חבל נחלתו יא יד
"מצותו לקצור בלילה, נקצר ביום – כשר. ודוחה את השבת".
הגמרא במנחות (עב ע"א) מקשה על המשנה ממשנה בסוף פ"ב של מגילה: "והתנן: כל הלילה כשר לקצירת העומר, ולהקטיר חלבים ואברים, זה הכלל: דבר שמצותו כל היום – כשר כל היום, דבר שמצותו בלילה – כשר כל הלילה; קתני לילה דומיא דיום, מה דיום בלילה לא, אף דלילה ביום נמי לא!" היינו, במשנה במנחות מבואר שבדיעבד אם העומר נקצר ביום הוא כשר בעוד שבמגילה נאמר שקצירת יום פסולה.
מתרץ רבה: "לא קשיא, הא רבי, והא ר' אלעזר בר' שמעון; דתניא: היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת, אם יש אחרת – אומר לו הבא אחרת תחתיה, ואם לאו – אומר לו הוי פקח ושתוק, דברי רבי; ר' אלעזר בר' שמעון אומר: בין כך ובין כך – אומר לו הוי פקח ושתוק, שכל העומר שנקצר שלא כמצותו – פסול!"
היינו משנת מנחות היא עפ"י שיטת רבי שבדיעבד קצירת יום כשרה ולכן יכול לומר בגלוי שהמנחה נטמאה, ויקצרו ויביאו מנחה אחרת תחתיה. ואילו משנת מגילה היא לפי ר' אלעזר בר' שמעון שקצירת יום פסולה ולא ניתן לתקן את העומר שנטמא ולכן עדיפה שתיקת הכהן.
מבאר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: "ר' אלעזר בר' שמעון בשיטת רבי עקיבא רבו של אביו אמרה; דתנן, כלל אמר ר' עקיבא: כל מלאכה שאפשר לו לעשותה מערב שבת – אינה דוחה את השבת, וסבר לה כרבי ישמעאל, דאמר: קצירת העומר מצוה; דתנן, רבי ישמעאל אומר: מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהיא מצוה; ואי סלקא דעתך נקצר שלא כמצותו כשר, אמאי דחי שבת? נקצריה מערב שבת! אלא מדדחי שבת, שמע מינה: נקצר שלא כמצותו – פסול".
היינו היסודות של שיטת ר' אלעזר בר' שמעון הם: מחד סבר כר"ע שכל מלאכה שניתן לעשותה בערב שבת אסורה לעשותה בשבת, וכן סבר בקרבן פסח ובמילה, וסבר גם כר' ישמעאל שקצירת העומר מצוה ועל כן קצירת העומר היא בליל ט"ז אפילו בשבת. אילו ר' אלעזר בר' שמעון היה סובר שאין מצוה לקצור את העומר במועדו – היה סובר שאין לקצור את העומר בשבת אלא אם א' דפסח חל בערב שבת יקצור את העומר לפני פסח. אולם כאמור שיטתו משולבת משני המרכיבים ההלכתיים הללו. הגמרא מסיקה אליבא דרבי שאע"פ שהקצירה ביום היא כשרה בדיעבד משום שחביבה מצוה בשעתה – "הלכך אף על גב דכשרה מע"ש עבדי לה בשעתה ודחיא שבת, וגבי מילה דאמר כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה שבת כגון הבאת אזמל דאין לה זמן קבוע" (רש"י).
ב. ביאור הראשונים והנ"מ לספירת העומר
הראשונים כאשר באו להכריע מה ההלכה לגבי קצירת העומר בשבת סברו שהלכה כר' אלעזר בר' שמעון אליבא דר"ע וכמו במילה ובקרבן פסח כל מלאכה שאפשר לעשותה מאתמול אינה דוחה את השבת. ורק מפני שר' אלעזר בר' שמעון סבר שקציר העומר מצוה סבר שעומר נקצר בזמנו אפילו בשבת. ויש לכך השלכות לגבי ספירת העומר (עי' להלן פ"ו).
תוספות (מנחות עב ע"א) כתבו שלפי ר"ע קצירת העומר היא לפני השבת ואף לפני יו"ט כיון שחל בערב שבת. והלכה כר' אלעזר בר' שמעון אליבא דר' ישמעאל, וסוברים שהלכה כמשנה במגילה שעומר פסול אם נקצר ביום.
וכך כתבו תוספות (מנחות סו ע"א): "והיכא דשכח לספור בלילה פסק בה"ג שסופר ביום וכן היה נראה מתוך סתם מתניתין דסוף פירקין (דף עא.) דתנן מצותו בלילה לקצור ואם נקצר ביום כשר. אבל נראה לר"ת עיקר אידך סתמא דמתניתין דפרק שני דמגילה (דף כ:) ומייתי לה בסוף פירקין (דף עב.) כל הלילה כשר לקצירת העומר כו' ודייקינן מינה דקתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום לא".
היינו תוס' השוו ספירת העומר לקצירת העומר, ובזמן שמותרת קצירה מותרת ספירה בברכה ובזמן שאסורה קצירה אסורה ספירה. ור"ת חולק על בה"ג כאיזו משנה לפסוק כמנחות או כמגילה. ותוס' ממשיך ומביא ראיות שהלכה כמשנת מגילה וכר' אלעזר בר' שמעון.
וכן הרשב"א (מגילה כ ע"ב) מבאר שהלכה כמשנת מגילה ואליבא דר' אלעזר בר' שמעון ומוסיף: "וכולהו סתמי דריש ההוא פירקא נמי [כר' אלעזר בר' שמעון] אתיאן כי הא דתנן אחד שבת ואחד חול משלש היה בא אחד שבת ואחד חול בשלש קופות ובשלש מגלות ותנן בשבת אמר להן בשבת זו אומרים הן אלמא דוחה שבת ואם איתא דנקצר שלא כמצותו כשר לא היה דוחה את השבת וכדאמרי' התם, ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דוחה את השבת נקצריה מערב שבת, אבל סתמא דסוף ההוא פרקא אתיא כרבי דתנן נקצר ביום כשר ודוחה את השבת והא דקתני דוחה את השבת אוקימנא להקרבה".
הרשב"א סובר שהמשניות בראש הפרק (במנחות) המתארות קצירה בלילה ובשבת הן אליבא דר' אלעזר בר' שמעון שהרי אם הן היו רק אליבא דר"ע אסורה הקצירה בשבת וחייבים להקדימה קודם יו"ט. אולם המשנה האחרונה בפרק סוברת כרבי ויש בכך דוחק. וכתוס' והרשב"א כתבו: בספר המכריע (סי' כט), האור זרוע (ח"א סי' שכט) בשם הראבי"ה, הריטב"א (ראש השנה ט ע"א), הר"ן על הרי"ף (מגילה ז ע"א).
והסמ"ג (עשין סי' קצט) באר: "פוסק רבינו יעקב (סו, א תד"ה זכר) שאע"פ שהלכה כרבי מחבירו (עירובין מו, ב) כאן הלכה כרבי אלעזר בר' שמעון שסובר כר' ישמעאל כי דברי רבי ישמעאל עיקר כדמוכח בפרק קמא דמו"ק (ד, א) שאומר שם שרבן גמליאל ובית דינו סוברין כרבי ישמעאל, ואף על פי שבזמן הזה אין אנו צריכין לפסק זה לענין הקצירה, לענין הספירה אנו צריכין לו שאם שכח ולא ספר בלילה אינו סופר ביום לפי דברי רבי אלעזר בר' שמעון כי הספירה תלויה בקצירה כאשר יתבאר במצות הספירה (עשה ר)".
וכך באר הערוך לנר (מכות ח ע"ב) את שיטת הראשונים:
"בגמרא יצא קציר העומר שהוא מצוה. כתב הריטב"א דלר"ע דלא דרש הכי צ"ל או דס"ל דבאמת לא דחי שבת או דס"ל דהלכה למשה מסיני הוא וכדאיתא נמי בפ"ק דמ"ק, עכ"ד. ותמוה לי, דלא מצינו כן מאן דס"ל דדחיית העומר לשבת הל"מ הוא, דבפ"ק דמ"ק לא פליגי רק אי תוספת שביעית ילפינן מקרא דבחריש ובקציר או אי הל"מ הוא, אבל לענין דחיית שבת לא מצינו פלוגתא. וכן משמע מתוס' דמ"ק (ג ב ד"ה שהרי) ומדברי התוס' מנחות (עב א ד"ה מנין) דלר"ע קצירת העומר לא דחי שבת, ע"ש".
המאחד את דעת הראשונים הוא שלפי ר"ע אין קצירת עומר בשבת כיון שאין מצוה בקצירת העומר ולכן אינו חייב להיקצר בזמנו, ואין הקצירה דוחה את השבת. והראשונים פוסקים הלכה כר' ישמעאל שמצוה לקצור את העומר ודוקא בזמנו אפילו בשבת.
ג. קצירת העומר מצוה אף לר' עקיבא
דעת ר' עקיבא עצמו לא נשמעה במפורש אלא היא משתמעת מתוך השוואה לדברי ר' ישמעאל הלומד שקצירת העומר מצוה, ומתוך דעתו שכל מה שיכול להעשות לפני השבת אינו דוחה את השבת.
וכך כתב בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' לד): "דנ"ל ר"ע נמי לא פליג אר' ישמעאל בהא דקאמר קצירת העומר מצוה. דלא אישתמיט תנא בשום דוכתא דלימא קצירת העומר רשות. ונימא ר"ע היא. ועוד לימא תנן כל הני משניות שלימות וברורות שקצירה מצוה היא. דלא כר' עקיבא, שלא מצינו בה מחלוקת אלא אם דוחה את השבת אם לא, הא מצוה איכא אליבא דכ"ע. דלא אשכחן בהדיא מאן דפליג, ולית לן לאפושי פלוגתא, וסתם משנה ר"מ אליבא דר"ע כידוע. משו"ה ניחא לי למשכוני נפשאי אהא דודאי ר"ע נמי הכי ס"ל דמצוה הויא.
"ומאי דפליג ר"ע בפירושא דהך קרא אר"י דאמר יצא קציר העומר, לאו משום דלית ליה מצוה. אלא היינו טעמיה משום דס"ל לר"ע בעלמא אפילו במידי דמצוה נמי ליכא למימר הכי דלידחי שבת מאי דאפשר מאתמול, וכשר בדיעבד שלא כמצותו, וכסברת התוס' הנ"ל. וכיון דאיכא לאוקמי קרא בקציר של שביעית. שפיר טפי לאוקמיה בהכי, ורבי ישמעאל ס"ל קרא כי אתא למשרי קציר העומר הוא דאתא. מאחר דמצוה לכתחילה בזמנו. אף על גב דכשר בדיעבד".
וניתן להביא סיוע לר"י עמדין מפירוש המשנה לרמב"ם במנחות בתחילת פרק י שכתב: "קצירת העומר אינה אלא בליל ששה עשר בניסן כמו שיתבאר ואפשר שיהא יום זה שבת, וכבר קדם לך שכל חובות שקבוע להן זמן דוחין את השבת ואת הטומאה. והטעם שקוצרין אותו שלשה כדי שיסתיימו מעשיו במהירות כמו שיתבאר לקמן".
וכן בתלמוד ירושלמי פסחים (פ"ז ה"ד): "דתני רבי אומר מה ת"ל וידבר משה את מועדי ה' לפי שלא למדנו אלא על הפסח והתמיד שידחו את השבת שנאמר בהם במועדו שאר כל קרבנות ציבור מניין תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם לעומר ולקרב עמו, ולשתי הלחם ולקרב עמהן לא שמענו וכשהוא אומר: וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל קבען חובה שכולם יבואו בטומאה". נראה משתיקת הרמב"ם לגבי קצירה שאף היא דוחה את השבת ואת הטומאה.
ממשיך הר"י עמדין בתשובתו: "ובהך סברא פליגי ר"י ור"ע, מר מסתבר ליה דמצוה דזמנה לכתחילה היום. וכי עבד לה מאתמול כשרה, דוחה שבת. וקרא להכי הוא דאתא. ומר לית ליה הך סברא ומוקים לקרא בגוונא אחרינא. ולעולם כ"ע ס"ל קצירה מצוה (עיין מכות ח' ע"ב ודוק), א"כ להכי מייתי תלמודא מילתיה דרבי ישמעאל דקצירת העומר מצוה. משום דרבי ישמעאל מפרש בהדיא שהיא מצוה. ור"ע מכללא שמעינן ליה. משו"ה נקט תלמודא כרבי ישמעאל דממילא נשמע גם אליבא דר"ע דלית ליה דחיית שבת אפילו במידי דמצוה. ולא בא להוציא את ר"ע וכדכתיבנא. דלא פליג ר"ע בהא דמצוה היא קצירת העומר, ולא פליג אלא משום דס"ל מצוה נמי לא דחיא שבת היכא דאפשר מע"ש. אפילו בדיעבד. ואחרי הודיע אלקים ית' אותנו את כל זאת הכל טוב ומתוקן. וקאי ר"א ב"ש לגמרי בשטת רבו ר"ע. ואצטריך ליה להאריך בלישנא דס"ל קצירה מצוה דדייקינן לעיל. והשתא ניחא דצריך לבאר דשיטת ר"ע היא דאפילו גבי מצוה ס"ל דאינה דוחה שבת אם אינה פסולה שלא כמצותה. דלא תימא שאני מכשירין וכדלעיל. וקמ"ל רבי יוחנן דשטה היא זו ולאו דהילכתא היא. וקס"ד דהמקשן דהוצרך ר"י לזה אף על גב דבלא"ה הלכה כרבי מחברו. מ"מ משום דאולי אין הלכה כמותו במקום רבו, משו"ה כי היכי דלא נימא דלית הילכתא כוותיה דפליג ארביה. קבעי רבי יוחנן לאשמועינן דאפ"ה הלכה כרבי. משום דר' אלעזר בר' שמעון בשטה קאי עם רבו ולא קיי"ל כשטה כידוע. אי נמי ר' אלעזר בר' שמעון לא פליג ארבי. ואיהו בשיטת רבו אמרה וליה לא ס"ל הכין ס"ד דתלמודא בדרבי יוחנן ואהא מקשי מהיכא ילפת דקאי ר' אלעזר בר' שמעון בשיטתיה דר"ע משום דרבו הוי. א"כ רבי נמי תלמידיה הוי ומסתברא דאי מילתא דר' אלעזר בר' שמעון בשיטת רבו אזלא, הכי נמי מילתיה דרבי הכא בשיטת רבו אזלא. ולא דידיה היא. והך מילתא דר' יוחנן קיימא במסקנא. ר"ל דר' וחברו אליבא דר"ע רבם נחלקו. היכי הוה סבירא ליה. כיון דלדידיה מצוה גופה נמי לא דחיא שבת כל שכשרה שלא כמצוה. ותרווייהו אליבא דר"ע ולדידהו לא סבירא להו. דלהא אתי ר' יוחנן למימרא דעכ"פ חכמים חלוקין עליו על ר"ע בזה. אף דבמכשירין קיי"ל כוותיה. משא"כ במצוה קיי"ל דדחיא שבת. וס"ל לכ"ע (אפי' תלמידי ר"ע גופייהו) דרחמנא שרייה. ומיעטה קרא, ואנן לית לן כי הך פלוגתא דר' אלעזר בר' שמעון ור'. דלא קיי"ל כחד מנייהו, וקושטא דפסקא דדינא והילכתא כרבים וחכמים החולקין, שאפשר גם ר' ור' אלעזר בר' שמעון מכללם ע"פ פירושנו הנ"ל וככל אותן משניות המפורשת דדוחה שבת, ונקצר ביום כשר. וגם דוחה את השבת אתי כפשטיה ר"ל קצירתו, ולא צריכינן לדחוקי ולפרושי אהקרבה, דלא אתינן להכי אלא למאי דבעי תלמודא לאוקמי למתני' כרבי אליבא דר"ע. קדחיק נפשיה דאיכא לפרושי אפי' תימא כרבי ומאי דוחה הקרבתו, וכל זה אינו אלא לרווחא דמילתא משום יגדיל תורה. איברא לקושטא מתני' דהכא דמיתנייא גבי הילכתא פסיקתא וקיי"ל הכין. לא אתיא כיחידאה. אלא כרבים החולקים על ר"ע. וס"ל דמצוה דחיא שבת. אף על גב דאפשר מאתמול וכשר דיעבד וכנ"ל דהוא מה דקבעי רבי יוחנן לאשמועינן ודוק היטב".
הרב יעב"ץ מבאר שבעצם אין מחלוקת על כך שקצירת העומר מצוה ואף ר"ע סובר כן, ואף תלמידי תלמידיו – רבי ור' אלעזר בר' שמעון. ולשיטתם העומר צריך להיקצר במועדו אפילו בשבת. ואין הלכה כר"ע לגבי קצירת העומר גופה שקוצרים קודם שבת, וקצירת העומר דוחה שבת, והלכה כמותו לגבי מכשיריו שאינם דוחים את השבת. ובכך הוא מסביר אף את שיטת הרמב"ם (שתובא להלן) – "כי נראה נכון מאד בקיום פסקו על הרמב"ם שלא יקשה עליו מן הסוגיא הנ"ל. משה אמת ותורתו אמת. ואם היא לפום ריהטא נעלמת".
ד. קושית הש"ך על מילה ותרוציה
כתב הבית יוסף (יו"ד ריש סי' רסב): "והיכא דעבר ומל בלילה מפשטא דמתניתין משמע דאינו כשר, ואם כן יצטרך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית וכן כתבו הגהות מימון (מילה פ"א אות ה). ואם הדבר כן יש לתמוה על הפוסקים שלא הזכירוהו, ואפשר שהם סוברים שאינו צריך להטיף וכן נראה מדברי הרא"ש שכתב בפרק רבי אליעזר דמילה (סי' ה) דקטן שנימול בתוך שמנה אינו צריך לחזור ולהטיף וכן נראה מדברי תשובת הרשב"א שאכתוב בסימן רס"ד (קצו. ד"ה כתב הרשב"א), ולפי זה צריך לומר שמה ששנינו וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר דמשמע שאם עשו בלילה פסול לא קאי אמילה אלא אאינך".
וכך פסק הרמ"א (שו"ע יו"ד סי' רסב ס"א): "עבר ומל בלילה, צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית. (ב"י ממשנה שם והגה' מיי'). מלו תוך ח' וביום, יצא. (הרא"ש בפ' ר"א דמילה ושכ"נ מתשובת הרשב"א)".
והקשה הש"ך (שם ס"ק ב): "היינו ע"פ מ"ש בד"מ דהגהמי"י והרא"ש לא פליגי דאפשר דעדיף תוך ח' מאלו נימול בלילה עכ"ל. אבל לדעתי א"א לומר כן כדמוכח להדיא במנחות ס"פ רבי ישמעאל (דף ע"ב ע"א) גבי הא דקאמר התם ר"א בר' שמעון בשטת ר"ע רבו אמרה כו' עד ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת כו' ע"ש בש"ס ורש"י, גם מ"ש מהרש"ל והב"ח והפרישה דנימול בלילה בדיעבד כשר וגם מ"ש הרא"ש פ' ר"א דמילה בשם ר"ש דנימול תוך ח' כשר וא"צ להטיף דם ברית קשיא עלייהו הך ש"ס דהתם דמוכח דלא יצא דאם איתא דכשר אמאי דחי מילה שבת לימהליה מע"ש ע"ש (ויש ליישב בדוחק)"...
היינו הש"ך מקשה עפ"י הגמ' במנחות וכפי הבנת הראשונים שהבאנו למעלה, לא מובן מדוע מילה דוחה את השבת הלא אם מל בתוך שמונה ביום יצא לפי הב"י והרמ"א.
מוסיף הש"ך: "וגם מ"ש הרמב"ם פרק ז' מהל' תמידין ומוספין דין ו' גבי עומר מצותו להקצר בליל ששה עשר בין בחול בין בשבת וכל הלילה כשר לקצירת עומר ואם קצרוהו ביום כשר עכ"ל הוא תמוה כדאיתא להדיא בש"ס דמנחות שם דדחי שבת נקצר ביום שלא כמצותו פסול ורבי דאית ליה התם נקצר ביום כשר סבירא ליה דלא דחי שבת ומבואר כך להדיא בכולה סוגיא וצ"ע. ולענין דינא נראה מתוך מ"ש דבין נימול בלילה ובין נימול ביום תוך ח' לא יצא וצריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית וכ"פ הב"ח אלא שכתב כן מפני שיש לתפוס לחומרא ולפי מ"ש כן הוא עיקר ע"פ הדין".
בשאילת יעב"ץ, על פי הסברו בשיטת ר"ע והרמב"ם לעיל (פ"ג) עונה אף על קושיית הש"ך על הרמ"א, שכיון שלפי הרמב"ם חייבים לקצור ואף בשבת – לפי ר"ע ממילא אין מקום לקושית הש"ך.
בשו"ת שאגת אריה (ישנות, סי' נב) דן בשאלת הש"ך ומשיג עליו: "עוד אני אומר שהבעל ש"ך שגג בזה הרבה דהא וודאי אין סברא כלל לומר דאם מל בתוך שמונה יצא י"ח מילה דמשמע דקיים מצות מילה, אלא דלא עביד מצוה מן המובחר שלא מל אותו בזמנו דמש"ה ק"ל דאי איתא דאם מל אותו תוך ח' יצא אמאי דחי שבת לימהליה מע"ש דהא וודאי ליתא דכל היכא שמולהו קודם זמנו לא קיים כלל מצות מילה וה"ל כאלו נכרת הגיד דאין לו מה למול ולא שייך אצלו מצות מילה כלל ה"נ כיון דחתך את הערלה קודם זמנו ואין לו ערלה בזמנו לא שייך אצלו מילה כלל ואפי' אם יטיף דם ברית ביום הח' בזה לא עשה כלום כיון דכבר נתחכה ערלתו קודם זמן מצותו וא"כ אין קושיא כלל לימהליה מע"ש דבזה אינו מקיים כלל מצות מילה אדרבה מבטלה לגמרי לעולם דבהגעת זמן מצותו א"א לקיימה כיון דאין לו ערלה שכבר נתחכה קודם זמנה".
וכן בהמשך דבריו: "אלא וודאי ש"מ דכל היכא דמולו קודם זמנו לא קיים כלל מצות מילה אלא ה"ל כאלו נכרת הגיד ואין לו ערלה בזמנו ואלו היכא שמולין אותו אחר זמנו נהי דלא קיים מצות מילה בזמנה מצות מילה מיהא קיים הילכך מאחרינן ליה ולא מקדמינן ליה דבזה מקיים מיהת מצות מילה ובזה לא עשה ולא מידי. וכיון דהכי הוא דדבר ברור הוי דאם מל קודם זמנו לאו כלום הוא ע"כ הא דכ' הרא"ש בשם הר"ש בפר"א דמילה במולהו בתוך זמנו א"צ להטיף ממנו דם ברית בזמנו לאו משום דבדיעבד ש"ד אלא משום דס"ל דה"ל מעוות שא"י לתקן בהטפת דם ברית ודלא כהש"ך ושאר האחרונים שאכתוב לקמן שהבינו דאם אמר' דא"צ להטיף דם ברית ע"כ יצא ידי חובתו בדיעבד דליתא וכמש"כ".
עולה מהשאג"א שדוחה את דברי הש"ך ומסביר את הרמ"א בצורה הפוכה שלא מועילה כלל הטפת דם ברית (ואינו נכנס לשאלת קציר העומר).
בערוך השולחן (יו"ד סי' רסב סעי' ב-ג) אף הוא דחה את הקושיות של הש"ך הן בעניין מילה והן בקציר העומר. הוא פותח בהסבר השאלה ומבאר את תירוצו. ואלו דבריו:
"ויש מהגדולים שדחה דברי רבינו הרמ"א וגם דברי הרא"ש ממנחות [ע"ב א] דקצירת העומר בלילה ונחלקו רבי וראבר"ש אם נקצר ביום כשר ואמר שם ר' יוחנן דר' אלעזר בר' שמעון דס"ל נקצר ביום פסול ס"ל כר"ע דמלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת וס"ל דקצירת העומר דוחה שבת ואי ס"ד דנקצר ביום כשר למה דוחה את השבת ע"ש וא"כ במילה נמי אי ס"ד דנמול בתוך שמנה כשר אמאי דוחה את השבת אלא וודאי דבתוך ח' לאו כלום הוא [ש"ך סק"ב] ומזה הקשה גם על הרמב"ם בפ"ז מתמידין שפסק דקצירת העומר דוחה שבת ונקצר ביום כשר והם שני הפכים לפי סוגית הש"ס ונאמרו דברים רבים בזה ויש שתרצו דזהו רק בקרבנות הכלל הזה כמ"ש התוס' שם דומיא דתמיד אבל במילה יכול להיות שאע"פ שנמול בתוך ח' כשר מ"מ דוחה שבת [ק"נ שם ושאג"א סי' נ"ב] אמנם דברי הרמב"ם אינם מתורצים בזה".
"ולענ"ד נראה ברור דהרמב"ם והרא"ש דחו סוגיא זו מהלכה ורק ר' יוחנן הוא דס"ל כן ואין הלכה כמותו כמבואר ביבמות [כ, ב] באלמנה מן הארוסין שנפלה ליבום לפני כהן גדול פליגי שם ר' יוחנן ור"א דחד אמר שיכולה לייבם דאתי עשה ודחי לא תעשה וחד אמר כיון דאפשר בחליצה לא דחי לא תעשה ואידך סבר דחליצה במקום יבום לאו כלום היא וכן הלכתא כמבואר ברמב"ם פ"ו מיבום משום דרבא ס"ל כן ע"ש, והשתא ק"ו הדברים דאם חליצה שהתורה נתנה רשות לחלוץ עכ"ז כיון דעיקר המצוה הוא היבום דוחה איסור שבתורה ק"ו בקצירה ביום או במילה בתוך שמנה שהתורה לא צותה לעשות כן שהמצוה כמצותה דוחה איסור שבת ונאמר דר' יוחנן הוא דס"ל ביבמות שם דאינו דוחה ולכן דייק גם במנחות כן משא"כ לפי מה דקיי"ל דהיבום דוחה איסור כדי לעשות המצוה בהידור כ"ש שדוחה שבת כדי לקיים כפי המצוה האמורה בתורה".
עולה מדברי ערוך השולחן שלגבי מילה מסכים עם הש"ך, אולם לגבי קציר העומר סובר שבין בלילה בין ביום דוחה את השבת ואין מקדימים אותו ללפני השבת, ולומד זאת מאלמנה מן האירוסין לכהן גדול, שאע"פ שניתן בחליצה כיון שהמצוה ביבום דוחה איסור אלמנה לכהן גדול כדי לעשות את המצוה בהידור, וה"ה בקצירה העומר אע"פ שניתן לקצור ביום בכ"ז דוחה את השבת משום מצוה בזמנה.
ה. שיטת הרמב"ם
האחרונים התקשו בשיטת הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ז הל' ג-ז) שכתב:
"ג) ביום שני של פסח שהוא יום ששה עשר בניסן מקריבין יתר על מוסף של כל יום כבש לעולה עם עומר התנופה, והיא מנחה של צבור כמו שביארנו".
"ד) וזמנו קבוע ולפיכך דוחה את השבת ואת הטומאה".
"ו) מצותו להקצר בלילה בליל ששה עשר, בין בחול בין בשבת".
"ז) וכל הלילה כשר לקצירת העומר, ואם קצרוהו ביום כשר".
עולה מן הרמב"ם שמחד הוא סובר שהעומר נקצר בשבת ומאידך שאם נקצר ביום כשר, ואע"פ שסובר כר"ע לגבי פסח ומילה.
וכך שואל זאת הלחם משנה (שם ה"ו):
"תימה דמשמע בפרק רבי ישמעאל (דף ע"ב ב) דמאן דאית ליה דקצירת העומר דוחה שבת אית ליה דנקצר ביום פסול דאי סלקא דעתיך כשר אמאי דוחה שבת כיון דעומר שנקצר שלא כמצותו כשר נקצריה מערב שבת, דהא כ"ע אית להו כרבי עקיבא דאמר כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה שבת. וכן פסק רבינו ז"ל בפ' ראשון מהלכות קרבן פסח. ואם כן רבינו ז"ל איך פסק דברים סותרים שדוחה שבת ואם נקצר ביום כשר, וכן התוס' ז"ל בפ' ר' ישמעאל (דף ס"ו א) בדיבור זכר למקדש כו' פסקו דנקצר פסול והכריחו הדבר בראיות, וחדא מינייהו משום דקי"ל דדחי שבת וכיון דדחי שבת ע"כ נקצר ביום פסול, ולרבינו ז"ל שחילק הדברים לא ידעתי טעם וצ"ע".
ויש להעיר שמהר"י קורקוס כלל לא התקשה בקושי' זו, וז"ל (שם הל' ו-ט): "בלילה דכתיב תמימות ואימתי הם תמימות בזמן שסופר מבערב וקצירה וספירה ביחד הם דכ' מהחל חרמש בקמה תחל לספור (סו.) וכולם למצוה ולא לעכב דהכי דרשי' התם בבריי' (עב.) תקריב מכל מקום בין מצאו קצור ולא קצרו לשמו בין קצור ביום בין יבש". היינו המהר"י קורקוס מבסס את דברי הרמב"ם על ברייתא שהובאה לפני כן (באותו עמוד) שעולות ממנה כל ההלכות שפסק הרמב"ם.
והרמב"ם בפה"מ (ריש פ"י) הדגיש כמו בהלכותיו שקצירת העומר דוחה שבת כמו כל החובות שקבוע להן זמן, וברור על כן שהבין שאף לר"ע הקצירה חייבת להיות במועדה.
ואף הפני יהושע (ראש השנה ט ע"א) הסביר ברמב"ם כמהר"י קורקוס וכתב: "אמנם לפי שיטתינו נתיישבו דברי הרמב"ם דבמה שפסק נקצר ביום כשר לענ"ד הוא ש"ס ערוך דילפינן לה מתקריב אפילו ביום, תקריב אפילו מן העלייה, והיינו אפילו משנה דאשתקד. אלמא דלא בעינן קצירה והבאה כאחד א"כ כ"ש דנקצר ביום כשר"... עיי"ש בדבריו שהאריך בהסבר שיטות התנאים בדין תוספת שביעית ובדין קצירת העומר.
ובדרך דומה, בהסבר הרמב"ם, כתב בשו"ת חכם צבי (סי' קסו) וז"ל:
"כ' הרמב"ם בפ"ו מהל' תמומ"ו ד"ו מצותו להקצר בלילה בין בחול בין בשבת וכו' ואם קצרוהו ביום כשר וזהו הפך סוגיא ערוכה ושלמה בשילהי פר"י וכבר הניח דבר זה בצ"ע בס' לח"מ. ובס' בה"ז (=ברכת הזבח לר"ש קאידנובר) האריך הרבה מאוד בדברים שבודאי לא עלו על דעת ר"מ. אבל האמת הברור בעיני בדעת ר"מ הוא דס"ל דהנך שינויי דאיתמרו בגמ' שינויי דחיקי נינהו ולא סמכינן עלייהו ולא אכל הך שקלא וטריא וכדאמרינן בעלמא: ואנן אשינויא ניקום וניסמוך והיא דרך רחבה וסלולה שכבשוה הגאונים והרי"ף והרמב"ם בהרבה מקומות. ואנו אין לנו אלא ככל הנך סתמי משנתינו ויהיו כל דברי חכמים קיימים ואף דנקצר ביום כשר מ"מ עיקר מצותו בלילה וכההיא דפסחים ס"ח דאר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים וכו' ואף על גב דהתם כבר דחתה שחיטה את השבת מ"מ הכא כל עיקר מצותו לכתחילה הוא בליל שבת שהוא זמנו ולכן בדין הוא שתדחה שבת אף אם נקצר ביום כשר. שוב מצאתי בירוש' ספ"ק דר"ה רשב"ל בעי קצירת העומר מהו שתדחה את השבת ביום ופשוט התם דדחי ונ"ל ברור שעל זה הירוש' סמך הרמב"ם ז"ל כמנהגו לסמוך על הירוש' במקום שאין הדבר ברור מאוד בתלמודין ובהכי אתיין פשטי משנתינו כמשמען נ"ל".
מתבאר מדברי החכ"צ שלא פסק כר' אלעזר בר' שמעון, אלא סובר שאף לר"ע יש מצוה לקצור בלילה בזמנו ואפילו בשבת, ובדיעבד אף קצירת יום היא קצירה ונסמך על הירושלמי בר"ה.
הצל"ח (מנחות עב ע"א) מבאר שישנה מחלוקת בין הרמב"ם ותוס' מאין לומדים שעומר זמנו בליל ט"ז ניסן. תוס' לומדים זאת מגזירה שווה ולכן אף בעומר אם כשר שלא בזמנו אינו דוחה שבת בקצירתו, אולם הרמב"ם למד ממשמעות דקרא ולשיטתו קצירת העומר דוחה שבת. וז"ל:
"והנה בארתי לעיל דתירוץ התוס' שייך רק אם ילפינן במועדו במדת גזירה שוה וכולהו ילפינן בגזירה שוה מתמיד צריך להיות דומיא דתמיד, ולכך אין קצירת עומר דוחה שבת כיון דבדיעבד כשר אם נקצר ביום א"כ יכול לקצור מערב שבת, ושפיר אתיא סוגיא דשמעתין דמסיק דהא בהא תליא אם נקצר ביום כשר אז אינו דוחה שבת, דמרא דהאי סוגיא שם הוא ר"י, ואליבא דר"י על כרחך ממדת גזירה שוה ילפינן בכולהו דדוחה שבת. אבל להאי תנא דדריש ממשמעות במועדו במועדו אפילו בשבת במועדו אפילו בטומאה, שפיר יש לומר דאפילו אם עומר נקצר ביום כשר אפ"ה קצירתו דוחה שבת, כיון דעכ"פ המצוה היא לקצור בלילה, וכתב בעומר במועדו אפילו בשבת דגם הקצירה שהיא מצוה דוחה שבת כקושית התוספות הנ"ל".
"ומעתה צדקו פסקי הרמב"ם דפסק בפרק יו"ד מהלכות מאכלות אסורות [הלכה ב'] דעומר מתיר ולא האיר המזרח, והצריכותא דגמרא במקומו עומד, וגם כתב בפרק א' מהלכות קרבן פסח הלכה י"ח שחיטת הפסח וזריקת דמו והקטר חלביו דוחין את השבת שא"א לעשותו מערב שבת, שהרי קבע לו זמן שנאמר במועדו וכו', ע"ש. הרי דמשמעות במועדו דריש שהוא קביעות זמן ולכך דוחה שבת, ולכן פסק דנקצרת ביום כשר ואפ"ה דוחה שבת משום דעכ"פ מצותו לקצור בלילה".
השפת אמת (מנחות עב ע"א) אף הוא סובר שהרמב"ם לא קיבל את לימודו של ר' יוחנן במנחות שאם עומר כשר שלא בזמנו אינו דוחה את השבת, אלא סבר כרבא שקצירת העומר בזמנה מצוה ולכן דוחה את השבת, אע"פ שאף שלא בזמנו כשר. וז"ל: "שם בגמ' ואי ס"ד נקצר ביום כשר אמאי דוחה את השבת יש לתמוה כיון דמפיק מקרא דקציר מצוה דוחה שבת א"כ מה בכך דכשר מ"מ מצות קצירה דוחה שבת ומ"ש התוס' דמסתבר דצריך להיות דומיא דתמיד מנ"ל הא ותו קשה מסוגיא דריש פ"ב דמכות דדייק רבא דכיון דמצא חריש אינו חורש לאו מצוה היא דאלת"ה חרישה נמי מצוה היא ולא דחי שבת ולפי הסוגיא דהכא אין ראי' כלל דמ"מ חרישה לא הוי מצוה שיפסול העומר ע"י אם יחרוש קודם שבת ולא דמי כלל לקצירה ולכן אפשר דע"ז סמך הרמב"ם דרבא לית לי' שיטת הגמ' כאן וס"ל דאפי' אי נקצר ביום כשר מ"מ דוחה שבת מהאי קרא דחריש וקציר".
האור שמח (הל' תמידין ומוספין פ"ז ה"ו) דוחה אף הוא את הקושי' על הרמב"ם ומוכיח את דבריו מן הירושלמי. וז"ל: "אמנם הנראה בזה, דרבינו (=רמב"ם) שביק פה סוגיא דבבלי, דתרי סתמי דמשנתינו (שם ע"א ע"א) דנקצר ביום כשר ודוחה השבת בקצירה במגלות (שם ס"ד ע"א) (יעו"ש) אתיין כתרי תנאי, ומאן דתנא הא לא תני הא, דזה דוחק גדול (=שיטת הראשונים), ואזיל טפי בתר סוגיא דירושלמי בפ"ב דמגילה בסופו (ה"ז), אמר ר"י אתיא דר' אלעזר בר' שמעון בשיטת ר' עקיבא רבו של אביו, דתנינן תמן כלל אמר רע"ק כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת כו', וכוונתו כדאמר בתלמודין דקציר העומר דוחה שבת יליף מקרא, ומדדחי ע"כ דנקצר שלא כמצותו פסול, דאי ס"ד דכשר אמאי דחי שבת, נקצריה מע"ש, והא תנינן מעשה שעברו יותר מארבעים זוגות ועכבן ר"ע בלוד, מפני שהיו מ' זוג, אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו, ומפרשי הירושלמי לא דקו, שסברו שהיא קושיא, דכאן אי אפשר לעשותן מערב שבת, ולא דחו שבת, ומשני דדוקא מפני שהיו ארבעים זוג, ובמחכ"ת אינו כן, דאטו סבר הירושלמי בהקושיא דרע"ק סבר דאין מחללין שבת כלל על קידוש החודש, ואטו ס"ד דירושלמי דאף שאי אפשר לעשות מע"ש לא דחי שבת".
"ובאמת פשוט דפירכא היא על טעמיה דר"א בר"ש, דר"ע גופיה סבר דוקא מפני שהיו ארבעים זוג עכבן, שדי בזוג א', אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבן ר"ע, אף על גב דלקרבן ולמועדות אם יעברו בית דין את החודש אטו מי לא יהי' מקודש... ורע"ק היה לאחר החורבן, דאז אין מחללין אלא על ניסן ותשרי, ואפ"ה סבר דמחללין שבת, והיינו אף על גב דלא מעכב אצל המועדות, בכ"ז הואיל דמצוה לקראותם בזמנם ולקדש עפ"י הראיה, ומצוה זו א"א לעשותה מערב שבת היא דוחה שבת, כש"כ מצות קצירת עומר שדוחה שבת אעפ"י שאל הקרבן אינה מעכבת, וזה פירכא גדולה על טעמא דר"א בר"ש דאע"ג דלא מעכב ויתקראו מועדי ד' ור"ח כדין אף אם יעברו החודש בכ"ז דחי שבת, כל שכן כאן שמצות קצירה דחי שבת, והדא אמר דמצאנו דרע"ק גופיה סובר דקידוש החודש דוחים עדים את השבת עליו מהך ששנינו דארבעים זוג עכבו, הא זוג אחד לא עכבן, [ויעוין בכורות (דף נ"ח ע"א) דרע"ק סבר אדר הסמוך לניסן זימנין מלא עיין שם]"...
עולה מן האור שמח כי הרמב"ם בהסתמכו על הירושלמי (מגילה סוף פ"ב) למד מן הירושלמי כלל שונה מר' יוחנן (בבבלי ובירושלמי) אליבא דר"ע שאף לר"ע ישנן מצוות שכשרות כאשר לא נעשו במועדן ואעפ"כ דוחות את השבת בקיומן בזמנן, והירושלמי הקשה דוקא אליבא דר"ע, משום ששיטתו היא הנוהגת להלכה, והרמב"ם פסק עפ"י ר"ע בשיטת הירושלמי במגילה.
עולה לשיטת כל האחרונים בהסבר הרמב"ם, שאע"פ שר' יוחנן הסיק שלר' עקיבא קצירת העומר אינה דוחה שבת, כותבים האחרונים שהרמב"ם לא ס"ל כשיטה זו ועל כן פסק שקציר העומר דוחה שבת, ועם זאת קצירת יום כשרה. ולכל אחד מהאחרונים טעם וראיה לדרכו של הרמב"ם.
ו. ספירת העומר ביום
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תפט ס"ז): "שכח ולא בירך כל הלילה, יספור ביום בלא ברכה". והטעם כיון שנחלקו הראשונים האם ספירת יום עולה לו. הסוברים שאינה עולה לו הם ר"ת וסיעתו שאסרו קצירת יום ולכן אין מצוה לספור ביום. לעומת זאת בה"ג (הל' עצרת) כתב שמצוה לספור אף ביום ובברכה אם לא ספר בלילה. וכן עולה מדברי הרמב"ם שכתב שאם לא קצר בלילה קוצר ביום (ואפילו בשבת) ומביא. ובהלכה ז (הל' תמידין ומוספין פ"ז) פסק כן לגבי קצירה, ובהלכה כג פסק לגבי הספירה: "שכח ולא מנה בלילה מונה ביום"... ועולה מדבריו שאף הוא השווה ספירה לקצירה ולכן אף ספירת יום עולה לו.
השו"ע פסק מספק שספק ברכות להקל ולא יברך ביום אבל מצד ספק ספיקא להחמיר פסק שאם ספר ביום, למחרת חוזר וסופר בערב בברכה (עי' משנ"ב סי' תפט ס"ק לד ושער הציון ס"ק מה).