חבל נחלתו טו לג
סימן לג
מילת וטבילת גרים קטנים
שאלה
ישנם זוגות במדינה, בציבור שאינו שומר תורה ומצוות שהאם נכרית, ובניהם
נחשבים בציבור כיהודים. מלו אותם ביום השמיני (מכיון שהמוהל אינו יודע שהאם
נכרית), והבנים והבנות שנחשבים בציבור שאינו שומר תורה ומצוות כיהודים –
מתחתנים עם יהודים.
האם ניתן להחשיב את הבנים והבנות כגרים קטנים, הבנים מחמת המילה ושניהם
מחמת שטבלו בימי חייהם בים (והבנות אולי אף טבלו לפני חתונתם). יש לציין,
שהמילה נעשתה ללא כוונת יהדות ברורה, והטבילה נעשתה ללא שום כוונת גיור.
כמו"כ צריך לברר האם הם יחשבו לחומרא כישראל ויצריכו גט אם הם מגרשים
את נשותיהם מישראל.
תשובה
א. הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ג ה"ו) פסק: "גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל
אינו גר עד שימול ויטבול, וצריך לטבול בפני שלשה והואיל והדבר צריך ב"ד אין
מטבילין אותו בשבת ולא בי"ט ולא בלילה ואם הטבילוהו ה"ז גר".
ומוסכם לכל הפוסקים למעשה שגר חייב במילה וטבילה וגיורת חייבת בטבילה.
לגבי גר קטן פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' רסח ס"ז): "עובד כוכבים קטן, אם יש
לו אב יכול לגייר אותו. ואם אין לו אב, ובא להתגייר או אמו מביאתו להתגייר, בית
דין מגיירין אותו, שזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. בין קטן שגיירו אביו בין
שגיירוהו ב"ד, יכול למחות משיגדיל ואין דינו כישראל מומר אלא כעובד כוכבים".
וא"כ קטנים אלו אף אם נחשבים כגרים קטנים הרי יכולים למחות משגדלו. לגבי
הבן מילתו כיון שנעשתה בכוונת ישראל אולי ניתן להחשיבה כמילת גרים וכ"כ
בשו"ת מלמד להועיל (ח"ב, יו"ד סי' פב) שקטן בן נכרית שנימול בקטנותו והגדיל
ורוצה להתגייר אי"צ הד"ב ומילתו נחשבת כמילת גרים כיון שאביו סבר שדי
במילה לגיירו ואי"צ טבילה. אולם בשו"ת חדות יעקב (יו"ד סי' יד) דעתו שצריך
הד"ב.
ב. אולם נראה שכל רחיצה בים או באגם וכד' ללא כוונה לא יועילו להכניסו
לישראל כיון שהם מחוסרי כוונה ואף הבאים עימם להתרחץ בים לא מתכוונים
לכך. וא"כ אם רחצו שלא לשם טבילת גיור אין זו טבילה וצריכים לעבור גיור
בבגרותם אם רוצים בכך. להלן ביאור הסוגיא:
ג. מסקנת הסוגיא ביבמות (מו ע"ב): "ש"מ תלת: ש"מ גר צריך שלשה, וש"מ אינו
גר עד שימול ויטבול, וש"מ אין מטבילין גר בלילה2". עולה שטבילת גרים היא
חלק בלתי נפרד מתהליך הגיור וצריכה שלשה כבית דין לשם קבלת הגיור, וּכְדין
בבית דין אינה נעשית בלילה.
לעומת זאת ביבמות (מה ע"ב) נאמר: "ההוא דהוו קרו ליה בר ארמייתא, אמר רב
אסי: מי לא טבלה לנדותה? ההוא דהוו קרו ליה בר ארמאה, אמר ריב"ל: מי לא
טבל לקריו?"
וממימרות אלו עולה שטבילה אינה צריכה בית דין ואפילו לא עדים ובסתם טבילה
נשלם תהליך הגיור.
וכן בירושלמי (קידושין פ"ג הי"ב): "אלא ר' יהושע בן לוי כהדא דתני בר קפרא.
דתני בר קפרא גר שמל ולא טבל הרי זה כשר. שאין גר שלא טבל לקירויו. וקשיא
עלת לו טומאה קלה מטומאה חמורה. אמר רבי יוסי בי ר' בון כיון שזו וזו לשום
קדושת ישראל עלת לו".
ועולה ג"כ שלגבי טבילת גרים די בטבילה כלשהיא3.
ד. בספר הלכות גדולות (סי' ח, הל' מילה עמ' קנב) הכריע שהסוגיא בדף מה
ע"ב נדחתה, וההלכה היא שטבילה היא ממש חלק מהגיור. וז"ל: "גר שטבל
לקריו ושפחה שטבלה לשם נדתה, עלתה להם טבילה. (שם מה ב) ההוא דהוו
קארו ליה בר ארמא, אמר ר' יהושע בן לוי מי לא טביל לקריו, למימרא אי טביל
לקריו שפיר דמי. (שם) ההוא דהוה קארו ליה בר ארמיתא, דכי איגיירא אימיה לא
טבלה, אמר רבי אסי מי לא טבלה לנדתה, אי טבלה לנדתה שפיר דמי. והאידנא
לא סגי בטבילה דקריו עד דטביל לשום גירות, דקיימא לן (שם מו, ב) הלכתא גר
צריך שלשה משפט כתוב בו. לעולם אינו גר עד שימול ויטבול, (שם) ואין מטבילין
את הגר בלילה".
ה. הרי"ף (יבמות טו ע"ב) מתייחס לסתירת מסקנות הסוגיות ופוסק כך: "ההוא
דהוו קרו ליה בר ארמייתא אמר רב אסי מי לא טבלה לנדתה ההוא דהוו קרו ליה
בר ארמאי אמר רבי יהושע בן לוי מי לא טבל לשם קריו. סוגיא דשמעתא הכין
הוא, ואי קשיא לך ההיא דרבי יוחנן דאמר גר צריך שלשה מ"ט משפט כתיב ביה
וקי"ל דהלכתא היא, לא קשיא הא דרב אסי ודרבי יהושע בן לוי דיעבד הוא דלא
פסלינן לבריה הואיל וטבל לשם קריו, דאי לאו גיורא הוא לא הוה טבל לשם קריו,
והא דר' יוחנן לכתחלה דלא נהגינן ביה מנהג גר ולא מנסבינן ליה בת ישראל עד
דטביל בפני ג'".
עולה מדברי הרי"ף שלכתחילה טבילת גר לקריו צריכה שלשה, ובדיעבד כשטבל
לקריו איננו פוסלים את בנו והוא נחשב כישראל.
הרשב"א (יבמות מה ע"ב) מביא את דברי הרמב"ן המסביר את הרי"ף: "וכתב
הרמב"ן נ"ר להעמיד דברי הרב אלפסי ז"ל דלכתחלה צריך שלשה בין במילה בין
בטבילה ואלו נתגייר בינו לבין עצמו לגמרי אפילו בדיעבד אינו גר וגוי גמור הוא
דמשפט כתיב ביה, אבל אי קביל עליה בפני שלשה לימול וליטבול והודיעוהו
מקצת מצות כדינו והלך ומל או טבל בינו לבין עצמו גר הוא לכתחלה ולא פסלינן
לזרעיה אבל לדידיה לא מנסבינן בת ישראל לכתחלה, והשתא ניחא כלהו".
כלומר אפילו אם נוהג מנהג יהדות ואין עדים על גיורו אינו גר אם כל תהליך הגיור
היה בינו לבין עצמו. ורק אם קיבל בפני שלשה כדין, והלך ומל וטבל מועיל לגבי
זרעו שמשיאים להם אשה מישראל, אבל לו עצמו אין משיאים עפ"י דבריו.
ו. בכך חולקים הרמב"ן והרשב"א על הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ג ה"ט) שבאר
שאפילו עפ"י עצמו נחשב כגר לגבי בניו. וז"ל: "גיורת שראינוה נוהגת בדרכי
ישראל תמיד כגון שתטבול לנדתה ותפריש תרומה מעיסתה וכיוצא בזה, וכן גר
שנוהג בדרכי ישראל שטובל לקריו ועושה כל המצות הרי אלו בחזקת גרי צדק,
ואף על פי שאין שם עדים שמעידין לפני מי שנתגיירו, ואף על פי כן אם באו
להתערב בישראל אין משיאין אותם עד שיביאו עדים או עד שיטבלו בפנינו הואיל
והוחזקו עכו"ם".
המגיד משנה הביא את המחלוקת ומפרש את הרמב"ם: "ונראה מדברי רבינו
שהוא מפרש דלהכשיר הבנים שכבר נולדו קאמר או להחזיקן בחזקת גרים
גמורים. וכי קאמרי מי לא טבלה הכי קאמרי היכי איפשר לחוש לא נתגיירו כראוי,
והרי הם נוהגים בכל המצות כישראלים גמורים וטובלים מטומאתן וטבילה דנקט
לאו דוקא ואפשר גם כן שרבינו סובר שצריך ג"כ שיודע ודאי שטבלו לאיזה דבר
לפי שהטבילה אחד מענייני הגרות ואעפ"כ ביאר רבינו שאם בא להתערב
בישראל צריך להביא ראיה". כלומר הרמב"ם סובר שכיון שדנים על הבנים האם
הם בני גרים או בני גויים ויש ידיעה על הוריהם שנהגו מנהגי יהדות יש בכך עדות
מסייעת להחזיק את הבנים לבני גרים.
והצפנת פענח (הל' איסורי ביאה פי"ג ה"ט) כתב: "הנה רבינו ס"ל דכיון דאנו
רואים דנוהגת בדת ישראל הוה כעדים דכל שעשתה פעולה המראה לנו שהיה
הדבר מהני זה בגדר עצם ולא בגדר ראיה... ולכך נקט רבינו כאן רק הני דברים
דלא שייכי רק בישראל ובעכו"ם לא הוה פעולה כלל כמו טבילה דמבואר בנזיר ד'
ס"א דלא שייך כלל גבי גוי וכמו תרומה מעיסתה דהיינו חלה דלא שייכא כלל בגוי
כמבואר במנחות ד' ס"ז ע"א וכן קרי כמבואר בנדה ד' ל"ד וכמבואר בירושלמי פ'
ג' דקדושין דזו וזו לשם קדושת ישראל ע"ש".
ז. תוספות (יבמות מה ע"ב) ג"כ הקשו על הסתירה: "מי לא טבלה לנדותה –
תימה דאמר לקמן (דף מו:) דגר צריך שלשה דמשפט כתיב ביה ואפילו למאן
דאמר בריש סנהדרין (דף ג.) דבר תורה חד נמי כשר מכל מקום אין דרך נשים
להביא איש עמהן בשעת טבילה4 ואשה אינה ראויה לדון כדתנן (נדה דף מט:)
כל הכשר לדון כשר להעיד ובהדיא איתא בירושלמי דיומא מעתה שאין אשה
מעידה אינה דנה ודבורה לא היתה דנה אלא מלמדת להן שידונו אי נמי על פי
הדיבור שאני וי"ל האי דבעינן שלשה היינו לקבלת המצות אבל לא לטבילה אף
על גב דאמרינן לקמן (דף מז:) דשני ת"ח עומדים מבחוץ היינו לכתחלה דעדיף
טפי. ויש מפרשים דכיון דידוע לכל שטבלה כאילו עומדים שם דמי, ומיהו קשיא
דטבילת נדה בלילה ולקמן (דף מו:) אמר אין מטבילין גר בלילה אבל אי לאו
כתיב משפט אלא אקבלת מצוה אתי שפיר והא דאין מטבילין היינו לכתחלה
מדרבנן".
תוס' מתרצים ששלשה שנשנו בגר דוקא לקבלת מצוות ולא לטבילה, ומה שנזכר
ששני תלמידי חכמים עומדים בחוץ בעת טבילת גיורת היינו לכתחילה. ומביאים
דעה נוספת שכיון שידוע שטבלה כאילו עומדים שם. וכן לגבי טבילה בלילה
מתרצים שזה רק לכתחילה. וכ"כ הרא"ש (יבמות פ"ד סי' לא), וכן האגודה (יבמות
פ"ד סי' סא).
ובמפורש כתב כן הר"ן (על הרי"ף קידושין כו ע"א): "וצריך שלשה דקאמרינן היינו
בקבלת המצות אבל בטבילה כל שקבל המצות בפני שלשה אפי' טבל אחר כך
בינו לבין עצמו גר מעליא הוא והכי מוכח בפרק החולץ (דף מה ב) בההוא דהוו
קרו ליה בר ארמאה ואמר להו רב יוסף מי לא טבל לקריו וההוא דהוו קרו ליה בר
ארמיתא אמר להו מי לא טבלה לנדתה אלמא בדיעבד אפי' שלא בשלשה סגי
דאי לא היכי מתמה מי לא טבל לקריו דשמא לא טבל בפני ג' וסתם טבילה דנדה
ובעל קרי נמי לאו בפני ג' היא אלא בינן לבין עצמן אלא ש"מ דג' בטבילה לא
מעכבי ומיהו לכתחילה אפי' בטבילה בעינן ג' דאמרי' התם שהי כאן ונטבלינך
למחר ואמרי' עלה ש"מ גר צריך ג' ואמרי' נמי גבי טבילה דגר ועבד משוחרר ושני
תלמידי חכמים עומדין על גביו ואקשינן והא אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן גר
צריך ג' א"ל תני ג' אלמא לכתחלה אפי' בטבילה צריך ג'". וכ"כ תוספות הרא"ש
(קידושין סב ע"ב).
לעומת כל הדעות המקילות בטבילת גרים, הריטב"א (יבמות מה ע"ב) מתרץ
שודאי טבלה או טבל בפני ג' אלא שטבל לשם שתי מטרות נידות וגיור או קרי וגיור
והחידוש הוא שאעפ"כ זה מועיל, אבל ודאי צריך בית דין לטבילה. הנ"י (יבמות טו
ע"ב) כותב כמותו ומזכיר את דעת הרי"ף.
עולות כמה דעות לגבי טבילת גרים:
1. דעת בה"ג שחייבים בי"ד וללא זה אינו גיור. ובדומה לו שיטת הריטב"א.
2. דעת הרי"ף שבדיעבד מועילה טבילה לשם קרי ונידה, כטבילת גיור אם
החלקים האחרים (קבלת עול מצוות ומילה) נעשו בבי"ד. וטבילה זו מועילה
לבניהם אבל לא להם עצמם.
3. שיטת תוספות והר"ן שמועילה טבילת קרי ונידה כדי להחשב גיור עבור הגר
עצמו.
לגבי השאלה שעסקנו בה האב אינו נוהג מנהג יהדות והוא נשוי נכרית, לגבי בנו
שמל אותו, ספק אם ניתן להחשיב את מילתו כתחילת גיור, ונראה שאף אם רחץ
בים אי אפשר להחשיבו כטבילת קרי או טבילת נידה באשה שהרי לא טבלו לשם
קדושת ישראל, ומה תועיל רחיצתם בים.
ח. הטור (יו"ד סי' רסח) כתב: "וכל עניניו בין להודיעו המצות לקבלם בין המילה
ובין הטבילה צריך שיהיה בג' הכשרים לדון וביום ומיהו דוקא לכתחילה אבל
בדיעבד אם מל אותו או טבל בפני שנים ובלילה אפי' לא טבל לשם גירות אלא
איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדותה הוי גר ומותר בישראלית חוץ מקבלת
המצות שמעכבת אם אינו ביום ובשלשה. ולרב אלפס אפילו בדיעבד שטבל או
מל בפני שנים או בלילה מעכב ואסור בישראלית אבל אם נשא ישראלית והוליד
ממנה בן לא פסלינן ליה".
והב"ח (יו"ד סי' רסח) הוסיף: "ולפ"ז הני עובדי דפרק החולץ דאמר מי לא טבלה
לנדתה מי לא טבל לקירויו מיירי שהקבלה היתה כדינה אלא שטבל בינו לבין
עצמו".
וכך פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' רסח ס"ג): "כל ענייני הגר, בין להודיעו המצות
לקבלם בין המילה בין הטבילה, צריך שיהיו בג' הכשרים לדון, וביום (תוס' ורא"ש
פ' החולץ). מיהו דוקא לכתחלה, אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני ב'
(או קרובים) (הגהות מרדכי) ובלילה, אפילו לא טבל לשם גרות, אלא איש שטבל
לקריו ואשה שטבלה לנדתה, הוי גר ומותר בישראלית, חוץ מקבלת המצות
שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה. ולהרי"ף ולהרמב"ם, אפילו בדיעבד שטבל או
מל בפני שנים או בלילה, מעכב, ואסור בישראלית, אבל אם נשא ישראלית והוליד
ממנה בן, לא פסלינן ליה".
השו"ע פסק בתחילה כשיטת התוס' ואח"כ הביא את שיטת הרי"ף והרמב"ם
(שסבר שהיא שיטה אחת), וכתב לגבי טבילת גיור היא שאינה צריכה כוונה לשם
גיור או לשם מטרה אחרת.
ט. אמנם הט"ז (סי' רסח ס"ק ח) כתב: "שטבל לקריו. – פירוש שידענו בבירור
דבר זה וכן באשה ואז סלקה טבילה זאת אפי' לשם גירות אף על פי שלא הזכיר
בפירוש כן וכ"כ הרי"ף וז"ל דאי לאו גיורא הוא לא הוה טבל פירוש דאם לא היה
בדעתו אז להיות גר לא היה טובל גם לקרי. ומה שכתב בסעיף י"א שאינו נאמן
לומר נתגיירתי ביני לבין עצמי עד שיטבול בפני ב"ד התם לא ראינו ממנו שום
טבילה לקרי ועכשיו רוצה לטבול לשם גירות ודאי צריך לכתחלה שלשה. ומו"ח
ז"ל כ' דנראה לו שהרי"ף הכי קאמר מדטבל לקרי ש"מ שכבר טבל בפני ג' ולא
משמע כן כלל גם מדברי רש"י ור"ן מבואר כן בהדיא דההיא טבילה לחוד סגי ליה
אף אם לא היתה אחרת וכמשמעות דברי הטור וש"ע".
ובס"ק י לענין חיתון עמו כתב הט"ז: "והיינו לענין שלא להזכירו בשם בן עובד
כוכבים כי מיוחסים שבישראל לא יתחתנו עמו אף ע"ג דכשר דהא אפי' בעובד
כוכבים ועבד הבא על בת ישראל דהולד כשר מ"מ אין מתחתנים עמו המיוחסים
כי ההיא דאיתא בפרק החולץ דהכשירו רב ורצה שיתן לו בתו וענשו רב שנעשה
גל של עצמות ועל זה אמר רי"ף כאן דאין כאן פסול גיות כלל וכן כוונת רבינו
חננאל בטור בתחילת הסי' שכתב שנכנסים הבנים לקהל".
והש"ך (סי' רסח ס"ק יא) העיר באותו נושא: "אבל אם נשא ישראלית כו' – ואף על
גב דקי"ל דאפילו עובד כוכבים שבא על בת ישראל הולד כשר מכל מקום נ"מ
דהולד כשר לכהונה מה שאין כן בנולד מן העובד כוכבים כמו שנתבאר בא"ע
סימן ז' א"נ נ"מ לענין פדיון הבן כדלקמן סימן ס"ה סעיף י"ח".
ולגבי עדות על טבילתו כתב הש"ך: "אלא בפני שנים – לאו דוקא שנים אלא בפני
אחד5 וכן מוכח בהתוס' פרק החולץ בד"ה יש לך עדים (דף מ"ד) מיהו י"ל דנקט
שנים כיון דאם מכירין היינו אותו שהיה עובד כוכבים אינו נאמן לומר גיירתי עצמי
כדלקמן וא"כ צריכין שיהיו ב' לפחות שידעו שנתגייר כראוי ואף באשה נראה
בשעה שטבלה נפשה היו צריכין לאנשים רואים אותה שטבלה להיות עדים
בדבר, פרישה".
י. אבל בפתחי תשובה (ס"ק ג) העיר: "עיין בדגמ"ר שכתב דהיינו דוקא בגר גדול
שאצלו קבלת המצות עיקר והמילה והטבילה אינו אלא גמר הדבר סגי בלא
שלשה ואפילו בלילה אבל גר קטן שלא שייך בו קבלת מצות והטבילה היא עיקר
שמטבילין אותו על דעת ב"ד לכ"ע צריך להיות ביום בפני שלשה".
לפי דברי הנו"ב (דגמ"ר) לגבי קטן ודאי אף הטבלתו לשם ישראל צריכה בית דין
ולכן בן נכרית אפילו נימול כל זמן שלא הטבילוהו לשם ישראל בפני בית דין אינו
גר קטן ולכן כשהגדיל צריך גיור.
וכן עולה מדברי החתם סופר (כתובות י ע"ב): "אמר ר"ה גר קטן מטבילין אותו
ע"ד ב"ד ר"ל לא מיבעי' דמלין אותו דאי לא ימחה לכשיגדיל הרי הוא מהול ואיכא
למ"ד גר שנתגייר כשהוא מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית אלא אפי' טבילה
נמי, אמנם לא ידענא מה כל הרעש הזה דנהי דאין מלין בן איש בע"כ כמבואר
ביבמו' מ"ח ע"א ובתו' שם ד"ה אלא, מ"מ רצונו נמי לא בעי' וכיון שעתה הביאתו
אמו, וגם לכשיגדול לא ימחה מה"ת ס"ד דלא להני לי' טבילת ב"ד בקטנותו ומאי
קמ"ל ר"ה, והנה בהא דמי לא טבל לקריו ביבמו' מ"ה ע"ב ממ"ש הרי"ף שם
הביאו ט"ז סי' רס"ח משמע דבעי' כוונה לשם טבילת גרות וקטן לאו בר כוונה הוא,
וע"כ אנו מכוונים עבורו ובשליחותו דזכין לאדם שלא בפניו, והא קמ"ל ר"ה, אבל
כדמעיינים שפיר ליתא דאפי' להפוסקים כר' נחמן דבעי' כוונה לטבילה מ"מ מודה
דסגי' בכוונת חבירו ולא ממעט אלא נדה שנפלה למים כמבואר בחולין ל"א ע"ב
וא"כ ה"נ גוי שהפילוהו למים לשם גרות ואח"כ נתרצה הוא להתגייר עלתה לו אותו
טבילה והה"נ בקטן שנתכוון ב"ד לשם גרות והוא גם הוא אינו מוחה בגדלותו
פשיטא דעלתה לו טבילה ואין צריך לזה דין שליחות לומר שלוחו כמותו כי מה הי'
הוא צריך לעשות דנימא אנן נעשי' שלוחו וא"כ מה הרעישו רבותינו התוס' העולם
בזה".
אמנם במקרים שלפנינו אין שום כוונת בי"ד או מישהו אחר לגיירו ברחיצה בים
ולכן אין להחשיבו כלל כגר קטן.
וכ"כ בחידושי ר' שמעון שקופ (יבמות סי' מא) לגבי טבילת עבדים שצריך
לתוקפם במים:
"ונלע"ד דכיון דטבילה צריכה כוונה שתהיה לשם טבילת גירות או לכה"פ לדת
יהודית כמ"ש לקמן דף מ"ו מי לא טבל לקריו, והענין של הכוונה שהוא מוכיח על
פעולת המעשה, דמה שהאדם עושה בלא מטרה וכוונה הרי זה כמי שעושה
בהיותו ישן והוא מעשה קוף בעלמא, וכוונה ל"ש רק אם הוא עושה המעשה
מדעתו אז הכוונה מכשרת את המעשה, אבל אם מטבילו אחר בע"כ והוא אינו
שליט על גופו אז לצאת מן המים לכשירצה באופן דלפ"ז אין הוא עושה כלל
מעשה הטבילה ומה יתרון בכוונתו, דהכוונה מכשרת את המעשה שנוכל לאמר
שהוא עושה למטרה זו, אבל כיון שאינו עושה כלל כוונתו לא מעלה ולא מוריד
כלל, וע"כ במטבילו אחר בע"כ המטביל עושה מעשה הטבילה והר"ז כמטביל כלי
דכוונת המטביל מהני, ומשו"ה כשתוקפו במים שלא יוכל לצאת מן המים אז העבד
אינו עושה טבילה כלל ולא מהני כוונתו כלל".
אולם עדיין צריך לעיין מה דינו לחומרא אם נחשב כגוי ולא נחוש לו אם קידש
אשה מישראל, או שלחומרא דינו כישראל.
בשו"ת דובב מישרים (ח"ג סי' נט) עונה לרה"ג יצחק וייס ביחס לנכרית שנתגיירה
שלא בפני בי"ד אם בנה דינו כישראל וקידושיו קידושין ועונה שצריך לחוש הן
לשיטת הרי"ף ש"גם בקבלת המצוות שלא בפני ג' לבריה לא פסלינן. גם יש
לחוש לדעת המרדכי [שם סי' ל"ו] דכל הא דבעינן ג' הוא רק מדרבנן, כמו בדיני
ממונות דמן התורה כשר בחד [סנהדרין ג' ע"א], וממילא גם לענין קבלת מצוות
לא בעינן שלשה רק מדרבנן".
ולגבי טבילת הבן כותב: "ועוד נראה לי להיות שהכניסו בנם לברית מילה וקראו
שמו בישראל ברבים, ואמנם הם הכניסו אותו בתור ישראלי, אם כן לשיטת
הסוברים דהאם חשיבא כנכרית, וא"כ הוי הבן צריך טבילה, מכל מקום הא שייך
אצלו גם כן לומר מי לא טבל לקריו [יבמות מ"ה ע"ב], ולפי מה דמבואר בט"ז שם
[יו"ד] סי' רס"ח ס"ק ח' אותה הטבילה בעצמה עולה לשם גירות. ועיין בספרי ח"א
סי' ס' בשולי המכתב מה שבארתי שם [ולקמן ח"ד סי' ק"נ ד"ה והחכם],
ובירושלמי קדושין פ"ג הי"ב מבואר דגר שמל ולא טבל הרי זה כשר שאין גר שלא
טבל לקריו כיון דזו וזו לשם קדושת ישראל עיין שם, הרי מבואר דטבילה זו
בעצמה עולה גם כן לגירות כדעת הט"ז, ובאמת זו היא גם דעת רש"י שם [ד"ה
יכילנא וד"ה מי לא], א"כ ה"נ המילה שמלו אותו בתור ישראל עולה למילה לשם
גירות, כיון דאביו ואמו הכניסו אותו לברית מילה. ועיין ברש"י כתובות דף י"א [ע"א
ד"ה על דעת] ובשיטה מקובצת שם [ד"ה גר] דמבואר דגם נכרית יכולה לגייר את
בנה הקטן, ועיין בשו"ת חתם סופר יו"ד סי' רנ"ג, אם כן תחילת הגירות היה
בקטנותו ולא שייך דין קבלת מצוות עליו, והוי כגר שמל ולא טבל דאמרינן מי לא
טבל לקריו".
ומסיק: "אולם באמת בלאו הכי לדעתי דאין תרופה בנדון דידן אחרי שגדולה
החזקה שכבר הוחזק לישראל, גם סדרו לו קידושין בתור ישראל, וח"ו יאמרו אשת
איש יוצאת בלא גט, והשי"ת ירחם שישוב מדרכו ויתן לה גט פטורין".
וא"כ אדם כזה שנימול בילדותו ואח"כ ודאי רחץ בים6 ונחשב בפי הכל לישראל
אף שלשאת אשה בפנינו לאחר ידיעת כל עברו היינו מצריכים אותו קבלת מצוות
וטבילה בפני שלשה ואולי הד"ב, אבל אחר שנשא אשה כדמו"י צריך גט מספיקא.
בקובץ תורה שבע"פ (גליון כה עמ' יח-כו) כתב הרה"ג שמואל תנחום רובינשטיין
מאמר על הלכות גיור ומביא (שם עמ' כד) מדברי הרב מאיר פלאצקי (בסוף ספרו
חמדת ישראל מפתחות והוספות עמ' יט) שאין צורך במילה לשם כוונת גירות אלא
די בכוונה לשם יהדות. וכן מביא משו"ת נזר הקודש, ומשו"ת משפטי שמואל לרב
ורנר, וכן משם הגר"ש סלנט רבה של ירושלים, והגרצ"פ פרנק. וא"כ קטן שנימול
בקטנותו בלא ידיעה שאמו נכרית, וטבל מסתמא בגדלותו, צריך לחוש לכך שהוא
ישראל לגבי קידושיו וגירושיו7.
הערת הרה"ג יעקב אריאל – גר קטן שטבל בים
אומנם לשיטת התוס' יבמות מה, ב ד"ה מי לא טבלה לנידתה אין צורך בבי"ד
בזמן הטבילה אולם הטבילה צריכה להיות לשם יהדות, כגון לנידתה או לקריו
וכדו'. ואע"פ שטבילת טהרה אינה צריכה כוונה טבילת גר צריכה להיות לשם
יהדות. ולכן טבילת נידה או קרי מכיון שיש לה משמעות הלכתית והטובל מודע
לכך היא נחשבת לטבילת גיור. אך רחצה בים אינה טבילה שיש לה משמעות
יהודית כל שהיא ואינה טבילת גיור.
(הצעתי פעם לבחורי ישיבת נוה דקלים, שביניהם יש גם נערים ממוצא אתיופי,
הלומדים תורה ומקיימים מצוות כהלכה, שיעשו מעשה של טבילה כזאת. כידוע,
לפי ההלכה יהודי אתיופיה צריכים לטבול לשם יהדות. אך בגלל תעמולה כוזבת
הם הוסתו להימנע מכך, שכאילו יש בכך פגיעה ביהדותם. הם אינם מבינים
שאדרבה, הטבילה נועדה לאחות את הקרע שנוצר במשך דורות רבים בינם לבין
כלל ישראל. לכאורה אפ"ל שמן הסתם כל נער ממוצא אתיופי רחץ אי פעם בים
ולד' התוס' רחצה זו נחשבת לטבילת גיור. אולם כאמור סתם רחצה בים אינה
טבילה לשם יהדות. לכן הצעתי לבחור הישיבה שיקחו את אותם נערים לים בערב
יוכ"פ לשם טבילת קרי כמנהג ישראל. ומכיון שהם יטבלו לכבוד היום הקדוש זו
תיחשב להם לטבילת גיור. וגם לשיטת הרמב"ם שגם הטבילה צריכה להיות
במעמד ביה"ד הצעתי ששלושה בחורים ישימו לב לטבילתם וזו תיחשב לטבילת
גיור גם לשיטת הרמב"ם. אך כל זה רק כשכולם התכוונו לטבול לכבוד היום
הקדוש. אך סתם רחצה בים אינה טבילת גיור.)