חבל נחלתו טז כד
סימן כד
מתנות לאביונים למפרע
שאלה
גבאי צדקה נותן סכום גדול לעניים בפורים בבוקר, חלק מהסכום הוא נותן עבור אנשים שיבואו ויתנו לו מתנות לאביונים אחר שהעביר את הממון לאביונים, האם הוא יכול לזכות מראש או למפרע את הממון שנתן לאותם אנשים (בלתי ידועים) שיבואו ויתנו לו?
תשובה
א. לכאורה, נראה שמראש הוא אינו יכול לזכות למישהו שאינו ידוע, ולכן, גם אם זיכה עבור מי שיבוא ויתן מאוחר יותר הממון לא נקנה עבורם.
ב. אם אנשים אלו היו מתקשרים עמו לפני פורים ואומרים לו תן נא בשבילנו מתנות לאביונים ואנו נחזיר לך את הכסף אחר פורים, לכאורה סדר זה ניתן לעשות. ואז היה מזכה עבורם את הממון שנותן לאביונים ואח"כ נותנו לאביונים בפורים.
אלא שבמקרה הנוכחי הוא אינו יודע למי לזכות את המעות ורק לאחר שהממון כבר ניתן ואולי כבר נאכל ע"י העניים הגבאי רוצה ל'שייכו' לפלוני שנתן לו.
ג. לכאורה מצינו בתרומת מחצית השקל שהיו תורמים על הגבוי ועל העתיד לגבות כאמור בפירוש המשנה לרמב"ם (שקלים פ"ב מ"א): "ובעת שמפרישין אותו הדבר שמפרישין מן המעות שנתקבצו מתכוונים בו להוציאו בקרבנות מי ששקל ומי שעדיין לא שקל עד שישקול, כדי שלא יהו הקרבנות שמקריבין מאותה התרומה ממעות מי ששקל בלבד, וישאר אותו ששקל אחרי כן בלי אותן הקרבנות, וזה הוא ענין אמרם תורמין על הגבוי ועל העתיד לגבות".
אולם נראה שאין זה דומה למקרה בשאלתנו מפני שהתרומה היתה על כל עם ישראל בלי הבחנה למי מהם ואין מקנים להם את השקלים אלא תורמים גם עבורם.
ד. מצינו לגבי עירוב תחומין (שו"ע או"ח סי' תיג ס"א): "המערב לרבים משלו, אומר: הרי עירוב זה בשביל כל בני העיר, ובלבד שיהא בו מזון שתי סעודות לכל אחד וכל מי שירצה יסמוך עליו. וצריך לזכות להם על ידי אחר הראוי, כמו בעירובי חצרות. (וע"ל סי' שס"ו ס"י). וצריך להודיעם. וכל מי שהודיעו מבעוד יום, אפילו לא גמר בלבו לסמוך עליו מבעוד יום אלא לאחר שחשכה, הוי עירוב. אבל אם לא הודיעו מבעוד יום, אינו יכול לסמוך עליו לאחר שתחשך"...
מתבאר שאפילו העירוב מונח בערב שבת אם לא היה ידוע לו אינו יכול לסמוך עליו בשבת למפרע. ורק אם היה ידוע לו שמונח עירוב והחליט לסמוך עליו בשבת יכול לסמוך עליו.
וכך כתב שם בביאור הלכה:
"וכל מי שהודיעו מבעוד יום וכו' – הנה לפי המתבאר בסימן זה נראה פשוט דכשבא אורח בע"ש קודם חשיכה אצל אחד הדר בישוב ואותו בעה"ב הניח עירוב שיוכל למחר לילך להתפלל במקום שיש מנין בסוף ד' אלפים אמה לא יוכל האורח לילך למחר עמו על סמך העירוב אפילו יש בו שיעור מזון ב' סעודות גם בשבילו אא"כ זיכה לו מבע"י ע"י ק"ס שיהיה לו חלק בהעירוב שהניח קודם בואו וצריך שיאמר האורח בזה העירוב שמונח שם יהיה מותר לי לילך למחר אלפים לכל רוח ממנו והלאה [וזה מהני אף שלא היה שם במקום הנחת העירוב ומוכח ממה שכתב הפמ"ג בסימן ת"ט דאם הניח השליח העירוב ולא אמר כלל ואמר בעה"ב בביתו בזה העירוב שמונח שם אהיה מותר לילך למחר מהני ע"ש] ובעו"ה הרבה נכשלין בזה דהיינו אם אחד מבני הישוב מניח עירוב על סמך זה הולכין כמה אנשים אף שלא זיכה בשבילן ולא עירב עליהם כי ע"פ הדין צריך לפרט האנשים שמערב בשבילן וכדאיתא ברמב"ם פ"ו בסופו וז"ל אם אחד מערב ע"י רבים אומר בזה העירוב יהיה מותר לפלוני ופלוני או לבני מקום פלוני או לבני עיר זו להלך ממקום פלוני אלפים אמה לכל רוח עכ"ל והעתיקו בשו"ע סוף סימן תט"ו"...
אף בשאלה שלפנינו אין המעות שנתן מזוכות למישהו מסויים, וקשה לומר ש'לכל מי שיבוא עד הערב' היא למישהו מסויים.
ה. ואפשר אולי לבוא מצד ברירה ולומר שמתנה שמזכה עתה לפני הנתינה לעני (וצריך לזכות ע"י אחר בהגבהה כראוי), למי שיתן לו מתנות לאביונים עד הסתיים פורים, והנותן זוכה למפרע במעות מדין ברירה וצ"ע אם אפשר לעשות כן.
המאירי (פסחים פט ע"א) מפרש: "האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על שם מי שיעלה מכם לירושלים ראשון כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו ושאלו בגמ' היאך אפשר שאף הראשון זכה שהרי אי אפשר לומר כן אלא מטעם ברירה שנאמר הוברר הדבר כשנכנס שעליו נשחט וכבר ביארנו שמאחר שלא נתברר בשעת שחיטה שוב אין בירורו מועיל כלום שכל שהוא מן התורה אין ברירה ואף לכשתאמר יש ברירה וזכה הראשון האחרים מיהא היאך הם זוכים, וא"ת שעכשיו הוא מזכה אותם והלא אחר שחיטה אין נמנין עליו כלל ופירשו שאילו בשאר בני אדם ודאי אף הראשון לא זכה שאין ברירה אלא שסתם הדברים אין האב אומר כן לבני ביתו אלא לזרזם במצות ומאיים עליהם בכך ומ"מ דעתו בשעת שחיטה אף על העצלים והוא שאמרו מעשה היה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים ולא אמר בנות זוכות שאף הבנים זכו".
וא"כ שם אין ברירה כי צריך להימנות בשעת שחיטה, וא"א לומר שהוברר למפרע מפני שבדאורייתא אין ברירה (עי' ביצה לח ע"א) ולפי"ז במתנות לאביונים שהם מצוה מדרבנן לכאורה ניתן להתבסס על ברירה.
ו. אולם ראיתי בין הפוסקים שדנו על מצוות הפורים שטענו שדברי קבלה (נביאים וכתובים) כדברי תורה לעניין ברירה, כמו לעניין ספיקות, וא"כ לא תועיל בנותן מתנות לאביונים בדרך ברירה כיון שזו מצוה מדברי קבלה. אולם אם נסבור שהיא ככל מצוה מדרבנן לכאורה תועיל ברירה.
ז. אולם צריך להבין מדוע בעירוב תחומין שהוא מדרבנן לא יתבססו על ברירה ויזכה לכל מי שירצה בשבת להשתמש בו, ומדוע אם לא היה ידוע לו מערב שבת שיש עירוב תחומין אינו יכול לסמוך עליו בשבת, כנכתב לעיל.
ומצאתי תשובה לשאלה זו בערוך השולחן (או"ח סי' תיג) כתב שם בסעיף ב: "וגם בזה לא דמי לעירובי חצרות ומבואות שמערבין שלא לדעתן אבל תחומין אינו אלא מדעת דאין בכאן זכות בלבד דחובה נמי איכא שמפסיד לצד אחר כמו שנתבאר ולכן המערב לאחד או לרבים צריך להודיעם מבעוד יום, אמנם לכל מי שהודיע מבעוד יום אפילו לא גמר בלבו עד שחשיכה הוי עירוב דבתחומין אמרינן ברירה דהוברר הדבר למפרע שקנה שביתה במקום העירוב אבל כשלא הודיעוהו כלל מבעוד יום על מה תחול הברירה הלא לא ידע כלל מהעירוב".
למדנו מדבריו שכל מקום שיש חובה לזוכה אי אפשר לזכות לו בעל כרחו כדברי המשנה בגיטין (פ"א מ"ו): "האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהן יחזור דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו שאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי ושלא לזון את אשתו אינו רשאי".
אולם אם ידוע לאדם שיש עירובי תחומין לצד מסויים והחליט בשבת ללכת לכיוון זה ולוותר על תחומו לכיוון הפוך – כיון שלגבי תחומין יש ברירה – הרי הוברר למפרע שערב לכיוון שבחר ויכול לסמוך עליו בשבת. וא"כ אם נאמר שמתנות לאביונים היא דרבנן, ובדרבנן פסקינן שיש ברירה (כפסיקת הגמ' בביצה לח ע"א) אף בשאלה דידן ניתן לסמוך על ברירה.
ח. אלא שאף אם נאמר שיש ברירה, במקרה שלפנינו המעות כבר נעכלו או נאכלו והעני מן הסתם כבר ערבן עם ממונו או הוציאם לאכילה וא"כ מנלן שהזיכוי בדרך ברירה יועיל למעות או מאכל שניתן וכבר נאכל.
וניתן לומר שכיון שזיכה למי שיתן הוברר למפרע שניתן ע"י פלוני אפילו מתנתו כבר נאכלה. כל זאת אם אומרים בברירה שאי"צ שבהווה בו מתבצעת הברירה צריך שהענין העיקרי המוכרע ע"י הברירה עדיין קיים, אלא אפילו מת הברירה מתקיימת והמעשה חל, אולם אם הברירה היא לגבי פעולה שיכולה להתקיים בהווה ורק העבר מתברר ע"י ההווה בשאלה דילן הדבר לא ניתן להתברר.
והנה למדנו בסוכה (כג ע"ב וכן בעירובין לז ע"ב, יומא נו ע"ב, גיטין כו ע"א, חולין יד ע"ב): "דתניא: הלוקח יין מבין הכותים, אומר: שני לוגין שאני עתיד להפריש – הרי הן תרומה, עשרה מעשר ראשון, תשעה מעשר שני, ומיחל ושותה מיד, דברי רבי מאיר. [כד ע"א] רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין! ... והסיקו לר' יהודה ר' יוסי ור' שמעון שחוששים לבקיעת הנוד. כפירוש רש"י: "אוסרין – ואמרינן: גזרה שמא יבקע הנוד ולא יבא לידי ברירה, ונמצא שותה טבלים, אלמא: ר' יהודה חייש לבקיעת הנוד, וכל שכן למיתת אדם, ור' מאיר לא חייש".
כלומר הגמ' הבינה שר' יהודה וסיעתו נשענים על ברירה בהפרשת תרו"מ ואפ"ה חוששים לבקיעת הנוד, ומדוע אם יבקע הנוד א"א לומר שהוברר למפרע שהנשפך היה מתרו"מ. הרי סו"ס באותו חלק שלא שתה אלא נשפך היה ניתן לומר שהוא היה תרו"מ ומה ששתה היה חולין מתוקנים.
ט. ומצאתי בשו"ת מנחת שלמה תניינא (ב-ג, סימן קז) שכתב: "נראה דאף דאסיקנן שהבירור יכול שפיר להיות גם לאחר שכבר מכר לאחרים ואינו שלו, מ"מ יש להסתפק דשמא כל זה דוקא בכה"ג שבשעת הבירור ישנו עכ"פ לדבר המתברר בעולם וראוי הוא שיחול עליו שם תרומה מעכשו דאז שפיר אמרינן דחייל גם למפרע, משא"כ בכה"ג דבשעת הבירור כבר כלה ונפסד הדבר לגמרי מן העולם כיון דמהשתא לא שייך כלל לומר עליו שהוא תרומה אז אי אפשר גם לומר דהוברר הדבר למפרע שכבר היה מעיקרא תרומה. הן אמנם דבכה"ג שיכול הדבר לחול ממש מכאן ולהבא כתב הנתיה"מ בסי' ס"א סק"ג ומבואר באחרונים שכ"כ גם הרשב"א בשו"ת ח"ב (תו"א) סי' פ"ב דבאופן כזה מודו כו"ע דיש ברירה ולא פליגי בה כלל תנאי ואמוראי אלא לכו"ע שפיר חייל למפרע, וממילא נשמע דלמ"ד יש ברירה שפיר אמרינן דמהני ברירה גם בכה"ג דלא מצי חייל כלל מכאן ולהבא, דמ"מ נראה דאפשר שכל זה דוקא בכה"ג שהדבר המתברר ישנו עכ"פ בעולם וכההיא דשני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה דאע"ג שאי אפשר שתחול התרומה משעת הברירה כיון שכבר שתה את הטבל ואיננו עוד בעולם אבל מ"מ הדבר המתברר הרי ישנו עכ"פ בעולם ושייך לומר עליו שהוא תרומה ולכן שפיר אמרינן יש ברירה ונעשה תרומה למפרע משא"כ בכה"ג דליתנייהו כלל בעולם".
"אלא שלכאורה קשה ממה שמבואר בגמ' גיטין כ"ה ע"ב במגרש את אשתו ואמר שהגט יחול שעה אחת לפני מותו דלמ"ד יש ברירה אמרינן דלכי מיית הוי גיטא משום דהוברר הדבר למפרע שהגט הי' חל שעה אחת לפני המיתה וא"כ הרי מוכח שהבירור יכול שפיר להיות גם בשעה שכבר מת המגרש ואיננו כבר בעולם, הן אמנם מובא בר"ן פ' המגרש פלוגתא דקמאי באשה שנתגרשה על תנאי ועברה על התנאי לאחר מיתת הבעל דאיכא דס"ל "דכיון דבחיי הבעל לא עברה עלוי תנאה ולאחר מיתה הוא דעברה כיון דמת הבעל בטל ליה תנאה" עכ"ל, ועיין בשו"ת רע"א סי' קכ"ו שנתן שני טעמים לזה והטעם הראשון הוא משום דאי אפשר שיתפעל ענין הכריתות ע"י מעשה הנעשה אחרי שכבר הותר ונפרד קשר האישות שביניהם, ומבואר שם דלפי"ז אפי' אם התנה בפירוש שתשמור על התנאי גם לאחר מותו, ג"כ לאו כל כמיניה לחייבה בכך עיין שם, והוא קצת כעין סברא שלנו דלאו כל כמיניה לברר את התרומה בשעה שאיננה כבר בעולם אבל מ"מ מההיא דהנ"ל הרי ודאי מוכח דבבת אחת מיהו שפיר מהני".
"ב) והנלענ"ד דהנה בגמ' יומא י"ג ע"ב אמרו שם בכהן גדול שמגרש את אשתו ע"מ שיכנס לביהכ"נ ואי חזי לה דקא בעי למימת קדם איהו ועייל לביהכ"נ ומשוי גיטא למפרע ועיי"ש בתו"י שהקשה קושיא עצומה וז"ל, וא"ת לאחר מיתה נמי אם ילך לביהכ"נ מגורשת למפרע דאמרינן בפ' מי שאחזו הרי זה גיטך מעכשו אם לא באתי מיכן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חודש הרי זה גט, לא דמי דהתם קיימתה לתנאה שחיתה עד שעברו י"ב חודש אבל הכא מתה קודם שנתקיים התנאי עכ"ל, ועיין בגדולי האחרונים שתמהו ע"ז והביאו ראיות ברורות מן הש"ס דמהני שפיר קיום תנאי גם לאחר מיתה וכההיא דגמ' גיטין ע"ד ע"א באומר הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת עיין שם, ודבר זה נראה ברור שאין לפרש כלל בכוונת התו"י דסובר דסתמא דמילתא אמרינן שנתכוין לקיים את התנאי בחיי האשה, דאדרבה נראה דמסתבר יותר לומר שנתכוין הכהן הגדול שיוכל לקיים את התנאי גם לאחר מותה, שהרי באמת קשה טובא דאיך יכול הכהן לשפוט למראה עיניו שהאשה ודאי תמות ולהכנס לביהכ"נ והרי יש לחוש דשמא לא תמות ותחי' גם לאח"כ ונמצא שנתגרשו שתיהן וקעביד עבודה בלא בית, וכמו כן מה טעם לא נחוש דשמא תמות האשה פתאום בשעה שהכהן הוא לפני ולפנים ולא יוכל כלל להכנס אז לבי כנישתא משא"כ אם יוכל לקיים את התנאי גם לאחר מיתה הרי יוכל שפיר להמתין עד שתמות ממש ולמיעל אז לבי כנישתא, ואפי' אם לא נרצה לסמוך על אומדנא זו מ"מ קשה דעכ"פ טוב יותר שיתנה כן מפורש שיוכל לקיים את התנאי גם לאחר מותה כדי לצאת בכך מכל ספק".
"וראיתי בשעה"מ פ"ח מגירושין ה"א שהביא את התו"י הנ"ל וכתב ע"ז, ודבריהם סתומים כספר החתום והנראה שכוונתם דבמתני' דאם לא באתי כיון שבשעת קיום התנאי היא קימת משו"ה חל הגט למפרע, משא"כ בע"מ שאכנס לביהכ"נ דבשעת קיום התנאי – שהוא חלות הגט כבר מתה על מי יחול הגט ומשו"ה לא מהני – וכפי האמור זכינו לדין דמי שנתן גט לאשתו ואמר לה ה"ז גיטך ע"מ שאתן מנה לפלוני ומתה היא קודם שקיים הבעל התנאי ואחר מיתתה בא הבעל לקיים התנאי אינה מגורשת למפרע ואם נשאת קודם התנאי הולד ממזר עכ"ל וכ"כ גם הדברי אמת בקונט' י"א סי' מ' עיין שם, ועיי"ש בשעה"מ שכתב כן גם בדעת הרמב"ם והובא גם בפת"ש אה"ע סי' קמ"ג סק"ז, ולכאורה אין שום סברא כלל לחלק בין מיתת הבעל למיתת האשה, ולכן נלענ"ד לבאר עפ"י דברינו דהנה עיקר מעשה הגרושין הוי ודאי בגוף האשה ולא בגוף הבעל ולכן אף על גב דאם מת הבעל אמרינן דאין גט לאחר מיתה מ"מ מצי שפיר חייל גיטא למפרע כשהבעל הי' עוד חי, והרי זה דומה ממש לההיא דהלוקח יין מבין הכותים דאע"ג שאי אפשר כלל להפריש תרומה על מה שכבר שתה, אפי"ה כיון שהשני לוגין הם עכ"פ בעולם ושייך לומר עליהם שהם תרומה ממילא חייל שפיר התרומה גם למפרע, וכמו"כ אנו אומרים דלמ"ד יש ברירה מתנה אדם על עירובו אף על גב שהבירור הוא ביום השבת דאי אפשר אז שיקנה לו עירובו מכאן ולהבא, וכן אמרו בגמ' ביצה לענין מוקצה אף על גב שעיקר דין מוקצה תלוי רק בביהשמ"ש של כניסת השבת, והוא כמו שאמרנו דכיון שהדבר המתברר ישנו עכ"פ בעולם ואותו הדין שאנו אומרים דחייל למפרע שפיר שייך גם להבא לכן מועלת שפיר הברירה גם למפרע (איה"נ שאם יתלה את הבירור על אחר השבת אפשר דלא קנה כלל עירובו) משא"כ אם מתה האשה כיון דעיקר הגרושין הוא בגופה לכן כיון שעכשו כבר מתה ולא שייך כלל לומר עליה עכשו שהיא מגורשת לכן אי אפשר כלל שיחול הגט למפרע אף שהיתה אז בחיים חיותה וכדאמרן".
"ונהניתי מאד כשמצאתי מפורש באור זה בדברי התו"י בנודע בשערים חדושי כתובות דף ק"ז ע"ב ובהוספות לשו"ת רע"א סי' קכ"ז עיין שם ובאו"ש פ"ח מגרושין הכ"א, וכיון שכן הרי ק"ו הוא לנד"ד דמה התם דהוי רק תנאי דחשיב כמילתא אחריתא ועיין בנתיה"מ סי' ס"א סק"ג ובעוד גדולי המחברים שהאריכו להוכיח דבלשון תנאי מודו כו"ע דיש ברירה, ואפ"ה אנו אומרים שאין קיום התנאי פועל אלא בחיי האשה ולא לאחר מותה, וא"כ כ"ש הכא גבי תרומה דהוי ברירה ממש אלא עיקר ההיתר הוא רק מפני שסומכין אכללא דבדרבנן יש ברירה דבכה"ג אית לן ודאי למימר שצריכים דוקא שבשעת הבירור תהי' התרומה בעולם משא"כ אם כבר כלה ונפסד ואיננו כלל בעולם".
נראה מדברי המנחת שלמה שברירה יכולה לחול אם עיקר הדבר לגביו מבררים עדיין בעולם אבל אם הוא אינו בעולם לא תחול הברירה. ונראה שה"ה לגבי שאלה דידן כיון שהמעות או האוכל הניתן לעניים כבר נאכל או יצא מתח"י או שראוי להיאכל או לצאת (במעות) שוב אי אפשר לזיכוי הגבאי לחול.
ודומה הדבר לאמור לגבי צדקה שאי אפשר להישאל עליה אם באה ליד גבאי צדקה וה"ה לשאלה שלפנינו יש מקום רב לומר שלא ניתן לזיכוי לחול למפרע.
מסקנה
בין אם נחליט שמצות מתנות לאביונים היא מצוה מדברי קבלה ובין אם נאמר שהיא מצוה מדרבנן אי-אפשר לזכות מתנות לאביונים בדרך ברירה1, כיון שהמעות כבר אינם חייבים להיות ביד העני.