חבל נחלתו ז ל
סימן ל
זחילה במקוה
שאלה
הבלניות שמו לב שהמים נחסרו מבריכת הטבילה של המקוה בכמה ס"מ מיום קודם. וא"כ כנראה שהמים מחלחלים דרך סדקים. מה דין הטבילות שטבלו עד שהבחינו בכך, ומהו לטבול במקוה להבא?
(בבריכת הטבילה כמה וכמה מאות סאים מים, ואף פעם אין מגיעים לפחות מארבעים סאה*.)
תשובה
א. כתב הבית יוסף (יו"ד סי' רא): "מבואר בברייתא דתורת כהנים שכתבתי דקתני אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין? תלמוד לומר אך מעין, מעין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן. פירוש הנוטפין מטהרין באשבורן דוקא ולא בזוחלין. וכתב מהרי"ק בשורש קט"ו דפיסול דזחילה בנוטפין הוי מדאורייתא דדריש לה בתורת כהנים מקרא וכיון שכן פשיטא שיש להחמיר בספיקו וגם במקומו הוא מוכרח מדקאמר (בכורות נה:) [אבוה] דשמואל עביד לבנתיה מקואות וכו' שמא ירבו הנוטפים וכו' וזה פשוט ע"כ. וגם בתרומת הדשן (סי' רנד) כתב דפיסול זה מדאורייתא הוא ועיין בדברי המרדכי שכתבתי לעיל (צו: ד"ה כתב) בסמוך שהוא חולק על זה וסובר שהוא מדרבנן".
היינו, מי מעין מטהרים אפילו הם זוחלים ונעים ממקום למקום, ומי גשמים (=נוטפים) אינם מטהרים אלא כאשר הם מכונסים במקום אחד, אבל אם הם נעים ממקום למקום אסור לטבול בהם והטובל בהם לא עלתה לו טבילה.
ממילא לגבי מקוה שמימיו נחסרים בגלל סדק בקירותיו או ברצפתו צריך לדון האם זה נחשב זוחלים, או נחשב כמכונס במקום אחד אע"פ שהמים יוצאים לאט לאט.
ב. במשנה במקוואות (פ"ה מ"ה) נאמר: "ונוטפים שעשאן זוחלין סומך אפילו מקל אפילו קנה אפילו זב וזבה יורד וטובל דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו".
מפרש ר"ע מברטנורה (וכ"כ הר"ש):
"ונוטפים שעשאן זוחלין — כגון מקוה שפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין.
"סומך אפילו מקל — או קנה, או זב או זבה סומכין ביד או ברגל וסותמין מקום יציאת המים עד שיעמדו המים במקום אחד ונעשים אשבורן, ויורד הטמא וטובל.
"כל דבר שהוא מקבל טומאה — לא מיבעיא זב וזבה שהן טמאין, שאינן יכולים לסתום מקום יציאת המים בידיהם או ברגליהם כדי להעמיד המים ולעשותן אשבורן, אלא אפילו טהור גמור, הואיל והוא מקבל טומאה.
"אין מזחילין בו — כלומר אין מעמידין בו מקום הזחילה כדי שיעשה אשבורן ויוכל לטבול בו. וטעמא דרבי יוסי, דאמר קרא מקוה מים יהיה טהור, הווייתן תהא על ידי טהרה. והלכה כרבי יוסי".
כלומר, הרע"ב (וכ"כ הר"ש) מפרש שמי נוטפים שהם כרגע זוחלים, פוסלים את המקוה אם לא מנעו מהם את הזחילה, ור' יהודה ור' יוסי נחלקו האם יכול להעמיד את מי המקוה כדי שלא יזחלו בדבר המקבל טומאה. והלכה כר' יוסי שאין מעמידים את המים בדבר המקבל טומאה.
וכעין דבריו כתב בקצרה במרדכי (שבועות סי' תשמה): "והטובל במקוה אפילו יש בו אלף סאין יזהר שלא יצאו המים משפת המקוה בשעת טבילה דא"כ הוו להו זוחלין ואם הוא מעכב זחילתו בדבר המקבל טומאה כגון שנתן שם כלי או שנתן שם ידו או רגלו לעכב אינו מועיל, והכי תניא בפ' חמישי דמקוואות טיפין שעשאן זוחלין פי' כגון מקוה שפרץ על שפתו ומימיו יוצאים וזוחלין, רבי יוסי אומר כל דבר המקבל טומאה אין מזחילין פ' אין מעמידין בו מקום זחילתו וטעמא דאמר פ"ב זבחים מקוה מים יהיה טהור הוייתו ע"י טהרה תהא".
עולה שזחילה כלשהיא במקוה אפילו בחלקו העליון פוסלת לר"ש למרדכי ולרע"ב את מי המקוה משום זוחלים, ואם העמידם והקוה אותם למקום אחד – מותר לטבול בהם.
ג. בספר האשכול (הלכות מקואות סי' ס) הביא את אותה משנה וכתב: "יש מי שמפרש דהכי קאמר מקוה שנפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין אסור לטבול בו, שהרי טובל במקוה זוחל. ויש מי שאוסר אפי' ישאר ארבעים סאה אחרי שיצאו הזוחלין, דהא טובל נמי במים העליונים, ואין הנקוים מטהרין בזחילה, ור"י מתיר לסתום ע"י מקל ואפי' זב וזבה אוחזים המקל וסותמים יציאת המים ויורד הטמא וטובל. וחומרא יתירה היא, כיון שנשארו במקוה ארבעים סאה למה תגרע הטבילה. ברם אי לא שיירי מ"ס בלא סתימה ודאי לא מהני טבילה עד שיסתום, ובהא פליגי לר"י סותם בדבר מק"ט ולר' יוסי אסור".
היינו האשכול מסביר שהמחלוקת בין התנאים היא רק אם הזחילה תגרום שישארו פחות מארבעים סאה. ואז אף טבילה כשעדיין יש בו ארבעים סאה, אלא שמקום הסדק יגרום לכך שיהיו בו פחות מארבעים סאה — פוסל כבר עתה את המקוה. ונראה שפירוש זה הוא לשיטת הר"ש וסיעתו, אבל האשכול עצמו אינו מקבל פירוש זה, שכן בהמשך דבריו דוחה פירוש זה למשנה, וז"ל:
"והאי פירושא לא נהיר, דאין סברא שר' יוסי יפסל לסתום מקוה בדבר מק"ט, היכא דאיכא מ"ס שאין הויתם ע"י טומאה ואין עושה דבר אלא שמעכבם מזחילה. ותו מלשון משנה נוטפין שעשה זוחלין אין טעם לפרוש זה. אדרבה הוא לא עשאן זוחלין אלא בא לעכב הזחילה*, ור' יוסי נמי דאמר כל דבר שמק"ט אין מזחילין אין סותמין מבעיא ליה. ותו קשיא מהא דתנן ב"ש אומרים מטבילין בחרדלית וב"ה אומרים אין מטבילין ומודים שגודר כלים וטובלין בהם. כלומר שעושה מחיצה של כלים שתעכב המים מלצאת וטובל במים, וכלים שגדר בהם לא הוטבלו. אלמא אע"פ שמעכב המים לצאת ע"י כלים, מודה ב"ה שטובל בהן. וממתני' נמי איכא למידק שאם מי מקוה זוחלין מעט לא מקרי זחילה כל שאינו זוחל כמעין, מדשרי הכא לגדור בכלים לעכב הזחילה, ואי אפשר להעמיד כלים כ"כ סמוכים זא"ז שלא יצא מים מביניהם, אם לא שידביקם ע"י טיט וסיד, ומהני לא אדכר מידי".
היינו האשכול דוחה פירוש זה במשנה ומוכיח מאותה משנה שמקוה שמימיו זוחלים מעט כשר. ועי"ש בפירוש נחל אשכול*.
ד. הרא"ש (נדה, הלכות מקוואות סי' יא) הביא את הר"ש וחלק על ביאורו כס' האשכול וז"ל: "פי' רבינו שמשון ז"ל נוטפין שעשאן זוחלין כגון מקוה שנפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין אסור לטבול בו דכיון שמי המקוה ננערו והתחילו לצאת הרי הוא טובל במקוה זוחל ואפילו ישאר במקוה ארבעים סאה אחר שיצאו הזוחלין מ"מ השתא מיהא הוא טובל גם במים העליונים שהן זוחלין. והנכון יותר לפרש דמיירי שלא ישאר במקוה מ' סאה אם לא שיסתום הזחילה והשתא ניחא דפוסל ר' יוסי משום דשיעור הכשר מקוה נעשה על ידי דבר המקבל טומאה אבל אם ישאר במקוה ארבעים סאה ואינו סותם אלא כדי להרבות מים לא מיקרי הויתו על ידי טומאה, ולהך פירושא אם ישאר במקוה מ' סאה לכ"ע מותר לטבול בו אף כשהוא זוחל מלמעלה כיון דעיקר המקוה אינו זוחל ולא פליגי אלא במקוה שלא ישאר בו ארבעים סאה אחר שיצאו הזוחלין דרבי יוסי סבר דבר המקבל טומאה אין מזחילין בו כלומר אין מעמידין בו הזחילה. כיון דסתימה זו גורמת הכשר המקוה".
כלומר הרא"ש מבאר את פירוש הר"ש שאם בלא הסתימה ישארו פחות מארבעים סאה, אז אף שעדין יש ארבעים סאה כל המים נפסלים משום זחילה משום שהוייתו בטומאה ובכך מבוארת מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי. אולם אם ישארו ארבעים סאה מתחת לסדק שלא יזחלו אין הוייתו בטומאה. את המשך פסקיו בהלכות כתב אף בשו"ת הרא"ש.
בשו"ת הרא"ש (כלל לא סי' ד) נשאל: "מקוה שנעשה ממי גשמים, או ממעין, ונפסק, שאין מטהרין אלא באשבורן, ונסדק כותל המקוה, או ניקב, כמה יהיה שיעור הנקב, או הסדק, לבטלו מתורת אשבורן?
וענה הרא"ש: "אני צריך להאריך בתשובה זו, להוציא מלבך מה שראית בספר א' מן המחברים האחרונים, שהאשבורן נפסל בנקב קטן שהמים יוצאין ומטפטפין דרך כותליו. והמחבר שמע, או ראה, משנה זו השנויה בפ"ה דמקואות: נוטפין שעשאן זוחלין, סומך אפילו מקל, אפילו קנה, אפילו זב, אפילו זבה, דברי ר"י, ר' יוסי אומר: כל דבר שהוא מקבל טומאה, אין מזחילין בו. ופי' רבינו שמשון: נוטפין שעשאן זוחלין, כגון מקוה שנפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין, סומך מקל, או קנה, או זב, או זבה, סומכין ביד או ברגל וסותמין מקום יציאת המים, ועומדין במקום אחד ונעשין אשבורן, ויורד הטמא וטובל כל דבר המקבל טומאה אין מזחילין בו; כלו': אין מעמידין מקום זחילתו. ומתוך פי' זה דקדק המחבר, שאם נסדק א' מכותלי המקוה והמים מטפטפין דרך הנקב, נפסל מתורת האשבורן ונקרא זוחלין. ואין לשון המשנה מורה על הפי' הזה כלל, לפי הנראה לי. דקשיא על לשון: נוטפין שעשאן זוחלין, כי לא עשאן זוחלים, דמעצמן נפרץ והוא בא לסתמו. ועוד, דקאמר ר' יוסי: אין מזחילין אותו, ופי': אין מבטלין הזחילה. ועוד, דתנן באותו הפרק: בית שמאי אומרים: מטבילין בחרדלית, ובית הלל אומרים: אין מטבילין, ומודים שגודר בכלים וטובל בהם; וכלים שגודר בהם לא הוטבלו, אלמא לכולי עלמא מבטלין הזחילה בכלים טמאים. וכי פליג רבי יוסי, אבית הלל? ועוד, הגודר בכלים, אי אפשר לסתום כל כך שלא יצאו המים קצת בין הכלים, כי לא הוזכר במשנה שצריך לטוחם בסיד שלא יצאו המים. ובת"כ אומר: אי מה מעין מטהר בזוחלין, אף מקוה מטהר בזוחלין; משמע, שלא בא למעט אלא דומיא דמעין, שכלו זוחל והולך ממקום אל מקום. וכן בית שמאי ובית הלל לא נחלקו אלא בחרדלית של גשמים, שהם מים הנגרים מעליהם מדליו של הר. והכי איתא בתוספתא: ואי זהו חרדלית, מי גשמים הבאים במקום מדרון, רואים אותם, אם יש מתחלתן ועד סופן צירוף ארבעים סאה, מטבילין בהם, ואם לאו, אין מטבילין בהם, בית שמאי, ובית הלל אומרים: אין מטבילין בהם עד שיהיה לפניו עגול מ' סאה; ומשמע, הא יש לפניו עגול מ' סאה, אע"פ שהחרדלית של גשמים עוברת דרך אותו עגול, ונכנסת מצד אחד ויוצא מצד אחר, מטבילין בו. דאין נוטפין פסולין אלא הטובל בהם דרך זחילתן, כמו נהרות שרבו עליהם מי גשמים. וכן שנינו לעיל (בפ"ג דמקואות): בור שמלא מים שאובין, והאמה נכנסת לו ויוצאת ממנו, לעולם הוא בפסולו עד שיתחשב שלא נשאר מן הראשונים שלשת לוגין. והאמה דקתני היינו חרדלית של גשמים, דאלו היו מים נובעין, כיון דהושק הבור לאמה, מיד מטהרין. משמע מתוך לשון המשנה: לאחר שיתחשב שלא נשאר בבור שלשה לוגים, הוכשר, ואע"פ שהאמה עדיין נכנסת לו ויוצאה הימנו. ואל יעלה על לב אדם לפסול את המקוה אם מימיו זבין קצת לחוץ. ואף רבינו לא פירש אלא שנפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין, ומשמע שנפרץ כל כך עד שכל מימיו זוחלין ומתנענעין לצאת ולא ישאר בו מ' סאה אם לא יסתום אותו".
היינו הרא"ש חולק מכל וכל על דעה זו המחשיבה את כל מי המקוה כזוחלין. ודוחה את פירוש המשנה עפ"י הר"ש והרע"ב. ומביא משניות המוכיחות שזחילה כזו אינה פוסלת את המקוה. אא"כ מחמת הזחילה לא ישארו ארבעים סאה במקוה.
ה. הטור (יו"ד סי' רא) פסק: "מקוה שנסדק אחד מכותליו והמים יוצאים דרך הסדק יש פוסלים אותם אפי' יש בו כמה סאין בענין שישארו בה מ' סאה אחר שיצאו דרך הסדק לפי שכיון שמים העליונים ננערין לצאת חשוב כולו כזוחלין. וא"א הרא"ש ז"ל כתב ודאי אם ישארו בו מ' סאה אחר שיצאו קצתן דרך הסדק כשר, אבל אם לא ישארו בו מ' סאין פסול. ואם בא לסתום הסדק כדי שישארו בו מ' סאין לפי' ה"ר שמשון לא יסתום אותו בידו ולא בכל דבר המקבל טומאה, וא"א הרא"ש ז"ל כתב שיכול לסותמו בדבר המקבל טומאה דודאי הבאת המים למקוה צריך שיהא ע"י טהרה, אבל מניעת המים שלא יצאו ממנו א"צ שיהא ע"י טהרה".
ונראה לענ"ד שלפי הרא"ש אין מסתכלים על גובה הסדק ואם יכולים לצאת מים עד שישארו פחות מארבעים סאה המקוה פסול מעתה, אלא, לפי הרא"ש מסתכלים על המצב עתה האם יש ארבעים סאה. והדבר נלמד מדבריו של הרא"ש שעצם יציאת המים אינה פוסלת את המקוה אלא רק אם יש בו פחות מארבעים סאה. וכן ניתן להוכיח מהמשניות כהוכחה לדבריו שאע"פ שגדר בכלים והמים יוצאים מביניהם כיון שכרגע יש בו ארבעים סאה כשר לטבול בו. ואע"פ שמדברי הטור לא כ"כ משמע כן, נראה לי שכך ביאור הדברים עפ"י הבנת הרא"ש שהויתו היתה בטהרה, ויציאת המים אינה פוסלת מחמת הזחילה אלא מחמת שחסרים מארבעים סאה.
ו. הבית יוסף (יו"ד סי' רא אות נ) הביא את המרדכי בשבועות, והביא מהרא"ש בסוף נדה (סי' יא) דברים כנגד פירוש זה.
ובשולחן ערוך (יו"ד סי' רא ס"נ) פסק: "מקוה של מי גשמים שנפרץ אחד מכתליו והמים יוצאים דרך הסדק, אם ישארו בו מ' סאה אחר שיצאו קצתן שעד הסדק, כשר; ואם לאו, פסול משום דהוי ליה זוחלין ואין מקוה מטהר בזוחלין".
היינו השו"ע פסק שרק אם ישארו בו ארבעים סאה מתחת לסדק כשר, ואם לאו נפסל בכך. והרמ"א החמיר עוד יותר: "ויש מחמירין אפילו אם ישארו מ' סאה עד הסדק, ויש לחוש לדבריהם לכתחלה לסתום הסדק (טור בשי"א וב"י בשם המרדכי)".
היינו השו"ע פסק כרא"ש ואילו הרמ"א פסק כר"ש וכמרדכי וכרע"ב. לכאורה, עפ"י דברים אלו המקרה דילן במחלוקת בין הב"י והרמ"א. שכן החוסר הוא בסה"כ בכמה ס"מ ואין חשש שיגיע לפחות מארבעים סאה. ואמנם מקום הזחילה אינו ידוע ולכן אם נסביר ברא"ש שאם הזחילה יכולה לפחות מארבעים סאה פסול מעתה אף בשאלה דילן המקוה פסול.
ז. אולם כתב הרשב"א בס' תורת הבית (שער המים השער השני) והביא זאת בקצרה בב"י: "ונראה לי שלא אמרו אלא כשנקב המקוה רחב שהמים היוצאין ממנו נראית זחילתן, דכיון שיוצאין כל כך עד שתראה זחילתן, דנין אותו כזוחל ממש, הא מקוה מים שנקב מעט עד שלא יכיל המים, ונוטף מעט מעט, והולך וחסר, אין זה נקרא זוחל, שהרי הקרקע חלחולי מחלחלה (חגיגה כב, א) ומטפטפת, ונבלעין המים מעט מעט במקומן ואפילו הכי כשר. ושנינו (מקואות פ"ב מ"ב) מקוה שנמדד ונמצא חסר, כל טהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות, דוקא חסר הא נמצאו בו ארבעים סאה טהורות, אע"פ שחסר ממדתו הראשונה, טהרות, ואם איתא ניחוש שמא נשבר הבור מלמטה ונעשה זוחל, דהא ספק בדאוריתא הוא, אלא לעולם לא אמרו אלא כשזוחל ממש שזחילתן נראית דעכשיו כל המים שבמקוה נידונין כזוחלין, ואפילו יש בו מאה סאין".
ונראה שאין כונת הרשב"א שצריך לראות את מקום יציאת המים וזחילתם החוצה אלא כוונתו שכמות המים הנחסרת גדולה וניכרת בבירור ולא בבדיקות של ימים אלא במספר דקות נחסרים המים ומורגש מייד למתבונן. ועל מקוה כזה דברה המשנה עפ"י פירוש הר"ש והרע"ב שצריך להעמידו ולכנוס את מימיו שלא יהיו זוחלים, אולם מקוה שיש בו ירידה אטית של מים כשר לטבילה בו אא"כ חסרו מימיו פחות מארבעים סאה.
ולפי דברי הרשב"א המקוה בשאלה שלפנינו כשר לגמרי הן לשעבר והן בעתיד.
ח. וכך ענה בשו"ת תשב"ץ (ח"א סי' יז): "ומה שכתבת שהמקוה נשחתו כותליו ומים הנקוי' יורדי' בו דרך סדקיו ותמיד אתם צריכי' להוסיף בו מים ע"י המשכה – כשר הדבר ושפיר דמי ואפי' בלא המשכה כשר כל שנשאר בו מ' סאה ומשום זחילתו אינו נפסל דאע"ג דקיי"ל דמקוה אינו מטהר בזוחלין אלא באשבורן כדתניא בתורת כהנים. ושנינו מקואות (פ"ה מ"ה) במ' מקומות העיד ר' צדוק על נוטפין שעשאן זוחלין סומך אפי' קנה אפי' זב ואפי' זבה יורד וטובל. ופי' רבי שמשון שאם ניקב המקוה ונעשה זוחל צריך שיסתום מקום הנקב כדי שלא יזחלו המים בשעת טבילה כדי שיהיו נקוים ועומדי' שלא יצאו ויעשו אשבורן. כבר כתב הרשב"א ז"ל שלא נאמר זה אלא בנקב רחב דכיון שזחילתן נכרת דנין אותו כזוחל ממש וצריך סתימה, אבל מקוה שנסדק או ניקב מעט עד שלא יכיל המים ונוטף מעט מעט והולך וחסר אין זה נקר' זוחל דהא אמרינן פ' חומר בקדש (כ"ב ע"א) וארעא חלחולי מחלחלא ומטפטפ' בכל שעה ונבלעין המים מעט מעט במקומן ואפ"ה כשר. ועוד הביא ראיה הרב ז"ל מדתנן (מקואות פ"ב מ"ב) מקוה שנמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות ודוקא חסר הא נמצא בו מ' סאה אע"פ שחסר ממדתו הראשונה טהורות ואם מקוה שמימיו יוצאין דרך סדקיו היה נפסל מפני שהוא זוחל היה לנו לחוש שמא נשבר למטה ונעשה זוחל דהא ספיקא דאורייתא הוא, אלא ודאי לא פסלו נוטפין שעשאן זוחלין אלא בזוחל ממש שזחילתו נראית לפי שכל המים שבמקוה נדונין כזוחלין אבל מפני טפטוף מעט שאינו ניכר לעין לא מיקרי זוחל ע"כ דבריו ודברי טעם וראוי לסמוך עליהם הלכה למעשה. וי"מ דנוטפין שעשאן זוחלין לא נפסלו אלא כשלא ישאר במקוה מ' סאה שפסק זחילתו כגון שהסדק או הנקב היא למטה אבל אם הנקב הוא למעל' וכשתפסק זחילתו ישארו במקוה מ' סאה אינו נפסל בכך אע"פ שיש צורך בריבוי המים להתפיחן כדי שיהי' הגוף מתכסה בהם דכיון שאין צורך בהם להכשיר מקוה אינו נפסל ע"י זחילה אפי' בנקב גדול שזחילתו ניכרת, וכל אלו הדברי' לא נאמרו אלא לפי' ר' שמשון ז"ל שפירש נוטפין ועשאן זוחלין שניקב המקוה ונזחלו מימיו. אבל הרא"ש ז"ל פירשה על דרך אחרת. וכן הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה יש לו דרך אחרת בפירושה ולפי הפי' האלו אם היתה ניכרת זחילתו אפי' לא ישאר במקוה מ' סאה כשתפסק זחילתו לא מפסיל בהאי ומדברי כלם למדנו הכשר למקוה שלכם ואינו נפסל מחמת טפטופו ושפיר דמי".
דברי התשב"ץ ברורים ביותר, לפי הרא"ש הסברה של המשנה במקואות שונה ואין זה פסול זחילה וממילא המקוה כשר אפילו אם כתוצאה מהנזילות ללא הוספת מים יהיו פחות מארבעים סאה.
וכך פסק השו"ע שם סעיף נא: "ניקב המקוה ומימיו נוטפים מעט מעט או נבלעים בקרקע מעט מעט, כשר לפי שאין זחילתן ניכרת"*.
ונראה שאין לפרש שאין הזחילה ניכרת מפני שנכנסת לקרקע אלא כוונתו שהיא מעטה וע"כ לא ניכר הדבר במי המקוה.
ט. וכך כתב בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת, יו"ד סי' קלז): "אבל בנדון דידן שהמקוה לא נפרץ אלא שחושש שמא ע"י שנבלעים המים מעט מעט בקרקע יוחסר משיעור מכל מקום הרי עתה אינו חסר וכשר הוא כיון שעכ"פ בלוע זו לא מקרי זוחלין כמפורש בש"ע בסעיף נ"א והוא כשר עתה לטבול בו גם בלי נסרים כלל ואין הנסרים גורמים שום טהרה והכשר אלא מניעת הפסול שעתיד לבוא אח"כ. בזה גם הר"ש מודה דלא מקרי הויתו ע"י דבר טמא. זה הנלע"ד פשוט".
י. ובשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' ב) כתב: "הנה בדבר הזחילה כבר הארכתי בכמה תשובות, והבאתי מדברי האשכול סי' ס', וברכ"י סי' ר"א ס"ב אות ד', ובפרט מדברי הראב"ד בפי' לעדיות פ"ה מ"ב בסופה, וז"ל: ומודים שהוא גודר, כלומר עושה גדר של כלים בפני המים. ואע"פ שהמים יורדים בין כלי לכלי אין בכך כלום, שאלו מקוה הנקוה במקומות הרבה אם נשארו בו מ"ס, מטבילים בו וכו' עכ"ל. הרי דנקט: שהמים יורדין בין כלי לכלי, ואפ"ה כשר. ושם לעיל מפורש, דמיירי במי גשמים היורדים מן ההר, ואפ"ה לא מיפסלו משום זוחלין. ומזה מוכח להדיא כדעת תשו' מעיל צדקה סי' ל"ט שהביא גם רו"מ, דדוקא בנפרץ הכותל והמים נמשכין כזחילת כל מי נהר וכדומה, מקרי זחילה. ובתשו' תשב"ץ ח"א סימן י"ז כתב וז"ל: ומ"ש שהמקוה נשחתו כותליו ומים הנקוים יורדים בו דרך סדקיו, ותמיד אתם צריכין להוסיף בו מים ע"י המשכה, כשר הדבר ושפיר דמי וכו'. ומשום זחילתו אינו נפסל וכו', כבר כתב הרשב"א שלא נאמר זה, אלא בנקב רחב; דכיון שזחילתו ניכרת דנין אותו כזוחל ממש וצריך סתימה, אבל מקוה שנסדק או ניקב מעט עד שלא יכיל המים, ונוטף מעט מעט והולך וחסר, אין זה נקרא זוחל, דהא אמרי' פ' חומר בקודש (חגיגה כ"ב): דארעא חלחולי מחלחל ומטפטפת בכל שעה, ונבלעין המים מעט מעט במקומן, ואפ"ה כשר. ועוד הביא הרב ז"ל ראיה מדתנן (מקואות פ"ב מ"ב): מקוה שנמצא (שנמדד ונמצא) חסר, כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות. ודוקא חסר, הא נמצא בו מ"ס, אע"פ שחסר ממדתו הראשונה טהורות. ואם מקוה שמימיו יוצאין דרך סדקיו היה נפסל מפני שהוא זוחל, הי' לנו לחוש שמא נשבר למטה ונעשה זוחל, שהרי סד"א (=ספיקא דאוריתא) הוא, אלא ודאי לא פסלו זוחלין אלא בזוחל ממש, שזחילתו נראית. לפי שכל המים שבמקוה נדונין בזוחלין, אבל מפני טפטוף מעט שאין ניכר לעין לא מקרי זוחל. ודברי טעם הם, וראוי לסמוך עליהם הלכה למעשה עכ"ל. הרי מפורש דבנ"ד אין שום חשש בזה".
יא. ומהפוסקים בני דורנו כתב בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' קעז): "דנחזי אנן בטעמא דהא מילתא דזחילה שאינה ניכרת אינה פוסלת, הדבר פשוט דזהו מכלל שיעורין בדיני זחילה דזחילת משהו לא פסלה תורה, משום דכמעט בכל מקוה א"א שלא נתחסר ממנה משהו, ולא נתנה תורה למלאכי השרת, דכן נראה מלשון הרשב"א שאומר: דבאין זחילה ניכרת כשר משום דאל"כ אין לך מקוה כשרה דכל קרקע מחלחלת ובולעת מעט מעט, ע"כ. ולכך יש שיעור לזחילה דדוקא ניכרת פוסלת אבל בדלא ניכרת אין זו זחילה שפסלה תורה".
וכן בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' קמז אות יא) לאחר שהביא דברי השו"ע בסעיף נא דברי הרשב"א והתשב"ץ כתב: "ולא מצינו חולק על סברא זו זולת מה שאיתא ברא"ש סוף נדה ובתשובת הרא"ש (כלל ל"א סימן ד') בשם אחד מן המחברים האחרונים, שהאשבורן נפסל בנקב קטן, שהמים יוצאים ומטפטפים דרך כותליו, והרא"ש דחה דבריו עיי"ש, והגם שבעמק שאלה, חשש לשיטת המחברים הנ"ל, אבל הנה חוץ מן מה שהרא"ש בתשובה, לא הביא דיעה זו אלא בלשון שראה לא' המחברים ולא ידענו מנו הוא, והרא"ש חולק וסותר דבריו, אם כן למה לנו לנטות מסברת הרשב"א והרא"ש והלכה פסוקה בש"ע, וכמ"ש בזה בשו"ת ערוגת הבושם (חיו"ד סי' רי"א)". ועי' בתשובת החת"ס המובאת בפתחי תשובה (יו"ד סי' רא ס"ק לו).
ובשמלה (לר"ש גאנצפריד בעל קיצור שו"ע). על סעיף זה כתב שלדעת השו"ע אפילו טובל בגובה החריץ דרכו יוצאים המים – טבילתו כשרה.
מסקנה
מקוה שמימיו פוחתים באופן שרק לאחר יום חשים שירדו המים בכמה ס"מ כשר לטבילה לכתחילה.