חבל נחלתו ה לד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · ה · לד · >>

<poem> קריעה בפינוי ישובים שאלה האם מי שמפנים אותו מביתו בגוש קטיף או בשומרון במהלך ההתנתקות צריך לקרוע? תשובה א. במסכת מועד קטן (כו ע"א): "ואלו קרעין שאין מתאחין: הקורע על אביו, ועל אמו, ועל רבו שלימדו תורה, ועל נשיא, ועל אב בית דין, ועל שמועות הרעות, ועל ברכת השם, ועל ספר תורה שנשרף, ועל ערי יהודה, ועל המקדש, ועל ירושלים. וקורע על מקדש ומוסיף על ירושלים". בגמרא מובא המקור לכך: "ערי יהודה מנלן? – דכתיב (ירמיהו מא) ויבאו אנשים משכם משלו ומשמרון שמֹנים איש מגלחי זקן וקרעי בגדים ומתגודדים ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה' וגו'. אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר: הרואה ערי יהודה בחורבנן – אומר: ערי קדשך היו מדבר (ישעיהו סד), וקורע". וברבינו חננאל גרס: "ועל חורבן ערי יהודה". והרא"ש (מו"ק פ"ג סי' סד) דייק שרק על הראשונה מערי יהודה קורע ועל השאר אינו קורע. וכ"כ בס' מנורת המאור (פ"ו – המצוות עמוד ). הלכה זו הובאה בהרבה פוסקים: שאילתות דרב אחאי (פר' ויחי שאילתא לה), רי"ף (מו"ק טז, א), רמב"ם (הל' תעניות פ"ה הט"ז, הל' אבל פ"ט ה"י), רא"ש (פ"ג סי' סד), טור (או"ח סי' תקסא, יו"ד סי' שמ), שו"ע (או"ח סי' תקסא ס"א, יו"ד סי' שמ). ב. גוש קטיף הוא בנחלת שבט יהודה כאמור בס' יהושע (פט"ו פס' ב-ד) בגבולות נחלת שבט יהודה: "ויהי להם גבול נגב מקצה ים המלח מן הלשׂן הפֹנה נגבה: ויצא אל מנגב למעלה עקרבים ועבר צנה ועלה מנגב לקדש ברנע ועבר חצרון ועלה אדרה ונסב הקרקעה. ועבר עצמונה ויצא נחל מצרים והיה והיו תצאות הגבול ימה זה יהיה לכם גבול נגב". היינו מקצהו הדרומי של ים המלח לכיוון קדש ברנע ונחל מצרים. ואפילו למצמצמים את נחל מצרים לואדי אל-עריש הרי כל גוש קטיף מצפונה לו. הישובים שמתכוונים לפנות בשומרון הם בנחלת שבט מנשה. ג. השאלות העולות מלימוד הלכה זו הן: (א) האם על ישובי גוש קטיף צריכים לקרוע או שאין הכוונה בהלכה אלא לישובים שחרבו בבית ראשון או בבית שני. .(ב) אם אמנם צריך לקרוע, האם דוקא מי שראה אותם לאחר שחרבו הבתים, או אפילו כאשר רואה שהורסים את הבתים, או אף לאחר שרוקנו מיושביהם ולא נהרסו הבתים, או אפילו בזמן גירוש יושביהם? .(ג) האם מי שעוזב מחמת הגזירה לפני שמגרשים אותו מביתו ('פינוי מרצון') ג"כ צריך לקרוע? ד. כתב הבית יוסף (או"ח סי' תקסא): "הרואה ערי ישראל בחורבנן אומר על הראשונה שרואה ערי קדשך היו מדבר (ישעי' סד, ט) וקורע. מימרא דרבי אלעזר בפרק אלו מגלחין (מו"ק כו ע"א) אלא ששם כתוב ערי יהודה וכך הם דברי כל הפוסקים, וגם רבינו כתב כן בטור יורה דעה סימן ש"מ (רצב:) וערי ישראל דכתב הכא לאו דוקא וכן המנהג שלא לקרוע אלא על ערי יהודה דוקא. וקשה לי דכיון דבגמרא מייתי לה מדכתיב (ירמיה מא, ה) ויבאו אנשים משכם משילו ומשמרון מגולחי זקן וקרועי בגדים הוה ליה למימר דעל כל ערי ישראל קורעין דהא הני עיירות ערי ישראל הם ולא ערי יהודה, ושמא יש לומר דהני לא קרעו בגדיהם עד שראו המצפה שהיה מערי יהודה. והאי ערי יהודה בחורבנן דקאמר דהיינו שהן חרבות ואין בהן ישוב כלל אבל אם יש בהן ישוב אע"פ שהן בידי גויים היה נראה לכאורה דאין צריך לקרוע, ואפשר דכל שהן בידי גויים אע"פ שיש בהן ישוב בחורבנן מיקרי וכן עיקר". היינו, ראשית הב"י מסתפק מדוע אין למדים מהפסוק בירמיה אף על ערי השומרון שקורע, ומשיב שכך לשון ר' אלעזר ולכן צריך לפרש את הפסוק שקרעו על המצפה ביהודה ולא על ערי השומרון. עוד מבאר מהו 'בחורבנן' ומביא שתי אפשרויות, אפשרות אחת שהן חרבות מבלי יושב ללא התחשבות ברשות השלטונית, ואפשרות שניה אפילו מיושבות אם הן תחת שלטון נכרים קורעים עליהן. ונקט להלכה כשני הפירושים. היינו: אם היא תחת שלטון נכרים קורעים עליה אפילו היא מיושבת, ואם היא חרבה אפילו תחת שלטון ישראל. וכ"כ הט"ז (תקסא, א) והמג"א (תקסא, א) וא"ר (תקסא, א). עפ"י דברי הב"י (וכ"כ הפוסקים) אין קורעים על ערי השומרון. אמנם כתב המהרש"א (מו"ק שם) והובא באנציקלופדיה תלמודית (ערך: יהודה [ארץ]) שיש לקרוע אף על ערי ישראל והטעם שלא הוזכרו אלא ערי יהודה מפני שהמשנה נשנתה אחרי חורבן בית שני, שלא היו ידועות אלא ערי יהודה בלבד, שהרי לא עלו מבבל אלא משבטי יהודה ובנימין. והובא באנ"ת שכ"כ בשו"ת ראשית בכורים לר"ב הכהן (סי' ט) בדעת התוס' (מו"ק שם ד"ה משכם). ונראה שכשם שנלמד מבית ראשון לבית שני ה"ה לגבי ימינו. היינו לאחר חורבן בית ראשון (אע"פ שאותם שבאו למצפה עדיין לא ידעו מהחורבן) קרעו על ערי יהודה שחרבו ע"י נבוכנאצר (ולמהרש"א וסיעתו אף על ערי ישראל כגון: שכם, שילה ושומרון), וכיון שערים מסויימות נבנו או שאבד זיהוי מקומן הפסיקו לקרוע, ולאחר חורבן בית שני שוב התחילו לקרוע על אותן ערים שחרבו בבית שני, ה"ה ניתן ללמוד לימינו שעל ערי יהודה שחרבו צריך לקרוע. וה"ה לישובי גוש עציון כאשר היו תחת השלטון הירדני הרואה אותם היה צריך לקרוע (ביחס לגדר הראיה והמרחק נדון להלן). ולפי"ד הב"י בגדר חורבן, נראה שישובים שחרבו והן ברשות ישראל כמו בארות יצחק הישנה (ליד קיבוץ עלומים) – לאחר מלחמת השחרור היה צריך לקרוע, כיון שהיא מערי יהודה שחרבו, אולם לאחר שנבנה בסמיכות קיבוץ עלומים כיון שהמדינה החליטה שלא לבנותם מחדש באותו מקום ולבנות ישובים אחרים בסמוך להם, הרי אינן נחשבות לערי יהודה בחורבנן. עפ"י דברי הב"י והאחרונים צריך לקרוע אפילו יש עתה במקום ישוב יהודי, אם הוא בשלטון נכרים, כיון שהם שולטים עליו הרי זה חורבן וצריך לקרוע. וכ"כ בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' ע): "וכשרואין ערי יהודה שהם ברשות האומות, וכן אם איכא חלק מירושלים ברשות האומות אף אם נבנו יפה צריך לקרוע". . ונראה ע"כ שאם ח"ו תתממש תוכנית האיוולת של ההתנתקות ודאי שמי שרואה את ישובי גוש קטיף בחורבנן ח"ו – צריך לקרוע. וצריך לעיין, כפי שהגדרנו בשאלה השניה, מאימתי צריך לקרוע. ה. כתב הב"ח (או"ח סי' תקסא): "ופשוט הוא דהאי ערי יהודה בחורבנן דקאמר היינו אפילו יש שם ישוב כל שיד האומות שולטת עליו בחורבנן מיקרי, דהא מצפה שקרעו עליה היה שם ישוב עם רב מיהודים וכשדים אנשי מלחמה, דעדיין לא ידעו הם שנהרג גדליה ואת כל היהודים אשר היו אתו במצפה, ואעפ"כ קרעו בגדיהם מפני שהיתה נכבשת תחת יד מלך בבל". נראה לפי דבריו שאין החורבן מוגדר רק כחורבן פיזי של בתי ישראל או כיבוש נכרים וישוב ישראל אלא אפילו כשישראל עדיין יושבים בעריהם והכיבוש הנכרי מתפשט צריך לקרוע. והבסיס לדבריו הוא כדברי הב"י אלא שמוסיף על דבריו שתוך כדי תהליך הכיבוש ג"כ צריך לקרוע. ולפי דבריו חייבים לקרוע אפילו מעת גירוש התושבים היהודים, שהוא שלב בתהליך נתינת הארץ בידי נכרים. ואע"פ שלכאורה עדיין צה"ל הריבון, והשטח בשליטת מדינת ישראל, ברור שגירושו מכל היהודים העוצרים בישיבתם את נתינתו לנכרים הוא השלב העיקרי לפני נתינתו לנכרים. וניתן לומר שאין כוונת הב"ח כה מרחיבה ו'נכבשת' כוונתו כבר כבושה תחת ידם. וא"כ מפרש כב"י. אולם נראה שיש להקביל בין ישוב ישראל תחת שלטון גויים שצריך לקרוע, לישוב שגורשו ישראל ממנו והוא בתהליך החרבה כדי למוסרו לנכרים, וע"כ נראה שצריך לקרוע בגירוש כל ישראל ממנו. ומצאנו קריעה על מניעה מקיום מצות ישוב א"י בספרי (דברים פיס' פ לפי"ב פס' כט): "וירשתה אותם וישבת בארצם, מכלל שנאמר (דברים יט, א) וירשתה וישבת בעריהם ובבתיהם יכול אי אתה רשיי להוסיף על הבנין תלמוד לומר וירשת אותם וישבת בארצם כל מקום שאתה רוצה לבנות בנה. וירשת אותם וישבת, מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיה בן חרש ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי יונתן שהיו יוצאים חוצה לארץ והגיעו לפלטום וזכרו את ארץ ישראל זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו את המקרא הזה (דברים יא, לא) וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החקים האלה אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה. מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד ממנו תורה והגיעו לציידן וזכרו את ארץ ישראל זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו את המקרא הזה (דברים יא, לא) וירשתם אותה וישבתם בה ושמרת לעשות את כל החוקים האלה ואת המשפטים אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה חזרו ובאו להם לארץ ישראל". ומובא המדרש ע"י הרמב"ן (הוספות לסה"מ מ"ע ד). וצריך לעיין איזו קריעה קרעו, הרי כל השינוי היה בהם שיצאו מא"י?! אלא ניתן ללמוד שקרעו על המצוה הכוללת שבטלה מהם – ישיבת א"י. וע"כ נראה שאם הם קרעו על מצותם הפרטית שבטלה מהם, מי שרואה ישוב שגורשו יושביו ולא ניתן לקיים במקום זה ישוב א"י על אחת כמה וכמה. וניתן להביא לכך ראיה מתפילת 'נחם' אשר אומרים במנחה בת"ב שנאמר בנוסח התפילה: "והשוממה מבלי בניה" כלומר החורבן אינו רק בחורבן הפיזי של בתי ירושלים אלא בעצם הוצאת בניה מקרבה, כך בירושלים וכן בכל ערי יהודה. נראה איפוא, שמתוך ארבעת האפשרויות שהעלינו בשאלה השניה לעיל, כל הרואה ישובים בגוש קטיף שהרסו את בתיהם, או בזמן החרבת הבתים, או אפילו אם רוקנו אותם מיושביהם צריך לקרוע כנפסק בשו"ע (או"ח סי תקסא ס"א): "הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר: ערי קדשך היו מדבר, וקורע". ואם כבר קרע על ערי יהודה ורואה ישוב נוסף שיושביו גורשו אינו צריך לקרוע כמו שהבאנו לעיל מהרא"ש, אולם הוסיף המשנה ברורה (תקסא, י): "אינו חוזר וקורע כשיראה וכו' – דכולהו חשובות כאחת ומ"מ צריך להוסיף על הקרע כל שהוא". צריך להוסיף שאף שוטרים וחיילים המגרשים את ישראל מישוביהם, אף הם צריכים לקרוע שהרי אף לגביהם אלו ערי יהודה בחורבנן. והפוסקים דנו על מדים המושאלים לחייל ע"י הצבא האם פטור מקריעה מכיון שהבגד אינו שלו. אמנם שוטרים ואנשי קבע שמדיהם ניתנו להם כחלק משכרם ודאי חייבים לקרוע, וכן במדי א' של חיילים בסדיר שאינם מחזירים בסוף השירות הצבאי חייבים לקרוע, ורק במדי ב' אשר מושאלים להם בספק אם חייב לקרוע. ו. וצריך להעיר שישנה ברכה נוספת שצריך לברכה כאשר רואה בתי ישראל בחורבנם כאמור במסכת ברכות (נח ע"ב): "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל, בישובן אומר – ברוך מציב גבול אלמנה, בחורבנן אומר – ברוך דיין האמת". וכ"פ בשו"ע (או"ח סי' רכד ס"י). ובב"י (סי' רכד) כתב שהרי"ף כתב דוקא בתי כנסיות ומשיג עפ"י הגמרא: "משמע דבתי ישראל בחורבנן דקתני היינו בתי עשירי ישראל ובעלי צדקות ואם כן בתי ישראל בישובן דקתני כי האי גוונא נמי הוא, כלומר בתי עשירי ישראל בתוקפן ובגבורתן, ומה שפירש רש"י ברוך מציב גבול אלמנה כגון בישוב בית שני היינו לומר דאז שייך לומר מציב גבול אלמנה וקודם שגלו בגלות בבל לא הוי מברכין הכי דלא הוה שייך לקרותם בשם אלמנה ואפשר שאע"פ שישראל מיושבים בתוקף וגבורה בקצת מקומות אין מברכין עליהם אא"כ היו בארץ ישראל ובזמן הבית ונראה שזו היתה כוונת רש"י ג"כ במה שכתב כגון בישוב בית שני". והט"ז (או"ח סי' רכד ס"ק ב) מביא משם רש"ל את שני הפירושים: בתי כנסיות בישובן ובחורבנן, ובתי עשירי ישראל, ומוסיף: "וי"מ שקאי על כל בתי ישראל של מנהיגים ועשירים וביישובן דקאמר היינו כשיושבין בתוקפן ובכחן ולזה נתכוין רש"י שפי' מציב גבול אלמנה כגון ישוב בית שני ולאו דוקא בנין ב"ה קאמר דא"כ הל"ל הרואה ב"ה אלא אכל בתי ישראל קאמר כשהן בישוביהן אחר ימי אלמנותן וזהו בבית שני וכ"מ בגמ' דאכל בתים קאמר וכ"מ בסוגיא דמייתי עלה עובדא דעולא ור"ח כי מטא אפתחא דרב חנא כו' מיום שחרב ב"ה נגזרה גזירה על בתי הצדיקים וכו' משמע דבתי בני ישראל בחורבנן דקאמ' היינו בתי עשירים של ישראל ובעלי צדקה וממילא נמי כה"ג הא דבתי ישראל בישובן ולא נהגו כן אלא דוקא בבתי כנסיות ואיפכא בבית תרפות שלהם עכ"ל. וב"י כתב שאין מברכין על בתי ישראל אא"כ היו בארץ ישראל ובזמן הבית וזה ג"כ כוונת רש"י כו'". וכפירוש השני נקט המגן אברהם (סי' רכד ס"ק ח): "בתי ישראל – פי' בתי עשירי ישראל שמיושבים בתוקף ובגבורה כגון בישוב בית שני (רש"י), ואפשר דוקא בא"י קאמר ולא בח"ל, וב"ח כ' בשם רש"ל שהן מיושבים עתה כגון בבית שני". וכ"פ המשנה ברורה (סימן רכד ס"ק יד). עולה מדברי האחרונים שעל בתי עשירי ישראל שהיו מיושבים לתפארה וחרבו צריך לברך בשם ומלכות דיין האמת. ונראה שיש לחלק בין הקריעה לבין ברכת דיין האמת על בתי ישראל בחורבנן, דיין האמת יש לברך רק לאחר שהבניין חרב ולא כאשר נתרוקן מיושביו, ועוד שדיין האמת מברך אף על בית בודד וקריעה היא דוקא על עיר ולא על בית בודד. כן נראה להוכיח מהמעשה בברכות (נח ע"ב) שהביאו הב"י והרש"ל: "עולא ורב חסדא הוו קא אזלי באורחא, כי מטו אפתחא דבי רב חנא בר חנילאי, נגד רב חסדא ואתנח. אמר ליה עולא: אמאי קא מתנחת? ..אמר לו: היכי לא אתנח? ביתא דהוו בה שיתין אפייתא ביממא ושיתין אפייתא בליליא, ואפיין לכל מאן דצריך. ולא שקל ידא מן כיסא, דסבר: דילמא אתי עני בר טובים, ואדמטו ליה לכיסא קא מכסיף. ותו, הוו פתיחין ליה ארבע בבי לארבע רוחתא דעלמא, וכל דהוה עייל כפין נפיק כי שבע. והוו שדו ליה חטי ושערי בשני בצורת אבראי, דכל מאן דכסיפא מילתא למשקל ביממא אתי ושקיל בליליא. השתא נפל בתלא, ולא אתנח?". ונראה ללמוד מכאן את שני ההבדלים שמנינו הן שהחורבן צריך להיות חורבן פיזי של הבית ואין הוא נובע מכך שנכבש ע"י נוכרים, אלא עצם חורבנו, וע"כ רק הרואים אותו בחורבנו מברכים עליו, והן שמברכים אף על בית בודד, ואילו קריעה היא על עיר (=ישוב) ולא בית אחד. ובשכנה"ג בהגה"ט הביא שהב"ח כתב שבקריעה על ביהמ"ק מברך דיין האמת בלא שם ומלכות – "דלא מצינו ברכה זו אלא על שמועות רעות שהם מתחדשים ובאים, אבל זו אבלות ישנה ושלא שייכא כלל במה שרואה חורבנה". אולם נראה שאף על הקריעה עצמה צריך לברך שכן על שמועה רעה צריך לברך. וכמו שבקריעה על מת מברכים ברוך דיין אמת ה"ה בברכה על ערי יהודה ניתן לברכם. וכאן שהקריעה אינה על אבלות יְשנה, ממילא הברכה היא אף על השמועה הרעה, וע"כ מברך בשם ומלכות ברוך דיין האמת. ז. נדון עתה האם המגורש מביתו ע"י שוטרים וחיילים כדי למסור את ישובו לנוכרים ח"ו, צריך לקרוע, האם ניתן לראות את גירושו הפרטי כחורבן הישוב או שרק לאחר שגורשו כל תושבי הישוב הרואה צריך לקרוע. לפי דברי הב"ח שבמצפה ישבו כבר כשדים עם תושבי המצפה מישראל ואעפ"כ קרעו הבאים משכם שומרון ושילה בגדיהם על המצפה, משמע שאף אם יש יהודים המתגוררים עדיין בישוב, כיון שהארץ בתהליך כיבוש של הכשדים חייבים בקריעה. ואולי יש לחלק בין גירוש ע"י ישראל לכיבוש ע"י נכרים, בכיבוש ע"י נכרים אפילו נשארו ישראל במקום כיון שהמקום תחת שלטונם של נכרים צריך לקרוע כמבואר לעיל בדברי הב"י ושאר האחרונים. אולם במקרה שלפנינו הרי הכוונה היא לגרש את יושבי המקום ולהעבירו ריקן לנכרים, ובשעת הגירוש עדיין אין כיבוש הנכרים בפועל וע"כ צ"ע. ולכאורה ניתן להוכיח מכך שברשימת קרעים שאינם מתאחים אשר בה נזכרת הקריעה על ערי יהודה מופיעה אף קריעה על ס"ת שנשרף, ובגמרא (כו ע"א) נאמר על כך: "ספר תורה שנשרף מנלן? דכתיב (ירמיהו ל"ו) ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה יקרעה בתער הספר והשלך אל האש אשר אל האח וגו'... אתאי לקמיה דרב יהודה, ואמר לי: הכי אמר שמואל, לא אמרו אלא בזרוע, וכמעשה שהיה". (רש"י: "בזרוע – שאין יכול להצילו וכמעשה שהיה – דיהויקים אבל דנעמיתא דמצי להציל ולא מיקרע"). ומכאן שאף בזמן המעשה עצמו היה צריך לקרוע. אולם צריך לחלק בין הקריעות הנזכרות בבריתא. יש לפנינו ג' ענייני קריעה: א) השומע ובו נכללים: או"א, רבו, נשיא אב בי"ד ושמועות רעות. ב) קריעה בשעת התרחשות חמורה: ברכת השם וס"ת שנקרע, וניתן להוסיף אף העומד בשעת יציאת נשמה. ג) הרואה בחורבן ערי יהודה, מקדש וירושלים. וא"כ אין לדמות סוגי הקריעה זו לזו, ולא הרי ס"ת שנקרע כגירוש, הן שלו והן של אחרים, והוא רואה זאת. וע"כ אין ללמוד מכאן שבעת גירוש מביתו חייב בקריעה, אלא דוקא ברואה ישוב שלם ריקן מיושביו. עפ"י דברים אלה עולה שאף אותם אנוסים ה"מתפנים מרצון" אין קורעים בשעה שיוצאים מביתם, אא"כ כל הישוב עוזב מאימת המגרש, ואז האחרונים הרואים את הישוב ריקן מיושביו, שעזבו מאונס מחמת אימת המגרש הם צריכים לקרוע בגדיהם. ח. אולם יש שפסקו שאף המגורש מביתו צריך לקרוע ונראה שמדמים זאת לעומד בשעת יציאת נשמה, ולא יהיה דין יציאת נשמה של יחיד עדיף מקהילות שלמות הנעקרות ממקומן, דבר הגורם להוצאת הנשמה הציבורית לאותו ישוב. ובדידי הוה עובדא, שהרגשת הלב בשעת גירוש מהישוב היא של עקירת נשמה מהגוף ובעיקר כאשר אתה עובר על פני ישובים שיושביהן גורשו וזוכרן עת היו שוקקות חיים ועתה הן ריקות וחרבות. והרצון להבעת הכאב בקריעה פורץ מאליו. וע"כ בהחלט יש לדמות זאת לקריעת התנאים בספרי שקרעו בכאבם. ט. לגבי מרחק הראיה ממנו חייב בקריעה ויוצא י"ח קריעה, כתב הרמ"א (או"ח סי' תקסא ס"א): "ואינו חייב לקרוע אלא כשמגיע סמוך להם כמו מן הצופים לירושלים (ב"י)". אולם במשנה ברורה (ס"ק ג) העיר: "דרחוק יותר לא חשיבה ראיה כמו להלן [ב"י] ולפי מה שביארנו לקמיה דכמה פוסקים פליגי ע"ז וסוברין דאין שיעור לדבר אלא דממקום שרואה חייב לקרוע ה"ה בענינינו". וכן בפאה"ש (פ"ג בי"ש ס"ד) כתב עפ"י דברי הב"ח שאם רואה ממרחק גדול יותר כמצופים לירושלים יכול לקרוע, ומשהגיע לצופים או למרחק דומה חייב לקרוע. י. לגבי הקריעה עצמה והאיחוי פסק הרמב"ם (הל' תעניות פ"ה הי"ז): "כל הקרעים האלו כולם בידו ומעומד וקורע כל כסות שעליו עד שיגלה את לבו, ואינו מאחה קרעים אלו לעולם, אבל רשאי הוא לשללן למללן ללקטן ולתפרן כמין סולמות". והראב"ד השיג: "כל הקרעים האלו כולן ביד ומעומד. א"א לא נראה כן מן הגמרא (מו"ק כב) שהרי שנו בתוספתא (מו"ק כב) לא השוו לאביו ולאמו אלא לאיחוי בלבד אבל בכלי, כל הבגדים שעליו עד שיגלה את לבו, לא השוו, אבל שיקרע בחוץ לעיני העם גם לזה הושוה הנשיא בלבד". ובאר המגיד משנה (הל' תעניות פ"ה הי"ז): "ודעת רבינו שבכל אלו הדברים הם שוים קרעים אלו, וכשם שעל אביו ואמו הם ביד ועד שמגלה את לבו הוא הדין לאלו. ובהשגות... ואף דעת הרמב"ן ז"ל נראה כן ופ"ט מהלכות אבל יתבאר". היינו, הרמב"ם סובר שכל המנויים באותה בריתא הושוו לגמרי זל"ז לכל דיני קריעה. הראב"ד חולק וסובר שרק לגבי איחוי הושוו, אבל אי"צ בידו דוקא ולא כל בגדיו עד שיגלה את לבו, ואי"צ לקרוע לעיני העם אלא בנשיא בלבד. ומוסיף המ"מ שכן כתב הרמב"ן. להלכה פסקו הטור והשו"ע (תקסא, ד) כרמב"ם. (ואין קורע את הטלית קטן מפני שהוא בגד למצוה). וכתב בערוך השולחן (או"ח סי' תקסא ס"ב): "וכל הקרעים האלו צריך לקרוע בידו ומעומד וקורע כל בגדיו שעליו עד שיגלה את לבו כמו קריעה על אביו ואמו כמ"ש ביו"ד סי' ש"מ ויקרע בצד שמאל [מג"א] ואינו מאחה קרעים אלו לעולם והיינו תפירה טובה אבל רשאי לשללן למללן ללקטן ולתופרן כמין סולמות והיינו תפירת הדיוט לא תפירת אומן"... ויהי רצון שלא נזדקק לקיים הלכות אלו, ויתקיים בנו: "בלע המות לנצח, ומחה אדני אלקים דמעה מעל כל פנים, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דבר". (ישעיהו פכ"ה פס' ח).