חבל נחלתו טז ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · טז · ב · >>

סימן ב

עמידה במצוות וברכות

שאלה

באלו מצוות וברכות צריך לעמוד כאשר מקיימים אותן.

א. מצוות שצריך לעמוד בקיימו אותן

נאמר בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב ויקרא פר' אמור סה ע"א): "לכם בעמידה שנאמר מהחל חרמש בקמה כלומר בקומה וממנו אנו למדין על כל מצוה שנאמר בה לכם כגון מילה וציצית. המול לכם כל זכר. והיה לכם לציצית שכולם מצותם בקומה זקופה וזה מדרש וזה הלכה".

ורבינו בחיי (דברים פרק טז) כתב: "ועוד דרשו רז"ל: אל תקרי "בקמה" אלא "בקומה", מכאן לספירת העומר שהיא מעומד, ומה קצירה מעומד, אף ספירה מעומד. וארבעה דברים הן שמצותן מעומד, והסימן בהם עצמ"ל, ואלו הן: עומר, ציצית, מילה, לולב".

וכן בספר המנהגים (טירנא, הגהות המנהגים חג הפסח, (טז): "דכתיב (דברים טז, ט) מהחל חרמש בקמה, אל תקרי בקמה אלא בקומה. עצת ה' לעולם תעמוד (תהלים לג, יא), עצ"ת נוטריקון: עומר ציצית תפילין. בפרשת (שופטים) [ראה] כתב רבינו בחיי ד' דברים הם שמצותן מעומד וסימן עצמ"ל: עומר ציצית מילה לולב".

ובמחזור ויטרי (סימן שעו): "ומצאתי כל מצוה שכת' בה לכם. מברכין מעומד. כגון לולב. וציצית. ומילה. בלולב כת' ולקחתם לכם (ויקרא כג) בציצית כת'. והיה לכם לציצית (במדבר טו). במילה כת' המול לכם כל זכר (בראשית יז) וכולהו ילפי' מעומד. דכת' וספרתם לכם (ויקרא כג). מה להלן מעומד דכת' בקמה ודרשי' בקומה. אף כולן. ועוד כת' לעמוד (לשרת) לפני י"י [לשרתו] ולברך [בשמו] (דברים י). איתקש ברכה לשירות".

וכן בספר הרוקח (הלכות ברכות הקדמה): "מצאתי בקונטרס צרפתי מנהגים להכי מברכין ספירת העומר מעומד משום דכתיב מהחל חרמש בקמה קרי ביה בקומה תחל לספור והיינו טעמא דלולב וציצית דבלולב גמרינן מולקחתם לכם. ובציצית והיה לכם".

אולם בספר אבודרהם (ברכות השחר) כתב לגבי ציצית: "וחייב לברך עליו מעומד. ושש מצות הן שברכתן מעומד סימן להם עלץ שלם: עומר, לבנה בחדושה1, ציצית, שופר, לולב, מילה. כי באלו הוא כתוב לכם בעומר וספרת' לכם (ויקרא כג, טו) וכן בלבנה (שמות יב, ב) החדש הזה לכם, וכן בציצית והי' לכם לציצית (במדבר טו, לט) וכן בשופר יום תרועה יהיה לכם (במדבר כט, א) וכן בלולב ולקחתם לכם (ויקרא כג, מ) וכן במילה המול לכם כל זכר (בראשית יז ו). ואנו למדין חמשתן בגזירה שוה מלכם הכתוב גבי עומר, וספיר' העומר מעומד שנאמר מהחל חרמש בקמה (דברים טז, ט) אל תקרי בקמה אלא בקומה קרי בי' בקימה. ויש מצוה אחרות שמברכין עליהן מעומד למצוה מן המובחר ואם לא בירך מעומד אין לחוש כגון הלל ומקרא מגלה וסוכה וי"א כלל לזה כי כל מצוה שאין בה הנאה מברכים עליה מעומד".

ונראה שאין הכוונה רק לברכה אלא למצוה שתיעשה בעמידה ועימה ברכתה.

ואת הסימן האחרון הביא גם בספר הפרדס (שער המעשה): "כתב הרב בעל העיטור ז"ל בשם החכם ר' טוביה ז"ל, דברכת ציצית חייב לברך אותה מעומד, דכתיב והיה לכם לציצית, וילפינן [גזרה שוה] לכם [לכם] מדכתיב וספרתם לכם מה ספירה מעומד אף עטיפת טלית מעומד. ובספירה מנין, דכתיב בקמה אל תקרי בקמה אלא בקומה. וכן במילה דכתיב המול לכם. וכן יש מן הגדולים ז"ל [שכתב] דכל מצוה שאין בעשייתה הנאת הגוף, כגון ספירה וברכת הלל ונטילת לולב ונטילת ידים ומילה ותקיעת שופר ומקרא מגילה או כדומה לאלו המצוות מברכין הברכה הראויה להן מעומד".

עולות השיטות הבאות בראשונים למצוות הנעשות בעמידה:

א. פסיקתא זוטרתא, רוקח – עומר, מילה, ציצית.

ב. רבנו בחיי, מנהגים (טירנא) – עומר, ציצית, מילה, לולב (עצמ"ל).

ג. אבודרהם, פרדס בשם העיטור – עומר, לבנה, ציצית, שופר, לולב, מילה (על"ץ של"ם).

ד. אבודרהם, פרדס בשם יש מן הגדולים – כל מצוה שאין בעשייתה הנאת הגוף.

דן בכך הברכי יוסף (או"ח סי' ח, ב). והביא חלק מהמקורות שהבאנו לעיל.

וכך העיר הפרי מגדים (משבצות זהב על שולחן ערוך או"ח סי' ח ס"א): "מעומד. עיין ט"ז. ב"י [ד"ה ומיד] בשם סמ"ק [סימן צב בהג"ה אות ה], ויליף מעומר דכתיב (דברים (ט"ו) טז ט'), מהחל חרמש "בקמה" תחל לספור כו', עיין מה שכתבתי במ"א אות (א') [ב] ועיין יו"ד סימן רס"ה בטור, ויברך מעומד, והרב בהג"ה [שם סעיף א] הביאו. ואיני יודע אמאי השמיט עיקר הדין שימול מעומד, שזה דין תורה מגזירת שוה לכם, וכתב הברכה דהיא דרבנן. עיין ב"י [הנ"ל] וב"ח [ד"ה ומ"ש מעומד] ובמ"א [שם] מה שכתבתי מזה. ואל תקרי בקמה אלא בקומה, לא מצאתיו במנחות דף ס"ו כי אם רא"ש סוף פסחים [פ"י סימן מא], (והרי"ף) [והרי"ץ] בן גיאות, [חלק ב עמוד קח], הביאו הכסף משנה פרק ז' מתמידין ומוספים הלכה כ"ג כתב קבלה היא, יע"ש, והביא זוהר פרשת תצוה [ח"ב קפג, א]"...

ועי' בפסקי תשובות (או"ח סי' ח אות ד) שהעיר: "...ועל שאר מצוות שאמרנו שיש הידור לברך עליהם בעמידה, אינו אא"כ המנהג לקיים המצוה ג"כ בעמידה, אבל המצוות שמקיימים אותם בישיבה, גם הברכה על המצוה מברך בישיבה, וכגון כזית מצה, אכילה בסוכה, קידוש בשבת (לכמה מן המנהגים), ואין צריך לומר דשאר ברכות הנהנין וברכת המזון, שהאכילה מיושב גם הברכה מיושב... ודע, שכשם שהמברך ברכת המצוות צריך לעמוד בעת הברכה, כמו"כ השומע מפי המברך ומתכוין לצאת ידי חובתו צריך לעמוד (וכמ"ש המשנ"ב בסימן תר"צ שעה"צ סק"א)".

עמידה בספירת העומר

כאמור, ספירת העומר היא המצוה שבה תלו כולם את החיוב לספור מעומד.

במדרש תנאים לדברים (פרק טז) נאמר: "בקמה תחל לס' אל תקרא בקמה אלא בקומה מיכן שאין מברכין על ספירת העומר אלא מעומד".

וכן בפירוש הדר זקנים (דברים טז, ט) הביא מדברי בעלי התוספות: "מהחל חרמש בקמה. אל תיקרי בקמה אלא בקומה שכל מעשה העומר בעמידה ולפיכך אנחנו מברכין על ספירת העומר בעמידה".

וכך פסק הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין פ"ז הכ"ג): "שכח ולא מנה בלילה מונה ביום ואין מונין אלא מעומד, ואם מנה מיושב יצא".

והכסף משנה באר: "ואין מונין אלא מעומד וכו'. כתב הר"י בן גיאת שזה קבלה מפי רבותינו ואסמכוה אקרא דבקמה קרי ביה בקומה. ובזוהר פרשת תצוה כתב סוד הדבר למה צריך למנות מעומד".

והעיר בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סימן ד) על הכלל שכל מצוה שאין בה הנאה מברכים מעומד. שלפי"ז ברכת התורה צריכים לברך מעומד. ומקשה שמצוות לאו ליהנות ניתנו, והנאת גוף לחודא והנאת הנפש לחודא. ולכן כתב בשו"ת הרמ"ע מפאנו שא"צ לברך ברכה"ת דוקא מעומד.

עמידה בהתעטפות בציצית

פסק השולחן ערוך (או"ח סי' ח ס"א): "יתעטף בציצית ויברך מעומד".

ובאר המגן אברהם (ס"ק ב): "מעומד - פי' הברכה והעטיפה שתיהן יהיו בעמידה וצ"ע דבי"ד ר"ס שכ"ח משמע דמותר לברך מיושב והוא משנה שלימה וי"ל דהפרשת חלה אינו מצו' כ"כ דאינו עושה אלא לתקן מאכלו דומיא דשחיט' כנ"ל עמ"ש סי' תקפ"ה"...

עמידה בתקיעת שופר

כתב הטור (או"ח סי' תקפה): "ועומד התוקע לתקוע שצריך שיתקע מעומד דכתיב יום תרועה יהיה לכם וילפינן מלכם דכתיב גבי עומר וספירת העומר מעומד דכתיב מהחל חרמש בקמה אל תקרי בקמה אלא בקומה"

ובאר הבית יוסף: "ועומד התוקע לתקוע שצריך שיתקע מעומד דכתיב יום תרועה יהיה לכם וילפינן מלכם דכתיב גבי עומר וכו'. כן כתב הגהות מיימוני בפרק ג' (דפוס קושטא ה"י) בשם סמ"ק (סי' צב הגהות הר"ף אות ה)".

ופסק השולחן ערוך (שם סעיף א): "צריך לתקוע מעומד".

אמנם ישנן תקיעות דמיושב אחרי שחרית (ודומני שבני תימן יושבים בהן) ותקיעות בעמידה בתפילת מוסף.

עמידה במילה

כתב בפסקי תשובות (הערות לסי' ח הערה 34): "ובשו"ת מנחת אלעזר2 (שם) דמ"מ ליכא שום עיכוב שסנדק יהיה גם מוהל, אף שיצטרך לעשות הברכה בישיבה, ועיי"ש שכן נהגו כמה מגדולי עולם, ועיקר נימוקיו דבין הדרשה דבקמה בקומה והן מה דכתבו הראשונים בשם הירושלמי דברכת המצוות בעמידה, אינם בתלמודים שלנו, אלא מדברי הגאונים הוא, וכמשנת"ל, ולכן במקום צורך אפשר להקל בזה לכתחילה".

עמידה בברכות

האורחות חיים (ח"א הל' ציצית אות כז) כתב: "ירושלמי כל הברכות מעומד ועל ברכת מצות קאמר ולא על ברכת הנהנין ומצאתי סמך לדבר דכתיב ויעמוד שלמה ויברך וכן נמי מצינו בלוים דכתיב לעמוד לשרת מכאן אמרו שאין שירות אלא מעומד והשירות שלנו בעשותנו המצות א"כ מברך מעומד".

וכך שאל והשיב בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' רטו):

"שאלה: למה אין עומדין הקהל כשש"צ מברך ברכות המצות דאיתא בירושלמי (מובא בב"י או"ח ר"ס ח') דכל ברכות המצות מעומד ואין עמידת ש"ץ המשמיע מוציאה לשומעים דהא אמרינן (או"ח סי' קכ"ד ס"י) גבי מי שרוצה לצאת בתפילת ש"צ שיעמוד ויכוין ויפסיע ג' פסיעות".

"תשובה: איברא דמן הדין הכי הוה ליה למיעבד אלא דאפשר שכיון שלא נזכר דבר זה בתלמודא דידן לא נהגו קדמוננו לעמוד".

וכך כתב המגן אברהם (סי' ח ס"ק ב): "מעומד – פי' הברכה והעטיפה שתיהן יהיו בעמידה וצ"ע דבי"ד ר"ס שכ"ח משמע דמותר לברך מיושב והוא משנה שלימה וי"ל דהפרשת חלה אינו מצוה כ"כ דאינו עושה אלא לתקן מאכלו דומיא דשחיטה כנ"ל עמ"ש סי' תקפ"ה3"...

וכך העיר בביאור הגר"א (או"ח סי' ח ס"א): "מעומד. כ' בא"ח בשם הירושלמי כל הברכות מעומד ופי' הוא דבברכת המצות קאמר דא"א לפרש על ברכת הנהנין דהא אמרינן ישבו כ"א מברך לעצמו הסיבו כו' וכן דאמרינן כיצד סדר הסיבה כו' וכן בבהמ"ז וכהנה רבות. ועמ"א שהקשה ממתניתין דחלה האשה היושבת כו' והתם משום הברכה ועיי' רא"ש פ"ד דסוכה סי' ג' אבל הר"י לא כתב אלא עטיפתו מעומד וקודם לכן בעניין הברכה לא כ' מעומד וכן הטור ודברי מ"א שכתב שחלה אינה מצוה דבריו אין להם שחר והלא אסור לעשות עיסתו קבין ואמרינן בפ"ג דפסחים מאי דעתך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא כו'".

והעיר הפרי מגדים (אשל אברהם על שו"ע או"ח סי' ח ס"ק ב): "מעומד. עיין מ"א. בטור כתב יתעטף מעומד, והמחבר שינה וכתב יתעטף ויברך מעומד אפילו הברכה מעומד, והעשיה הוה דין תורה מעומד מגזירה שוה דלכם מעומר, והברכה גופא דרבנן, ואמרו דג"כ מעומד תהוי הברכה, והוא מירושלמי כל הברכות מעומד כו', עיין ב"י [ד"ה ומיד]. והקשה [המ"א] מחלה [סימן] שכ"ח סעיף א' דיושבת לכתחלה ומברכת וקוצה חלה, ובמשנה פרק ב' דחלה. ותירץ דחלה הוה כעין נהנין שאסור לו לאכול בלי חלה ולכך מותר לישב, משא"כ מצוה דאין בה כי אם קום ועשה כמו ציצית מילה ועומר ותקיעה ושאר מצות כמוהם, י"ל צריך עמידה בעשייתן ובברכותיהם, ובנהנין אין צריך לעמוד דכל עיקרה של ברכה דליהוי נעשית המצוה ובנהנין לא שייך זה ועיין ב"י. והראה [המ"א] [לסימן] תקפ"ה [ס"ק] (ג') [א], (טעות סופר תקפ"ב), ושם נאמר דיעבד יצא. וסימן תפ"ט סעיף א' מ"א [ס"ק] ג' דבעומר גופא יצא [מובא בשם] הרמב"ם, יע"ש. ועיין ב"ח [ד"ה ומה שכתב מעומד] הקשה על הסמ"ק [סימן צב הגה אות ה], דהא ירושלמי פסק כל הברכות צריך עמידה וכל שכן עשייתן (עיין אליה רבה אות ב'), ולמה לי גזירה שוה בציצית מילה ושופר, יע"ש. ולדידי י"ל דהסמ"ק סובר בהנך דיעבד נמי פסול, אם עשה מיושב צריך לחזור לעשות מעומד, ושאר מצות רק לכתחלה. ויש לראות קריאת שמע בסימן ס"ג [סעיף א] מיושב ג"כ. ומגילה [בסימן] תר"ץ [סעיף א] מיושב ג"כ. וכי תימא קריאת שמע גלי קרא, ואפשר דמיושב יכול לכוין יותר ומגילה דרבנן אין צריך לעמוד. (והר"מ ז"ל דכתב בספירה פרק ז' מהלכות תמידין ומוספין הלכה כ"ג, מנה מיושב יצא, דספירה בזמן הזה דרבנן, ליתא דלהר"מ שם הלכה כד ספירה בזמן הזה דין תורה). אבל ממ"א [סימן] תר"ץ [ס"ק] א' מבואר דירושלמי וסמ"ק שניהם אתי שפיר, דכל ברכות המצות שאין נהנין בעמידה, אבל עשיית המצות גופייהו אין צריך עמידה, כי אם עומר דכתיב בקמה ויליף מיניה ציצית שופר ומילה, ולא קשה מידי קושית הב"ח. ולא כאליה רבה אות ב' דכל הברכות בעמידה דדין הברכה כדין המצוה, דמגילה תוכיח. ולישב בסוכה עיין [סימן] תרמ"ג [סעיף ב], משמע דמברכין לדידן מיושב ודלא כעטרת זקנים כאן [ס"ק א]. וי"ל דהוה כחלה ושחיטה, גם בלא"ה נהנה מישיבת סוכה, ומש"ה מברכין בישיבה לישב בסוכה"...

הפרי מגדים (או"ח משבצות זהב סי' תלב) כתב חקירה: "אמר הכותב, ראיתי לחקור קצת בכאן בדיני ברכת המצות, ועיין מה שכתבתי בפתיחה להלכות ברכות. א', הנה יש ברכת מצות ושבח והודאה ונהנין, ויש ברכת מצות דין תורה, ויש על מצות דרבנן. וברכת המצות בעמידה, ונהנין בישיבה, אם שבח והודאה בעינן עמידה או לאו. ב', אם המצוה ג"כ בעמידה, או דלמא רק הברכה. גם, אי כללא הוא, או יש מצות שאין צריך עמידה. גם אזכיר שאלה קטנה וזו תוארה, אם מצות דרבנן, או דלמא רק מצות התורה. אם תמצא לומר דרבנן אין צריך עמידה, תרץ לי הא דסימן תפ"ט סעיף א' לספור מעומד, ודעת המחבר [שם סעיף ו] משמע ספירה בזמן הזה דרבנן, וי"ל דזכר למקדש עבדינן. וההיא דיורה דעה סימן ש"מ [סעיף א] קריעה דרבנן צריך מעומד, וי"ל התם יליף [מועד קטן כ, ב] מקרא דאיוב [א, כ], ואפילו דיעבד צריך לחזור וכדבעינן למימר לקמן אי"ה, ומצות דיעבד אין צריך כו'. ואם תמצא לומר מצות דרבנן צריך מעומד לכתחלה, מה נעשה בהא בסימן תר"צ סעיף א' ומגילה כ"א א' הקורא המגילה יושב לכתחלה, רק בציבור מפני כבוד הציבור. (ויש לנו הרהורי דברים על מה שכתב הר"מ ז"ל פרק ב' הלכה ז' ממגילה בציבור לא, ובירושלמי פרק ד' הלכה א' במגילה ר' מאיר קרא בטובעין, משמע אף בציבור מיושב. וזהו שכתב הטור שם והרמב"ם, עיין לחם משנה שם, וצ"ע)".

"דע דבכל בו [סימן כב] דף ט"ז ע"ג הביא ירושלמי כל הברכות מעומד, וחשיב שם עומר ציצית לולב מילה, בכולהו כתיב לכם, ויליף גזירה שוה מעומר חרמש "בקמה" [דברים טז, ט], אל תקרי בקמה אלא בקומה, והיינו עשיית המצות. וי"ל אסמכתא, וחז"ל אמרו אף הברכות מעומד. ובסימן ח' [סעיף א] יתעטף בציצית ויברך מעומד, עיין מ"א שם אות ב', אפשר משום הכי היפך דסובר הברכה בשעת עיטוף, עיין שו"ת בית יעקב [סימן] פ"ח ואליה רבה שם אות א' ובאר היטב אות ב' אחר עטיפה, צ"ע, יע"ש. ואם כן שפיר כתב הברכה מעומד ממילא העיטוף מעומד. ובעולת תמיד [שם] אות א' כתב איפכא היה לו לומר יברך ויתעטף, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר כשו"ת בית יעקב. ויראה דחז"ל תקנו הברכה כדין העשייה בעמידה, וכן משמע באליה רבה [סימן] ח' אות ב', יע"ש. דלא כעולת תמיד, יע"ש. ובנהנין דליכא עשייה, משום הכי הברכה בישוב, והוא הדין שבח והודאה עיין סימן רכ"ח [סעיף א] דלית עשייה י"ל הברכה בישוב. ומחמש עשרה ברכות בבוקר אין ראיה, דתקנו על הסדר בעוד שהוא שוכב, עיין סימן מ"ו [סעיף א]. ומשמע מדחשיב הכל בו הני, י"ל שאר המצות אין צריך עמידה, וכן משמע לכאורה בסימן תרמ"ג [סעיף ב] בקידוש משמע אף לישב בסוכה בישוב, ובט"ז ס"ק ב' כתב לישב בסוכה בעמידה. וי"ל אנו נוהגין לברך רק על אכילה הוה כחלה ושחיטה, ועיין אליה רבה [סימן] ח' אות ב' העיר מסימן תרמ"ג, ומה שהקשה על המ"א [שם ס"ק ב] י"ל דהכי נמי קאמר דהוה כנהנין. ובסימן תפ"ט [סעיף א] כתב לספור מעומד, ולא הזכיר הברכה. ובר"מ פרק זיי"ן מהלכות תמידין ומוספין [הלכה כג] מונין מעומד ואם מיושב יצא וצריך לברך, ג"כ לא הזכיר הברכה, ואפשר נכלל בספירה. ועיין אליה רבה סימן ח' [שם] תמה על מלבושי יום טוב [שם סעיף א] דישב אין חוזר ומברך, מקריעה דרבנן, כל שכן דין תורה. והנה מבואר בר"מ דיעבד יצא, וקריעה יליף מאיוב כו'. וכי תימא דהקושיא הוא על הברכה, הא ברכה כל שכן מעשייה, וגם מלבושי יום טוב על עשייה קאמר. כלל העולה העיקר ילפותא בעשייה, וברכה ממילא, כדין המצוה כך דין הברכה, ומשום הכי נהנין הברכה בישיבה, ואפשר הוא הדין ברכת שבח והודאה, כדאמרן. ולפי זה אני תמה ממה שכתב המ"א בסימן תר"צ [ס"ק] א' ברכת המגילה בסימן ח' [סעיף א] מבואר ברכה בעמידה, והא עשייה במגילה מיושב, הוא הדין הברכה. ועוד, ציצית דין תורה ומגילה דרבנן, וספירת עומר זכר למקדש, ודיעבד אפילו בדין תורה יצא, דלהר"מ [שם הלכה כב] ספירת עומר דין תורה. וטלית משי דרבנן [ציצית ג, ב], אפילו הכי י"ל לא פלוג ואף בזה בעמידה. ובדיקת חמץ לא שייך כדין עשייה, וי"ל אין צריך הברכה מעומד".

וכך כתב בספר חשוקי חמד (ברכות ס ע"ב) – באיזה ברכות עומדים ובאיזה יושבים

"שאלה. ישנם ברכות שחייבים לעמוד בשעה שמברכים אותם, וישנם ברכות הנאמרות בישיבה, כתקיעת שופר ספירת העומר ציצית, בעמידה ולישב בסוכה ומצה בישיבה. מה הכלל בזה?"

"תשובה. במשנ"ב (סימן ח סק"ב) נאמר: כל ברכת המצוות צריך להיות בעמידה, ואסמכתא לכך מהכתוב (במלכים א' ח' י"ד) ויברך את כל קהל ישראל, וכל קהל ישראל עמד. אולם במג"א שם נאמר דברכת הפרשת חלה ושחיטה אף שברכות המצוות הן, בכ"ז מותר לאמרם בישיבה כיון שבאים לתקן מאכל, ועיין בבאור הגר"א דחלה היא מצוה גמורה. ויעויין גם ברע"א שתמה הרי גם ציצית באה לתקן את הבגד שיהי' מותר ללבשו, ותירץ אחר העיטוף חל עליו מצות עשה לעשות ציצית ולא משום תיקון הבגד, דליכא איסור על הבגד לילך בלא ציצית אלא דמוטל עליו מ"ע לעשות ציצית. ויעויין תהלה לדוד".

"וברכות שיש בהם הנאה כאכילת מצה וסוכה וקידוש וכיוצא אין צורך לברך מעומד, (כ"כ העיטור ציצית שער ג' ח"ב, והאשכול). ועיין בעיטור שתמה מנטילת ידים וסוכה, ונראה שחשב אותם למצות שאין בהם הנאה".

"כמו כן ברכת הגומל מברכים אותה מעומד כמבואר ברמב"ם ובמשנ"ב (סימן ריט סק"ח) מפני שכל דבר הצריך צבור צריך עמידה, מפני כבוד הציבור (שו"ת חת"ס סימן נא). והב"ח הוכיח זאת ממה שנאמר: במושב זקנים יהללוהו, שהזקנים בישיבה והמהללים אינם בישיבה. והא"ר כתב דמכיון שנאמר "יהללוהו" דינה כהלל שהוא בעמידה. והעטרת זקנים (סימן תרצ) כתב בשם העיטור שעל ז' דברים מברכים בעמידה והסימן על כך הוא ר"ת: עצת ה' לעלם, תעמוד. ואלו הם ז' הדברים. עוז (כלומר תפילין הנקראים עוז) ציצית תורה /תקיעה לבנה (כלומר קדוש לבנה) עומר לולב מילה. והכלל הוא דכל מקום דכתוב "לכם" צריך לברך בעמידה שבספירת העומר נאמר בקמה, אל תקרי בקמה אלא בקומה. ומכיון שנאמר בה לכם לומדים ממנה לציצית שנאמר בה והיה לכם, ובשופר יום תרועה יהי' לכם. בלולב ולקחתם לכם במילה המול לכם. ובלבנה החודש הזה לכם. וי"א אף הלל שנאמר בו השיר יהי' לכם. וי"א דגם הבדלה דנאמר בה אשר הבדלתי לכם".

ברכת התורה מעומד או מיושב

במרומי שדה (לנצי"ב, ברכות כ ע"ב) מסביר שברכת התורה מעומד לפי הירושלמי שסובר שברכת התורה מן התורה רק בציבור. אבל הבבלי סובר שברה"ת מן התורה ביחיד והיא אף בישיבה.

בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סי' ד) הסיק: "...מכל מקום כיון שלדעת האליה רבה והפני יהושע והגאון יעב"ץ והגר"ש קלוגר, אין צריך לעמוד אלא במצוה שעשייתה צריכה להיותה מעומד, וכן המנהג במקרא מגילה, וכנ"ל, (וע"ע בשו"ת הר צבי חאו"ח ח"ב סימן קל). לכן אף בברכות התורה אין צריך לעמוד".