חבל נחלתו ה לג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · ה · לג · >>

<poem> מחויבות הרופא לרפוי והאחריות על מעשיובהיבט הממוני הקדמה הצורך לריפוי ולבריאות שלמה חשוב בעינינו הרבה יותר מהממון, וכך ראוי להיות, מפני שבריאות הגוף היא תחילת כל עבודת ה'. כדברי הרמב"ם (הל' דעות פ"ד ה"א): "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע והוא חולה"... הממון הוא אמצעי, וחשוב עד כמה שיהא, תמיד ישאר אמצעי להשגה, אך אין בו מטרה לעצמו. הקשר שנקשר בימינו בין הרפואה לממון, ולצערנו עם הרבה ממון, (אפילו בתקופת הביטוחים הרפואיים הממלכתיים והפרטיים), טעון בדיקה יסודית. האם זו רצונה של התורה, כך ראוי שיתנהל אותו חלק של החיים, אשר כולם כה נזקקים לו, או שההדרכה התורנית שונה, והיה ראוי שכל סדרי הריפוי מההצטרכות לרופא ועד טעויותיו הרפואיות יהיו מתוך מגמה שונה. מאמר זה יעסוק בשאלות הפשוטות והעקרוניות: האם הרפואה צריכה לעלות כסף, ואם כן לפי מה ראוי להעריך אותה. האם יש מקום לטעון כלפי הרופא: שיטיתי בך ולא אשלם את הממון הרב שהתניתי. האם יש מקום לרפואה פרטית לפי יכולת הפציינט לשלם. האם רופא צריך לשלם על טעויותיו כמזיק או שיש לו חסינות מפני תביעות. ושאלות ממין אלו, המנסרות בבתי הזקוקים לרפואות. יש להוסיף שהחיוב הממוני מטיל את צילו על יחסי הרופא עם המטופל. בין אם במרשם לתרופה ובין בבדיקות יקרות וכש"כ בטיפולים מסובכים כמו ניתוחים וכד', בכל פינה ביחסי רופא-מטופל בוקע הצד הממוני, וקובע את סוג הטיפול ורמתו שיקבל החולה. העשין והלאוין בדיני חובל בחבירו נאמר (שמות כא, יט).: "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא". פשט הפסוק כדברי רש"י: "ורפא ירפא – כתרגומו, ישלם שכר הרופא". וממילים אלו נלמד חיוב החובל בתשלומי ריפוי. במסכת ברכות (ס ע"א) ובב"ק (פה ע"א) מובאת הדרשה: "דתני דבי רבי ישמעאל: ורפא ירפא – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות". כתב על כך הרמב"ן (תורת האדם שער המיחוש – ענין הסכנה): "ומסתברא דהא דאמרינן נתנה תורה רשות לרופא לרפאות, לומר שאינו אסור משום חשש השגגה, א"נ שלא יאמרו הקב"ה מוחץ והוא מרפא, שאין דרכן של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, כענין שכתוב (דברי הימים ב' ט"ז) גם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים". היינו, לרופא, היודע היאך לרפא, ישנן כמה סיבות שלא להשתמש ביכולתו וידיעותיו. ראשית משום חשש טעות בריפוי (על תוצאותיה נדון להן), ועוד, לכאורה הוא מתנגד להנהגת הקב"ה את עולמו, שהרי הקב"ה, ע"י מהלכי הטבע או בשליחות אדם או חיה גרם לפגיעתו של החולה, וכיצד הרופא יבוא וירפא?! באה התורה ונתנה רשות לרופא לרפאות שלא ימנעוהו כל אותן סיבות. ובחידושי הרשב"א (בבא קמא פה ע"א) באר בדרך מעט שונה: "ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופאים לרפאות. וא"ת הא מירפא לחוד נפקא, י"ל דאי לא כתב רחמנא אלא ירפא הוה אמינא שלא ניתנה רשות לרפאות אלא מכה הבאה בידי אדם אבל חולי הבאה בידי שמים אסור דמי שהכה הוא ירפא ומי שמשתדל לרפאותו כמבטל מה שנגזר מן השמים, לפיכך הוצרך הכתוב לשנות ברפוי, לומר דבין בזה ובין בזה ניתנה רשות לרופאים לרפאות". וכעין דברי הרשב"א כתב בס' כפתור ופרח (פ' מד). ממשיך הרמב"ן (תורת האדם שם): "אבל האי רשות רשות דמצוה הוא דמצוה לרפאות ובכלל פקו"נ הוא, כדתנן מאכילין אותו ע"פ בקיאים. ותניא (יומא פ"ג ב') מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו ע"פ בקיאים דבש וכל מיני מתיקה מפני שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין את העינים, וכל אלו על פי בקיאין מאכילין אותו, שאם היתה אישתא צמירתא בבולמוס שלו והאכילוהו דבש הרי אלו הורגין אותו. ותנן נמי (פ"ד א') החושש בפיו מטילין לו סם בשבת, וכן רבינא (פסחים כ"ה ב') דשייף ליה לברתיה בגוהרקי דערלה משום אישתא צמירתא, וכן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה, כלן בדרכים של מלאכת הרפואות עושין אותן, ואי אפשר לדעת אותן אלא ע"פ אותה חכמה. וכן עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת, מלאכת הכוחלין משערי הקלורין של רפואות היא, והואיל ומחללין שבת ברפואות, ש"מ בכלל פקוח נפש הן, ופקוח נפש מצוה רבה היא, הזריז בחכמה זו משובח והנשאל מגונה והשואל שופך דמים, וכ"ש המתיאש ואינו עושה". מלמדנו הרמב"ן, שאמנם לשון הברייתא ש'ניתנה רשות', אבל אין בכך השארת הבחירה ביד הרופא, ירצה – יעזור, לא ירצה – ימנע. אלא הרופא מחוייב מדין פיקו"נ. והרמב"ן מביא דוגמאות לכך מהש"ס ועל פי נסיונו הוא כרופא. שרופא יכול לגרום במניעת פעולתו למיתה, או בהוראה שאינה נכונה. וע"כ מחללים שבת על ריפוי. ומסיים הרמב"ן: "וש"מ כל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו ח י י ב הוא לרפאות, ואם מנע עצמו ה"ז שופך דמים". .מסתבר, שאף הרמב"ן ידע שאין כל סוגי המחלות והפגיעות שוים, והרי אין מחללים את השבת על כל פגיעה. ובכ"ז סיים הרמב"ן את הגדרתו כן, לומר שהעיסוק עצמו הוא בדיני נפשות, ואפילו פגיעות קלות שלא תטופלנה כהלכה יכולות להגיע לפיקו"נ, וע"כ התורה לא פתחה פתח של רשות לפרוש או שלא לרפא, אלא קבעה חובה של מצוה לכך. דברי הרמב"ן הובאו בשו"ע (יו"ד שלו, א). ביאור בחיוב הרופא לרפאות ולמשקל דעתו כתב בשו"ת דעת כהן (סי' קמ) כתשובה לטענת הרופאים לבטל את המציצה במילה: "וביו"ד סי' קפ"ז ברואה מ"ת, שהוא איסור דרבנן לרוה"פ, שאינו כ"א חשש וסתות, מ"מ כמה טרחו רבותינו הראשונים אם יש לסמוך על הרופאים. ואפילו אם נאמר שנסמוך שם על הרופאים, ואם נאמר שדברי הרופאים נכנסים בכלל רוב, שנאמר שרוב פעמים הם מסכימים אל האמת, כעין רומ"צ (=רוב מצויין) אצל שחיטה מומ"ה (=מומחין הן), אין הנידון דומה כלל וכלל, דהתם אנו יודעים כל הדברים שצריך לדעת כדי לכוין לשחוט יפה, ועכ"פ ודאי רוב פעמים עולה בידו לכוין, משא"כ חכמת הרפואה שהיא מיוסדת על עמק חכמת יצירת גוף האדם, שלאמתתו אינו ידוע כ"א ליוצרו ב"ה, ופשוט דס"ל דאפי' רובא אין כאן. ופשטם של דברי חז"ל (ב"ק פ"ה), ורפא ירפא מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות, מורה כן, שעיקר הרפואה מצד חכמתה מסופקת היא, שאם היה דבר ברור איך יעלה על הדעת שלא יהיה מחויב לרפאות, וכי אין עובר על לא תעמוד על דם רעך על כל צרה שבאה עליו אפילו מן השמים, וארי' בידי שמים הוא (כדאי' כתובות דף ל) ומ"מ הרי אנו מצווים להצילו, ואין חשש רחמנא מחי וכו', וה"נ דכוותה. אלא שעיקר היסוד מפני שכל עיקרי הרפואה אינם מבוררים כ"כ ואין יודע בבירור אם אין הנחותיהם מסופקות, ע"כ הוצרך לנתינת רשות, שמ"מ אין דרך אחרת לפני בנ"א. ודומה לזה העירני מומחה לאותו דבר העמית בתורה (ע' שבועות ל') הרב הגדול אביר הרופאים מו"ה מנחם מענדיל שליט"א ד"ר סערהיי מריגא, זה רבות בשנים. עכ"פ ליותר מרוב הם עצמם אין מחזיקים את דבריהם, וכולם מודים שהטעות מצויה בהם, א"כ אין זה מועיל כ"א באיסורין דאזלינן בת"ר (=בתר רובא). אבל בפיקוח נפש הלא חיישינן ג"כ למיעוטא (כיומא ד' פ"ד)... ואין כל דברי הרופאים שבעולם מועילים להוציא מידי הספק, כיון שכל החלטתם בכלל מסופקת היא. א"כ ק"ו אבי אביו של ק"ו במקום שחז"ל אומרים צריך, שהדבר עומד בחזקת ריעותא, וכ"ז שלא ידענו ברור שנשתנו הטבעים, בפרט זה, וזה אי אפשר לנו לידע בבירור, כיון שדברי הרופאים אינם כ"א ספק, ח"ו לסמוך על דבריהם להקל ראש בספק סכנה, ולנגוע בשפיכת דמים ח"ו. ומכש"כ שהרי דחז"ל עכ"פ יש להם חזקה, שהרי ודאי היה סכנה בדבר, ואפי' באיסורים לא היה אפשר למיזל בת"ר (=בתר רובא) דהיינו אומרים סמוך מיעוטא לחזקה, וק"ו בנפשות שאין הולכים בהם אחה"ר משום דחיישינן למיעוטא". עולה מדברי הראי"ה קוק זצ"ל שהלימוד של "ורפֹא ירפא" הוא בגלל הספק שבמלאכת הרפואה והוכיח זאת מכמה סוגיות, ואעפ"כ ציותה תורה את הרופא לעסוק ברפואה מפני שאין לבנ"א דרך אחרת להתרפאות מפגעיהם. אולם חובת הרופא לריפוי נגזרת אף ממצוות אחרות. במשנה במסכת נדרים (פ"ד מ"ד) נאמר: "המודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב ומרפאהו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון"... מפרש הרמב"ם: "ורפאות נפשות, הוא שירפא אותו, ורפאות ממון הוא שירפא בהמתו... ולא נאסר זה לחולה עצמו מפני שהיא מצוה כלומר שחייב הרופא מן הדין לרפאות חולי ישראל והרי הוא בכלל אמרם בפירוש הכתוב והשבֹתו לו לרבות את גופו שאם ראהו אובד ויכול להצילו הרי זה מצילו בגופו או בממונו או בידיעתו". מתבאר מן הרמב"ם שחיוב הרופא לרפאות אינו מן הכתוב "ורפֹא ירפא" אלא מהמילים "והשבותו לו" במצות השבת אבידה (דברים כב, ב). והחיוב על הרופא הוא בהשבת גופו האובד של החולה, וכאמור ברמב"ם החיוב הוא בין בגופו של רופא כגון ניתוחים וחבישות, בין בממונו של הרופא בהוצאת הזמן או הממון הנדרש ע"מ לרפא, ובין בידיעותיו של הרופא – בהוראות הריפוי וההתנהגות הנכונה למניעה וריפוי. וכדברי הרמב"ם כתב רע"ב בפירושו על המשנה. וכן ממפרשי הש"ס בנדרים (מא ע"ב) עולה שכאשר נכסי רופא אסורים על החולה מותר לרופא לרפאותו בחינם משום המצוה שבדבר. הרמב"ן אינו חולק על הרמב"ם בחיוב הריפוי העולה ממצות השבת אבידה, אלא שבא להוסיף חובת ריפוי מגזה"כ מיוחדת – "ורפֹא ירפא". בתוס' הרא"ש (ברכות ס ע"א) הביא משם הר"י מאורליאנש שבנוסף על העשה עומד כנגד הרופא הלאו – "לא תעמוד על רעך" (ויקרא יט, טז), וכ"כ בתוספות רי"ד (נדרים מא ע"א). הלאו מטיל חובה נוספת על הרופא והיא להציל את החולה בהוצאת ממונו של הרופא. כאמור בסנהדרין (עג ע"א): "מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך. והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: אבדת גופו מניין – תלמוד לומר והשבתו לו! – אי מהתם הוה אמינא: הני מילי – בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר אגורי – אימא לא, קא משמע לן". וכשם שהלאו מטיל עליו חובת הוצאה ממונית להצלת גופו של חברו מפגיעה חיצונית, ה"ה הלאו מטיל עליו חובת הצלת גופו בממונו מפגיעה פנימית של מחלה או פצע. והביא זאת הטור (חו"מ סי' תכו). אמנם הרא"ש (סנהדרין פ"ח סי' ב) סִייֵג זאת: "מנין לרואה את חברו שטובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שחייב להצילו, שנאמר לא תעמוד על דם רעך. והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מנין ת"ל והשבותו לו, אי מהתם ה"א ה"מ בנפשיה אבל מיטרח ואיגורי לא קמ"ל. והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא. דאין אדם מחויב להציל נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול. כדאמר לקמן (דף עד א) נרדף ששיבר את הכלים של רודף פטור. של כל אדם חייב ואם היה מחויב להציל את הנרדף בממונו א"כ יפטור משבירת הכלים שהרי ממון חבירו מחויב להציל וברשות שברם כדי להנצל". וכן הובא ביד רמ"ה (סנהדרין עג, א). היינו, אם היתה חובה על כל אדם להוציא ממון עבור הצלתו של נרדף, לא היו צריכים לחייב את הנרדף בתשלומי ממונו של כל אדם שפגע בהם במהלך מנוסתו מהרודף. ומכך שהנרדף מחוייב לשלם לכל אדם, מוכיח הרא"ש, שה"ה במציל את חבירו כדי לא לעבור על "ל"ת על דם רעך" מתחייב הניצול בתשלומים. שכר הרופא מובא במשנה בבכורות (כט ע"ב): "הנוטל שכר לדון דיניו בטלים, להעיד עדותו בטלה, להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה...". ובגמרא נאמר: "מנה"מ אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא ראה למדתי אתכם חקים וגו' מה אני בחנם אף אתם בחנם, תנ"ה כאשר צוני ה' אלהי מה אני בחנם אף אתם בחנם... להזות ולקדש מימיו מי מערה אפרו אפר מקלה. ורמינהו: המקדש במי חטאת, באפר חטאת – הרי זו מקודשת, אע"פ שהוא ישראל! אמר אביי: לא קשיא, כאן – בשכר הבאה ומלוי, כאן – בשכר הזאה וקידוש; דיקא נמי, דקתני הכא להזות ולקדש, והתם קתני, המקדש במי חטאת ובאפר חטאת, שמע מינה". וברש"י: "שכר הבאת האפר – שילך ממקום רחוק לירושלים להביא האפר. ושכר מילוי המים – מצי למישקל דאגר טירחיה שקיל ולא הכשר המצוה". למדים מפסוק זה שנאמר לגבי לימוד תורה, שעשיית מצוות אפילו עבור אחרים, צריכה להיעשות בחינם, ואין עושה המצוה רשאי ליטול עליה שכר. וכך מסופר על האמורא קרנא שהיה נוטל שכר לדון (כתובות קה ע"א) ושואלת הגמרא: "ובתורת אגרא מי שרי? והתנן: הנוטל שכר לדון – דיניו בטלין! הנ"מ אגר דינא, קרנא אגר בטילא הוה שקיל. ואגר בטילא מי שרי? והתניא: מכוער הדיין שנוטל שכר לדון, אלא שדינו דין; ה"ד? אילימא אגר דינא, דינו דין? והתניא: הנוטל שכר לדון – דיניו בטילין! אלא אגר בטילא, וקתני: מכוער הדיין! הני מילי בטילא דלא מוכחא, קרנא בטילא דמוכחא הוה שקיל, דהוה תהי באמברא דחמרא ויהבי ליה זוזא. כי הא דרב הונא, כי הוה אתי דינא לקמיה, אמר להו: הבו לי גברא דדלי לי בחריקאי, ואידון לכו דינא". היינו אמוראים שהיו עסוקים במלאכתם היו נוטלים שכר על הפסקת העבודה והדיון בבית דין. אבל סתם דיין שאינו סנדלר או בנאי שיכול לבקש שכר על הפסקת מלאכתו והעיסוק בבי"ד, אסור לו ליטול שכר על העיסוק במקצועו. וכן מובא בהל' בכורות לרמב"ן מהירושלמי. כך כתב הר' עובדיה מברטנורא על המשנה בבכורות האוסרת ליטול שכר מצוה. "וברבני אשכנז ראיתי שערוריה בדבר זה, שלא יבוש הרב הנסמך ראש ישיבה ליטול עשרה זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד, והעדים החותמים על הגט שני זהובים או זהוב לכל הפחות לכל אחד, ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס, לפי שהוא יודע שאין נותנים בעירו גט שלא ברשותו, ונותן הגט בעל כרחו צריך שיתן לו כל חפצו. וחושש אני לגט זה שהוא פסול, דהא תנן במתניתין הנוטל שכר לדון, דיניו בטלין. להעיד, עדותו בטלה". מתבאר שחשש אף לפסול גיטין מחמת נטילת שכר ע"י הרב המסדר והעדים. אמנם התויו"ט העיר על הרע"ב שהרמ"א (אה"ע סי' קנד סדר הגט ס"ד) השיג עליו שאין לפסול הגט. והביא התויו"ט מתוס' על הש"ס שאם מניח כל עסקיו ומתעסק רק במצוה זו כגון לדון הרי עיסוקו במצוה היא בטלה דמוכח, ורשאי ליטול שכר. וכן הביא מהכס"מ בהל' ת"ת (פ"ג ה"י). כך כתב הרא"ש (בבא מציעא פ"ב סי' כד) לגבי מצות השבת אבידה: "נותן לו שני זוזים ומטי ליה זוז בשכר השבת אבידה. ואף על גב דאסור ליטול שכר על השבת אבידה. דאפילו לרבנן דאמרי טעינה בשכר היינו מיתורא דפריקה, אבל באבידה מודו דאסור ליטול שכר. וכן מוכח מתניתין דדוקא כשהעושה מלאכה ומתבטל ממלאכה נותן שכרו כפועל בטל, אבל אם לא היה עסוק במלאכה אסור ליטול שכר. מ"מ השתא שהוא עסוק במלאכתו ופטרתו תורה מהשבה יכול ליטול שכר". ודבריו ברורים, רק משיב אבידה שאנו מחייבים אותו להתבטל ממלאכתו מותר ליטול שכר בטלה, אבל בסתם השבת אבידה שאינו בטל ממלאכתו אסור ליטול שכר. והדברים מפורשים ברמב"ן (תורת האדם שער המיחוש – ענין הסכנה) לגבי שכר הרופא הנלמד מאותה מצוה: "ולענין שכר רפואה נראה לי דמותר ליטול מהן שכר בטלה וטרחא, אבל שכר הלמוד אסור, דאבדת גופו הוא (=של המתרפא) ורחמנא אמר והשבותו לו. ואמרינן לענין מצוות (בכורות כ"ט א') מה אני בחנם אף אתה בחנם. הלכך שכר החכמה והלמוד אסור דהו"ל כשכר הזאה וקידוש, אבל שכר הטרחא מותר דהו"ל כשכר הבאה ומילוי דמותר. וכן שכר בטלה מותר כדתנן (שם ב') אם היה זקן מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה". היינו, ישנה בעיה עקרונית בנטילת שכר ע"י רופא, משום הלימוד מהכתוב – "מה אני בחנם אף אתם בחנם". וכיון שהרופא מקיים מצוה בריפוי, אסור לו ליטול שכר על עשיית מצוה על כך שהתעסק ברפואת חולה. ואפילו שכר על השנים שטרח ולמד אסור לרופא ליטול משום איסור שכר מצוה. ומותר לו ליטול שכר טירחא שהוא על הטירחא בפעולת הריפוי, או שכר בטלה אם לרופא מקצוע אחר והתבטל ממנו בעת הריפוי. וכ"כ בספר חסידים (סי' רצה): "כי בשביל הרפואה לא יקבל שכר אלא כנגד הטורח וההוצאה, אבל אם אומרים לו נקנה ונטרח ונעסוק שפיר דמי (=ר"ל אם הרופא טורח בעשיית הרפואה או שצריך לחפש אחר התחבושת מותר לקבל שכר על טרחתו – מקור חסד), ואם יאמר לו רק תאמר לנו מה לעשות אל יקח מהם שום דבר! (=אבל אם החולה בא אך לשאול את הרופא מה לעשות אל יקח ממנו שום דבר)". וכ"כ הריטב"א על המשנה בנדרים שהוזכרה לעיל (נדרים דף יב ע"ב מדפי הרי"ף): "פרישנא דריפוי נפשות היינו ריפוי גופו דאפילו בשאפשר לו להתרפאות ע"י אחרים שרי ליה להאי לרפאותו... דמצוה דנפשיה קא עביד שחייב הוא לרפאות ישראל חבירו בחנם ואין לו ליטול אלא שכר בטלה. מיהו כי לא יהיב ליה שכר בטלה חייב הוא לרפאותו בחנם להציל נפשו ומיירי ברופא חכם וראוי לכך". וכן כתב הריטב"א (קידושין נח ע"ב): "ובכולן לא אסרו שכר אלא במי שאינו בטל ממלאכתו אבל שכר בטלתו הוא נוטל וכדתנן בסיפא דהך מתניתין בבכורות (כ"ט א') ובכל נותן לו שכרו כפועל, ופריש אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה, וגרסינן בירושלמי (סנהדרין פ"א ה"א) חד בר נש אזל מידון קומי רב הונא אמר ליה אייתי לי חד בר נש דיסוק תחותאי לדיקלא, רב הונא הוה (רעי תורין והוה) ידע סהדי לחד בר נש אמר ליה איתא אסהיד עלי אמר ליה הב לי אגרי, ותני כן נותנין לדיין שכר בטלתו ולעד שכר עדותו, ובגמרא דילן נמי איתא בפרק שני דייני גזירות (כתובות ק"ה א'), לפיכך ציבור שקובעין דיין או עדים להיות מזומנים לכל הצריכין מותר לקבוע לו שכר משל ציבור שהרי הם צריכים להיות בטלים מכל עסקיהם כדי שיהו מזומנים לכל, וכדאמרינן התם (בכורות כ"ח ב') הנוטל שכרו להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו אלא אם כן היה מומחה לרבים כאילא ביבנה שהתירו לו חכמים להיות נוטל שכרו ארבעה איסרות בבהמה דקה וששה בבהמה גסה בין תם בין בעל מום, וכל שכן שכר טבחים ובודקים שהוא מותר דהנהו פועלים נינהו ולאו שכר הוראה הוא אלא שכר פעולה ועדיף משכר הבאה ומילוי דשרי, וזה מבואר ונכון". ומוסיף הריטב"א לגבי רופאים (ליתא בדפוסים, והובא בנמוקי יוסף): "והוא הדין ברופא דמותר ליטול שכר בטלה וטירחא אבל שכר לימוד אסור דאבדת גופו הוא ורחמנא אמר והשבותו לו ואמרינן הכא מה אני בחנם אף אתם בחנם, הלכך שכר החכמה והלימוד אסור כשכר הזאה וקידוש אבל שכר בטלתו וטרחו מותר כשכר הבאה ומילוי"... לפי דברי הריטב"א, רופא, שזהו כל עיסוקו מותר ליטול שכר, אולם דרך קביעת השכר היא ציבורית ולא פרטית, ועל כן רופאים העובדים במסגרת ציבורית בבית חולים או דרך קופת חולים מותרים ליטול שכר, אולם רופאים העושים טיפולים פרטיים (שר"פ) לכאורה אסורים ליטול שכר. וכן פסק הטור (יו"ד סי' שלו): "ולענין שכר הרופא מותר ליטול שכר בטלה וטירחא אבל שכר הלימוד אסור דאבדת גופו הוא, ורחמנא אמרה והשבותו לו לרבות אבדת גופו, ואמרינן בענין עשיית המצות מה אני בחנם אף אתם בחנם, הילכך שכר החכמה והלימוד אסור אבל שכר הטורח ושכר הבטלה מותר". בשולי פרק זה נוסיף, המגמה התורנית ניכרת מתוך מצוותיה. הרפואה, כיון שהכל צריכים לה צריכה להינתן בחינם. כשם שאת התורה צריכים ללמד בחינם, היא צריכה לכל, וע"כ אין מן הראוי לתלות את נתינתה בדברים צדדיים המצמצמים את נתינתה רק לבעלי יכולת. וכדברי רב אחא (ברכות ס ע"א): "הנכנס להקיז דם אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה, וכי קאי מאי אומר אמר רבא ברוך רופא חנם" (עפ"י גירסת הרא"ש ברכות פ"ט סי' כא וכן גירסת הגר"א). ואנו ברואיו יש לנו לילך בדרכי בוראנו – רופא נאמן אבל גם רופא חינם. אמנם הותר לרופא ליטול שכר בטלה וטירחא, מפני שהחברה צריכים שיהיו לה רופאים. ולרופאים אלו צריך להיקבע שכר נאות שאל"כ לא יקומו לנו רופאים. אולם דרך קביעת השכר היא כמו לדיינים כשכר בטלה. את השכר אמור לקבוע הציבור ולא כל רופא בהעלאת ערכו וחשיבותו, וע"כ אין זה מן הראוי שהרופא יקצוב שכר מרובה לעבודתו. כמו"כ השכר אינו תנאי לריפוי, את מצותו הוא צריך לקיים אף אם שכרו מועט או שאין ביכולת הלקוח לשלם לרופא כפי שהרופא דורש. למחוייבות הרופא לרפאות ישנה גם נ"מ במחוייבות הציבור להעסקת הרופא כדברי הראי"ה קוק (אורח משפט ח"מ סי' כ): "אצלי אין ספק שגם הרופא שנתמנה במקום ציבורי יש לו חזקה. חדא, שהרשב"א בתשו' בענין הדין שאין מסלקין חזן מאומנתו, לא סמך רק על טעם חשדא, שזה הטעם כתב בדרך צירוף בלשון ועוד, והדין של אין מסלקין חזן מאומנתו, כ' עליו שיש ראיות לדבר ולא פירש לנו הראיות, אבל זה ברור שחוץ מטעם חשדא גם כן יש לו ראיות שגדולה היא חזקה בעיני ציבור, ביחוד כ"ז שאין מנהג מפורש להיפך, ומפני זה מסתבר שכל מינוי ציבורי שיש בו צד מצוה, וצד כבוד וחזקת אמונת האיש, שייך בו דין חזקה. ומאחר שהדין הוא שהרופא אסור ליטול שכר החכמה ולימוד, רק שכר הטורח והבטלה מותר, א"כ ערך השכירות של הרופאים, הוא כמו השכירות של רבנים, ויתר העוסקים במצות בציבור, שקיי"ל שי"ל דין חזקה, כמו שיש לחזקת ישיבה למשל, ששייך גם ברפואה הדין של מה אני בחנם כו', מצד חלק החכמה והלימוד שיש בזה, כמבואר ביו"ד סי' של"ו ס"ב. ופשוט הוא שכל מינוי שיש בו צד של כבוד, כמו רפואה שבא ע"י חכמה ולימוד, יש בה משום שררה, ומאחר שכל שררה שבישראל, יש בה דין ירושה כמבואר בד' הרמב"ם פ"ד מהל' כלי המקדש ה' כ"א, א"כ ודאי שכ"ז שהוא חי, הרי השררה היא בחזקתו". טענת שיטוי והתנאה על שכר הרופא מסופר בתלמוד בבלי (יבמות קו ע"א): "בת חמוה דרב פפא נפלה לפני יבם שאין הגון לה, אתא לקמיה דאביי, אמר ליה: חלוץ לה, ובכך אתה כונסה. אמר ליה רב פפא: לא סבר לה מר להא דאמר רבי יוחנן? (=שהיא חליצה מוטעית ופסולה) ואלא היכי אימא ליה? אמר ליה: חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז. לבתר דחלץ לה, אמר לה: זיל הב ליה, אמר ליה: משטה אני בך עבדה ליה, מי לא תניא: הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעברא לפניו, ואמר ליה טול דינר והעבירני, אין לו אלא שכרו; אלמא אמר ליה משטה אני בך, הכא נמי משטה אני בך". מבואר, כי הדורש שכר על פעולה שהיתה צריכה להיעשות בחינם, או בשכר מועט, ותבע שכר רב אין לו אלא שכרו. עולה ע"כ השאלה מה לגבי רופא, הרי התורה ציוותה עליו לרפא בחינם?! כתב על כך הרשב"א (יבמות קו ע"א): "ויש מי שפירש דטעמא ומתני' דמי שהיה בורח מבית האסורין היינו משום דחייב הוא להצילו ומשום הכי אין לו אלא שכרו כפועל בטל, ולדבריהם אין לו לרופא אלא שכר בטלה שלו (=אפילו התנה על שכר גבוה), ולא מסתברא מדמדמינן לה לחליצה בשמעתין דהא מ"מ ליכא עליה חיובא ממש למיחלץ". היינו, ישנה הו"א להשוות בין מעבורת לבורח לבין רופא שבשניהם נוטלים אך שכר בטלה, ולפי"ז ישנה התאמה מלאה בין מה שהתורה התירה לרופא ליטול לבין הדין במקרה התנאה. אעפ"כ הרשב"א דוחה דעה זאת מההשוואה לחליצה, והדברים יוסברו בהמשך. וכן הביא הריטב"א (יבמות קו ע"א) דעה זו: "וכתבו בתוספות כי הצריך סממנים וקצץ עליהם שכר גדול מפני דחקו אינו נותן אלא דמיהן, וכן הפוסק עם הרופא הרבה". כתב הרמב"ן (תוה"א שער המיחוש – ענין הסכנה): "וכן מי שיש לו סממנין וחבירו חולה צריך להן, אסור לו לעלות בדמיהן יותר מן הראוי. ולא עוד אלא אפילו פסקו לו בדמיהן הרבה מפני דוחק השעה שלא מצאו סממנין אלא בידו, אין לו אלא דמיהן, כדאמרינן ביבמות (ק"ו א') בת חמוה דרב פפא... הכא נמי א"ל משטה אני בך. פי' אע"ג דבכל תנאין דעלמא ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז אין ב"ד מחייבין אותה ליתן, אלא אם נתנה ה"ז גט ואם לאו אינו גט, הכא כיון שאין תנאי בחליצה הו"ל כעושה מלאכה לבעה"ב בעל מנת ושכירות בעלמא היא, ולפיכך חייבה אביי ליתן. וא"ל רב פפא כיון דשכירות מרובה היא ומשום דוחק השעה התנית לו אינה מתחייבת ליתן דומיא דבורח למעבורת, ואע"ג דהכא באשה לאו דמים יתירי נינהו וא"ל אפסדתן איתתא ונכסי, וכדאמרינן בסיפא טול דינר בשכרך והעבירני חייב, כיון דהאי יבם שאינו הגון לה הוא והתורה השיאתן עצה הוגנת לחלוץ כדכתיב ודברו אליו וגו', לא מיפסדא מיניה כלום ממאי דחזי ליה, הילכך כמי שהתנית בשכר פעולה יותר מהראוי דמי ופטורה. זהו פי' השִׁטה הזאת. ושמעינן מינה דכל דמתני בשכירות יותר מכדי דמים מפני האונס ודוחק השעה שלו, יכול לומר משטה אני בך. והוא הדין ללוקח סממנין ביותר מכדי דמיהן מפני דוחק החולי דלא מחייב אלא בדמיהן, אחד השוכר ואחד הלוקח שוין הם בדין זה". היינו, מבאר הרמב"ן שלגבי מכירת תרופות אין להעלות מחירם יותר משוויים, ואם המוכר מכרם ביותר משוויים, יכול הקונה לטעון טענת שיטוי וחייב רק בשוויים האמיתי ולא במחיר שאותו סיכם עם המוכר. מוסיף הרמב"ן: "אבל אם התנה בשכר הרופא הרבה חייב ליתן לו, שחכמתו מכר לו ואין לה דמים". היינו רופא שהתנה קודם הריפוי נוטל שכר מרובה. דבריו אלו סותרים לכאורה לדבריו לעיל שרופא אסור ליטול שכר. ונראה שמשמעותם שהרופא אסור לדרוש שכר משום שמצווה בחינם, אולם אם דרש שכר אפילו גבוה – מותר הרופא לקבלו. את טעמו באר הרמב"ן בפיסקא הבאה: "ויש מי שסבור דטעמא דבורח משום דחייב להצילו משום השבת אבדה, ולפיכך אין לו שכרו אלא כפועל בטל. ולדבריהם אין לרופא אלא שכר בטלה שלו, שאם היה בטל מן הסלע והתנה עמו נותן לו את הסלע. ולא מסתברא דכיון דמדמינן לה לחליצה, דע"מ שתתן לך מאתים זוז דלא רמיא עליה חיובא ממש למיחלץ, ואי כניס לה לאו איסורא עביד, ש"מ דלאו משום חיובא דמצוה הוא אלא דינא הוא דלא מיחייב אינש בתנאין בשעת הדחק ביותר מכדי דמים, הא בשכר רופא ששוה כל כסף הוא חייב ליתן כל מה שהתנה לו, ואע"פ שמצוה עליו לרפאות אף בורח נמי מצוה עליו להציל, אלא כל מצות עשה דרמיא אכולי עלמא אם נזדמנה לזה ולא רצה לקיימה אלא בממון, אין מוציאין ממון מידו ולא מפקיעין ממנו חיוב שלו, שאין זה כדין ריבית שיוצאה בדיינין (ב"מ ס"ב א') דרחמנא אמר וחי אחיך עמך אהדר ליה דליחי עמך". הרמב"ן לומד מבורח מבית האסורים שיש לו טענת שיטוי ואי"צ לתת שכר גדול שקבע להשבת אבידה ושכר רופא. לגבי בורח שולל הרמב"ן את האפשרות שהשכר הנמוך הניתן הוא משום שהמציל עוסק במצוה, שאל"כ אף שכר הרופא היה צריך להיות שכר בטלה אעפ"י שהתנה. אלא מחדש הרמב"ן שני כללים: א) תנאי בשעת הדחק הוא על שווי הפעולה האמיתי ולא על מה שהתנה. ב) מצות עשה המוטלת על כל אדם מישראל ונזדמנה לפני אחד ואינו מעוניין לקיימה אלא בתשלום – מותר לו לתבוע וחייבים לשלם לו לפי התנאים עמו, ואין זה כגזל בידו, וממילא לא מוציאים ממנו את שכרו. וע"כ לגבי בורח אין אדם מצווה בתנאי-סחיטה שנקבע בשעת הדחק אלא לפי השווי האמיתי. לעומת זאת לגבי רופא חייב לו את מלוא השכר שנקבע. וכ"כ הטור (יו"ד שלו): "שכל מ"ע דרמיא אכולי עלמא ואם נזדמנה לאחד ולא רצה לקיימה אלא בממון אין מוציאין ממון מידו ולא מפקיעין מידו חיוב שלה". וכדבריהם כתב בשו"ת תשב"ץ (ח"ד טור ג, חוט המשולש סי' כ): "עוד שאלת וז"ל: בענין חולה שהוצרך לסימנים ופסק עם הרופא דמיהם כפלי כפלים לשיויים גם בשכר הרופא שאל ממנו שיעור כפול ומכופל והודה החולה לדבריו. ולאחר שנתרפא טען ואמר כי היה אנוס בין בפיסוק דמי הסימנין בין בשכר הרופא ואינו חייב לתת לו אלא הראוי ומה שהתנדב לתת יותר לא היה אלא מחמת אונס. גם בענין השדוכין ראובן שאמר לשמעון לשדך לו בת פלוני ונדר לו כך וכך בשכרו והלך שמעון והשתדל ועלתה בידו ועתה ראובן אינו רוצה לתת לו מה שהתנדב לו כי אם שכר הראוי לו ולא יותר הודיעני דעתך בכל זה ושלום עכ"ל: תשובה בענין הסימנים נראה פשוט שלא יתן לו אלא דמים הראויים להם ודומה לזה אמרו בהגוזל בתרא (קט"ז ע"א) תניא הרי שברח מבית האסורים והיתה לפניו מעבורת ואמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו ופסקוה הפוסקים להלכה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות גזילה ואבדה, וכן כתב בעל הטורים. והטעם בזה משום אונס דמחמת אונסו הוא שנדר לו כך ולכן לא יתן אלא שכר הראוי לו, וא"כ הוא הדין והוא הטעם למוכר הסימנים שלא יתנו לו אלא דמים הראוים לו. ומצאתי שכ' ה"ר חזקי' ז"ל על מה שאמרו (שם) שכרו להביא כרוב ודרמוסקין לחולה ומצאו שמת או שהבריא לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן לו כל שכרו וכתב וז"ל דוקא אם עסוק במלאכה שהפסיד כל כך אז נותן לו כל שכרו משלם אפילו יותר מכדי טרחו, אבל אי לאו הכי לא יתן לו אלא שכר טרחו דדמי לבורח מבית האסורים וכו' והכא נמי מצוה להביא רפואה לחולה אבל בשאר מלאכות חייב לתת כל מה שהתנה עכ"ל. הנה נתבאר מדבריו מה שרצינו לדמות דין מכירת סימנים לדין בורח שמצא לפניו מעבורת דכמו שיש מצוה לסייע בהצלת הבורח מבית האסורים כן מצוה להביא רפואה לחולה או למכור לו סימנים להצלת נפשו ובשניהם אינו מוטל עליו לעשות בחנם, דהא כל מצוה דרמיא אכוליה עלמא אין חייב לעשותה בחנם, אבל מה ששואל יותר מהראוי לו שלא כהוגן שאל מאחר דסוף סוף מילי דמצוה נינהו, ולכן אע"פ שהודה לו לתת כמו שהוא רוצה פטרו אותו משום דהוי אנוס, וכן הדין בכל דבר שהוא מצוה דלא רמיא עליה לחודיה". מתבאר מדברי התשב"ץ שאף המעביר את הבורח או כל מקיים מצוה מותר לו ליטול שכר אולם בדמי שכר בטלתו ולא יותר מכן. ממשיך התשב"ץ: "אבל מה שפסק עם הרופא בשכרו צריך לתת לו משלם דחכמתו הוא מוכר לו ואין לה שיעור, וכל מה שיתן בה מיקרי שכר הראוי לו, וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושי יבמות בשם הרמב"ן ז"ל דבסימנים אין לתת אלא שכר הראוי לו וברפואה חייב לתת כל מה שנדר לו ולזה הסכים הרב המגיד ז"ל וכן כתב הסמ"ג בשם רבינו יאודה ז"ל דברפואה דרך ליתן דמים מרובים. וכן כתב בטור יו"ד (סי' של"ו) מי שיש לו סימנים וחבירו חולה וכו' אין לו אלא דמיהן אבל אם התנה בשכר הרופא הרבה חייב ליתן לו וכו' והם דברי הרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם. ודוקא אם התנה אבל בסתם אין לו אלא שכר בטלתו וטרחו אבל שכר הלמוד אסור דרחמנא אמר והשבותו לו לרבות אבדת גופו (ב"ק פ"א ע"ב) ואע"ג דהויא מצוה דרמיא אכוליה עלמא ורשאי הוא שלא לעשותה אלא בשכר היינו כשהתנה שכרו קודם עשייתה, אבל אם עשאה סתם בלא תנאי אסור ליטול שכר למודו וזה בכלל מה שאמרו ז"ל (בכורות כ"ט ע"א) מה אני בחנם אף אתה בחנם. וכן כתב הטור ז"ל ביורה דעה (שם)". דברי הרמב"ן נפסקו להלכה בשו"ע וברמ"א (יו"ד שלו). בסיום הסימן מביא הרמ"א את טעמו של הרמב"ן לחלק בין נטילת שכר שמחמת תנאי מוקדם שחייב ליתן לו כל שכרו שהתנה עמו מחמת שאין המצוה מוטלת רק עליו, לבין מצוה שמוטלת רק עליו שחייב לעשותה ואסור ליטול עליה שכר אלא שכר בטלה בלבד. העיר על כך הגר"א שהרמ"א בא לתרץ את שאלת הריטב"א: הלא מקיים מצוה ומדוע מותר ליטול עליה שכר. ואמנם הריטב"א (יבמות קו ע"א) נשאר בקושיה על הרמב"ן ואינו מקבל את חילוקו. ז"ל: "אבל רבינו הגדול ז"ל כתב כי הפוסק עם הרופא הרבה חייב ליתן לו כי חכמתו מכר לו שהיא שוה כמה, ואינו מחוור שהרי חייב הוא לטרוח בחכמתו לרפאותו מדין אבידת גופו ודיו בשכר טרחו כפועל בטל או כפי הראוי לו". וא"כ אף שדעת הרמב"ן נפסקה להלכה, לא כל הראשונים מודים לו, אלא סוברים שמגיע לרופא אך שכר בטלה. וכ"נ מדברי ר' חזקיה שהביא התשב"ץ ומקורו במרדכי (ב"ק סי' קעד) שכל העוסק במצוה נוטל רק שכר טרחתו ואינו יכול להתנות על שכר גבוה. אף לדעת הרמב"ן נראה שההתנאה על שכר אינה מפקיעה ממנו את חיובו המצותי לרפא וע"כ אם אין לחולה יכולת לשלם את תביעת הרופא או שהוא הרופא יחידי המסוגל לרפאות, כופים אותו לרפא ואפילו בחינם. דוגמא לדבר היא ממוהל. הרשב"א (שו"ת ח"א סי' תעב) ובעקבותיו השו"ע דנו לענין שכר מוהל. כך כתב הרמ"א (יו"ד סי' רסא): "האב שאינו יודע למול, ויש כאן מוהל שאינו רוצה למול בחנם, רק בשכר, יש לב"ד לגעור במוהל זה, כי אין זה דרכן של זרע אברהם, ואדרבה מוהלים מהדרין שיתנו להם למול. ואם עומד במרדו, ואין יד האיש משגת לתת לו שכרו, הוי כמי שאין לו אב שב"ד חייבים למולו, ולכן ב"ד היו כופין אותו, מאחר שאין אחר שימול (רשב"א סי' תע"ב)". העיר על כך הברכ"י (יו"ד שם) שדברי הרשב"א תואמים את דברי הרמב"ן לגבי שכר רופא. ומכאן צריך ללמוד לגבי שכר רופא אף בדורנו. בשו"ת משיב דבר (ח"ב סי' נא) דן בדברי הרע"ב בבכורות, ומוכיח כי דבריו חולקים על דברי הרמב"ן, ומבאר דברי שניהם. ז"ל: "והנה הרע"ב כתב ואין זה בעיני אלא גזלן ואנס והוסיף רבינו לשון אנס, ללמדנו שאין לו דין גזלן אלא דין אנס שהוא חמס... מכ"מ אין מוציאין ממנו בדיינין, וזהו שדקדק הרע"ב ז"ל שהוא גזלן ואנס. אבל עיקר מש"כ הרע"ב שהוא גזל ואחריו מלאו גאוני בתראי בנוטל שכר קבלה וכדומה שהוא גזל, אינו לפי דעת הרמב"ן והטור והגהת הרמ"א הנ"ל (=באבן העזר), שהרי הרופא אסור ליטול שכרו יותר מהראוי משום מ"ע והשבֹתו לו, וא"כ האיך פסקו דמכ"מ אם הבטיח ליתן להרופא הרבה אין מפקיעין מידו חיוב שלו, אחר שהוא גדול היאך הוא מחויב ליתן כהבטחתו, תדע שהרי באיסור אבק רבית שאין מוציאין מידו בדיינין והיינו משום דלא אמרינן בזה וחי אחיך אהדר ליה, מכ"מ מבואר בב"מ (ס"ז א') דא"צ לקיים הבטחתו, ולא עוד אלא שהלכה פסוקה ביו"ד (סי' קס"א ס"ד), דאם הוציא המלוה אבק רבית בע"כ מוציאין מידו, אלא ודאי פשיט להרמב"ן והטור והשו"ע שאין מדמינן איסור רבית לזה האיסור ליטול שכר מצוה, דאיסור רבית כשם שיש איסור לפסוק רבית בשעת הלואה משום לא תשימון עליו נשך ה"נ יש איסור בפ"ע על לקיחת רבית, מש"ה אפילו אבק רבית שאין בו דרשה וחי אחיך אסור ליקח, מש"ה א"צ לקיים הבטחתו, ואם קיבל בע"כ ה"ז גזל, משא"כ איסור ליטול שכר מצוה אינו אלא בשעת פסיקת שכר כדי לעשות מצוה, אלא חובה לעשות בחנם שנאמר כאשר צוני וגומר מה אני בחנם כו' אבל אחר שכבר פסק שכר שוב אין איסור לקבל שכר, מש"ה חובה גם לקיים הבטחתו במקום שאין שם הטעם של משטה אני בך, ונמצא דאחר שעבר על פסיקת שכר בשביל עשית מצוה דומה לאחר שעבר על לקיחת רבית דבשניהם מה שעבר עבר, ושוב אין מוציאין זכותו ממנו, רק ברבית דאורייתא כתיב וחי אחיך אהדר ליה, זהו דעת הרמב"ן והשו"ע ולא כהרע"ב, ומזה יש ללמוד דבכוונה לא הביא המחבר באה"ע (סי' קנ"ד) לשון הרע"ב רק כתב כי הרע"ב קרא תגר כו' ולא כתב הלשון שהמה גזלנים, והוא משום דבזה פשיט דלא קיי"ל כהרע"ב כמו שפסק ביו"ד לענין הרופא, ורק מכ"מ איסור יש בזה לבקש שכר לעשות מצוה, ואשר מזה יש לחוש על הכשר הגט כמו בהא דדינא בטלים, וע"ז השיב הרמ"א בהגהתו יפה, והרע"ב ס"ל דפי' הדרשה מה אני בחנם כו' הוא שאסור ליטול שכר, ולפי דעתו ז"ל הרופא שהתנה הרבה מן הראוי א"צ ליתן לו, וכבר הביא הרמב"ן בעצמו דעת החולקים עליו בזה וס"ל דטעם שיכול לומר משטה אני בך, הוא משום שהוא מצוה לעשות בלי שכר, ובאמת הוא דעת רש"י ג"כ ביבמות (ק"ו) בד"ה אמר ליה כיון דחליצה כשרה היא משום דינא נמי לית ליה כיון דעליה רמיא למעבד, והרמב"ן הקשה ע"ז דהא חליצה אינו חובה עליו למיחלץ אם הוא רוצה לייבם, ורש"י לטעמיה שם (ל"ט ב') דאי אמרה דברים ניכרים כו' כייפינן ליה וחליץ כו' והתוס' הרבו להקשות ע"ז, וכבר זכינו ליישב פרש"י בחיבורי העמק שאלה (סי' קנ"ד אות א'), הא מיהא דעת רש"י וסיעתו דלא כהרמב"ן ושו"ע, ולכאורה אינו מובן סברא זו וכי בשביל שהיה מחויב לעשות המצוה בלא פיסוק שכר והוא עבר על מ"ע זו וביקש שכרו אינו חייב לשלם לו וכי העושה מלאכה לחבירו בשבת א"צ לשלם שכרו משום שעושה עבירה, אלא ודאי ס"ל לרש"י וסיעתו דפי' הדרשה מה אני בחנם כו' היינו שאסור לקבל שכר, וכהרע"ב, אבל אנן לא קיי"ל כרש"י לענין חליצה כמבואר באה"ע (סי' קס"ה), מש"ה לא קיי"ל כרש"י והרע"ב ביו"ד (סי' של"ו) לענין רופא, ואין בלקיחת מעות עבור מצוה שמץ גזל, אלא איסור בקשת שכר, אבל אחר שכבר לא רצה לעשות מצוה בלא שכר, אין בלקיחת המעות משום גזל ולא כהרע"ב ז"ל". הנצי"ב מבאר שישנה מחלוקת בראשונים האם האיסור הוא בדרישת שכר מצוה, או גם משנכנס השכר לרשות מקבלו הוא בחזקת גזול. לפי רש"י ורע"ב אין זה רק איסור בדרישת השכר אלא יוצר איסור גזל ביד נוטלו. לעומת זאת לפי הרמב"ן והטור זהו איסור, וע"כ לא מועילה בו טענת שיטוי אלא חייב בתשלומים. ואם התנו על שכר גבוה מותר לרופא ליטלו. מתבארות מפרק זה כמה הלכות. הרמב"ן וכ"פ השו"ע (יו"ד שלו), הסיקו שאם רופא התנה על שכר גבוה קודם הריפוי רשאי ליטול, ומוציאים מיד החולה כדין כל שכיר אשר בא בשכרו ואין זה גזל בידיו. אבל הריטב"א וכן ר' חזקיה (וספר חסידים לעיל) סברו שאסור לרופא ליטול אלא שכר בטלה או שכר טירחא, ולפי מה שקבע הציבור או לפי טירחתו האמיתית. ואינו יכול להתנות על שכר נוסף, ואם נטל שכר גבוה יותר מדמי בטלה וטירחא, השכר הוא גזל בידיו וצריך להחזירו לחולה. רפואת נכרי בשכר בניגוד לרפואת ישראל שצריכה מלכתחילה להיעשות בחינם ובדיעבד בשכר, הרי רפואת ישראל את הנכרי אסורה בחינם ומותרת בדיעבד בשכר בלבד! כך פסק הרמב"ם (הל' עבודת כוכבים פ"י ה"ב): "מכאן אתה למד שאסור לרפאות עכו"ם אפילו בשכר, ואם היה מתיירא מהן או שהיה חושש משום איבה מרפא בשכר אבל בחנם אסור, וגר תושב הואיל ואתה מצווה להחיותו מרפאים אותו בחנם". וכן פסק הרמב"ם בהלכות מילה (פ"ג ה"ז): "עכו"ם שצריך לחתך ערלתו מפני מכה או מפני שחין שנולד בו היה אסור לישראל לחתוך לו אותה, שהעכו"ם אין מעלים אותם מידי מיתה ולא מורידין אותן אליה, אע"פ שנעשית מצוה ברפואה זו שהרי לא נתכוון למצוה, לפיכך אם נתכוון העכו"ם למילה מותר לישראל למול אותו". ובאר בכס"מ את מקורו: "עכו"ם שצריך לחתוך וכו'. פרק שני דע"ז (דף כ"ו:) ת"ר ישראל מל את העכו"ם לשום גר לאפוקי משום מורנא דלא. ופירש"י לשום מורנא תולעת שיש לו בערלתו דלא דאסור לרפאותו בחנם דהא אמרן לא מעלין ולא מורידין". ובתוס' (ע"ז כו ע"ב) כתב שבשכר מותר. וז"ל: "לאפוקי לשם מורנא דלא – כפ"ה דאסור לרפאות בחנם אבל בשכר שרי משום איבה וראיה בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע.) דרב שימי בר אשי עבדא ליה לההוא עובד כוכבים לדבר אחר ואיתסי אלמא שרי לרפאות עובד כוכבים אלא ודאי בשכר הוה, ועוד י"ל דהתם נמי בחנם הוה ולהתחכם ברפואות יכול להיות מותר וכן משמע מפני שלא היה בקי ברפואות עשה כן". ולתירוצו השני מותר בחינם ע"מ להתלמד עליהם. אמנם שיטת הרמב"ן היא שריפוי נכרי אסור אפילו בשכר אא"כ משום איבה (ואז מותר אף בחינם). כך כתב בתורת האדם (שער הסוף – ענין הקבורה): "וברפואות נמי כך דינו של רופא, בחנם אסור בשכר מותר, וכ"כ רש"י ז"ל שם בפ' אין מעמידין דאסור לרפאותו לגוי בחנם דהא אמרן לא מעלין ולא מורידין, והלכך כיון דהיתרא משום איבה היא בין בחנם בין בשכר נקיט עילא כל היכא דמצי, וכד ליכא עילא כגון רופא שהוא מרפא חולי ישראל ובגוי המכירו דאיכא איבה גדולה, מרפא ודאי חולי גוים עם חולי ישראל בין בשכר בין בחנם מפני דרכי שלום, תדע דקתני סיפא מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל, ופרנסה להחיותו היא, אלמא מחיין אותן ומצילין אותן מפני דרכי שלום, ובפ' מי שאחזו (ע' א') איתמר רב שימי בר אשי עבד לההוא גוי ואתסי, ובתוספתא התם תניא עיר שיש בה ישראל וגוים, הפרנסין גובין מישראל ומגוים ומפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום". ופסק בשו"ע (יו"ד סי' קנח ס"א): "עובדי גלולים משבעה העממין, שאין בינינו וביניהם מלחמה... אין מסבבין להם המיתה ואסור להצילם אם נטו למות, כגון שראה אחד מהם שנפל לים, אינו מעלהו אפילו אם יתן לו שכר. לפיכך אסור לרפאותן, אפילו בשכר, אם לא היכא דאיכא משום איבה. (דאז אפילו בחנם שרי, אם לא יוכל להשמט אפילו בחנם). (ב"י בשם הרמב"ן) וכן מותר היה לנסות רפואה באחד משבעה העממים אם תועיל (תוספות ומרדכי פא"מ ובסמ"ג)". וכן כתב הגר"א בביאורו שיש בכך מחלוקת ראשונים והשו"ע פסק עפ"י הדעה המחמירה – דעת הרמב"ן ומשמע מהגר"א שאף הרמב"ם סובר כן. והוסיף כאן הסמ"ג (ל"ת מה): "בפרק מי שאחזו משמע שמותר לרפאות הגוי לכל הפחות בשכר שאומר שם רב שימי בר' אשי עבד ליה לההוא גוי אסותא לדבר אחר ואיתסי, ועל זה סמך רבינו משה להיות רופא בארץ מצרים לישמעאלים"... מתבאר כי דוקא לנכרים אם צריך לרפאות משום איבה, כגון רופא במרפאות או בתי חולים ואפילו בשירות פרטי – רשאי לקצוב שכרו ואפילו ביוקר גדול ואי"צ להסתפק בשכר בטלה או בשכר טירחא. עוסק במצוה פטור מן המצוה רופא פטור ממצוות אחרות בזמן שעוסק במצות הריפוי, ואפילו שהמצוה שנפטר ממנה עוברת, אם התחיל לעסוק בריפוי קודם שנכנס לחיובה של השניה פטור, ובכך נפטר מצדקה וגמ"ח שבגופו בזמן שעוסק בריפוי. (כמובן שנפטר אף ממצוות אחרות אולם אין זה שייך למאמרנו). אחת הדוגמאות הידועה לפטור מצדקה בגלל עשית מצוה אחרת היא שומר אבידה: "שומר אבידה. רבה אמר: כשומר חנם, רב יוסף אמר: כשומר שכר, רבה אמר כשומר חנם דמי, מאי הנאה קא מטי ליה; רב יוסף אמר כש"ש דמי, בההיא הנאה דלא בעיא למיתבי ליה ריפתא לעניא הוי כש"ש" (נדרים לג ע"ב, ב"ק נו ע"ב, ב"מ כט ע"א, ב"מ פב ע"א, שבועות מד ע"א). ופרש רש"י (ב"ק נו ע"ב): "שומר אבידה – הכניס אבידת חבירו לביתו כדכתיב ואספתו אל תוך ביתך וגו' (דברים כב). דלא בעי למיתב רפתא לעניא – דהעוסק במצוה פטור מן המצוה מובלכתך בדרך נפקא לן במס' סוכה (ד' כה)". היינו, שומר אבידה כיון שנפטר מלתת פרוטה לעני בשעת התעסקותו באבידה הופך להיות שומר שכר. ואף רבה מסכים לפטור מנתינת צדקה בשעת התעסקותו באבידה אלא שסובר שאין ההתעסקות מצריכה כה הרבה זמן מזמנו של השומר וע"כ לא יחשב בכך שומר שכר. כדברי תוס' (שבועות מד ע"א ד"ה שומר אבידה): "דרבה נמי מודה דאי אתי עניא דלא בעי למיתב ליה דאטו מי לית ליה העוסק במצוה פטור מן המצוה, אלא דס"ל דמשום הנאה פורתא כזאת דלא שכיחא לא חשיב שומר שכר". בשו"ע (או"ח סי' לח ס"ח) פסק: "כותבי תפילין ומזוזות הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסקים במלאכת שמים, פטורים מהנחת תפילין כל היום, זולת בשעת ק"ש ותפלה. הגה: ואם היו צריכים לעשות מלאכתן בשעת ק"ש ותפלה, אז פטורין מק"ש ותפלה ותפילין. דכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אם צריך לטרוח אחר האחרת, אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח, יעשה שתיהן (הגהת אשרי בשם א"ז ור"ן פ' הישן)". והעיר המג"א (שם ס"ק ח): "ותגריהם – פירש"י הלוקחים כדי להמציאן למכור למי שצריך להם עכ"ל, משמע דאם עושה כדי להשתכר בו לא מקרי עוסק במצוה וצ"ע בנדרים דף נ"ג משמע דמחזיר אבידה הוו עוסק במצוה אע"פ שנוטל עליו שכר, וי"ל דהתם אינו נוטל אלא שכר בטלתו א"נ התם עיקר כוונתו להשיב אבדה אבל הכא עיקר כוונתו להשתכר עסי' תל"ג ס"ח". והסכים עמו המשנ"ב (ס"ק יד). מדברי המג"א עולה כי העוסק במצוה ומגמת עיסוקו השכר הממוני שיקבל אינו נחשב עוסק במצוה וממילא חייב לקיים מצוות אחרות שנפגש בהן. ולפי"ד אין לפטור רופא מפרוטה לעני, ואף רופא אשר עוסק במלאכתו ובא עני לבקש צדקה או שנקרא לגמ"ח שבגופו, כיון שעוסק בשכר ואינו נותן את שירותיו ללא שכר (בד"כ) מחוייב להפסיק ממלאכתו ולקיים את המצוה (וכש"כ לתפילה וכד'). אמנם בסי' תלג (ס"ח) סייג המג"א את דבריו. על פסיקת השו"ע: "כותל שנשתמש בו חמץ בחורין, ונפל ונעשה גל, אפילו אינו גבוה ג' טפחים כדי חפישת הכלב, אין צריך לבדוק תחתיו כיון שיש בו סכנת עקרב שמצויים בגלים חיישינן שמא אחר שישלים בדיקתו שאינו עוסק במצוה יחפש אחר מחט שנאבד לו ויבא לידי סכנה"... שם (ס"ק יד) כתב המג"א: "אחר שישלים בדיקתו – דבשעת בדיקה אפילו מחפש אחר מחט ג"כ ה"ל שלוחי מצוה כמו האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בניו דהוי צדיק גמור אע"פ שמכוין להנאתו (גמ')". משמע שאם עיקר עיסוקו במצוה אינו לשכר פטור ממצוה כגון מלתת פרוטה לעני. בביאור הלכה (סי' לח ד"ה הם ותגריהם) צמצם מעט המשנ"ב את חריפות דברי המג"א וכתב: "ומ"מ נ"ל דאם כונתו לשניהם בשוה מיקרי עוסק במצוה וכענין מה שפסק הא"ר בסימן תקפ"ט סק"ח דאם תקע בשופר להתלמד וגם לצאת בו ידי מצוה יצא ידי חובתו". וכיון שחלק מהרופאים עוסקים ברפואה לצרכי שכרם בעיקר ורק אח"כ בסולם ערכיהם הרצון לעזור והחיוב המצוותי, א"כ הפטור של עוסק במצוה במציאות דורנו הוא דבר המסור ללב, יש שפטורים מפני שעיקר עיסוקם הוא לדבר מצוה, ויש שאינם נחשבים כעוסקים במצוה מפני שמצפים לשכרם. רופא שטעה שאלה נוספת הקשורה בהיבט הממוני של ריפוי היא שאלת טעות הרופא. כגון רופא מנתח שטעה וניתח בצורה שאינה מתאימה לפגיעה, או רופא שטעה בסוגי התרופות המתאימות לחולי שזוהה, אותן המתאימות למחלה. האם הרופא חייב בתשלומים? על רופא חלות כמה סוגי מחויבויות כלפי החולה וכלפי שמיא. הן כאומן – אם בחינם ואם בשכר. הן מצד המצוה שבדבר, אם בפיקוח נפש ואם בהצלת גופו, והן כאדם המזיק שמועד לעולם. ועפ"י גדרים אלו צריך לדון מה דינו אם קלקל בשוגג וכד'. לגבי חיובו כאדם המזיק נאמר בבבא קמא (כ"ו ע"א) במשנה: "אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן. סימא את עין חבירו, ושיבר את הכלים – משלם נזק שלם". והלכה זו מוסכמת על כל הראשונים והאחרונים. ובירושלמי (ב"ק פ"ב ה"י): "אמר רבי יצחק מתניתא בשהיו שניהם ישינין אבל אם היה אחד מהן ישן ובא חבירו לישן אצלו זה שבא לישן אצלו הוא המועד". והבחנה זו הובאה בפוסקים (רא"ש פ"ב סי' טו, אור זרוע ב"ק סי' קלא, טור חו"מ סי' תכא, שו"ע חו"מ סי' תכא ס"ד). ברור על כן שמצד זה רופא ששגג חייב על כל טעות שטעה ואפילו הוא אנוס חייב. לגבי חובותיו מצד קיום המצוה הרחבנו לעיל. ולגבי טעות בהריגה ח"ו נדון להלן. וכדאי להקדים את אזהרת הריטב"א בשם הרמב"ן (קידושין נח ע"ב). וז"ל: "ודוקא ברופא בקי ויודע בחכמה ובמלאכה זאת ושאין לו גדול ממנו דהשתא מצוה עליה וחובה לרפאותו דהשבת אבדה דגוף הוא, אבל כל שאינו בקי בטיב מלאכה זו לא יהא לו עסק בהם, וכן אם יש שם גדול הימנו אסור לו להתעסק כלל, קל וחומר משאר דינין והוראות שבתורה דהיאך יורה זה בספק נפשות במקום שיש גדול ממנו, ואם נתעסק בהם בכלל שופך דמים הוא ובן גהינם, אבל כל שבקי בדבר חייב לרפאות אע"פ שיש שם אחרים, שלא מן כל אדם זוכה להתרפאות וכדפרישו בירושלמי, ואין לו לומר מה לי להכניס עצמי בצער הזה ובספק שגגה, ועל זה אמרו פרק החובל (ב"ק פ"ה א') ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות לומר שלא ימנע עצמו מפני ספק זה, ואם הוזהר בכל יכלתו וטעה בלא הודע אליו פטור אף מעונש שמים, אבל אם טעה בפשיעה שלא נזהר כראוי ורפא ברשות בית דין פטור מדיני אדם וגולה על ידו אם מת או משלם מה שהזיק לצאת ידי שמים, ואם רפא שלא ברשות בית דין חייב בדיני אדם, רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל". וכ"כ הרמב"ן בתורת האדם. מצינו מספר מקרים בהם מזיקים פטורים על נזק בשוגג. נביא קודם את המקורות ואח"כ נדון בהם. במסכת מכות (ח ע"א) במשנה: "אבא שאול אומר: מה חטיבת עצים רשות אף כל רשות, יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושליח ב"ד". וכן בעמ' הבא בסוגיא על המשנה הבאה. משנה זו הובאה ביחס לחיוב גלות כשמת בשוגג מתחת ידו, ומסקנת הגמרא שכל המנויים ע"י אבא שאול פטורים משום שעוסקים במצוה. ומקבילה בתוספתא (פ"ב ה"ה). וא"כ ה"ה לרופא שטעה ומת החולה תחת ידו פטור מגלות. בתוספתא בבא קמא (פ"ו הי"ז): "שליח בית דין שהכה ברשות בית דין והזיק פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים. העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת של חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. רופא אומן שריפה ברשות בית דין והזיק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. המחתך את העובר במעי אשה ברשות בית דין והזיק (=לאם) פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים". ומקבילה בתוספתא גיטין (פ"ג ה"ח ו-ט). מקור נוסף בתוספתא בבא קמא (פ"ט הי"א): "האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, וכולן שהכו ושהזיקו הרי אילו פטורין. חבלו יותר מן הראוי להן הרי אילו חייבין. שליח בית דין שהכה ברשות בית דין והזיק פטור, יתר מן הראוי לו הרי זה חייב. רופא אומן שריפא ברשות בית דין והזיק פטור, חבל יתר מן הראוי לו הרי זה חייב". בבריתא זו נוספו לפטור האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו שלא נזכרו בבריתא הראשונה בב"ק. עולים מן המשנה והברייתות כמה פסקים שצריכים להסבירם כדי שלא יסתרו זא"ז. מהמשנה לגבי גלות עולה שרופא ששגג פטור. מהבריתא הראשונה בתוספתא עולה שבנזקים פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. וכן דינו של רופא המבצע הפלה מפאת סיכון האשה והזיק לאשה. מהבריתא השניה עולה שרופא אומן שהזיק פטור, אולם אם הזיק יותר מן הראוי חייב. הרמב"ן (תורת האדם שער המיחוש – ענין הסכנה) מסביר את פטורו של רופא אומן ומביא בריתא נוספת: "וקשיא לי הא דתניא בתוספתא (ב"ק פ"ט) רופא אומן שרִפא ברשות ב"ד והזיק ה"ז גולה, אלמא עונש שוגג יש בדבר, ויש לומר הכי, הרופא כדיין מצווה לדון, ואם טעה בלא הודע אין עליו עונש כלל, כדאמרינן (סנהדרין ו' ב') שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה ת"ל עמכם בדבר המשפט אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואעפ"כ אם טעה ונודע לב"ד שטעה משלם מביתו על הדרכים הידועים בו, ואע"ג דהתם אם דן ברשות ב"ד פטור, אף כאן מדיני אדם פטור מן התשלומין אלא שאינו פטור מדיני שמים עד שישלם הנזק ויגלה על המיתה, הואיל ונודע שטעה והזיק או המית בידים. וכן אמרו בתוספתא דב"ק (פ"ו ה"ו) גבי פטורים מדיני אדם וחייבין בדיני שמים, רופא אומן שריפא ברשות ב"ד פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים, ומ"מ בלא הודע שלו אינו חייב כלום כמו שהדיין פטור לגמרי בין מדיני אדם בין מעונש שמים, והוא שיזהר כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות ולא יזיק בפשיעה כלל". והו"ד בב"י (יו"ד סי' שלו). מתבאר מדברי הרמב"ן שהבין את רשות התורה כִּפְטוּר, וע"כ הוקשה לו מדוע גולה אם הרג בשוגג, ומתרץ שגלותו היא מדיני שמים שעל כך אף רשות בי"ד לרפאות אינה פוטרת. אבל לגבי תשלומים, כל מקום שלא הזיק בפשיעה (כגון החלפת תרופות) – פטור. את דברי הרמב"ן מביא הטור (יו"ד סי' שלו), ומוסיף: "ואם ריפא שלא ברשות בית דין והזיק חייב בתשלומין, אפילו אם הוא בקי וכל שכן באחד שאינו בקי, שאין בית דין מרשין למי שאינו בקי. אבל אם ריפא ברשות בית דין וטעה והזיק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואם המית ונודע לו ששגג גולה על ידו. ומכל מקום אינו צריך לימנע מפני חשש טעות כדפרישית". וכן נראה מפסיקת השו"ע בדיני דיין שטעה (חו"מ סי' כו ס"ב) שכתב: "טעה בשיקול הדעת... אם היה זה דיין מומחה ונטל רשות מריש גלותא או שלא נטל רשות אבל קבלו אותו בעלי הדין עליהם, הואיל והוא מומחה חוזר הדין ואם אי אפשר להחזיר פטור מלשלם". וכדברי הרא"ש (מובא בב"י סי' כ"ו): "ופטור מלשלם כיון דמומחה הוא ולא היה ראוי לטעות אלא דמזליה דההוא גברא גרם, כדתנן כל המומחה לבית דין פטור מלשלם. וכן בטבח אומן שקלקל ומראה דינר לשולחני ונמצא רע מומחים פטורים... אם א"א בחזרה פטור מלשלם". כאמור בדברי הרמב"ן את עונש הגלות בשוגג מבין הוא כדין בידי שמים, כעין כפרה, אמנם אינו דן מה יהיה הדין אם הרופא אינו רוצה לגלות. כמו"כ את דין התשלומים הוא מסביר כדי לצאת ידי שמים. ואינו מפרש מה יהיה הדין אם החולה תפס מן הרופא, האם יוציאו מידו או שזהו דינא ועביד איניש דינא לנפשיה (ודעת הרמב"ן עצמו שלא מועילה תפיסה בחיוב לצי"ש עי' שו"ת ריב"ש סי' שצב). בניגוד לרמב"ן כתב הר"ן (חי' לסנהדרין פד ע"ב): "אלא ע"כ אית לן למימר שהרופא המומחה כשיטעה ברפואותיו אינו שוגג אלא אנוס שברשות הוא מרפא, כדאמרינן בפ' החובל שנתנה רשות לרופא לרפאות, ואין לו אלא מה שעיניו רואות כדאמרינן בדיין שטעה דליביה אנסיה... אלא נראה שהטעם הנכון דשגגת לאו מותר מפני שלא מצינו שענש הכתוב כלל, ואפשר דאפילו בדיני שמים אינו מתחייב שאין לך לומר שעשה איסור כשהכניס עצמו לבית הספק שזה לטובה היתה כונתו לרפאות את חבירו". נראה שסבר שפטורו של רופא שטעה מתשלומים הוא מדין תורה, וכלול הדבר ברשות שנתנה לו התורה. היינו התורה ציותה עליו לרפאות ופטרתו מתשלומים בכל מקרה שגגה. לפי הר"ן התשובות לשאלותינו ברורה. רופא שעושה מלאכתו נאמנה וטעה בשיקול דעתו, אין לו אלא מה שעיניו רואות ופטור. ומקור לדבריו בנוסף לזה שהביא ניתן למצוא בגמ' סנהדרין (פד ע"ב): "רב דימי בר חיננא אמר: מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור". (והראשונים במקום עסקו בהסברת לימוד זה על רקע האיסור של רב על בן להקיז דם לאביו). בשו"ת התשב"ץ (ח"ג סי' פב) דן בחיובי רופא, ומפאת החידוש בהם נביאם על אף האריכות. "ובתוספתא דגיטין (פ"ג הי"ג) תניא: בראשונה היו אומרים המטמא והמדמע חזרו לומר אף המנסך שוגג פטור מזיד חייב מפני תיקון העולם... רופא אומן שריפא ברשות בי"ד והזיק שוגג פטור מזיד חייב מפני תיקון העולם. המחתך את העובר במעי אשה ברשות בי"ד והזיק שוגג פטור מזיד חייב ע"כ לשון התוספתא... ולכאורה הוה משמע דפטור שוגג ברופא אומן ובמחתך העובר הוי מפני תיקון העולם, וחיובם מן הדין אפילו למ"ד הזיק שאינו ניכר לא שמיה הזיק דהני הזיק ניכר נינהו, ומן הדין חייבין אפילו בשוגג דקי"ל אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד... אלא שפטרו שוגג מפני תיקון העולם לרופא אומן ועושה ברשות בי"ד שאם לא נפטרנו בשוגג אתי לאמנועי מלרפאות וכבר נתנה התורה רשות לרופא לרפאות... ומ"ה אמרו בתוספתא דב"ק (פ"ו ה"ו) רופא אומן שריפא ברשות בי"ד והזיק פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים, והיינו כשהזיק בשוגג כי היכי דלא תיקשי תוספתא אחריתי דגיטין דתני התם דבמזיד חייב בדיני אדם"... למדנו מדבריו שדן בענין רופא לפי דיני נזיקין, ועפ"י זה היה ראוי להיות חייב כדין אדם שמועד לעולם. אלא שחכמים פטרוהו בשוגג מפני תיקון העולם כדי שהרופאים לא יחושו לרפאות. בכך חולק התשב"ץ על הרמב"ן הסובר שרופא ששגג פטור מן הדין וחייב רק כדי לצאת ידי שמים. וכמובן שחולק על הר"ן. ממשיך התשב"ץ: "ובתוספתא דב"ק (פ"ט ה"ג) תניא: 'רופא אומן שריפא ברשות בי"ד והזיק פטור, אבל יותר מן הראוי לו חייב'. ונראה שזה הוא פירוש שוגג ומזיד, שאם עשה הראוי לו והזיק פטור דה"ל שוגג אם לא נעשית מלאכה כראוי בשגגתו וזהו מפני תיקון העולם, דמן הדין היה ראוי לחייבו דאדם מועד לעולם ודינו מסור לשמים. ואם עשה יותר מן הראוי הוה מזיד וחייב". עפ"י דרך לימודו לגבי נזקים, הסיק לגבי מיתה: "ולענין רציחתו אמרו בתוספתא דמכות (השמטות פ"ב ה"ה) רופא אומן שריפא ברשות בי"ד והרג ה"ז גולה וזה כשעשה הראוי לו, אבל אם עשה יותר מן הראוי והרג אינו גולה דמזיד הוא ואין מזיד גולה אף אינו מתחייב מיתה וכגון שלא התרו בו וכדאיתא בפ' אלו הן הגולין (ח' ע"א). ושם בגמרא הזכירו הרב הרודה את תלמידו והאב המכה את בנו ושליח בי"ד שאינן גולין משום דהתם במצוה קא עסיקי. ותימה שהרי רופא ג"כ במצוה קא עסיק דאבידת גופו היא. ואיכא לאפלוגי כדאיתא התם. והרמב"ן זלה"ה כתב בס' תורת האדם שזה לא נאמר אלא כשידע שטעה והזיד או המית בידים אבל בלא הודע שלו אינו חייב כלום בין בדיני אדם בין בדיני שמים, דומה לדיין שאין לו אלא מה שעיניו רואות אלא שאם יודע טעותו משלם על הדרכים הידועים". נראה מדבריו שחולק על הרמב"ן וסובר ששוגג ראוי להתחייב מצד דין תורה אלא שחכמים פטרוהו, לעומתו הרמב"ן סבור שפטור מן התורה וחייב לצאת ידי שמים. וזו מסקנתו למעשה: "העולה מזה הוא כי רופא אומן ונתנו לו רשות בי"ד לרפאות וטעה והזיק והכירו טעותו רופאים אחרים אומנים חייב הוא בין בשוגג בין במזיד מן הדין כדין חובל, ואם הרגיש (=בשעת מעשה) יש לו דין רוצח, ואם לא טעה ועשה הראוי לו לעשות אלא ששגג בפשיעתו וחבל – פטור מפני תיקון העולם ודינו מסור לשמים. ואם הרג גולה ואם עשה יותר מן הראוי הוי מזיק ורוצח ומשלם ונהרג עליו אם התרו בו, ואם לא התרו בו דמו מותר לגואל הדם"... עולה מדבריו שלגבי תשלומי היזק בשוגג מסכים למעשה לרמב"ן שפטור, אבל לגבי עונש גלות מחמיר וסובר שבשוגג גולה מעיקר הדין ולא אך לצאת ידי שמים – כרמב"ן, ובשוגג הקרוב למזיד דינו שאינו גולה וגואל הדם רשאי להורגו. עפ"י יסוד דבריו, התשב"ץ מסייג את דינו של רופא: "ונראה כי פירוש רופא אומן הוא רופא החבורות (=בלשוננו: רופא העושה פעולות רפואיות במעשה ידיו כגון מנתח) במלאכת היד ששגגתו וזדונו היא חבלה ורציחה בברזל... אבל רופא חולים במשקים ובמשלשליות ובמרקחות ובמרחצאות ובהנחות אינו נקרא רופא אומן, אלא רופא ואינו בכלל זה, שאינו בא בכלל חבלה להתחייב בניזקין ואם שגג או הזיד והמית או הוסיף מכאוב על מכאובי החולי, ונתכוון לרפאות ולא נתכוון להזיק פטור הוא אף מדיני שמים, שאין לו אלא מה שעיניו רואות אלא שאין לו לדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה כדין דיין ולא לסמוך על נסיונותיו"... היינו, התשב"ץ מחייב רופא בפעולות חודרניות מעיקר הדין בשוגג, אבל רופא המחלק תרופות פטור אף בשוגג (אם נתן את התרופה הנכונה, ולא אם טעה בנתינת התרופה). לא מבואר כ"כ בדברי התשב"ץ מה טעם הפטור ברופא שאינו אומן, האם בגלל תיקון העולם שאינו יכול לראות את הנעשה בתוך גוף חבירו וע"כ מנתח חייב, או משום שאינו עושה מעשה בידים והוא אך גרמא בנזקין וא"א לחייבו על כך. ולפי דבריו אם הזריק לחולה בידים בטעות חומר שאינו מתאים יתחייב אף רופא שאינו רופא חבורות. ויתבאר להלן. נראה שהרמב"ן והתשב"ץ נחלקו האם צריך לדון רופא מדין אדם המזיק. שיטת הרמב"ן (חי' ב"מ פב ע"ב ד"ה אתא) היא שאדם המזיק חייב לעולם אפילו על אונס גדול. לעומתו תוס' (ב"ק כ"ז ע"ב ד"ה באפילה, ובסופו צויינו עוד כמה ד"ה) סוברים שאדם המזיק חייב על אונס כעין אבידה אבל פטור על אונס כעין גניבה. לכאורה לפי דברינו היה על הרמב"ן לחייב; אבל לדעת הרמב"ן אומן אינו מתחייב משום אדם המזיק. ז"ל בב"מ: "אלא שאין באומן הטועה במלאכתו משום מזיק". ואילו תוס' סובר שאף אומן שטעה נידון כאדם המזיק. ונראה שהתשב"ץ קיבל את שיטת תוס'. וע"כ לפי התשב"ץ מתחייב כדין אדם המזיק וצריך תקנת חכמים לפטור שוגג, ואילו לפי הרמב"ן ניתן לדונו אך כאומן שטעה. וכיון שהוא עושה ברשות בית דין מן הראוי להיפטר ורק לצאת ידי שמים משלם וגולה. עפי"ד מבואר החילוק בין רופא חבורות לרופא בסמים ותרופות. הראשון עושה מעשה בידים, השני הוא גרמא בנזקין אמנם הלה עושה על פיו ומשלם ממון על כך, אבל סו"ס אין הוא עושה בידים וע"כ ניתן לחייבו רק מדין גרמא לצי"ש, אבל לא כאדם המזיק. עוד מבואר החילוק שבין דין גלות לרמב"ן לבין דין גלות לתשב"ץ. לפי הרמב"ן ראוי להיפטר אלא שגולה מדין כפרה בלבד. ואולי אף אין רשות לגואל הדם לפגוע בו. לפי התשב"ץ זהו פטור מדברי חכמים המועיל בממון מצד הפקר בי"ד, אבל אינו שייך כלל לדיני נפשות, וע"כ בסתם שוגג ומת תחת ידו – גולה, ואילו בקרוב למזיד הרי דינו כשוגג הקרוב למזיד שיושב בביתו וחושש מגואל הדם. בשו"ע (סי' שלו ס"א) פסק: "ניתנה הרשות לרופא לרפאות ומצוה היא ובכלל פיקוח נפש הוא, ואם מונע עצמו ה"ז שופך דמים. ואפילו יש לו מי שירפאנו שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות ומיהו לא יעסוק ברפואה אא"כ הוא בקי ולא יהא שם גדול ממנו שאל"כ ה"ז שופך דמים. ואם ריפא שלא ברשות בי"ד חייב בתשלומין אפילו אם הוא בקי. ואם ריפא ברשות בי"ד וטעה והזיק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואם המית ונודע לו ששגג גולה על ידו". ונראה שפסק כרמב"ן. ולעניננו חיוב תשלומים וכפרת גלות יהיו חייבים רק הבאים לצאת ידי שמים. שיטת התשב"ץ לא נדחתה לגמרי מהלכה. בשו"ת רב פעלים (ח"ג, או"ח סי' לו) בדרכי תשובה לאשה שהשקתה לתינוק חולה שהיה מתנוון והולך ואף בוכה כל הזמן אפיו"ן (=אופיום?) עפ"י הוראת רופא ולאחר שמונה עשר ימים מת הילד. והאשה "צועקת במרה למצוא לה תיקון לנפשה". בתוך דבריו כותב ה"בן איש חי": "אמנם משכחת לה עזר והצלה לזאת האשה מטעמא אחרינא והוא כי זה הסם של האפיו"ן לא השקתו מדעתה אלא עשתה ע"פ הרופא שהוא מוסמך, ויש בידו כתב סמכה לרפאת, ומצינו להרמב"ן ז"ל בתורת האדם שער הסכנה דף י"ב ע"ד שכתב וז"ל בפרק החובל תנא דבי ר"י ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאת פירוש שמא יאמר הרופא מה לי בצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג, לפיכך נתנה תורה רשות לרפאת. וקשיא לי הא דתניא בתוספתא רופא אומן שריפא ברשות ב"ד והזיק הרי זה גולה אלמא עונש שוגג יש בדבר ויש לומר הכי הרופא הוא כדיין שמצוה לדון, ואם טעה בלא נודע אין עליו עונש כלל כדאמרינן שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה, ת"ל ועמכם בדבר המשפט אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואעפ"כ אם טעה ונודע לב"ד שטעה משלם מביתו על הדרכים הידועים בו, ואע"ג דהתם אם דן ברשות ב"ד פטור, אף כאן מדיני אדם פטור מן התשלומין, אלא שאינו פטור מדיני שמים עד שישלם הנזק ויגלה על המיתה הואיל ונודע שטעה והזיק או המית בידים, וכן אמרו בתוספתא דב"ק גבי פטורין מדיני אדם וחייבין בדיני שמים רופא אומן שריפא ברשות ב"ד פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים. ומכל מקום בלא הודע שלו אינו חייב כלום כמו שהדיין פטור לגמרי בין מדיני אדם בין מעונש שמים, והוא שיזהר כמו שראוי להזהר בדיני נפשות ולא יזיק בפשיעה עכ"ל. נמצא רבינו הרמב"ן ז"ל דן את הדין ברופא עצמו שטעה ברפואות אם נתברר אצלינו שאותו החולה מת מחמת הסם שנתן לו הרופא אז הרופא חייב בדיני שמים וצריך שיגלה בעבור שגרם מיתה לחולה ההוא, אבל אם לא נודע לנו שמת מחמת הסם והדבר הוא בספק אז אותו הרופא פטור לגמרי בין מדיני אדם בין מעונש שמים. וכן מצאתי להרשב"ץ ז"ל ח"ג סי' פ"ב שהביא סברה זו של הרמב"ן וז"ל, והרמב"ן ז"ל כתב בתורת האדם שזה לא נאמר אלא כשידע שטעה והזיד והמית בידים אבל בלא הודע שלו אינו חייב כלום בין בד"א (=בדיני אדם) בין בד"ש (=בדיני שמים) דומה לדיין וכו' עכ"ל ע"ש, וא"כ השתא לפ"ז בנידון השאלה הנז' שלא נודע אם אותו הסם של האפיון עשה לו איזה נזק לקרב מיתתו או שמא לא הזיק לו כלום ורק מחמת חליו בלבד מת, לכן גם הרופא עצמו אינו חייב אפילו בד"ש, וכ"ש האשה שהיא פטורה בודאי כיון דהשקתו ע"פ דברי הרופא, ואם הרופא טעה מה בידה לעשות אנוסה היא שאם יבאו לחוש לכך אינם יכולים להשקות לחולה שום סם ע"פ הרופא משום דדילמא הרופא טעה... ועוד יש סניף אחד להצלת האשה מן החשש והוא סברת הרשב"ץ ז"ל בח"ג סי' פ"ב דאין חשש בחיוב הרופא אלא בהיכא דעסק בברזל בחבורה, אבל ברופא שעסק עם החולה במשקים ובמשלשלים ובמרקחת ומרחצאות אם שגג או הזיד והמית או הוסיף מכאוב על מכאובי החולי ונתכוון לרפאת ולא נתכוון להזיק פטור אף מדיני שמים, שאין לו אלא מה שעיניו רואות עכ"ל ע"ש, וא"כ לפו"ד נידון השאלה שהיה ע"י השקאת סם אין חשש לרופא אפילו בדיני שמים וכ"ש אין חשש לאשה מיהו חזינא לגאון הרב חיד"א בברכי יוסף סי' של"ו סק"ח שהביא דברי הרשב"ץ ז"ל, וכתב הרמב"ן והטור ומרן סתמו דבריהם ויש לדון בדברי הרשב"ץ כמבואר למעיין היטב ע"ש, ומ"מ גברא רבא אמר מילתא ואע"ג דלא סמכינן עלה בלחודא תהיה לסניף לעזר האשה הנז' שכבר מוצלת מטעם הרמב"ן ז"ל הנז"ל". ועי"ש שהאריך. נמצא לענייננו שאמנם לפסיקת השו"ע חייב רק בד"ש אולם ה"בן איש חי" התחשב בדבריו בדברי התשב"ץ (אם כי במקרה זה היקל עפי"ו). בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ה – רמת רחל פרק כג) הביא ג"כ את שלושת שיטות הראשונים לענין טעות רופא. והעיר: "ונראה דמסתבר לומר דבטעה הרופא בעשיית זריקה והחליף והזריק לחולה זריקה כזאת שגרמה למיתת החולה או לחבלתו דבכה"ג חייב אליבא דכו"ע, וכן אותו הדבר בהחליף סמי-הרפאה שהיה צריך לתת לו, דדוקא בטעה הרופא וחשב לזריקה זאת או לסם זה למרפא הוא דיש מקום לומר דאנוס הוא ואין לו אלא מה שעיניו רואות או דאין לך ברפואה שלא תהא בה מדת מה של סכנה ומה שמרפא לזה ממית לזה, עיין ברמב"ן בתה"א שם ובר"נ סנהדרין שם ד' פ"ד, ותשב"ץ שם. ואז הוא דיש גם מקום לדמותו לרב המכה את תלמידו או שליח בי"ד שהכה את בעל הדין הנמנע לבוא לבית דין והמיתו בשגגה דפסק הרמב"ם בפ"ו מרוצח ה"ו דפטור מגלות, עיין ערוה"ש כאן. וכן בתשב"ץ שם, ובברכי יוסף ובהגהות יד אברהם על יו"ד כאן, ובספר יד שאול על יו"ד. משום דהא בכל זאת התעסק במצות הריפוי כפי הבנתו בחכמת הרפואה שבידו, אבל משא"כ בגוונא הנ"ל בהחליף הזריקה או סם–המרפא דבזה הרי מתברר דגם לפי הבנתו הוא לא התעסק כלל וכלל במצות הריפוי אלא בפחזותו החליף סם-החיים בסם-המות, וא"כ מסתבר דכל בכגון דא אמרינן דאדם מועד לעולם, דדרכן של רופאים להתבונן בדרכי נתינת סמי-המרפא היטב ולכן שגגתו עולה לו בזה לזדון אליבא דכו"ע. וגדולה מזאת ראיתי בספר טוב עין מהחיד"א ז"ל בסי' ט' אות ח' שכותב לומר דבגוונא שמתברר שידע הרופא שלא הכיר החולי ולא התבונן ונתן לו סמים שהיו סיבה להמיתו ופשע דהיה בידו להתבונן ולמידק יודו כו"ע דחייב ע"ש. והיינו דר"ל בגוונא שהרופא מודה אח"כ בעצמו שלא העמיק חקר בקביעת טיב המחלה ועפ"י השערה בעלמא נתן מה שנתן. והרי בגוונא דא נתן מיהת הרופא סמי – רפואה לפי מה שחשב בקביעת סוג המחלה, אלא שמתברר שטעה בהשערתו, וא"כ דון מינה במכש"כ בכגון הנז"ל שמתברר שאף לפי השערתו הוא טעה והחליף סמי-המרפא מסיבת אי שימת לב למה שלוקח בידו ולמה שנותן ומכתיב לחולה, אשר אין לזה בכלל מגע למדע-הרפואי, שבודאי יודו כו"ע דחייב, ואותו הדבר צריך להיות חייב כאשר מאי שימת לב טעה והזריק את הזריקה במקום שלא היה ראוי להזריק שם ועי"ז גרם לחבלתו או מיתתו... ברם אבל לא יועיל לנו כל זה כאשר אחות בבית חולים וכדומה מסדרת זריקה וכיוצא בזה אפילו כשרופא מצוה אותה על כך, ושגגה בעשיה, או בהזרקת חומר רפואי יתר על המדה והזיקה או המיתה בכך את החולה, מכיון שמיהת אין לה רשות רשמית על כך ומכש"כ אלה האנשים המתמחים בעשיית זריקות וכדומה ועל דעת עצמם מקבלים עליהם סידור זריקות לחולים והדומה לזה". הציץ אליעזר הסיק איפוא, שכל פטורי רופא ואחות לפי הראשונים השונים, לא יועילו אם הטעות בסוג התרופה וכד' או באבחון המחלה מחוסר תשומת לב, שהרי אין היא ממין הטעות עליה נפטר הרופא שעשה בתום לב. ומוסיף עוד: "עוד זאת אזכיר בזה דלהנהוג עכשיו גם להעביר רופא ממשרתו ולשלול ממנו רשיונו כשמתברר שאינו מתנהג כפי שהולם למשרתו האחראית ומזלזל בחיי-אדם, יש לזה מקור-קודש מפורש בתנא דבי אליהו רבא פרק כ"ג דאיתא וז"ל: ד"א וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף וגו' רק שבתו יתן ורפא ירפא, וכי יכה איש את עבדו וגו' ומת וגו' נקם ינקם וגו'. אמרתי להם רבותי מכאן לרופא שריפא את החולה ושליח ב"ד שלקה במלקות ארבעים והרב הרודה את תלמידו ודיין וכהן העובד ע"ג המזבח שהרגו את הנפש במזיד כולן יעבר ממלאכתן וילכו ויעשו מלאכה אחרת, ואם חזרו ועשו תשובה מרפאין אותן ואם לאו עונשין אותן אפי' על הממון שלהם שהוא הדבר הקל לכך נאמר וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו וגו' וכי יכה איש את עבדו וגו' ומת וגו' נקם וגו', עכ"ל"... הנה כי כן, רופא וכן אחות צריכים להזהר מאד בתרופות הניתנות, במינון ודרך נתינתן וכו', וראיתי שיש דורשים מרופאים ואחיות לעשות להם ביטוח רפואי כהגנה מפני תביעות ממון על טעויותיהם. וזה בע"ה יועיל לתביעות על חבלות, אולם אם מת החולה ת"י ולגבי חיוב גלות אין בכך כדי לתקן. סיכום מקצוע הרופא על אף שהצל הממוני מוטל עליו, צריך להיבחן כעשיית מצוה. היא הקובעת את כל היחס לממון בפעולות הריפוי בין כלפי ישראל ובין כלפי נכרים, בין לגבי מצוות אחרות המוטלות עליו בזמן עבודתו, ובין לגבי טעויותיו ח"ו. ובכך מתעלה הרופא להיות שותף לרבש"ע בחיי בריותיו.