חבל נחלתו טז לג
סימן לג
לא תחנם
הקדמה
נאמר בפרשת ואתחנן (דברים ז, א-ד): "כי יביאך ה' א-להיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי שבעה גוים רבים ועצומים ממך. ונתנם ה' אלהיך לפניך והכיתם החרם תחרים אתם לא תכרת להם ברית ולא תחנם. ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך. כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר".
כתב הרמב"ם בספר המצוות (מצות לא תעשה נ): "היא שהזהירנו מחמול על עובדי עבודה זרה ומייפות דבר מכל מה שייוחד להם והוא אמרו יתעלה (ס"פ ואתחנן) לא תחנם ובאה הקבלה לא תתן להם חן עד שהאיש יפה הצורה מעובדי עבודה זרה אינו מותר לנו שנאמר זה יפה תואר או זה פניו יפות כמו שהתבאר בגמרא דילן (ע"ז כ א). ובגמר עבודה זרה ירושלמי (פ"א ה"ט) אמרו לא תתן להם חן בלא תעשה".
בירושלמי מסכת עבודה זרה (פ"א ה"ט) נאמר: "רבי זעירה בשם רבי יוסי בן חנינה, רבי אבא רבי חייה בשם רבי יוחנן [דברים ז, ב]: לא תחנם לא תתן להם חן לא תחנם, לא תתן להם מתנת חנם, לא תחנם לא תתן להם חניה בארץ".
ובבבלי מסכת עבודה זרה (כ ע"א) נאמר: "דאמר קרא: לא תחנם, לא תתן להם חנייה בקרקע. האי לא תחנם מיבעי ליה דהכי קאמר רחמנא: לא תתן להם חן! א"כ, לימא קרא לא תחונם, מאי לא תחנם? שמע מינה תרתי. ואכתי מיבעי ליה דהכי אמר רחמנא: לא תתן להם מתנת של חנם! אם כן, לימא קרא לא תחינם, מאי לא תחנם? שמע מינה כולהו. תניא נמי הכי: לא תחנם – לא תתן להם חנייה בקרקע; דבר אחר: לא תחנם – לא תתן להם חן; דבר אחר: לא תחנם – לא תתן להם מתנת חנם".
עולה ששלש משמעויות כלולות בלאו1: חן, מתנת חינם, חניה בקרקע. ופשט הפסוק הוא לרחם ולחבב אותם כפי שכתבו הרמב"ם והחינוך בפרטי המצוה שלא נחמול. וכן תרגם אונקלוס: "ולא תרחים עליהון". וכן בתרגום יונתן: "ולא תרחמון עליהון".
ובספר החינוך (מצוה תכו): "שלא נחמול על עובדי עבודה זרה ולא יישר בעינינו דבר מהם, כלומר שנרחיק ממחשבתנו ולא יעלה על פינו שיהיה במי שהוא עובד עבודה זרה דבר תועלת, ולא יהי מעלה חן בעינינו בשום ענין, עד שאמרו רבותינו זכרונם לברכה [ע"ז כ' ע"א] שאסור לומר כמה נאה גוי זה או מה נחמד ונעים הוא, ועל זה נאמר [דברים ז', ב'], ולא תחנם, ובא הפירוש על זה לא תתן להם חן, כענין שאמרנו. ויש מרבותינו שלמדו מלא תחנם לא תתן להם מתנות חנם, והכל שורש אחד. ובירושלמי דעבודה זרה [פ"א ה"ט] אמרו, לא תחנם, לא תתן להם חן, בלא תעשה".
א. לא תתן להם חנינה
הוזכר לעיל שפשט הפסוק הוא איסור על אהבה ורחמים לנכרים.
וכך פסק הרמב"ם (הל' ע"ז פ"י ה"א): "אין כורתין ברית לשבעה עממין כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעבוד עכו"ם שנאמר לא תכרות להם ברית אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו, ואסור לרחם עליהם שנאמר ולא תחנם, לפיכך אם ראה מהם אובד או טובע בנהר לא יעלנו, ראהו נטוי למות לא יצילנו אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא בזה אסור מפני שאינו עושה עמנו מלחמה, במה דברים אמורים בשבעה עממין"...
ומוסיף הרמב"ם בהלכה ב: "מכאן אתה למד שאסור לרפאות עכו"ם אפילו בשכר, ואם היה מתיירא מהן או שהיה חושש משום איבה מרפא בשכר אבל בחנם אסור, וגר תושב הואיל ואתה מצווה להחיותו מרפאים אותו בחנם".
והסתפקו המפרשים במי נאמרו שתי הלכות אלו, שכן הרמב"ם פתח בשבעת עממים וההמשך לכאורה בכל נכרי או בגוי עובד ע"ז. ואמנם הכסף משנה כתב: "ומדברי רבינו שהזכיר בכל זה עכו"ם משמע שאם אינו עכו"ם מותר לרפאתו בשכר וכן להעלותו מהבור".
היינו האיסור הוא דוקא בעוע"ז ולא בכל נכרי.
ב. לא תתן להם חן
בתלמוד בבלי (ע"ז כ ע"א) נאמר: "ד"א: לא תחנם – לא תתן להם חן. מסייע ליה לרב, דאמר רב: אסור לאדם שיאמר כמה נאה עובדת כוכבים זו". וכן כתב רש"י (שם): "לא תתן להם חן – שלא יאמר כמה עובד כוכבים זה נאה". וכ"כ הרי"ף (ע"ז ו ע"א): "לא תתן להם חן מסייע ליה לרב דאמר רבי יהודה אמר רב אסור לאדם לומר כמה נאה עובד כוכבים זה". וכן בראשונים נוספים.
המאירי (ע"ז כ ע"א) כתב: "כבר ידעת כמה החמירה תורה להרחיק עובדי האלילים מארצנו ומגבולנו ומבֵּנותינו ובכמה מקומות האריכה להזהירנו להתרחק ממעשיהם מכאן אמרו לא תחנם לא תתן להם חן ר"ל לשבח ענינם ומעשיהם ואפילו יפי צורתם ותבניתם".
וכן בפסקי ריא"ז (ע"ז פ"א סי' יא)2.
בכלבו (סי' כה) כתב שהמברך ברכת המזון בקול לאחר סעודת מילה לא יברך נכרי בשמו. וז"ל: "ויכלכל וירומם מעלת אבי הבן, והבן, והמוהל, והסנדקנים, וכל רבותי המסובין כאן כמו שנתברכו אבותינו וכו', הרחמן הוא ידרשנו לטוב וכו' ויברך אותנו כל אחד ואחד בשמו וכו', ואם יש שם כותי אומר כל אחד ואחד ממנו בני ברית בשמו, לפי שאסור לברך הכותי כדכתיב (שם ז, ב) לא תחנם לא תתן להם חן".
ופסק השולחן ערוך (יו"ד סי' קנא סי"ד): "אסור לספר בשבחן של עובדי כוכבים, אפילו לומר: כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריו. אבל אם מכוין בשבחו להודות להקב"ה שברא בריה נאה כזו, מותר".
ג. לא תחנם – מתנת חינם
נאמר בתוספתא (עבודה זרה פ"ג הי"ד): "ומוכרין להן ונותנין להם3 מתנת חנם במה דברים אמורים בגוי שאין מכירו או שהיה עובר ממקום למקום אבל אם היה אוהבו או שכינו הרי זה מותר שאינו אלא כמוכרו לו". וכן מובא בחידושי הרמב"ן (עבודה זרה יג ע"א).
היינו האיסור הוא על נתינה בחינם ולא על מכירה שכוללת קבלת תמורה, ולכן לגוי שנותן לו משום שהוא חבירו או שכינו אין זו מתנת חינם ומותר.
וברא"ש (עבודה זרה פ"א סי' יט): "תניא בתוספתא (פ"ג) בד"א בעובד כוכבים שאינו מכירו או שהיה עובר ממקום למקום. אבל אם היה אוהבו או שכינו מותר שאין אלא כמוכרו לו".
ובהגהות אשרי (ע"ז פ"א סי' יט הגהה א) כתב: "ועל זה אנו סומכין לתת מתנות לעובדי כוכבים חנם מן התורה". וכונתו שמותר כיון שהם מידידיו וכד'.
והטור (יו"ד סי' קנא) כתב: "אסור ליתן להם מתנת חנם במה ד"א כשאינו מכירו אבל אם מכירו או שכינו מותר".
הלימוד של מתנת חינם היא במחלוקת תנאים כאמור בעבודה זרה (כ ע"א): "ומתנת חנם גופה תנאי היא; דתניא: לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי... נמצא אתה אומר: אחד גר ואחד עובד כוכבים בין בנתינה בין במכירה, דברי ר' מאיר; רבי יהודה אומר: דברים ככתבן, לגר בנתינה ולעובד כוכבים במכירה".
וא"כ לפי ר"מ מותר לתת מתנת חינם (כגון נבלה) לנכרי, ורק צריך להקדים ולתת לגר תושב, ולפי ר' יהודה אסור לתת מתנת חינם לנכרי אלא צריך למכור, ורק לגר תושב מותר לתת.
וכתב הב"ח (יו"ד סי' קנא): "ומתנת חנם גופה תנאי היא רבי מאיר מתיר ורבי יהודה אוסר והלכה כרבי יהודה לגבי רבי מאיר".
וכך פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' קנא סי"א): "אסור ליתן מתנת חנם לעובד כוכבים שאינו מכירו".
ובט"ז (ס"ק ח) הסביר: "שאינו מכירו. – דגם זה נכלל בלא תחנם לא תתן להם מתנות חנם אבל אם מכירו לא הוה עלייהו שם מתנה אלא כמכירה שהרי ישלם גמולו או כבר שילם לו".
וכן הטור (חו"מ סי' רמט, ב) פסק: "אסור ליתן מתנת חנם לעובד עבודת כוכבים אבל מותר ליתן לגר תושב שהרי מצוה להחיותו".
הבית יוסף מביא דין מכירו ושאינו מכירו והוסיף: "ומ"ש רבינו אסור ליתן מתנת חנם לעובד עבודה זרה. לאו לאפוקי ישמעאלים אלא לאפוקי גר תושב דהיינו שקיבל עליו שבע מצות בני נח וזהו שאנו מצווים להחיותו אבל שאר גוים כלם דין אחד להם". ועי' ר"ן על הרי"ף (גיטין כ ע"ב) שכתב: "ויש מתרצים שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין שכתוב בעובדי כוכבים לא תחנם וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו קא עביד אלא לצורך עצמו והוה ליה כנותן דמי עצמו". ויש שהעירו שאם מותר לתת מתנת חינם לגר תושב ק"ו לעבד כנעני.
ד. לא תחנם – חניה בקרקע בא"י
המשמעות הרביעית של לא תחנם – חניה בקרקע היא גם היחידה שנחלקו עליה האם היא מן התורה.
בשו"ת הרדב"ז (ח"ו סי' ב' אלפים רמז) כתב: "הא למדת שעיקר המצוה שלא לרחם עליהם ואם עשה מעשה לוקה. ואף על גב דהוי לאו שבכללות שהרי כולל לא תתן להם חנייה בקרקע ושלא לתת להם מתנת חנם ושלא לומר כמה נאה עכו"ם זה. איכא למימר מדרבנן הוא ואסמכוה אקרא. ואפי' אם תרצה לפרש דאיסורא דאורייתא הוא מ"מ אין לוקין אלא על פשטיה דקרא דהיינו שלא לרחם עליהם דאע"ג דלאו שבכללות אין לוקין עליו אפשטיה דקרא לוקין".
וכן בשו"ת בנין עולם (יו"ד סי' מח) כתב: "דפשטי' דקרא דלא תחנם לא תתן להם חן ומה דדריש לא תתן להם חני' בקרקע הוא אסמכת' ולא נזכר בפירוש כלשון לאו רק נלמד מדלא כתיב לא תחונם כמ"ש בספ"ק דעבודת גלולים".
וכך פסק הרמב"ם (שם, הלכה ג): "אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל ובסוריא מוכרין להם בתים אבל לא שדות, ומשכירין להם בתים בארץ ישראל ובלבד שלא יעשו שכונה ואין שכונה פחות משלשה, ואין משכירין להם שדות, ובסוריא משכירין להם שדות, ומפני מה החמירו בשדה מפני שיש בה שתים, מפקיעה מן המעשרות ונותן להם חנייה בקרקע, ומותר למכור להם בתים ושדות בחוצה לארץ מפני שאינה ארצנו".
ומוסיף בהלכה הבאה את כל משמעויות לא תחנם הנוספות: "אף במקום שהתירו להשכיר לא לבית דירה התירו מפני שהוא מכניס לתוכה עבודת כוכבים ונאמר לא תביא תועבה אל ביתך, אבל משכיר להן בתים לעשותן אוצר, ואין מוכרין להן פירות ותבואה וכיוצא בהן במחובר לקרקע, אבל מוכר הוא משיקוץ או מוכר לו על מנת לקוץ וקוצץ".
"ומפני מה אין מוכרין להן שנאמר ולא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא, וכן אסור לספר בשבחן ואפילו לומר כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם שנאמר ולא תחנם לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים, ואסור ליתן להם מתנת חנם אבל נותן הוא לגר תושב שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי במכירה ולא בנתינה".
ה. על אלה נכרים חל איסור לא תחנם
מוסיף הרמב"ם בהלכה ו: "אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין העובדי כוכבים או שיד עכו"ם תקיפה על ישראל אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח שנאמר לא ישבו בארצך אפילו לפי שעה, ואם קבל עליו שבע מצות הרי זה גר תושב, ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד".
והראב"ד השיג: "א"א זאת לא מצאנו ולא שמענו מעולם והפסוק שהוא מביא בז' אומות הוא ואפילו לדבריו ישיבה כתיב בהו ולא העברה".
היינו לא מצאנו איסור שיעבור בארצנו עובד כוכבים ומזלות ורק אסור שיעבוד בפועל או ישב ישיבת קבע אבל לא איסור מעבר או ישיבת עראי.
עוד השיג הראב"ד: "אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד. א"א איני משוה לו בישיבת הארץ".
והסביר הכסף משנה: "כתב הראב"ד אבל שלא בזמן היובל וכו'. א"א איני משוה לו בישיבת הארץ עכ"ל. טעמו לומר שאע"פ שאין מקבלין גר תושב בזמן שאין היובל נוהג אם קבל שבע מצות למה ימנעו אותו מישיבת הארץ הא ליכא למיחש ביה פן יחטיאו. ולדעת רבינו נראה לומר דאין ה"נ שאם מעצמו קיבל עליו שבע מצות שאין מונעין אותו מישיבת הארץ ולא בא לומר אלא שאין בית דין מקבלין אותו".
תוספות (עבודה זרה כ ע"א) כתבו שמן התלמוד משמע שאיסור לא תחנם הוא בכל הנכרים, ומקשים והרי מן התורה משמע שהוא דוקא בשבעת עממים. ומתרצים שלגבי איסורים מסוימים חייבים לומר שהם רק בשבעת עממים, אבל לא תחנם הוא בכל הנכרים.
והש"ך (יו"ד סי' קנא ס"ק יח) כתב: "כתב הב"י בח"מ סי' רמ"ט דכל עובד כוכבים במשמע אפי' ישמעאל לאפוקי גר תושב דלא ופשוט הוא וע"ש".
המאירי (עבודה זרה כ ע"א) הרחיב שמותר לתת מתנת חינם לגוי שהוא עובד אלקים: "כבר ידעת כמה החמירה תורה להרחיק עובדי האלילים מארצנו ומגבולנו ומבינותינו ובכמה מקומות האריכה להזהירנו להתרחק ממעשיהם מכאן אמרו לא תחנם לא תתן להם חן ר"ל לשבח ענינם ומעשיהם ואפילו יפי צורתם ותבניתם וכן דרשו מכאן שלא נתן להם חנייה בקרקע כדי שלא להתמיד ישיבתם בינותינו וכן דרשו ממנו שלא ליתן להם מתנת חנם שלא לגזלה למי שאנו חייבים לה ביותר כגון גר תושב והוא בן נח הגמור לקיים שבע מצות כמו שאמרה תורה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ומ"מ פי' בתוספתא דוקא לגוי שאין מכירו או שהיה עובר ממקום למקום אבל אם היה שכנו או חברו מותר שהוא כמוכרן לו הא כל שהוא מן האומות הגדורות בדרכי הדתות ושמודות באלהות אין ספק שאף בשאין מכירו מותר וראוי וכבר אמרו שולח אדם ירך לנכרי (חולין פ"ז מ"ב)".
ו. לא תחנם בהיתר מכירה
לחזו"א (שביעית סי' כד) כמה טיעונים כנגד היתר מכירה מצד לא תחנם.
שני לאוים מן התורה במכירת הארץ לנכרי. האחד: "לא ישבו בארצך פן יחטיאו" (שמות כג, לג), והשני: "לא תחנם". ודין איסור הישיבה על כל אחד מישראל. ודעת הרמב"ם שלא תחנם על כל נכרי ודעת הראב"ד דוקא על ז' אומות כנען. ואין איסור לא תחנם שייך לקדושת הארץ לגבי קיום מצוות התלויות בארץ. ולכן אסור למכור להם בתים ושדות אף בכיבוש עו"מ. והאיסור של לא תחנם הוא אף לנכרי שיש לו כבר קרקע בא"י. וכן אף שהמכירה היא לשם חיזוק הישוב בארץ עוברים לדעתו. ולדעתו לא הותר מצד לא תחנם למכור שדות ובתים בא"י אלא לגר תושב שהתקבל ע"י בי"ד של ישראל אבל בימינו אין מקבלים גרים-תושבים וא"כ לכל שאר נכרים אסור למכור ועוברים בלאו.
וכתב החזו"א (שם, ג): "ודעת הר"מ דכיון דאין אנו מקבלין אותו לא הותר ישיבתו בארץ אע"ג שהוא זהיר בז' מצוות דבלא קבלה אין אנו בטוחים בזהירותם ואין אנו בקיאין בהם, אבל דעת הר"א דכל שהוא נזהר בז' מצוות וראוי לקבלו אלא שמפני הקושי נפטרנו מקבלתו ומחיוב להחיותו שלא ינהרו כולם לארץ מ"מ אין איסור בישיבתו שאין כאן חשש פן יחטיאו וגו' ומסתבר דגם לענין חני' בקרקע וליתן להם מתנת חנם נמי במחלוקת שנוי' דלדעת הר"מ כל שאין לו קבלה מחמרינן עמו כשאר נכרי ולדעת הראב"ד מיקילינן עמו, ואף לדעת הראב"ד דוקא שהוא שלם באמונת ישראל שישראל נתחייב בתרי"ג מצוות וב"נ בז' אבל אם יש לו דעות כוזבות והוא משועבד לדעותיו אף שאין בהן ע"ז ממש וגם הוא שומר ז' מצוות מצד היושר שאינו ראוי לקבלו לגר תושב הרי הוא באיסור ל"ת ובאיסור ישיבה וקרינן בהו פן יחטיאו בכפירותם ואע"ג דלענין לאסור יין בעובד ע"ז תלוי וכמש"כ הר"מ פי"ג מהמ"א הי"א והט"ז יו"ד סי' קכ"ד ס"ק ד' הכא לענין ל"ת אין חילוק".
והוסיף החזו"א (שביעית סי' כד, ד): "ואע"ג דלענין לא תתן להם חן כל שעושה לריוח ישראל מותר וכמש"כ הר"ן פ' השולח לענין לשחרר עבדו וכמש"כ בס' החינוך מצוה תכ"ו הכא לענין חני' בקרקע אין חילוק דנתינת חן אינו אלא ברגש החנינה אבל לא בדורש טובת עצמו אבל חני' בקרקע המציאות של עע"ז על אדמת ישראל בקנין שנאוי לפני המקום וכל שקנה הקרקע והיא שלו הרי עע"ז חונה על קרקע הארץ, וגם לא נתנה תורה לשיעורין ובכל נכרי שמכר לו עבר בלאו אף שלפי ראות עינינו אינו מתאחז בה".
ולפי"ד אין לדמות בין האיסורים השונים של לא תחנם וחניה בקרקע אסורה בכל נכרי פרט לגר תושב.
ומוסיף: "ולפיכך אין מקום להתיר למכור לנכרי בשביל להפקיע קדושת שביעית ואדרבה איסור שביעית דרבנן בזה"ז ומכירה לאו דאוריתא כטריפה ובב"ח וכיו"ב, וכ"כ במשיב דבר סי' נ', והמוכר ע"י שליח ודאי לא חייל המכירה מדין אין שליח לד"ע ומיהו עפ"ז נצולים מאיסור מכירה".
ולדעתו המכירה לא חלה משום שהמוכר אע"פ שהוא שליח של החקלאים שליחותו בטלה כיון שאין שליח לדבר עבירה.
ז. דחיית דעת החזו"א
אמנם אף שהחזו"א היה בין גדולי הדור בכ"ז הן לפניו והן אחריו, רבים מגדולי האחרונים הכשירו את היתר המכירה, ונראה שאין דבריו של החזו"א עומדים מול דברי ראשונים ואחרונים שלא ראה דבריהם. כינס את המו"מ בכל ענייני היתר מכירה הגר"ע יוסף בקונטרס השביעית שלו (שו"ת יביע אומר חלק י, יורה דעה סימנים לז-מב) באריכות גדולה ובמקורות רבים מאד.
ללא תחנם הקדיש את סי' מא. ודוחה את דברי החזו"א ומתבסס על ספר מזבח אדמה של הראשל"צ, רבה של ירושלים, הרב מיוחס בכ"ר שמואל שכתב: "והאידנא ראינו שגדולי ישראל מורנו הרב מוהרש"א ומהרמ"ם, ועוד כמה וכמה גדולים, שמכרו להם חצרות ובתים וכיוצא. ונראה ודאי דהיינו משום שהכתוב לא ישבו בארצך לענין חניה בקרקע, הוא דוקא על גוים שעובדים עבודה זרה, מה שאין כן בישמעאלים שאינם עובדים עבודה זרה".
ומוסיף הגר"ע יוסף: "וכן פסק הגאון רבי ראובן (רבו של הגאון רבי אברהם אלקלעי בעל זכור לאברהם) בתשובה כתיבת יד. שמותר למכור בתים לישמעאלים בא"י, מפני שאינם עובדי ע"ז. והביאו הגאון החסיד רבי אליהו מני בזכרונות אליהו (חיו"ד מערכת ג אות ד). ע"ש".
ומוסיף ומביא דברי המאירי שהובאו לעיל על גוים הגדורים בדתות שמותר לתת להם מתנת חינם וכן בשאר המשמעויות של לא תחנם. ומוסיף: "וכן מצאתי בשו"ת הרשב"א חלק א (סימן ח) שכתב, וזו לשונו: ומה ששאלו ממך על המשנה (חולין צג ב) שולח אדם ירך לנכרי, והיאך יתיישב זה עם מה שאמרו שאסור לתת לגוי מתנת חינם, והשבת, דההיא דשולח אדם ירך לנכרי בגוי שאינו עובד עבודה זרה, יפה אמרת, ומקרא מלא דיבר הכתוב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וכו'. ע"ש. הרי מבואר שגוי שאינו עובד עבודה זרה דינו כגר תושב לענין זה".
ומוסיף ומביא את הדעות הסוברות שלא תחנם לגבי מכירת קרקע לנכרי הוא איסור דרבנן ומביא דברי הנצי"ב בשו"ת משיב דבר שסבר (כפי שסבר אחריו החזו"א) שהוא איסור מן התורה. ועוברים באיסור מן התורה כדי להתיר מלאכה בשביעית דרבנן (לפי הנצי"ב והחזו"א).
עוד הביא דברי האחרונים ביניהם שו"ת ישועות מלכו (יו"ד סי' נה) שכיון שכל המכירה היא לצורך ישראל הרי מותרת כמתנת חינם למי שמכירו וא"כ כשם שמתנת חינם מותרת כן מכירת קרקעות הותרה. ואף שניתן לחלק ביניהם בכ"ז יש הרבה אחרונים שכתבו כן, כיון שנעשה לטובת ישוב א"י אין בכך שום עבירה.
ודוחה את דעת החזו"א שיש בכך דבר עבירה אפילו לדעתו מחמת שהדבר נעשה ע"י תלמידי חכמים ובהוראתם ומסיק: "וכ"כ הגאון מהר"י זאב מינצברג בקונטרס פירות שביעית (ס"ס ט), שלאחר שהמכירה נעשתה ע"י הרבנים המתירים, דין פירות קרקעות אלו כדין פירות קרקע עכו"ם ממש, ואין עליהם קדושת שביעית אפילו לדברי הרבנים שמתנגדים למכירה. ואף על פי שהרבה מהרבנים המתירים לא התירו שיזרעו הישראלים בעצמם, והם עוברים ע"ז, אין זה נוגע לענין המכירה, שהרי אפי' כשאמרה תורה והארץ לא תמכר לצמיתות, אמרו בירושלמי (פ"ה דדמאי ה"ח) למ"ד יש קנין, הא אם נמכרה חלוטה היא. וזהו טעם הוראתי להיתר. ואין לאסור משום קנסא מכמה טעמי, וע' בס' מגן האלף או"ח סי' תמח לענין חמץ של מומר שמותר לקנות ממנו אחר הפסח בזה"ז, מה"ט דלאו קנסא הוא אליו, שימצא לו קונים הרבה. וה"נ לגבי פירות אלו, אין זה קנסא להם, שימצאו להם קונים הרבה, עכת"ד. ודפח"ח. (ובענין מ"ש בדין והארץ לא תמכר לצמיתות דבדיעבד המכר קיים. ע' בדברי הרמב"ם והרמב"ן בס' המצות מ"ע רכז, ובמגלת אסתר שם. ובשדי חמד מע' כ כלל ס בד"ה אמנם הגאון המחבר, ובכלל עג בד"ה כל מלתא וכו'. ואכמ"ל). ומכל שכן לפי מה שביארנו שיש כמה טעמים נכונים לומר שאין בנ"ד איסור לא תחנם. ושכן הורו הלכה למעשה רבנן קשישאי בדורות שלפנינו, ועשו כן מעשה בעצמם, דפשיטא שאין לחוש כלל לאיסור לא תחנם בנ"ד. וממילא פשוט מאד שאין על הפירות שלהם שום איסור. והופקעו מקדושת שביעית כדין פירות קרקעות של גוים ממש".
מסקנה
נראה שכל השגותיו וחששותיו של החזו"א נדחו ע"י ראשונים ואחרונים שהביא הגר"ע יוסף ואין שום חשש להיתר המכירה.