת בכלל אינו מפסיק וישראל מקור ראיות [למה] שכתבנו ברורות כשמש בלא שום פקפוק.
וחזרנו לשטתינו שכל תעניות כיוצא באלו מתענין ומשלימין בערבי שבתות ובערבי ימים טובים בלא שום פקפוק. וזו של מגילת תענית (פי"א) אם הלכה פירושה בשאין שם שום כונה, או שמא אינה הלכה, שהרי הדבר ידוע שלענין שבועת שוא אינה הלכה שהנשבע להתענות ערב שבת אינה שבועת שוא, אדרבה חלה וחלה, וצריך לקיימה ועובר בבטולה כמו שבררנו במקומו.
זו היא שטתינו שעליה סמכנו אנו ואבותינו ורבותינו הקדומים שלא להצריך בו הקדמה לחמישי. ואף הרב הגדול הראב"ד כך הוא דעתו אלא שהוסיף בפירושו שאע"פ שמתענה ומשלים דוקא שלא לאכול בעוד שהחמה בעולם, ואע"פ שהיא בשקיעתה אחר שדמדומי חמה עדין נוצצים, אבל מששקעה החמה לגמרי שאינו אלא תוספות אינו נמנע מלאכול מתורת תענית, שאין תוספות לתענית במקום שתוספות שבת לוקה, וכתב בלשון זה: ולזו נהגו בתענית אסתר שחל להיות בערב שבת שאוכלין תיכף ליציאתם מבית הכנסת ואין ממתינין עד חשיכה.
והדברים נעים ונעימים ברורים ותמימים, ומנהג אבותינו תורה היא מורשה לנו ולבנינו עד עולם בעזרת שדי ובישועתו, אמן.