חבל נחלתו ה מח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · ה · מח · >>

<poem> דיני מזיק בפאת עניים שאלה בהמה שנכנסה לשדה אחר ואכלה משלם בעליה נזק שלם לבעל השדה (רמב"ם הל' נזקי ממון פ"ג ה"א). מה הדין אם בהמה אכלה משדה אחר אשר צריכים לתת ממנו פאה, האם בעל הבהמה חייב לשלם לעניים, ומה הדין אם בהמתו של בעל השדה אכלה משדהו לדין תשלום לעניים? תשובה א. במסכת בבא קמא (צד ע"א) מובאת ברייתא (תוספתא פאה פ"א ה"ה): "דתניא: מצות פאה להפריש מן הקמה, לא הפריש מן הקמה – מפריש מן העומרים, לא הפריש מן העומרים – מפריש מן הכרי עד שלא מרחו, מרחו – מעשר ונותן לו; משום ר' ישמעאל אמרו: אף מפריש מן העיסה ונותן לו". עולה מן הברייתא שחובת נתינת הפאה היא כשהשדה בקמה עם קצירת השדה. ואם לא נתן חייב להפריש מן העומרים או מן הכרי וכו'. ולכאורה נראה שה"ה אם הזיק הוא ליבולו חייב לשלם את שווי הפאה לעניים. אמנם צ"ב שהברייתא לא הזכירה זאת, וקבעה חיוב נתינה רק אם היבול עדיין אצל בעל השדה. וכן נראה לכאורה מהמשנה במסכת פאה (פ"ב מ"ח): "קצרוה לסטים חציה וקצר הוא חציה נותן פאה ממה שקצר, קצר חציה ומכר חציה – הלוקח נותן פאה לכל, קצר חציה והקדיש חציה – הפודה מיד הגזבר הוא נותן פאה לכל". מבואר מן המשנה שאם חלק מהקמה ניטל ממנו בגזל, בעל השדה פטור על החלק שניטל בגזל, אולם אם שייר את חובתו בחלק מהשדה שעדיין לא נקצר הנוטל את החלק האחרון חייב בכל פאת השדה. ולכאורה עולה מכאן שהגזלן צריך להשיב לבעל השדה ולעניים לכ"א את חלקו. וה"ה אם העלה את בהמותיו על שדהו או ששרף את שדהו, הוא חייב בפאה על הכל. ב. אלא שכנגד דברים אלו עומדת שתיקת הש"ס והראשונים מחיוב זה. ולכאורה הש"ס והראשונים היו צריכים לעסוק בחובתו של המזיק שדה להשיב פאה לעניים. על כן נראה שאין לעניים כלום בשדה לפני הפרשת הפאה, ועד שבעליה לא קבע היכן הפאה בשדהו, אין העניים יכולים לדרוש ממנו כלום. אין לעניים שום שעבוד על השדה, ואין לבעליה חוב ממוני כלפי עניים, אלא רק חוב הנחת פאה בפירות שדהו במחובר. ורק לאחר שבעל השדה קבע את הפאה, יש להם מכאן ולהבא זכות בפאה שהוגדרה להם. וטעם הדבר מפני שחובת נתינת הפאה מוטלת על בעל השדה לא מחמת שיש לעניים בגוף הפירות, אלא התורה קבעה על בעל השדה חובת הנחת פאה, ורק לאחר שחובת ההנחה קויימה יש לעניים בפאה עצמה. וכך מדוייקים דברי הרמב"ם בסה"מ (מצות עשה קכ): "היא שצונו להניח פאה מן התבואה והאילנות והדומים להם"... וכן בספר החינוך (מצוה רטז): "להניח פאה מן התבואה". ההדגשה היא על ההנחה ואין חיוב מוקדם, היוצר חיוב על בעל השדה. וכן בהל' מתנות עניים (פ"ב ה"ד): "שדה שקצרו נכרים לעצמן או שקצרוה ליסטים או קרסמוה גמלים או שברתה הרוח או בהמה הרי זו פטורה מן הפאה, שחובת הפאה בקמה". הרמב"ם הדגיש שחובת הפאה בקמה להניחה בקמה, וע"כ אם כילו אותה אחרים לא נותר לו מהיכן לתת. ג. ושונה דינה של הפאה מן הפרט והעוללות, בפרט ועוללות צורת האשכולות מגדירה אותם כמתנות עניים וע"כ אף לפני הבצירה יש לעניים זכות באשכולות אלו, ואינו יכול להקדישם ולמוכרם. כאמור (פאה פ"ז מ"ז): "המקדיש את כרמו... משנודעו בו העוללות – העוללות לעניים". אבל פאה קודם נתינתה היא חובת בעלים ולא זכות של עניים, וע"כ בעל השדה רשאי לעשות בפאה קודם נתינתה כרצונו. (עי' תוס' אנשי שם פאה סוף פ"ב). ד. הגר"א (שנות אליהו סוף פ"ב וכן בספרא פר' קדושים) כתב שלמדים מהמילה "ובקוצרכם" העוסקת במצות פאה שני דינים. ז"ל: "א"כ י"ל דנכרים מיירי שנתן להם רשות לקצור לעצמן ולסטים דוקא שלא נתן להם רשות. וז"ש בספרי ובקוצרכם ב"פ, ובקוצרכם – פרט לשקצרוה לסטים קרסמוה נמלים וכו', ובקוצרכם – פרט לקציר עובד כוכבים. מכאן אמרו עובד כוכבים שקצר שדה פטור... אלא ש"מ תרתי בעי: הקציר של ישראל, ושיקצור ישראל לעצמו דוקא. ולסטים לא הוי קציר של ישראל ועובד כוכבים לא הוי התבואה של ישראל". לפי דברי הגר"א ישנן הגבלות המצמצמות את חיוב בעל השדה בפאה. ראשית צריך שזה יהיה קציר לתועלתו של בעל השדה ולא אכילת בהמה. ועוד שהקציר יהיה של ישראל ונקצר בשביל ישראל. ולפי"ז מזיק שדה כגון ע"י אכילת בהמה אינו חייב כלל לעניים אלא לבעל השדה, ונראה שחייב אף את חלק הפאה הכלול בתוך אכילתו. אולם בעל השדה פטור מלתת את התשלום לעניים. וכן אם בעל השדה העלה את בהמתו עליה או ששרף את השדה גם אז הוא פטור מנתינת הפאה כיון שלא קצר לשימושו. ה. אולם, גם אם כבר קבע את הפאה בשדהו כגון שגמר לקצור את השדה והשאיר פאה לעניים ובא אדם ושילח בהמותיו ואכלו את הפאה – פטור המזיק מלשלם. כך כתב בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' קלא): "בכל ממון שאין לו תובעין בין במתנות כהונה בין במתנות עניים אם הזיקן פטור לעולם וכדאי' בפ' הזרוע (ק"ל ע"ב) אמר רב חסדא: המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם ואמרי' מאי טעמא משום דהוה ליה ממון שאין לו תובעין וכל ממון שאין לו תובעין פטור מלשלם. ואקשי' עליה מדתנן בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני נוטל ולכשיחזור ישלם דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים עני היה באותה שעה טעמא דעני היה הא עשיר משלם אמאי ליהוי כמזיק מתנות כהונה או שאכלן. אמר רב חסדא מדת חסידות שנו כאן". היינו עשיר שנטל מתנות עניים ובכללן פאה פטור מן הדין בתשלומיהן, וחייב רק ממידת חסידות. וכך מבאר זאת הרא"ש (חולין פ"י סי' ב): "גמ' [דף קל ע"ב] אמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מ"ט משום דכתיב 'וזה' דמשמע דוקא שהן בעין אבל אם אבדו אין לכהן דין עליו. ואי בעית אימא משום דהוה ליה ממון שאין לו תובעין ונפקא מינה בין הלין לישני. דללישנא קמא אפילו לצאת ידי שמים לא מיחייב דרחמנא פטריה. וללישנא בתרא מיחייב. אלא שאין הכהנים יכולין להוציא ממנו בדין. דמצי למימר לכל כהן התובעו לא בעינא למיתב לך אלא לאחר... הלכך הלכה כלישנא בתרא לחומרא". היינו מתנות עניים שעדיין לא באו ליד עני הן בגדר ממון שאין לו תובעין וע"כ פטור המזיק מלשלם היזקו, אולם אם בא לצי"ש חייב לשלם. ומשתיקתו, בענין אם המתנות בעין, נראה שאף לדעה משום ממון שאין לו תובעין, חייב להחזירה למקבליה עפ"י ד"ת. והריטב"א (קידושין כז ע"א) הוסיף: "אבל דבר שלא קיבל עליו אלא חיובא הוא עליה ממילא, כגון מעשר ותרומה ומתנות כהונה כולן היכא דאיתנהו ברשותו בעין מוציאין ממנו בעל כרחו, כדאמרינן בפרק הזרוע (חולין קל"א א') אפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו, אבל במזיק שאינו חייב מדין נדר אלא מדין מזיק פטור, לפי שהוא ממון שאין לו תובעין כדאיתא התם בפרק הזרוע, אלא אם כן במקבל עליו שמירת מעות צדקה דכל היכא דהוה לשמור מיחייב בהו כדאיתא בפרק החובל (ב"ק צ"ג א')". וכ"כ בראש השנה (ו ע"א): "מיהו בשהזיקן או אכלן וצריך לשלם פטור דהו"ל ממון שאין לו תובעין". וכ"פ בשו"ע (סי' שא ס"ו). עולה מן הדברים, כי פאה שנקבעה וניטלה ע"י עשירים אם הפירות בעין מחזירים אותה לעניים והרי היא כפאה שלא ניתנה בקמה שניתנת בכרי. אבל אם אין הפאה בעין כגון שאכלוה או הזיקוה פטור המזיק מתשלום כיון שהיא ממון שאין לו תובעים. והנ"מ בין מזיק לפאה קודם שנקבעה לבין מזיק לפאה לאחר שנקבעה, שאע"פ שבשני המקרים פטור מלשלם, בכ"ז הבא לצאת ידי שמים חייב בתשלום. ו. ותפיסה האם תועיל בדין כזה שחייב לצאת ידי שמים. לכאורה בפאה לא רק שאין טובת הנאה, אלא הבעלים צריכים להניחה והעניים נוטלים בעל כרחו, וא"כ לכאורה אלים כוחם ויוכלו לתפוס. אבל בשאלה שלפנינו אין מדובר בפאה אלא בתשלום היזקה וע"כ נכנסנו לשאלה הכללית של תפיסה בחיוב לצי"ש. (עי' לעיל סימן מג). עסקו בכך האחרונים והביאו שיטת הריב"ש (סי' שצב) בשם הרמב"ן שאין מועילה תפיסה. ומאידך רש"י בב"מ (צא) שחייב לצי"ש. ובפתחי תשובה (חו"מ סי' כח ס"ק ו) סיכם זאת כך: "עבה"ט שכ' ואי תפס מפקינן מיניה ש"ך בשם מהרש"ל עכ"ל. ובש"ך כ' עוד דכ"כ הריב"ש סי' שצ"ב כו' לקמן סי' ע"ה בש"ך ס"ק כו (ובבה"ט שם ס"ק י"ט) הביא שכ"כ בשם הרמב"ן שאין תפיסה מועלת במה שאין לו זכות אלא בבא לצי"ש... ובגליון ש"ע דהגאון רעק"א זצ"ל נ"ב שם בריב"ש הוכיח כן מדין אבק רבית ביו"ד סי' קסא ס"ב וס"ג. ועי' בנ"י פא"נ בסוגיא דמשכנתא באתרא דמסלקי מ"ש בשם הרשב"א והר"ן דמבואר דעתם דהיכא דחייב לצי"ש מהני תפיסה, נמצא דין זה תלוי באשלי רברבי במחלוקת הראשונים. ולדינא אפשר דלא מצי התופס לומר ק"ל כדעת הרשב"א והר"ן... ועי' בשו' שבו"י ח"א סי' קמ"ו שדעתו להכריע דודאי באבק רבית דרבנן וכן בכל הני גרמא בניזקין דפ' הכונס שמן התורה פטור גם בדיני שמים אלא שחכמים אמרו שחייב לצי"ש בזה אי תפס מפקינן מיניה אבל היכא דהחיוב בדיני שמים הוא מה"ת כגון בקים ליה בדרבה מיניה וכן בכובש עדותו ודאי דאי תפס לא מפקינן מיניה ע"ש. וכבר השיג עליו בתומים סק"ד ומסיק לדינא בכל החיובים בדיני שמים לא מהני תפיסה זולת בקים ליה בדרבה מיניה מהני תפיסה ע"ש. וכן הסכים בנה"מ ע"ש ועי'"... נראה שדעת רוב הפוסקים נוטה שבשאלה שלפנינו לא תועיל תפיסה, אפילו בבא לצי"ש. ז. ואמנם לפי פירוש רש"י (כתובות סח ע"א) עולה שעשיר שנטל לשו"פ אפילו כבר אכל את הפירות, מוציאים ממנו ומחייבים אותו להחזיר. ורוב המפרשים חלקו על רש"י בפירוש ברייתא זו. אולם אף לרש"י זהו קנס ולא מעיקר הדין, וכדברי תוס' (כתובות שם ד"ה כאן לאחר): "כאן לאחר שבא לידי גיבוי – פי' בקונט' שנטל לקט שכחה ופאה ונודע שהיה עשיר ובאין בית דין לגבות מה שנטל אף על גב דהוי ממון שאין לו תובעין איכא למימר דמשום קנסא גובין ממנו ואפילו את"ל בעלמא כהאי גוונא בבעל חוב מסדרין ואין מחייבין אותו למכור הכא משום קנסא מחייבין אותו למכור"... מסקנות א. המזיק לפאה קודם נתינתה פטור מתשלום לעניים וחייב רק בתשלומה לבעלים. ב. אפילו אם בעל השדה העלה בהמה על שדהו או שרפו פטור מתשלום, מפני שאין לעניים בפאה אלא לאחר קביעתה. ג. לאחר קביעת פאה בשדה, המזיק או שאכל את הפאה פטור מתשלומים משום שזהו ממון שאין לו תובעים. ורק אם פירות הפאה קיימים חייב להשיבם לעניים. ד. המזיק מתנות עניים אם בא לצאת ידי שמים חייב בתשלום לעניים. ותפיסה נראה שלא תועיל. ה. יש דעה בראשונים שהנוטל פירות פאה שלא כדין מוציאים ממנו אפילו אכלם.