חבל נחלתו ז נא
סימן נא
רווח מן הצד לגבאי צדקה
שאלה
אוסף כספים לצדקה באופן חד-פעמי, קיבל כחמישים שקל להוצאות. האוסף קנה בקבוק שתיה, תוכן הבקבוק היה מקולקל, הוא החזירו ליצרן וקיבל כפיצוי ששה בקבוקים למי הם שייכים: למפעל הצדקה השולחו או לגבאי שקנה והתעסק עד שקבל את הפיצוי הגבוה?
תשובה
א. שאלה דומה מופיעה במצבים שונים בחיינו, כאשר צריך לדון בשתי שאלות: ראשית מה היחס בין השליח לשולחו. היינו, האם מדובר בשותף או בשכיר או בשליח וכד', והשאלה השניה היא מהו גדרו הממוני של הכסף הניתן לשליח, האם הוא הוקנה לו לגמרי כשכר או במתנה, או שהוא נועד לצורך פעולה מסוימת ומותנה בכך, ואם הוא לא הוצא ליעודו הוא עדיין פקדון ביד המקבל והוא צריך להשיבו לנותן. יש להדגיש שאם הכסף הוא בהלואה ביד המקבל הוא רשאי להוציאו ורק צריך להשיב סכום זהה בתום ההלואה, ולכן במצב זה ודאי המקבל רשאי להוציאו למה שירצה.
ב. לגבי השאלה הראשונה ברור הוא שיש לחלק בין שותף לבין שכיר או שליח. שותף צריך להוכיח שרווח מן הצד הוא שלו ונקנה בכספו. במסכת בבא בתרא (נב ע"ב): "אחד מן האחין שהיה נותן ונושא בתוך הבית, והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו, ואמר: שלי הן, שנפלו לי מבית אבי אמא — עליו להביא ראיה; וכן האשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית, והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה, ואמרה: שלי הן, שנפלו לי מבית אבי אבא או מבית אבי אמא — עליה להביא ראיה. מאי וכן? מהו דתימא: אשה כיון דשביחא לה מילתא, דאמרי קא טרחא קמי יתמי — לא גזלה מיתמי, קא משמע לן". עולה ששותף או אשה המתעסקת בכספים השייכים ליתומים צריכה להביא ראיה על כך שהקניינים הרשומים על שמם הם תוצאה של ממון אחר ולא רווח ממון השותפות.
וכן בתשובות הגאונים (קורונל סי' מב): "וששאלתם שני שותפין שהיו אחד מהם נושא ונותן וקנו שדות וכרמים וכתבו על שם אחד מהם לסוף טען אחד מהם ואמר של אמי הן שנפלו לי ממנה והממון של אמי הוא על מי להביא ראיה? כך הדין זה שאמר של אמי הן עליו להביא ראיה דהא אמור רבנן אחד מן האחים שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו ואמר שלי הם שנפלו לי והלכה כשמואל אבל הכא כרב הלכך שותף זה אם הביא ראיה דבר מפורש מבורר כי אמו נתנה לו הממון וקנה בהם שדות וכרמים הללו מעמידין אותם על ידו ואם לאו הרי הם של שניהן". וע"ע בשו"ת גינת ורדים (חו"מ כלל ג סי' מט) ובשו"ת שמחת כהן (חו"מ סי' ע). ורק רווחים שלא באו מחמת ממון השותפות כגון מציאות עליה הסכימו שאין הם חלק מהשותפות וזוכה בהם השותף שמצא מציאה.
ג. לגבי פועל נאמר בבבא מציעא (י ע"א): "מציאת פועל — לעצמו. במה דברים אמורים — בזמן שאמר לו בעל הבית נכש עמי היום, עדור עמי היום. אבל אמר לו: עשה עמי מלאכה היום מציאתו של בעל הבית הוא! — אמר ליה: שאני פועל דידו כיד בעל הבית הוא".
וברש"י על אתר: "נכש עמי היום — דלא נשכר עמו אלא לניכוש ועידור, וכשהגביה המציאה אין זה ממלאכת בעל הבית, וקנאה פועל והוא ינכה לו משכרו שכר פעולת ניכוש ועידור כל שעת הגבהה.
"אמר לו עשה עמי מלאכה היום — כל מלאכה שהוא עושה מלאכת בעל הבית היא, וקנה בעל הבית, אלמא: המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו".
וכ"פ בשולחן ערוך (חו"מ סי' ער ס"ג): "מציאת פועל לעצמו, אף על פי שאמר לו: עשה עמי מלאכה היום. ואצ"ל אם א"ל: עדור עמי היום. אבל אם שכרו ללקט מציאות, כגון שחסר הנהר ושכרו ללקט הדגים הנמצאים באגם, הרי מציאתו לבעל הבית ואפילו מצא כיס מלא דינרים".
ד. לגבי שליח נפסק בשולחן ערוך (חו"מ סי' קפג ס"ג): "שליח שקנה לעצמו במעות המשלח, אף על פי שזקפן עליו במלוה, המקח של משלח".
ושם בסעיף ט כתב הרמ"א: "וכן מי שנתן ביד חבירו חמשים זהובים לפשר עם בעלי חובות שלו, ופשר בכ"ה, המותר למשלח (ב"י בשם הגהות מרדכי דכתובות)". ומכאן שכל מקום שהמעות של משלח וניתנו לו לצורך מסויים – רווחים שהושגו אינם של השליח אלא של המשלח.
ה. נעבור לשאלה השניה והיא: ממון שניתן ליעוד מסויים האם ניתן כמתנה חלוטה או רק לשם היעוד.
שאלה שנדונה בפוסקים היא אורח שלקח ממנתו שהוגשה לו וקידש בה אשה האם הממון שלו ויכול לקדש בו, או שמקדש בגזל.
סיכם את השאלה בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' קמח):
"(א) הרמ"א בהגהת שו"ע (אה"ע סי' כ"ח סעי' י"ז) כתב וז"ל: אורח שיושב אצל בעה"ב ונוטל חלקו וקידש בו הוי מקודשת ע"כ. מבואר כי האורח עכ"פ משהגיע חלקו לידו זוכה בו בבית בעה"ב. ועיי' בטו"ז (שם סלק"ד) שמתמה ע"ז מהמבואר בשו"ע או"ח (סי' ק"ע סעי' י"ט) אין האורחים רשאים ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעה"ב אא"כ נטלו רשות מבעה"ב, וא"כ מכש"כ שלא ליתן לאחרים שלא ברשות בעה"ב וא"כ אמאי יכול לקדש בו על כן מסיק שאין כאן קידושין ודאי אלא ספק ע"ש. ועיי' בב"ש (שם סקמ"ו) לתרץ דעת הרמ"א, דדוקא לבנו של בעה"ב אסור ליתן אבל לקדש דהיינו לאחרים מותר. ובבאה"ט (שם ס"ק ל"ב) כ' לתרץ עפמש"כ המהרש"ל דאחר שנתן בעה"ב לאורח את חלקו רשאי הוא לתנו לבנו של בעה"ב, ומשו"ה כ' הרמ"א ונוטל חלקו וכו' ע"ש. ובספר המקנה (קונט"א הל' קדושין סי' כ"ח סעי' י"ז ד"ה שם בהג"ה) תי' דעת הרמ"א, דמה שאין האורחים רשאים ליתן ממה שלפניהם וכו' המבואר בשו"ע או"ח סי' ק"ע אינו מדין גזל אלא משם דרך ארץ שניחא לי' לבעה"ב אם האורח בעצמו אוכלו, לכן במקדש בו שפיר הוי מקודשת ע"ש.
"(ב) אבל הרי בהגהו' הטו"ז (שם) דוחה דברי הב"ש דודאי מכש"כ שאסור להאורח ליתן לאחרים ע"ש. ובאמת שכן מבואר גם בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' ק"נ ד"ה ועוד) ע"ש. מעתיקו גם הכנה"ג (או"ח סי' ק"ע). והבאה"ט הרי הוא בעצמו בביאורו לשו"ע או"ח (סי' ק"ע סקט"ו) דחה תירוצו הנ"ל וס"ל דאפי' נתן לו בעה"ב חלקו אסור לו לאורח לתתו לאחרים. גם מש"כ בס' המקנה שאין זה רק מדין דרך ארץ, בשו"ת מהרי"ט הנ"ל ובעוד הרבה אחרונים מפורש שהוא מדין גזל. ועיי' שו"ת עמודי אש (להגר"י אייזנשטיין זצ"ל, סי' כ' אות ט"ז) שמביא מס' טיב קידושין כדעת ס' המקנה ודחה אותו, דדוקא בנותן לבנו או לבתו או עבדו הוי מהל' דרך ארץ אבל נותן לאחרים הוי גזל ע"ש.
"(ג) אמנם הלכה זו בלא"ה במחלוקת שנוי', עיי' שו"ת מהרי"ט הנ"ל שמרבה להביא ראיות שאין האורח זוכה בחלקו ואפי' כשכבר בירר מנתו ולקחו ונתנו לפניו ואפי' כשבעה"ב שם ורואהו ושותק דשתיקה ל"ה מחילה ע"ש. ועיי' שו"ת חקרי לב (הספרדי, חחו"מ סי' קמ"ז) שחולק עליו וכ' דמחלוקת הראשונים הוא במס' נדרים (ל"ד ב) אם האורח זוכה בחלקו מיד אחר שהזמינו אותו עלי' או רק אח"כ כשהגביהו, אבל משהגביהו לדעת כולם נקנה הוא להאורח ודלא כהמהרי"ט שנסתפק דאולי גם בהגבהה לא קנה עד שיתנו לתוך פיו, ומביא מס' עצי ארזים שכ' ג"כ כדבריו ודלא כהמהרי"ט והוכחתו מסוגיא דקדושין (נ"ג). גם חתן הגאון המחבר בחקרי לב שם מוסיף להוכיח מסוגיא דביצה (מ א) דאפי' בהזמינו עלי' קנה ומכש"כ בנתנה לפניו ע"ש. ועיי' שו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' רצ"א) שמביא ג"כ מסוגיא דנדרים (ל"ד ב) וביצה (מ' א) הנ"ל ומחלק דבהזמנה עדיין לא קנה האורח אבל אחר שבא לידו זכה בו והוי שלו ושזה גם דעת הר"ן בנדרים (ל"ד ב) הנ"ל. ולענין עירובין דרבנן דקיל דעת התוס' והרשב"א דבמסובין אצל מי שזימנם סתמא זיכה להם הכל, ועכ"פ במה שהותירו י"ל דלכו"ע הוי שלהם וע"ש עוד שמפלפל בהזמנה לבד מדברי הש"ס (סנהדרין ע"א א) דקאמר, מדמי סעודה המוכנה לאביו ולאמו ובדברי המג"א (סי' קע"ה סק"ד) ועוד ע"ש. ועיי' עוד לו בספרו הנדפמ"ח דעת תורה על שו"ע או"ח (סי' ק"ע סעי' י"ט) מכ"מ בזה. ועיי' גם שו"ת עמודי אש הנ"ל (אות ב') מה שכ' בזה מכ"מ". ועי"ש שהאריך.
מתבאר שלפחות לגבי מנה שניתנה לאורח וקידש אשה וכד' ישנן מחלוקות בין ראשונים ואחרונים, האם יש לו רשות לכך או שהיא גזל בידו.
ו. נאמר בבבא מציעא (צב ע"א): "איבעיא להו: פועל, משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל? — למאי נפקא מינה? — דאמר: תנו לאשתי ובני. אי אמרת משלו הוא אוכל — יהבינן להו, אלא אי אמרת משל שמים הוא אוכל — לדידיה זכי ליה רחמנא, לאשתו ובניו — לא זכי להו רחמנא, מאי?" היינו, התורה הקנתה לפועל העובד בשעת גמר מלאכה את הזכות לאכול, ושאלת הגמרא מתאימה לשאלה שלפנינו האם התורה הקנתה לו את הפירות שאוכל לגמרי ולכן יוכל להתנות שיזכו בהם אשתו ובניו או שהתורה זיכתה אותו בלבד ולשם אכילה, והוא יכול להשתמש בה כחפצו. הסוגיא העלתה שמדובר במחלוקת תנאים, והרמב"ם (הל' שכירות פי"ב הי"ג) פסק: "פועל שאמר תנו לאשתי ובני מה שאני אוכל או שאמר הריני נותן מעט מזה שנטלתי לאכול לאשתי ובני אין שומעין לו שלא זכתה תורה אלא לפועל עצמו, אפילו נזיר שהיה עושה בענבים ואמר תנו לאשתי ובני אין שומעין לו". וכ"פ השו"ע (סי' שלז סט"ז). והביא זאת אף המהרי"ט בתשובתו. עולה שאף הניתן לפועל אינו תמיד בבחינת שכר שהוא יכול לעשות בו כרצונו אלא הוא הוקנה לו רק למטרה מסוימת.
ז. במקרה שלפנינו, אם לא היה מוציא את הממון שניתן לו להוצאות היה עליו להחזירו למשלח. וא"כ כל רווח שהושג ע"י ממון המשלח שייך למשלח ולא לשליח. ואפילו בקבוק אחד מששית הבקבוקים שקיבל כהחזר, אם קבלו בשעת השליחות הרי הוא שלו, אבל לאחר השליחות נראה שהיא שייכת למשלח ולא לשליח*.