חבל נחלתו טו לד
סימן לד
עצים בחביות נקובות שעמדו על רצפה
שאלה
אדם גר בישוב באופן זמני ובנה את ביתו הקבוע בישוב אחר. כהכנה לגינתו ליד
ביתו הקבוע, הוא קנה עצים שתל אותם בחביות מנוקבות והעמידם על האדמה
ליד ביתו. העצים בגרו והוא הספיק לאכול מפירותיהם כאשר הם עוד עמדו
בחביות. לאחר שגמר לבנות את ביתו העביר את החביות ליד ביתו החדש אלא
שטעה והעמידם על מרפסת מרוצפת ליד ביתו. לאחר שבועיים הוא שם את לבו
לכך והחזירם לעמוד על גבי אדמה.
האם כיון שהעצים עמדו על רצפה (במשך שבועיים), צריך למנות שנות ערלה
מחדש או שיכול להעבירם ולשותלם בגושם באדמה, ולהמשיך לאכול
מפירותיהם?
א. עציץ נקוב ושאינו נקוב לדיני תורה
אנו מבחינים בין עציץ נקוב על גבי קרקע לבין עציץ שאינו נקוב על גבי קרקע.
כתב הרמב"ם (הל' שבת פ"ח ה"ג): "ותולש תולדת קוצר הוא, וכל העוקר דבר
מגידוליו חייב משום קוצר, לפיכך צרור שעלו בו עשבים וכשות שעלה בסנה
ועשבים שצמחו על גב החבית, התולש מהן חייב שזה הוא מקום גידולן, אבל
התולש מעציץ שאינו נקוב פטור מפני שאין זה מקום גידולו, ועציץ נקוב בכדי
שורש קטן הרי הוא כארץ והתולש ממנו חייב".
וכן בהלכות תרומות (פ"ה הט"ו): "עציץ נקוב הרי הוא כארץ, וכמה יהא בנקב כדי
שרש קטן והוא פחות מכזית, זרע תבואה בעציץ שאינו נקוב והביאה שליש ואח"כ
נקבו ונגמרה התבואה והוא נקוב הרי הוא כצומח בשאינו נקוב עד שיקבנו קודם
שיביא שליש".
לעומת זאת, בהלכות מעשר שני ונטע רבעי (פ"י הל' ח-ט) כתב: "הנוטע בעציץ
שאינו נקוב חייב בערלה, אף על פי שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות.
אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה".
עולה שאף אם לגבי שבת ותרו"מ דין עציץ שאינו נקוב אינו כגדל באדמה, הרי
לגבי ערלה הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה. כמו"כ הרמב"ם אינו מזכיר
בשום מקום שמי שמעביר מאינו נקוב לקרקע או מנקב את העציץ צריך לחזור
ולמנות שנות ערלה. ומשמע מדבריו שהמעביר לאחר שנות ערלה מנקוב לשאינו
נקוב או להיפך אין צריך לחזור ולמנות2.
ב. נוטע בחביות
במשנה (ערלה פ"א מ"ג): "אילן שנעקר והסלע עמו שטפו נהר והסלע עמו אם
יכול לחיות פטור ואם לאו חייב נעקר הסלע מצדו או שזעזעתו המחרישה או
שזעזעו ועשאו כעפר אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב".
ונראה שהקריטריון היחידי האם למנות מחדש שנות ערלה או לאו הוא האם האילן
יכול לחיות מהגוש אתו עבר ממקום למקום.
ישנה ברייתא בתוספתא (ליברמן, ערלה פ"א ה"ג) ובה הנוסח הוא: "[הנוטע
בספינה ובעציץ ובראש הגג חייב בערלה] נטעו בעציץ שאינו נקוב נשבר וחזר
ונטעו בעציץ נקוב אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור (הא) כיצד יודע אם יכול
לחיות אם לאו חופר לו גומא בארץ ונטעו בה אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור".
המשפט 'אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור' הוא משפט קשה שכן הוא הפוך
למשנה. בספרי חבל נחלתו (ח"ט סי' מ) הבאתי את פירושי האחרונים למשפט
זה. בתוספתא כפשוטה כתב שהנוסח בברייתא שגוי וצריך להיות כפי הנוסח
במשנה, וכן כתב בברכ"י (סי' רצד אות יא).
וא"כ נראה שכן הקריטריון אף לפי התוספתא.
בפירוש הקריטריון הזה פרש הריבמ"ץ (עה"מ בערלה): "פירוש אילן ישן שכבר
עברו עליו שני ערלה שנעקר עם כל הגוש שלו. אם יכול לחיות בלא כלום חידוש,
אלא יניק מגושיה ולא צריך לינק מעפר אחר, הרי היא כאשר היה, אבל אם צריך
הוא לעפר, דבגושו בלבד היה מתייבש, אע"פ שהוא ישן חייב בערלה, דהוה ליה
עולה מאליו וחייב".
וכן הרמב"ם פרש בהרחבה: "העפר המהודק סביב שרשי האילן נקרא סלע,
וקראוהו כן לפי שהאדמה הקשה שמגיעים אליה אחרי שחופרים הרבה נקראת
כלשונם סלע, ודרך האילנות שמתפשטים מאד שרשיהם בארץ ומתהדק עליהם
אותו העפר עד שייעשה סביב האילן ואפילו אחר עקירתו כאבן. אם היה באותו
עפר שאפשר שתתקיים לחות אותו האילן בהיות בתוך אותו עפר בלבד ואח"כ
ניטע עם עפרו במקום אחר אינו חייב בערלה, מפני שאינה נחשבת נטיעה שניה,
אלא הרי הוא כאלו לא נעקר. זעזעתו המחרשה, נענעתו המחרשה. זעזעו ועשאו
בעפר, ר"ל שזעזע את האילן עצמו והרימו ממקומו ולא הבדילו מן הארץ ואח"כ
מילא סביבו עפר לפי שמתרחב מקומו כשמתנדנד, אם היה אפשר שיתקיים ולא
יפסד אלו לא נתן עליו עפר, אינו חייב בערלה".
וכן על המשנה בבבא מציעא (פ"ח מ"ה): "שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חבירו
זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו". פרש הרמב"ם: "ואמרו שטף נהר
את זיתיו בתנאי שיעקרם עם גוש אדמה שאפשר שיתקיימו בו ושרשי אותו האילן
הדוקין באותו הגוש הרי כל מה שיניבו יהיה ביניהם במשך שלש שנים, ואחר שלש
שנים הכל לבעל הקרקע". וכן נראה מפסיקת הרמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"י
הי"א).
וא"כ ה"ה לעצים שהעבירו בחביות נקובות, כיון שגדלו בחבית מנוקבת ועברו
עליהם שנות ערלה הרי העברתם בחבית דינה כהעברה בגוש, וכיון שגדלו וגדלים
בתוכו יכולים לחיות ממנו אפילו כמה שנים.
בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ע) דן בשאלה כעין שלנו: "מסתפקנא בדבר חדש
שכל הנו"נ בזה עדיין לא דנו בפרט זה. והוא שאף אם נסמוך על דברי המומחים
האומרים כי שתיל בן שלש שנים הנעקר כנהוג מן המשתלה בגוש עפר בגודל
של פח נפט יכול שפיר לחיות שלש שנים וגם יותר אם רק ישתל בגושו לתוך עציץ
בגודל זה ויטפלו בו כהוגן בהשקאה וזיבול וכדומה, מ"מ עדיין יש להסתפק ולחוש
שמנין שנות הערלה צריך להתחיל מחדש מנטיעה שניה".
ובתחילה רצה להסיק: "וכיון שכן נמצינו למדים שאם נטע אדם אילן בעציץ שאינו
נקוב אף על פי שצריך ודאי להחמיר ולנהוג בו איסור ערלה כהרמב"ם וכהשו"ע
שפסק כמותו, אבל מ"מ אם לאחר זמן ניקבו מסתבר שצריך גם לחוש לדעת רוב
הפוסקים שחולקים על הרמב"ם וסברי דמעיקרא הוי פטור מערלה, ונמצא
דלדידהו צריך עכשיו להתחיל במנין שני ערלה מחדש משעה שניקב, וממילא
בנד"ד נמי כיון שרוב גדולי הפוסקים נקטי שערלה בזה"ז דאורייתא, יש לנו ודאי
לחוש לכולהו הני רבוואתי דס"ל שאין ערלה נוהגת בעציץ סתום, ובפרט שהרי
נתבאר בראיות ברורות שגם הרמב"ם לא פליג בכה"ג דנד"ד, ונמצא דבשעה
שמניח את השתילים במכונית הו"ל כעקירה מן הארץ וכשחוזר אח"כ ומורידם
ונוטעם הו"ל כנטיעה מחדש שצריך גם להתחיל למנות מחדש". וסבר שמשטח
מנתק כמכונית או רצפה מחייב מניין שנות ערלה מחדש.
אולם בהמשך דבריו מסיק באופן שונה:
"וסבור הייתי לומר דלפי"ז אם הגביה אחד עציץ נקוב שנטוע בו אילן שכבר עברו
עליו שנות ערלה והניחו ע"ג דבר המפסיק בין הנקב והארץ בכה"ג דמודו כו"ע
דחשיב תלוש צריך להתחיל מחדש במנין שנות ערלה כשחזר והעמידו על הארץ,
והוא פלאי, וגם נלענ"ד ראי' ברורה שאינו כן דהא תנן אילן שנעקר והסלע עמו או
שטפו נהר בגושיו אם יכול לחיות פטור, הרי דאף דבשעה שהרוח או הנהר מעבירו
ממקום למקום תורתו ודאי כעציץ שאינו נקוב, משום דאף לדעת הסוברים
שהפסק אויר לא חשיב כלל מדאורייתא הפסק אבל מ"מ מדרבנן מיהו הוי הפסק,
ובפרט שהרי צף ע"ג מים ודאי שאני כמבואר בגיטין ח' ע"א ועיין גם בירושלמי
שאמרו שאני ספינה שהיא בורחת ממקום למקום, ומבואר גם שם בריטב"א דעד
כאן לא חשיב עציץ נקוב המוגבה באויר כארץ אא"כ הוא נמוך בתוך עשרה
טפחים לארץ אבל אם מוגבה למעלה מזה לא, ואפשר שיסודו הוא מירושלמי
כלאים פ"ז ה"ו עיין שם, וכ"ש דקשה טפי לדעת הפוסקים דלא ס"ל כלל לחלק
גבי עציץ שאינו נקוב בין זרעים לאילנות, ואפי"ה הרי תנן שאם יכול לחיות פטור
ולא חשבינן כלל לנטיעה שניה בארץ כנטיעה חדשה"...
"וממילא נראה דה"ה נמי גבי ערלה לא מחייב אלא בנטיעה ממש משא"כ השתנות
בדין מתלוש למחובר הא לא חשיב כלל נוטע... והרי זה דומה לאילן שנעקר
בגושיו מחו"ל ושתלו בארץ דפשוט הוא שההשתנות מחו"ל לארץ אינה חשובה
כלל כנטיעה חדשה אלא חשיב רק כהשתנות בדין אף על גב שאמרו חז"ל
דמקרקעי חו"ל כמטלטלי דא"י דמי, וה"נ גם כאן הרי זה חשיב רק שנוי בדין
הנטיעה ולא כהתחדשות בגוף הנטיעה, וכדאמרן נמי במק"א דמה"ט אין זה חשיב
נוטע גמור בשביעית".
"ובפרט שנלענ"ד ברור דגבי ערלה לאו שם נטיעה הוא עיקר גורם החיוב של
ערלה אלא רק זה שמתחדש מגרעין או יחור להקרא בשם אילן זהו עיקר גורם
החיוב"...
עולה מדברי הגרשז"א שהמחייב בערלה הוא: האם יכול לחיות מהגוש או לאו.
והניתוק של הגוש מהקרקע אינו משנה כלל, אם העץ יכול לחיות מהגוש שבו
נמצאים שרשיו.
ולכן נראה לחלק בין מעביר בעציץ קטן לבין מעביר בחבית, מעביר בעציץ נקוב
שהפסיק יניקתו ושוב הניחו ע"ג אדמה או שתלו בגוש – אם אינו יכול לחיות מן
העציץ בזמן פסיקתו מן האדמה צריך למנות לו שנות ערלה מחדש, וכך הדבר
בעציץ קטן או בגוש שאינו מחובר היטב לאילן. משא"כ המעביר אילן בחבית שחי
מהחבית כל שנותיו ויש לו מספיק אדמה ודשן בתוכה, ולגבי האילן כבר ספרו לו
שנות ערלה – אין פסיקתו מהקרקע והעמדתו על גבי רצפה גורמת שהעברתו
אח"כ לקרקע בגוש או העברתו בחבית המנוקבת לקרקע תחשב כנטיעה מחדש
אלא הוא אילן זקן לאחר מניין שנות ערלה, (וכאן אף אכלו מפירותיו). ולכן אף
במקרה דנן שעמד כמה שבועות על משטח מנתק בכ"ז עדיין נחשב כאילן שנמנו
לו שנות ערלה, ואם מעביר אותו מהחבית לאדמה עם גושו ונוטעו בה אי"צ לספור
לו שוב שנות ערלה.
ג. שהיה על גבי משטח מנתק
לפי דברינו צריך לדון כמה זמן יוכל לעמוד על משטח מנתק ועדיין נחשוב לו את
שנות הערלה במצבו הקודם שהיה מחובר לאחר שיעמידוהו על קרקע או שחובר
מחדש. נלענ"ד ללכת עפ"י לשון המשנה וההלכה שאם יכול לחיות ממנו פטור
ואם אינו יכול לחיות מהגוש בו הוא נמצא צריך מניין מחדש.
לגבי סתם אילן בגוש שהועבר הובאו הדעות השונות בתשובתי שהוזכרה לעיל.
אמנם לגבי המקרה דילן שהעצים כבר עברו ארבע וחמש שנים בתוך החביות
נראה לפי דעתי כי לכל הפוסקים אין צריך למנות מחדש כאשר יטעו את העצים
או יעבירו את החביות מרצפה לקרקע. וכאמור לעיל בדברי הגרשז"א שהעברה
בגוש ממקום למקום חשובה רק שנוי בדין הנטיעה ולא כהתחדשות בגוף
הנטיעה. ולכן עצים אלו כשעמדו על משטח מנתק וקטפו את פירותיהם נחשבים
כעציץ שאינו נקוב לענין תרו"מ ואסור להפריש מפירות אלו על פירות עציץ נקוב,
אבל לגבי ערלה נחשבים כעברו שנות ערלה ואי"צ למנות להם בשנית.
וכן ראיתי שהוסיף בתוספתא כפשוטה (שם): "ולפיכך נקטה התוספתא שהעבירו
מעציץ לעציץ קרוב לסגנון משנתנו, שהרי אם ניקב העציץ ונשאר בו העפר כמו
שהיה, מסתבר שיכול לחיות בו כמו שחי בו מקודם". כלומר כל הבעיה של
הערכה כמה זמן יכול לחיות היא בהעברה של הגוש אבל בניקוב החבית לא קרה
כלום וודאי אי"צ למנות מחדש. וכן להיפך בהעמדת חביות נקובות על משטח
מנתק לא נוצר חיוב ספירת שנות ערלה מחדש3.