חבל נחלתו ה מט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · ה · מט · >>

<poem> סוחר גרוטאות שנמכרה לו סחורה גנובה שאלה סוחר גרוטאות קנה מאדם כבל נחושת. המוכר הצהיר שהכבל שלו. הסוחר קנה אותו במחיר של גרוטאות מתכת ושילם עליו. לאחר שהסוחר קילף את הכבל וחתך אותו כדי למוכרו לבית חרושת, בא אדם והודיע שהכבל שלו, והגנב לקח ומכר את הכבל ללא ידיעתו. מה הדין לגבי תשלומי הסוחר והגנב לנגנב? ומה על הסוחר לעשות כדי שלא יפול לטעות זאת להבא? תשובה א. במקרה שלפנינו, בעל הכבל לא התיאש, וע"כ הכבל עוד לא יצא מיד בעליו. וממילא לגבי הסוחר המקח היה מקח טעות, כי הגנב מכר דבר שאינו שלו. אולם יש כאן בעיה נוספת שהכבל פורק ונחתך והשבתו כמות שהוא לא תהיה השבת הגניבה. ב. נאמר בבבא קמא (קיא ע"ב): "אמר רב חסדא: גזל ולא נתייאשו הבעלים, ובא אחר ואכלו ממנו, רצה – מזה גובה, רצה – מזה גובה; מאי טעמא? כל כמה דלא נתייאשו הבעלים, ברשותיה דמריה קאי". המימרא אמנם עוסקת בגזילה, אבל ה"ה בגניבה. מהמימרא לא מבורר היחס שבין הגזלן לאוכל האם המדובר בהעברה קניינית או האחר גנב או גזל את הגזילה מיד הגזלן, עכ"פ שניהם בעלי חוב של הנגזל ועל שניהם החובה לשלם את תשלומי הגזילה. בהמשך בדף קטו (ע"א) נאמר: "איתמר: גנב ומכר ואח"כ הוכר הגנב, רב משמיה דרבי חייא אמר: הדין עם הראשון, ר' יוחנן משמיה דרבי ינאי אמר: הדין עם השני אמר רב יוסף: לא פליגי, כאן לפני יאוש – הדין עם השני, כאן לאחר יאוש – הדין עם הראשון, ותרוייהו אית להו דרב חסדא". ופרש רש"י: "הדין עם הראשון – דינו של בע"ה ותביעתו על הגנב היא, ואין הלוקח בעל דינו ואם בא לגבותו הימנו יתן דמים, ואע"ג שהוכר הגנב לא אמרינן יחזיר לוקח הכלים בחנם ויפרע מן הגנב. הדין עם השני – דינו של בעל הבית עם הלוקח הוא ויוציא הימנו כליו בחנם. לפני יאוש – לקחו מן הגנב לפני יאוש. דרב חסדא – גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה כו' בריש פירקין והאי נמי אע"ג דיהיב דמי לגנב לגבי האי מיהא גזלן הוא, ומיהו היכא דלא הוכר הגנב עבוד ליה רבנן תקנת השוק ליטול מה שנתן אבל היכא דהוכר הגנב עליו להחזיר אחריו". מתבאר מרש"י שבמקרה שלא הוכר הגנב לפני שקנה הלוקח מהגנב, הלוקח חייב להשיב שהרי מחזיק בדבר שאינו שלו, ונחלקו רב ור' יוחנן עם מי דן בעל הגניבה. בהבנה ראשונה הבנו שלרב הדין של בעל הגניבה עם הגנב, ולפי ר' יוחנן הדיון עם הלוקח ובעל הגניבה מוציא ממנו כליו הגנובים בחינם, והלוקח מוציא ממונו מיד הגנב. ומוסיף רש"י שחכמים תקנו תקנת השוק שבעל הגניבה משלם לו על הגניבה ומקבל אותה מיד הלוקח, ובעל הגניבה תובע את הגנב לדין ונוטל את מעותיו. ג. מסקנת הגמרא לגבי המחלוקת בין רב לר' יוחנן היא: "רב פפא אמר: בגלימא – דכ"ע לא פליגי דהדר למריה, והכא בעשו בו תקנת השוק קמיפלגי, רב משמיה דר' חייא אמר: הדין עם הראשון, דינא דלוקח דלישקול זוזי מגנב, ולא עשו בו תקנת השוק; ור' יוחנן משום דר' ינאי אמר: הדין עם השני, דינא דלוקח דלישקול מבעל הבית, ועשו בו תקנת השוק. מפרש רש"י: "רב פפא אמר – לעולם בדלפני יאוש פליגי ותרוייהו אית להו דרב חסדא, ובגלימא דגניבה כ"ע לא פליגי דהדרא למרה מיד בחנם ואין הלוקח יכול לעכבה על מעותיו וכדרב חסדא, והדין עם הראשון דאמר רב לא בדין הבעל הבית קאמר אלא בדינו של לוקח קאמר. תקנת השוק – על שקנאו לוקח בשוק בפרהסיא ולא הבין בו שנגנב עשו לו תקנה שישלם לו בעל הבית מעותיו. ורבי יוחנן סבר עשו תקנה – ונהי דאית לן דרב חסדא, ולא מצי לוקח למימר לבעל הבית לאו בעל דברים דידי את, מיהו לאחר שישלם הגניבה יתבע מעותיו מבעל הבית. ואי קשיא מ"מ דמי שקיל מה לי משום תקנה מה לי משום טענת לאו בעל דברים דידי את נפקא מינה היכא דגזל ובא אחר ואכל בלא דמים דאמרינן כדרב חסדא, ואם השני נוח לו מן הראשון גובה הימנו". מתבאר כי בגנב שלא הוכר עשו תקנת השוק, מחמת שהלוקח לא הכיר בגנב וכדי שלא לגרום שבני אדם לא יפסיקו לקנות מחשש סחורה גנובה. ובעל החפץ הנגנב משלם דמים ללוקח על הגניבה לפי המחיר שקנאה מהגנב, מקבל את הגניבה, ותובע את הגנב על מעות ששילם. וכן כתב הרי"ף (מא ע"ב) את המסקנה להלכה: "ר' יוחנן אמר הדין עם השני דינא דלוקח למישקל זוזיה מבעל הבית קסבר עשו בו תקנת השוק, והלכתא כר' יוחנן דקסבר עשו בו תקנת השוק". וכן בתשובות הגאונים (שערי צדק ח"ד ש"א סי' כ): "אבל משפטי גניבה מי שנגנב מביתו כלום ומצאו ביד אחר שקנהו עליה תנן (ב"ק דף קי"ד) המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גנבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול, ואם לאו לא כל הימנו שאני אומר מכרן לאחר ולקחן זה ממנו". וכן בשו"ת רש"י (סי' רמא): "שכל הקונה דבר בשוק וימצא גנוב, יקח דמיו ויחזירו לו, ולא מן הדין אלא מפני תיקון העולם, שאם אתה אומר ישלם בחנם מה שקנה בחזקת היתר, אין לך אדם לוקח מחברו כלום. אבל לוקח מגזלן לא עשו לו תקנה". וכך פסק בשו"ע (חו"מ סי' שנו ס"ב): "הגונב ומכר ולא נתייאשו הבעלים (וע"ל סימן שס"ח), ואח"כ הוכר הגנב ובאו עדים שזה החפץ שמכר פלוני הוא גנבו בפנינו, חוזר החפץ לבעלים והבעלים נותנים ללוקח דמים שנתן לגנב, מפני תקנת השוק, והבעלים חוזרים ועושים דין עם הגנב". ד. אולם כפי שהסברנו לעיל, במקרה הנוכחי צריך לדון כאילו הלוקח כבר אכל הגניבה, שכן הכבל נחתך וציפויו הורד. כמו כן הגנב מכרו לסוחר במחיר נמוך משוויו האמיתי כגרוטאת מתכת ולא ככבל. עפ"י יסודות הדין שפסק ר' יוחנן, נראה שהגנב והסוחר שניהם בעלי חובות של הנגנב. אבל חכמים עשו תקנת השוק, והשאלה היא האם תקנת השוק היתה רק למקרה שהלוקח יכול להחזיר אבל אם אין לו מה להחזיר חוזר דינו של רב חסדא, או שתקנת השוק מגינה עליו לגמרי מהפסד וטירחא אחר הגנב. לא מצאתי עוסקים בכך במפורש, אבל נראה שתקנת השוק היא הגנה מלאה על הלוקח, ואפילו שהלוקח כבר אכל את הגניבה א"א לתובעו מחמת תקנת השוק. וטעם הדבר שאם אין ההגנה על הלוקח שלמה, הוא יחוש בכל סחורה הנאכלת שמא לאחר שאכל יבואו ויתבעוהו. וע"כ הנגנב יחזור לגנב ויטול ממנו את שווי הגניבה. וניתן ללמוד זאת מדברי רש"י שהובאו לעיל: "ורבי יוחנן סבר עשו תקנה – ונהי דאית לן דרב חסדא, ולא מצי לוקח למימר לבעל הבית לאו בעל דברים דידי את, מיהו לאחר שישלם הגניבה יתבע מעותיו מבעל הבית. ואי קשיא מ"מ דמי שקיל מה לי משום תקנה מה לי משום טענת לאו בעל דברים דידי את, נפקא מינה היכא דגזל ובא אחר ואכל בלא דמים דאמרינן כדרב חסדא, ואם השני נוח לו מן הראשון גובה הימנו". היינו דוקא כאשר בא אחר ואכל ללא דמים יכול הנגנב לתבוע הן מזה והן מזה, אבל אם השני קנה אותם אינו יכול ליטלם ללא דמים. וטעם הדבר שכיון שחכמים תקנו תקנת השוק אינו יכול להוציא מהלוקח שלא הכיר בגנב ללא תשלום דמי הגניבה. ואם הלוקח כבר אכל את הגניבה אינו יכול לתובעו ותובע את הגנב. ה. והנגנב יטול מהגנב את שווי הגניבה ככבל ולא את שוויה כגרוטאות שהרי זה מה שהפסידו הגנב. וניתן ללמוד זאת מהמקרה הבא: "נרשאה גנב ספרא, זבניה לפפונאה בתמנן זוזי, אזל פפונאה זבניה לבר מחוזאה במאה ועשרין זוזי, לסוף הוכר הגנב... מתקיף לה רבא: השתא לוקח מגנב עשו בו תקנת השוק, לוקח מלוקח מיבעיא? אלא אמר רבא: ליזיל מריה דספרא ויהיב ליה לבר מחוזאה מאה ועשרין זוזי ושקיל ספריה, וליזיל מרי דספרא ולישקול ארבעין מפפונאה ותמנן מנרשאה" (ב"ק קטו ע"א). וכ"פ בשו"ע (חו"מ סי' שנו ס"י): "לקח מגנב שאינו מפורסם, במאה, ומכר לאחד במאה ועשרים, והוכר הגנב, בעל הגניבה נותן לזה האחרון מאה ועשרים, ונוטל גניבתו, וחוזר הבעל ונוטל מהמוכר עשרים שהרויח, ונוטל המאה מהגנב". היינו, הנגנב תובע את כל רווחי הגניבה מהגנב ומהלוקחים ממנו. והם נפרעים מהמוכר להם. ה. הדרך כיצד הסוחר לא יגיע למקרים דומים, נראה לי שהראוי להכין שני סוגי חוזי קניה האחד בו התשלומים בעיתם, ואיתו ישתמש הסוחר כאשר הוא קונה מן המכירים ויודע בנאמנותם. והשני למוכרים שאינם מוכרים והוא חושש בהם לסחורה גנובה. בהם התשלומים יהיו לאחר ארבעה חודשים. בחוזה זה יצרף תנאי שאם יתגלה שהסחורה לא היתה של המוכר היא לא תשולם, אלא היא תוחזר לבעליה או תשלומיה – במידה והסחורה כבר שווקה או נאכלה. וכיון שהגנבים להוטים להיפטר מסחורתם ולקבל תשלום מיידי, או שהם לא יבואו אליו למכור סחורה או שיתברר מקור הסחורה והאם מגיע להם תשלום על כך.