חבל נחלתו טז כג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סימן כג

לימוד תורה וקריאת מגילה

דיני עיסוק בתלמוד תורה

בבבלי (מו"ק ט ע"א) מובאים שני לימודים האחד בענין מצוות והשני בענין תלמוד תורה: "כתיב פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכנו, וכתיב ארח חיים פן תפלס! – לא קשיא: כאן – במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, [ט ע"ב] כאן – במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. הדר יתבי וקא מבעי להו: כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, הא חפצי שמים – ישוו בה, וכתיב וכל חפצים לא ישוו בה – דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה! – כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן – במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים".

ומפרש רש"י:

"פלס מעגל רגלך – כלומר: שקול מצות ועיין בהן, איזו מצוה גדולה, ועשה הגדולה".

"וכתיב ארח חיים פן תפלס – דמשמע: כל מצוה שתבא לידך – עשה אותה, בין גדולה בין קטנה, ואל תניח קטנה מפני הגדולה".

"מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים – תפלס, פלס מעגל רגלך, שתעשה אתה הגדולה, וחבריך יעשו קטנה".

ממשיך רש"י בעמוד ב:

"ובמצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים – אל תפלס, אלא מצוה שבא לידך, בין גדולה בין קטנה – עשה".

"וכל חפציך לא ישוו בה – שתבטל כל חפציך בשביל שתעסוק בתורה".

"חפצי שמים ישוו בה – כלומר, שאם יש לך לעסוק במצוה – תבטל תלמוד תורה, ועסוק במצוה".

"דאפילו חפצי שמים לא – דמבטל מצוה ועוסק בתלמוד תורה".

עולה שבמצוות כאשר עומדות לפניו שתי מצוות גדולה וקטנה יעדיף את הגדולה אא"כ אין מי שיעשה את המצוה הקטנה ואז יעשה את הקטנה. ולגבי תלמוד תורה ומצוות כיון שתלמוד תורה כנגד כולם – ילמד תורה, אא"כ אין מי שיעשה את המצוה.

ונראה שיש חילוק בין שני הלימודים.

במצוות המדובר לפני שהתחיל באחת מהן – איזה מהן יעשה. אבל אם התחיל לעסוק באחת מהן אין מפסיק כדי לעשות את השניה. אבל בלימוד תורה גם מפסיק מלימודו כדי לעשות את המצוה שהרי כל רגע שלומד תורה מקיים מצוה. וא"כ במצוות המדובר באיזו מהן לבחור אבל בתלמוד תורה המדובר להיבטל מתלמוד תורה כדי לקיים מצוה.

ומעין ראיה לכך מתוספות תלמיד ר"ת (בשיטת הקדמונים, בבא קמא נו ע"ב) שכתב: "בההיא הנאה דלא בעי למיתב ריפתא לעניא וכו'. כלומר בההיא (הנאה) [שעתא] דבעי שיטרח בה אדם לעיולי לביתיה לא בעי למיתב ריפתא לעניא. אי נמי בעידנא דמאכילה שעוסק במצוה פטור מן המצוה, ובההיא [הנאה] הוי שומר שכר. וכל העוסק במצוה פטור מן המצוה, פירוש בשעה שעוסק בזו פטור מזו, ואפילו זו עוברת וזו אינה עוברת אינו חייב לדחות זו מפני זו כיון שהתחיל לעסוק בזו כבר".

ונראה שה"ה לענין מצוה שעוסק בה, והמצוה האחרת אין אחרים שיעשוה בכ"ז כיון שהתחיל לעסוק במצוה אחת לא יניחנה בשביל השניה. אולם כל החילוק הזה לגבי מצוות, אבל לגבי תלמוד תורה ומצוה היתה הו"א שיפסיק מלימודו לכל מצוה, ולמסקנה מפסיק למצוה שאין אחרים שיעשוה ואינו מפסיק מלימודו למצוה שהוא רק צריך להשתתף בה ויש אחרים שיעשוה.

חילוק זה נאמר אף בתלמוד ירושלמי (וילנא, פסחים פ"ג ה"ז) בפנים אחרות: "כך שנה רבי המעשה קודם לתלמוד. נמנו בעליית בית אריס בלוד התלמוד קודם למעשה".

וכתב הפני משה: "כך שנה רבי וכו'. כלומר כך היה שונה רבי מעיקרא אבל נמנו וגמרו בעלית בית אריס בלוד שהתלמוד קודם למעשה מפני שמביא לידי מעשה".

ממשיך הירושלמי: "ר' אבהו שלח לרבי חנינה בריה יזכי (=ילמד) בטיבריה. אתון ואמרין ליה גמל הוא חסד (=עוסק בגמילות חסדים ומבטל לימודו) שלח ומר ליה: המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטבריא. שכבר נמנו וגמרו בעליית בית אריס בלוד שהתלמוד קודם למעשה. רבנין דקיסרין אמרין הדא דתימר בשיש שם מי שיעשה אבל אם אין שם מי שיעשה המעשה קודם".

האם גדר הפסקה כשאין אחרים שיעשו שווה בתלמוד תורה ובמצוות

לכאורה הגדר של יש או אין אחרים שיעשו שווה בין בתורה ובין במצוות אבל אין הדברים כן.

נראה לומר שהפסקה מלימודו כדי לקיים מצוה שאין אחרים שיעשוה אינה ככל מצוה שאין אחרים שיעשוה וזהו גדר אחר, וראיה לכך שבמצוות עוסק במצוה אינו פוסק לשום מצוה אחרת ואילו בתורה פוסק. אלא במצוות הטעם לבחירה במצוה זו הוא עפ"י הלימוד בגמרא אולם בתורה ומצוה לקיים, הטעם הוא משום שלימוד ללא מעשה מצוה הוא פגם בלימוד עצמו. והיתה הו"א שכן יהא הדין בכל פגישה בין לימוד תורה ועשיית מצוה, וקמ"ל שרק למצוה שאין מי שיעשה פוסק מלימוד1.

המאירי (מו"ק ט ע"ב) מוסיף להבדל בין ת"ת למצוות: "אף על פי שאמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה אין תלמוד תורה בכלל זה אלא מי שהיה עוסק בתורה ואירעה מצוה לידו אם אפשר לאותה מצוה על ידי אחרים אין לו לבטל עליה ואל תשיבני בטול תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה שאף הם אי אפשר באחרים בראוי לה שהכל צריכין להם להרבות בכבוד ואם אי אפשר לו על ידי אחרים כגון שאין שם ראוי לה אלא הוא או שהיא מצוה המוטלת על גופו כגון לולב ושופר וכבוד אב ואם וקבורת מת מצוה במקום שאין לו קוברים ודומיהם המצוה קודמת ומבטל תלמוד תורה כדי לקיימה ואינו מפקיע חיובה מעליו בקיום מצות תלמוד תורה אפי' מצוה קלה ואף על פי שהעוסק במצוה פטור מן המצוה לא נאמר כן בתלמוד תורה הואיל ועקרה לידיעת קיום שאר מצות מבטלין אותה בשביל כל מצוה שאי אפשר לקיימה על ידי אחרים כך היא שטת גדולי המפרשים".

עולה מהמאירי כחילוק לעיל, וא"כ תלמוד תורה אינו כקיום מצוה מפני שאף העוסק בת"ת צריך להפסיק למצוה מפני שתלמוד תורה נועד לשם מעשה. עוד מוסיף המאירי שכל מצוה שצריך לעשותה בגופו מבטל ת"ת בשבילה.

וכ"נ מהר"ן (מועד קטן ט ע"ב): "ומשני בשאפשר לעשותה ע"י אחרים עוסק בתורה ולא במצות ואם לאו עוסק במצות ולא בתורה דהמעשה עיקר ולא המדרש כנ"ל".

ממשיך המאירי: "ויש שואלין והרי אף בשאר מצות כן שהרי אמרו במסכת קדושין ל"ב א' אמר לו אביו השקני מים ויש לו מצוה לעשות אם אפשר למצוה ליעשות על ידי אחרים כבוד אביו קודם, תירצו גדולי המפרשים שתלמוד תורה הוצרך להשמיעני שלא תבטל הואיל ואפשר למצוה להתקיים, שהייתי סובר הואיל ועקרו לקיום מצות יבטל מפני כל מצוה אף באפשר לעשותה באחרים. וגדולי הדורות מתרצים שכבוד אביו שעה עוברת היא ואם לא היתה שעה עוברת היה יכול לבטלו לקיום המצוה אף על פי שהיה אפשר לעשותה באחרים אבל תלמוד תורה אף על פי שאינה שעה עוברת אינו מניחו לקיים מצוה שאפשר ליעשות באחרים הואיל וכלל תלמוד תורה כל שעה שעה עוברת היא ואם אי אפשר לעשותו באחרים תיבטל תלמוד תורה אף על פי ששעתה עוברת".

וא"כ היתה הו"א לבטל לימוד תורה לכל מצוה וקמ"ל שרק למצוה שאין אחרים שיעשוה. וכתירוץ זה כתב גם בתוס' הרא"ש במו"ק.

וטעם זה שהמעשה עיקר גורם לכך שאף למצוה מדרבנן מבטל לימודו ומקיים את המצוה כדברי שולחן ערוך הרב (או"ח סי' תמד סי"ח): "ואפילו הוא הולך ללמוד תורה אצל רבו הרי זה כדבר הרשות אצל ביעור חמץ שהיא מצוה מדברי סופרים לפי שמעשה המצות הוא גדול מהתלמוד כשאי אפשר לקיים המצוה על ידי אחרים ואף על פי שמצות הלימוד הוא בכל רגע ורגע ונמצא שבעשיית מצוה מדברי סופרים הוא מבטל מצות עשה של תלמוד תורה ואפילו אם גם המצוה היא של תורה הרי שניהם שקולין ואיזה שירצה יעשה שכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת מכל מקום כיון שהמצוה היא עוברת שאם יעסוק בתורה ולא יקיימנה תתבטל המצוה לגמרי ובעשיית המצוה לא תתבטל מצות עשה של תורה לגמרי שהרי יכול ללמוד אחר כך לפיכך תלמוד תורה נדחה מפני כל המצות אפילו הן מדברי סופרים כשאי אפשר לעשותן על ידי אחרים כמו שנתבאר ביו"ד סי' רמ"ו".

וכ"נ מדברי הב"ח (יו"ד סימן רמו, יד): "ומ"ש לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום וכו'. נראה דהרב (=הטור) קשיא ליה בהך דסוף פרק קמא דקידושין דנשאלה שאלה תלמוד גדול או מעשה גדול ואסיקנא תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה דמאי נפקותא בשאלה זו ולפיכך סבירא ליה להרב דנפקא מינה שאם היו לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה דאם אפשר להיעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו דתלמוד גדול שמביא לידי מעשה ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו דבהא לא פליגי דפשיטא דהמעשה גדול שהרי התלמוד לא בא אלא להביאו לידי מעשה, אלא בעל כרחך שאין התלמוד גדול אלא להיכא דאפשר להיעשות על ידי אחרים ותדע שהרי אף על פי שמבטלין תלמוד תורה כדי לשמוע מקרא מגילה (מגילה ג ב) אפילו הכי מת מצוה שאין לו קוברים כדי צרכו הוא קודם למקרא מגילה היכא דאפשר לקראה אחר כך אבל היכא דאין שהות לקראה אחר כך אפילו מת מצוה נדחה מפניה, אף על פי שמצוה דאורייתא היא מולאחותו (במדבר ו ז) כיון שאפשר לקיים קבורת מצוה אחר הקריאה ואי אפשר לקיים הקריאה אחר קבורת מצוה כמו שנתבאר באורח חיים סימן תרפ"ז (ב"ח ס"ג) אם כן כל שכן שתלמוד תורה נדחה מפני כל מצוה עוברת שאי אפשר להיעשות על ידי אחר יקיים המצוה ויחזור לתורתו ואין התלמוד גדול להקדימו למעשה אלא היכא דאפשר למצוה להעשות על ידי אחרים וזהו שכתב לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום כלומר קודמת לכל המצות כשאפשר להיעשות על ידי אחרים כמו שמפרש אחר כך והיינו דתניא וכשם שהתלמוד קודם למעשה כך דינו קודם למעשה פירוש כשם שתלמוד קודם למעשה שאסור לו להפסיק מלימודו בשביל קיום מעשה כשאפשר להעשות על ידי אחרים לכך אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה שנאמר (משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון".

אולם משו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' קפג) נראה כי משווה לימוד תורה לשאר מצוות, שכתב: "אבל כשהתחיל לעסוק במצוה ולא גמר עסקו. כגון שהולך ללמוד תורה או לשמוע דרשה או להקביל פני רבו. אפילו בשעת חנייתו ואפילו הגיע למקום שרוצה לילך והתחיל ללמוד כל זמן שלא גמר לימודו הוא פטור מכל המצות".

וצ"ע הרי בלימוד תורה פוסק לצורך מצוה שאין מי שיעשה וא"כ מדוע כאן פטורים מכל המצוות.

תלמוד תורה ומצות פריה ורביה

בקובץ הערות הוספות (וכן בקובץ שעורים חלק ב סימן יט) כתב:

"והנה ז"ל הרמב"ם שם: "ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות עבור אשתו ויבטל מהתורה, הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, וכ"ש בתלמוד תורה" עכ"ל. ובפ"ק דמועד קטן דף ט' [ע"ב]: יתבו וקא מיבעיא להו, כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, הא חפצי שמים ישוו בה, שאם יש לך לעסוק במצוה תבטל תלמוד תורה ועסוק במצוה, וכתיב כל חפצים לא ישוו בה, דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה, דמבטל מצוה ועוסק בתלמוד תורה, כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כאן במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים, ע"כ. ומבואר דבמצוה שא"א לקיימה ע"י אחרים אינו נפטר ממצוה ע"י תלמוד תורה, ולא אמרינן בזה עוסק במצוה פטור מן המצוה, וקשה מ"ש הרמב"ם דעוסק במצוה פטור מן המצוה, וכ"ש בתלמוד תורה, דמאי כ"ש הוא זה, אדרבא תלמוד תורה גרע לענין זה, דהא מצות פריה ורביה היא מצוה שא"א לקיימה ע"י אחרים. וצ"ל דכיון דאיירי הרמב"ם הכא לענין איחור המצוה ולא לענין ביטולה לגמרי, מה שאפשר לקיימה ע"י עצמו לאחר זמן, הו"ל כאפשר לקיימה ע"י אחרים, ובזה שייך לומר גם בת"ת עוסק במצוה פטור ממצוה".

"ומ"ש הרמב"ם "וכ"ש בתלמוד תורה", ומאי כ"ש. נראה דהא דצריך לבטל מת"ת בשביל קיום מצוה, אין הטעם משום דמצות ת"ת נדחית מפני קיום מצוה, דהא מצות ת"ת גדולה מכל המצות, אלא דכמו שמותר לבטל ת"ת מפני דרך ארץ וכל צרכי אדם ההכרחים, ומשום דחיוב ת"ת אינו חלה על האדם אלא בשעה שהוא פנוי ובטל מעשיית צרכיו, דקרא כתיב ואספת דגנך [ברכות ל"ה ע"ב], אבל בשעה שהוא צריך לעשות מלאכתו, אז אינו מחויב כלל בת"ת, ה"נ אם הוא צריך לעסוק במצוה, לא גרע משאר צרכי האדם, שאז אינו מחויב כלל בת"ת, אבל במצוה שאפשר לקיימה ע"י אחרים, וכן אם אפשר לו לקיימה לאחר זמן, לא פקעה ממנו מצות ת"ת, וכיון דחיובא דת"ת רמי עליה, ממילא הוא פטור מן המצוה, וכ"ש הוא, דמצות ת"ת בשעה שהוא מחויב בה אינה נדחית מפני שום מצוה, דהיא חמורה מכל המצות".

"ולפי"ז הרי מוכח מדברי הרמב"ם דבשיהוי מצות פריה ורביה אין בה משום ביטול מצוה אלא איחור זמן, וא"כ אין בזה משום נשבע לבטל את המצוה. וכן הוא להדיא בשו"ת רשב"א חלק רביעי סי' צ"א, ז"ל: 'שאלת מי שנשבע שלא ישא אשה עד זמן ידוע, מי מדמינן לה לההוא ירושלמי [שבועות פ"ג סה"ד] שבועה שלא אוכל מצה וכו', דהכא נמי, כיון שלא נשבע שלא ישא לעולם אלא עד זמן ידוע, אין זה נשבע לבטל את המצוה. תשובה: שבועה היא חלה, דאין זה נשבע לבטל את המצוה, דאפשר לקיים זה וזה, ולא זו בלבד שאין זמנה בהול, אלא אפילו במצוה שזמנה בהול כמילה ביום הח', אם נשבע שלא ימול בבוקר עד ארבע וחמש שעות, או שנשבע שלא יאכל מצה שעה ראשונה של לילה, מקיים שבועתו ומשתהה עד זמן שנשבע, וכ"ש זה שאין זמנו בהול' עכ"ל".

"וברמב"ם שם [ה"ג] עוד, ז"ל: "מי שחשקה נפשו בתורה תמיד, ושוגה בה כבן עזאי ודבק בה כל ימיו, ולא נשא אשה, אין בידו עון" ע"כ. וקשה, כיון דהכא איירינן לענין ביטול המצוה לגמרי, ולא לענין איחור גרידא, א"כ מאי שנא פריה ורביה מכל המצות שא"א לעשותן ע"י אחרים, דצריך לבטל מת"ת לקיים המצוה. ונראה דבאמת כה"ג אינו פטור ממצות פריה ורביה, אלא דנחשב כאנוס בביטולה, וכלשון הרמב"ם 'אין בידו עון'. והיינו, דבן עזאי היה דבוק כ"כ בתורה, שלא היה יכול להסיח דעתו ממנה לדבר אחר. ודוגמא לזה בזבחים דף ק"ב [ע"ב] אמר רב הא מילתא גמירנא מר' שמעון בן אלעזר בבית הכסא וכו', ופריך מי שרי בבית הכסא, ומשני לאונסו שאני. ועיין בזה בב"י או"ח סי' פ"ה [ד"ה וכתב ה"ר מנוח] בשם הירושלמי".

תלמוד תורה ומקרא מגילה

הטור (או"ח סי' תרפז) פסק: "ואפילו ת"ת ששקולה כנגד כל המצות מבטלין אותה לשמוע מקרא מגילה כ"ש שאר המצות".

וכן השולחן ערוך (או"ח סי' תרפז ס"ב) פסק: "מבטלים תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה, קל וחומר לשאר מצות של תורה שכולם נדחים מפני מקרא מגילה, שאין לך דבר שנדחה מקרא מגילה מפניו חוץ ממת מצוה שאין לו קוברים (כדי צרכו), שהפוגע בו קוברו תחלה ואח"כ קורא".

ורמ"א הגיה: "וכל זה לא מיירי אלא בדאיכא שהות לעשות שתיהן, אבל אם אי אפשר לעשות שתיהן אין שום מצוה דאורייתא נדחית מפני מקרא מגילה (ר"ן וב"י בשם תוספות ומהר"א מזרחי). והא דמת מצוה קודם, היינו דוקא בדאפשר לו לקראה אח"כ (מהר"א מזרחי)".

ומתוך הנכתב לעיל בהשוואה לפסקי הטור והשו"ע עולות שתי שאלות:

ראשית הרי תלמוד תורה בלאו הכי מבטלים לקיים מצוה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים, וקריאת מגילה היא מצוה בגופו מדברי סופרים – לשמוע מקרא מגילה, וא"כ מה הביטול שמבטלים מצוה זו כדי לשמוע מקרא מגילה.

ושאלה נוספת מה הוא הק"ו מתלמוד תורה לשאר מצוות, הרי בלימוד תורה פוסק לשם מצוה שבגופו ואילו העוסק במצוה אינו פוסק למצוה אחרת, וא"כ הק"ו אינו מובן.

נראה לענ"ד לתרץ, הנה תוספות (מועד קטן ט ע"ב) משיב על התמיהה מדוע היו צריכים להפריד בין תלמוד תורה לשאר מצוות הרי היא מצוה רבה ודינה ככל מצוה וכותב: "כאן במצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים – עשיית מצוה עדיף, שהרי מפסיקין אפילו לר"ש בן יוחי לעושה סוכה ולולב כדאי' בירושלמי, אבל בהפסקה דתפלה וק"ש אין מפסיקין לר"ש בן יוחי ובירושלמי זה שננו2 וזה שננו ואין מפסיקין שננו מפני שננו".

עולה כי לפי רשב"י למצוות שאין בהן לימוד תורה מפסיק מלימוד תורה ועוסק במצוה כגון סוכה ולולב אבל מצוות שהן מעין לימוד תורה אין מפסיק מהלימוד כדי לקרוא ק"ש ותפילה.

ונראה כי לפי דברי הירושלמי ניתן לתרץ את הטור והשו"ע כיון שמקרא מגילה הוא מעין לימוד תורה היתה הו"א לומר זה שינון וזה שינון קמ"ל שמבטלין לימוד תורה וקוראים מגילה. ולכן יש מכאן ק"ו לגבי שאר מצוות, שכן הדיון שמבטלים ת"ת לשם קריאת מגילה אינו מצד שתלמוד תורה מבטלים עבור כל מצוה, אלא מצד שמצוותו דומה לקריאת מגילה, וא"כ אם מבטלים תלמוד תורה ק"ו שמצוות אחרות מבטלים לשם קריאת מגילה.

תירוץ נוסף, עפ"י הרמ"א בהגהה אין המדובר בביטול אחד מפני השני אלא בהקדמה, וא"כ לגבי לימוד תורה אין דנים מצד שמתבטל לקיום מצוה אחרת אלא על הקדמת מגילה לת"ת מצד פרסומי ניסא ואם דנים על הקדמה ומקדימים מגילה לת"ת ק"ו שמקדימים מגילה למצוה שהרי חשיבות מצוה מלימוד תורה היא דוקא לבטל תורה אבל לא לסדרי הקדמה.

והתירוץ האחרון אינו מסכים לשיטת האחרונים שהביא המשנה ברורה (סי' תרפז ס"ק יא) וכתב: "ועיין בט"ז שהביא בשם רש"ל וב"ח דתמיד מקרא מגילה קודם משום פרסומי ניסא והגר"א בביאורו ג"כ סובר הכי עי"ש".

וא"כ לשיטתם מקרא מגילה דוחה ומבטל מצוות אחרות, אולם הם ודאי חולקים בכך על הרמ"א ולכן אינם מסכימים לניסוח של הטור והשו"ע.