חבל נחלתו ז לב
סימן לב
נדר או החלטה
שאלה
אשה קבעה לעצמה שלא תעיין ותקרא ספרים מסוג מסויים למשך זמן קצוב. את ההחלטה היא קיבלה בינה לבין עצמה ולא הוציאה אותה מפיה. זמן מה לאחר החלטתה היא סיפרה על החלטתה למאן דהו. עתה היא מעוניינת לעיין בספרים אלו. האם להחלטתה יש דין נדר וצריכה התרה או שאין זה נדר?
תשובה
א. איסור פעולה כגון זו אינו בגדר נדר אלא שבועה. היינו אפילו אם אמרה שהיא נודרת שלא תעיין בספרים אלו אין זה נדר כיון שנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש, וכאן היא אסרה עצמה מלעיין ולא קבעה שספרים אלו יהיו אסורים עליה, ועל כן צריך לדון בכך מדין שבועה.
ב. ועדיין לכאורה אין בכך נדר או שבועה שכן לא הוציאה מפיה אלא אך החליטה לעצמה. ונפסק בשו"ע (יו"ד סי' רי ס"א): "אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיו פיו ולבו שוים". ומה שספרה אח"כ לאחרים אין זה הופך זאת לנדר או לשבועה, ועצם הזכירה אינה נדר. ויעוי' בתשובת הר צבי (יו"ד סי' ר) שמסיק שאין נדרי צדקה במחשבה בלבד בלא אמירה.
ג. ועוד שהרי לא הוציאה בדבריה לא לשון נדר ולא לשון שבועה ואין בכך אפילו יד לנדר. ואף לאמור בשו"ע (יו"ד סי' רו ס"ה): "הנודר: שלא אוכל עמך, או: שאוכל עמך, אפילו יד לא הוי, דלשון זה לשון שבועה הוא ולא לשון נדר, אם לא שנדר לעשות מצוה. ומיהו כיון דהאידנא מרגלא בפומייהו דאינשי למינדר בהאי לישנא, אין להקל וצריך התרה, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. ויש מי שאומר דנדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר, מהני מדין ידות; ומיהו בנזירות שהוציאו בלשון שבועה, לדברי הכל אסור". וא"כ כאן שלא הוציאה זאת כלל בפיה ואף אילו היתה מוציאה זאת בפיה לא אמרה על האיסור שאסרה על עצמה לא לשון נדר ולא לשון שבועה אין זה לא זה ולא זה.
ד. וכתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' מז): "ובאם אחד נהג להחמיר אם נאסר מדין מנהג ג' פעמים תליא אם היתה כוונתו להחמיר אף אם הדין הוא להתיר וכ"ש בידע בעצמו שיש להתיר ומ"מ נהג איסור יש עליו איסור נדר דנהג ג"פ, אבל אם החמיר משום שהיה סבור שאסור מדינא או אף רק שאסור מספק וחשב על המקילין שאולי טועין בדין או שאולי הם מזלזלין באיסורין אין עליו דין נדר מצד מנהגו וא"צ היתר".
וכן כתב בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' רלא): "מכיון שהנהיג ג' פעמים להפריש מעשר מריוח שלו ולתתו לעניים שוב כל מה שיפריש מעשר הוה ממילא לעניים".
ובשו"ת יהודה יעלה (ח"א יו"ד סי' שטו) כתב: "וכבר הוריתי כן פעמים לשואלים בזה הלכה למעשה שהרי אין במנהג להדליק נר היא"צ לא מצוה דאוריתא ולא דרבנן וגם לא נדר דאוריתא רק לכבוד נשמת אבותיו הוא נדר דרבנן ע"י מנהגו ג' פעמים".
ועי"ע בשו"ת מלמד להועיל (ח"א סי' יג) ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' כא) ובשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' צא אות כ).
וא"כ כאן לכאורה יש לכך דין נדר מדין זה. אולם נראה שכיון שלא התחייבה לעשיה אלא לאי עשיה – שלא לעיין ולקרוא בספרים מסוימים, לא ניתן לומר שהוא מנהג שהרי לא נהגה אותו שלש פעמים. וקשה לומר שיחשב שנהגה בו אם נמנעה מספרים אלו ג' פעמים שיחשב כמנהג, שאולי לא הזדמן לה כלל. כשם שאדם שהחליט שלא לאכול מזון מסויים, שהרי סו"ס לא היה חייב לאכלו ואין אי עשייתו מוכיחה שעשה זאת מחמת מנהגו. ולכן מצד זה קשה לראותה כנדורה או כמושבעת.
ה. ואעפ"כ צריך לעיין בשאלה זו מן האמור בשו"ע (יו"ד סי' ריד ס"א): "דברים המותרים והיודעים בהם מותרים נהגו בהם איסור, הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם להם; הלכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים, ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר"ח אב או מי"ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא, צריך ג' שיתירו לו. אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם, ונהג כן אפילו פעם אחת, צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר. לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים, לסייג ופרישות, יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה, ולא לעולם".
וכאן נהגה בעצמה איסור לשם פרישות מספרים אלו, וא"כ אסורה ללא היתר נדרים או שתמתין באיסורה עד שיעבור הזמן שקבעה לעצמה.
וכך הביא הבית יוסף (יו"ד סי' ריד בראש הסימן) מדברי הרא"ש: "והכי איתא בהדיא בירושלמי (פסחים פ"ד ה"א) רבי יוסי בר בון אומר כל דבר שאין יודע בו שהוא מותר והוא טועה ונוהג בו איסור נשאל ומתירים לו וכל דבר שיודע בו שהוא מותר ונוהג בו איסור נשאל ואין מתירים לו כלומר אם בא לחכם לישאל אם יכול לזלזל במנהג שנהגו בו אבותיו לא יתיר לו החכם וכן נמי אדם שנהג איסור בדבר המותר לסייג ולפרישות לא יתיר לו החכם המנהג ההוא ממילא דהוי כמו נדר כדאיתא בפרק ב' דנדרים (טו.) אבל החכם יכול להתיר לו בחרטה כמו שאר דברים ויפתח בחרטה שהוא מתחרט שנהג כן לשם נדר עכ"ל הרא"ש ז"ל".
נראה על כן שכיון שהחליטה לעצמה שלא תעשה מעשה זה בידיעה שהדבר מותר, ואעפ"כ הפרישה עצמה מעיון וקריאה בספרים אלו צריכה כדי לשוב ולעיין בהם התרת נדרים שמתחרטת על שלא הזכירה שעושה זאת בלא נדר. או שתמתין עד סוף הזמן שקצבה לה.*