חבל נחלתו ה ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · ה · ז · >>

<poem>

שבע ברכות בסוף סעודה שלישית שאלה האם מברכים שבע ברכות בשבעת ימי משתה בסעודה שלישית בשבת והאם מותר לשתות מהכוסות של ברכת המזון ושש הברכות בסוף הסעודה אע"פ שהיא מסתיימת בלילה אחר שיוצאת השבת? תשובה תשובה זו נחלקת לכמה שאלות משנה ונדון בהן ולבסוף נעסוק בשאלה בה פתחנו. א. פסק בשו"ע (אה"ע סי' סב ס"ח): "..וי"א דשבת וי"ט ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעודת הלילה ושחרית, אבל לא בסעודה שלישית, וכן פשט המנהג". ובאר בב"י: "הטעם מפני שאינה עיקר כ"כ דהא איכא למ"ד דיוצא בה במיני תרגימה". והרמ"א השיג: "ועכשיו נהגו במדינות אלו לברך ז' ברכות בסעודה ג', ואפשר משום דרגילים לבא פנים חדשות; וי"א מטעם דרגילין לדרוש, והדרשה הוי כפנים חדשות". ונראה שבימינו (כנראה לפי תשובות הפוסקים) אף הפוסקים כשו"ע נוהגים לברך ברכת חתנים בסעודה שלישית. ב. נחלקו הראשונים האם ברכת המזון טעונה ברכה על הכוס בסוף הסעודה. פסק הטור (או"ח סי' קפב): "ואחר כך מביאים לו כוס של יין לברך עליו בה"מ אבל לא שאר משקין אפילו אם קבע עלייהו דבה"מ טעונה כוס אפילו ביחיד מדלא קאמר בשום מקום ברכת זימון טעונה כוס אלא בה"מ קאמר משמע כל בה"מ אפילו ביחיד, וכיון שטעון כוס צריך לחזור אחריו ולא יאכל אא"כ יהיה לו כוס לברך עליו בה"מ אם הוא מצפה ואפשר שיהיה לו אפי' אם צריך לעבור זמן אכילה אחת כדחזינן באמימר שלן בתענית במוצאי שבת מפני שלא היה לו כוס להבדיל עליו דכיון שבה"מ טעונה כוס אין חילוק בינו להבדלה ואם אין יין מצוי באותו מקום יכול לברך על שכר ושאר משקין". והבית יוסף (שם) באר: "והא דברכת המזון טעונה כוס בפרק ערבי פסחים (קה:) תניא הנכנס לביתו במוצאי שבת וכו' ואסיקנא שמע מינה מהאי מתניתא תמני וכו' ושמע מינה ברכת המזון טעונה כוס. וכתבו התוספות (ד"ה ש"מ ברכה) ומשמע דאפילו ביחיד טעונה כוס דהנכנס משמע שהוא יחידי וכן משמע לקמן וכו' מיהו יש לדחות וכו' והעולם אין נוהגים ברכת המזון על הכוס אלא בשלשה ורשב"ם אומר להטעין כוס אפילו ביחיד וכן מוכח במדרש שוחר טוב (תהלים ג, ח). ועוד מוכיח מה"ר יחיאל דטעונה כוס אפילו ביחיד דאי אינה טעונה כוס למה מניחו לאחר המזון וכו' ונראה דכן הלכה דברכת המזון טעונה כוס עד כאן. והרא"ש (ברכות פ"ח סי' ב) כתב כל דברי התוספות. ורבינו תופס עיקר כדברי האומרים דטעונה כוס אפילו ביחיד ולפיכך כתב שצריך לחזר אחריו כדרך שמחזרין על המצות, וכן דעת רבינו ירוחם (ני"ו ח"ז קמט ע"א), וכן דעת ה"ר יונה בסוף פרק שלשה שאכלו (לז: ד"ה גמ') גבי מודים חכמים לרבי אליעזר בכוס של ברכה דברכת המזון טעונה כוס אפילו ביחיד. אלא שממה שכתב שם (לח. ד"ה מאי) גבי אין מברכין על כוס של פורענות משמע שאין צריך לחזר אחר היין. ...אבל דעת הרמב"ם בפ"ז (הט"ו) שאין ברכת המזון טעונה כוס כלל ונראה שטעמו מדתנן בפרק ערבי פסחים (קיז:) מזגו לו כוס שלישי מברך עליו ברכת מזונו ואמרינן עלה בגמרא אמר ליה רבינא לרבא שמע מינה ברכת המזון טעונה כוס אמר ליה ארבע כסי תקינו רבנן דרך חירות הואיל ואיכא כל חד וחד נעביד ביה מצוה ופירש הר"ן (כו. ד"ה גמ' ירושלמי) ודאי מיפשט פשיטא לן דמצוה מן המובחר שתהיה על הכוס שהרי נאמרו כמה מעלות טובות בכוס של ברכה אלא מדתנן ואפילו מן התמחוי בעי למיפשט שמחזרין עליה כדרך שמחזרין על המצות דקא סלקא דעתין דכוס שלישי משום ברכת המזון בלחוד הוא דאתי ודחינן דעיקר תקנתא משום חירות אלא כיון דאיתיה עבדינן ביה מצות ברכה וכיון שהביא זה הרי"ף בהלכותיו (שם) נראה שהוא פוסק דברכת המזון אינה טעונה כוס עכ"ל. ולפי דבריהם הא דאמרינן אברייתא (קה:) דהנכנס לביתו במוצאי שבת שמע מינה ברכת המזון טעונה כוס היינו למצוה מן המובחר וכן כתב ה"ר מנוח ז"ל (פ"ז הט"ו). והרשב"א כתב פרק אלו דברים (נב. ד"ה ולענין) דברכת המזון אינה טעונה כוס ושכן דעת הרי"ף וכתב דההיא ברייתא דהנכנס לביתו במוצאי שבת דמשמע מינה דברכת המזון טעונה כוס לא קיימא לן כוותה. וכתוב בהגהות מיימון (פ"ז אות ס) שדעת ר"י ורבינו אלחנן דבזימון מיהא טעונה כוס אבל בספר המצות (עשין כז קיב.) פסק כרבינו המחבר עכ"ל: וכתב הכל בו (סי' כה, כא.) שיש מי שאומר דברכת המזון טעונה כוס אפילו ליחיד הילכך כששנים אוכלים יחד צריך כל אחד לקחת כוסו לברכת המזון ע"כ: ובמדרש רות הנעלם (זהר חדש מז.) כתוב ברכת המזון בשלשה צריך כוס שלא בשלשה אין צריך כוס. וראיתי מהמדקדקים שכשאינם שלשה חוששין לדברי הפוסקים דאפילו ביחיד טעונה כוס ומוזגין כוס יין לברכת המזון וכדי לחוש לדברי המדרש הזה מניחים אותו על השולחן ואינם תופסים אותו בידיהם". ופסק בשו"ע (סי' קפב ס"א): "יש שאומרים שברכת המזון טעונה כוס אפילו ביחיד, וצריך לחזור עליו, ולא יאכל אם אין לו כוס לברך עליו אם הוא מצפה ואפשר שיהיה לו, אפילו אם צריך לעבור זמן אכילה אחת; ולפי זה אם שנים אוכלים יחד צריך לקחת כל אחד כוס לברכת המזון; וי"א שאינה טעונה כוס אלא בשלשה; ויש אומרים שאינה טעונה כוס כלל, אפילו בשלשה. הגה: ומ"מ מצוה מן המובחר לברך על הכוס (ר"ן פרק ערבי פסחים)". וכתב במשנה ברורה (סי' קפב ס"ק ד): "מן המובחר וכו' – ר"ל דאף לדעה זו שאין טעון כוס כלל היינו שאין בה חיוב אבל כו"ע מודים דמצוה מן המובחר לברך על הכוס אם יש לו יין בביתו. והנה המחבר לא הכריע בין הדעות, ודעת רש"ל וב"ח להחמיר דבהמ"ז צריך כוס מדינא ומנהג העולם להקל בזה כדעה השלישית שלא לחזר אחר כוס אם לא כשיש לו יין או שאר משקין דהוא חמר מדינה בביתו דאז בודאי מצוה מן המובחר לכו"ע לברך על הכוס וכנ"ל ודוקא כשהוא בזימון שלשה אבל לענין יחיד מקילים כמה אחרונים לגמרי ועיין לקמיה בסוף ס"ב בהג"ה". עולה מן הפוסקים שמנהג העולם שלא לחזר אחר כוס, אבל במידה ויש לו מברכים על הכוס ודוקא בשלשה. ג. פסק הטור (או"ח סי' רצט): "אסור לאכול שום דבר או אפילו לשתות יין או שאר משקין משתחשך עד שיבדיל בין בלילה בין למחרתו ומים מותר לשתות, אבל אם היה יושב ואוכל מבעוד יום וחשכה לו אין צריך להפסיק ואם היה יושב ושותה וחשכה לו צריך להפסיק". דבריו האחרונים של הטור אם מותר להמשיך בסעודה שהתחילו בה בשבת ונמשכה לאחר חשיכה – נתונים במחלוקת. כתב הב"י (או"ח רצט): "אבל אם היה יושב ואוכל מבעוד יום וחשכה לו וכו'. שם (פסחים קה ע"א) שבת אינה קובעת להבדלה והני מילי לענין מפסק דלא מפסקינן אבל אתחולי לא מתחילינן, ומיפסק נמי לא אמרן אלא באכילה אבל בשתייה לא ושתייה נמי לא אמרן אלא בחמרא ושכרא אבל במיא לית לן בה ופירש רש"י והני מילי. דלהבדלה אינה קובעת לאפסוקי סעודתא אבל אתחולי לא מתחילין משחשכה עד שיבדיל. אבל לשתיה. לאו דבר חשוב הוא ומפסקי: ונראה מדבריו דהא דמפסיק לשתיה היינו בשלא היה קבוע אלא לשתיה אבל אם היה קבוע לאכילה שאינו צריך להפסיק שותה בתוך סעודתו ואינו צריך להפסיק משתיה וכתב סמ"ג במצות עשה סימן כ"ט שהרי"ף (פסחים כא:) מפרש שמועה זו בספק חשכה אבל ודאי חשכה פורס מפה ומבדיל וגומר סעודתו. והרא"ש בפרק ערבי פסחים (סי' יב) כתב כן בשם בעל העיטור (ח"ב הל' מצה ומרור קלב.) ודחה דבריו והעלה דאפילו חשכה ודאי אינו מפסיק אבל מהר"י קולון בשורש צ"ו (ענף ב) פסק כדברי הרי"ף וסמ"ג". בשו"ע (או"ח סי' רצט ס"א) פסק: "אסור לאכול שום דבר, או אפילו לשתות יין או שאר משקין חוץ ממים, משתחשך עד שיבדיל. אבל אם היה יושב ואוכל מבעוד יום וחשכה לו, א"צ להפסיק (אפילו משתייה) (ב"י). ואם היה יושב ושותה וחשכה לו, צריך להפסיק. וי"א דה"מ בספק חשיכה, אבל בודאי חשיכה אפילו היה יושב ואוכל פורס מפה ומבדיל וגומר סעודתו. הגה: והמנהג פשוט כסברא הראשונה". וכתב בערוה"ש (או"ח סי' רצט סעי' ג, ד): "וזהו להתחיל בסעודה אבל אם היה יושב בסעודה מבעוד יום ונמשכה סעודתו אפילו כמה שעות בתוך חשיכה א"צ להפסיק לא מאכילה ולא משתייה ולא דמי לע"ש שבחשיכה צריך להפסיק ופורס מפה ומקדש כמ"ש בסי' רע"א דאדרבא כמו דבע"ש צריך להפסיק מפני כבוד השבת כמו כן להיפך מפני כבוד שבת א"צ להפסיק משחשיכה ולא עוד אלא שאסור להפסיק שנראה כמגרש את המלך ואיתא במכילתא שמרהו ביציאתו כאדם שאינו רוצה שילך אוהבו מאצלו וזהו שאמרו בפסחים [ק"ה.] דשבת קובעת לקידוש ולא להבדלה ע"ש. וזהו דעת הרמב"ם שם והרא"ש שם וכ"כ רש"י ורשב"ם ותוס' [שם צ"ט:] ומ"מ כתב הסמ"ג דמהרי"ף נראה דזהו דוקא בספק חשיכה ולא בודאי חשיכה ובודאי חשיכה צריך להפסיק ולהבדיל וכ"כ בעל העיטור ויש שחששו לדבריהם וכתבו על המהרש"א ז"ל שהפסיק בסעודת נשואין והלך לבהכ"נ להתפלל וחזר לסעודה [מג"א סק"ב] וזהו דעת הי"א שהביאו בש"ע וז"ל וי"א דה"מ בספק חשיכה אבל בודאי חשיכה אפילו היה יושב ואוכל פורס מפה ומבדיל וגומר סעודתו עכ"ל, אבל העיקר לדינא כדיעה ראשונה שהיא דעת רוב הפוסקים והכי נהיגי עלמא וכן פסק רבינו הרמ"א". מתבאר שלדעת רוב הפוסקים, וכך נהגו העולם להתחיל סעודה שלישית בשבת ולסיימה לאחר חשיכה. ועולה השאלה: האם מותר לברך על כוס ברכת המזון של סעודה שלישית. ד. כתב הרמב"ם (הל' שבת פכ"ט הי"ב): "היה אוכל בשבת ויצא השבת והוא בתוך סעודתו גומר סעודתו ונוטל ידיו ומברך ברכת המזון על הכוס ואחר כך מבדיל עליו" והראב"ד השיג: "ומברך ברכת המזון על הכוס ואחר כך מבדיל עליו. א"א בשאין לו אלא אותו כוס". ואף הרמ"ך השיג על הרמב"ם שאין עושין מצוות חבילות חבילות. היינו לפי הרמב"ם מברך על כוס אך אינו מברך עליו לאחר ברה"מ ושותה ממנו, אלא מבדיל עליו, ולפי הראב"ד אם יש לו יין שיעור שתי כוסות מברך לפני הבדלה. והמ"מ לאחר שבאר את המחלוקת סיכם: "ומ"מ מדברי הגאונים ז"ל נראה שאם יש לו שני כוסות שעל אחד מברך ברכת המזון ועל האחר מבדיל ועיקר". בשולחן ערוך (או"ח סי' רצט ס"ד) פסק: "כשהיה אוכל וחשכה, שאמרנו שא"צ להפסיק, גומר סעודתו ומברך בהמ"ז על הכוס ואח"כ מבדיל עליו, ואם יש לו שני כוסות, מברך בהמ"ז על אחד ומבדיל על אחר". ובאר המשנה ברורה (סי' רצט ס"ק יד): "מברך בהמ"ז – ומותר לשתות מהכוס אף שהוא קודם הבדלה דכוס של בהמ"ז שייך לסעודה. וכ"ז למי שנזהר תמיד לברך על כוס אבל למי שמברך לפעמים בלא כוס לפי שסומך על הפוסקים שס"ל דאין בהמ"ז טעונה כוס אסור לו לשתות עתה מהכוס של בהמ"ז קודם הבדלה [מ"א וש"א]"... בשו"ת יביע אומר (ח"ח, או"ח סימן לג) הביא שא"ר (ס"ק ו) ותוספת שבת העירו על דברי המג"א שאינם מוכרחים וכיון שברכה על הכוס בסוף הסעודה היא מצוה וחלק מהסעודה יש לברך עליו ולשתותו אע"פ שלא הבדיל. ומביא עוד אחרונים החולקים על המג"א וסוברים שאפילו אין הרגלו לברך על היין מותר לשתותו לפני הבדלה. ה. השאלה מתחדדת לגבי שתיית כוסות שבע ברכות בסעודה שלישית שהסתיימה בחשיכה. וכאן הביא הגר"ע יוסף בשו"ת יבי"א (שם) הרבה אחרונים אשר סוברים שאף לשיטת המג"א לגבי כוס של סעודה שלישית – לגבי ברכת חתנים סוברים שמברכים בסוף הסעודה לאחר חשיכה. ומסיק: "המורם מכל האמור שכל שיש מנין בסעודה שלישית שנזהרים לזמן בשם ולברך בהמ"ז על הכוס, רשאי המברך לשתות מן הכוס כמלוא לוגמיו, ואפילו אם אינו נזהר תמיד לברך בהמ"ז על הכוס, ורשאי ג"כ לשתות רביעית מן הכוס, כדי לברך אחריו ברכה אחרונה, אע"פ שנמשכה סעודה שלישית עד אחר צאת הכוכבים. וגם אם היו שלשה אנשים בלבד בסעודה שלישית, ובירכו על הכוס, ע"פ מה שכתוב בזוה"ק, רשאי המברך לשתות מהכוס, הואיל ויש מצוה מן המובחר לברך על הכוס, וכמ"ש ג"כ הרמב"ן והרשב"א והר"ן. וכשיש שם חתן וכלה שהמנהג לברך על שני כוסות, אחד לבהמ"ז ואחד לברכות חתנים, ואחר שבע ברכות מוזגים ומערבים הכוסות ביחד, רשאים לשתות משני הכוסות, שאחר ששותים המברכים משני הכוסות, נותנים מאחד מהם לחתן ולכלה לשתות, ורשאים גם המסובים שכיוונו לצאת בברכת בפה"ג לטעום מהכוס. ואם אין שם מנין, או שאין שם פנים חדשות (ע' יביע אומר ח"ג חאה"ע סי' יא אות ד), שמברכים ברכת אשר ברא, רשאים ג"כ המברך והחתן והכלה לטעום מהכוס, אפי' אם הוא ודאי חשכה". וכן בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ד סי' סט) האריך בתשובה ומבאר: "והנה לשני הטעמים אליבא דהמג"א בברכת חתנים בסעודה שאיכא חיוב כוס הרי יכולים וצריכים לשתות, אבל תלוי דלפירוש א' שהיתר השתייה הוא משום דהוא מכלל האכילה יכולין כל המסובין לשתות, ולפירוש ב' אין יכולין לשתות אלא כהשיעור שצריך להכוס שהוא רק אחד כשיעור אם הדין הוא שאין מצטרפין ואם מצטרפין יכולין לשתות אף שנים ושלשה כשכל אחד לא שתה כשיעור"... ודעתו בספק זה להחמיר כדרך השניה שכל שמותר הוא שתיית שיעור מלוא לוגמיו בלבד. וכיון שהכוס באה לשם ברכת חתנים הם עדיפים על המברך ברה"מ מכיון שאין נוהגים לברך על היין בכל סעודה. וע"כ מסכם: "וכן צריך לעשות דהחתן והכלה ישתו בין שניהם, והמברך יותר ראוי שלא ישתה דהרי שיעור דמלא לוגמא בזה"ז הוא פחות הרבה מבזמן הגמ', ולענין חולה ביו"כ מחמרינן. לכן אף שלהחתן והכלה שצריכין לשתות אין להחמיר אף להכלה שהיא שותה אחרי החתן שתחוש שמא שתה החתן כמלא לוגמא, מ"מ יש להחמיר להמברך לחוש דאולי ישתו החתן והכלה אחריו כהשיעור וימצא שלא הי"ל לשתות, אבל אם רוצה לשתות מחמת שהוא שותה בתחלה שעדיין לא שתו החתן והכלה אין לעכבו אבל יצטרך לטעום רק מעט ממש כדי שיהיו עוד להחתן והכלה מה לשתות עד השיעור, אבל יותר טוב וראוי שהמברך לא ישתה אלא החתן והכלה לבדם". מסקנה נראה שבמקום שנהגו בכוס של ברכת המזון כולם ישתו מכוס של סעודה (המברך והחתן והכלה) ומכוס של ברכת חתנים — החתן והכלה. ובמקום שלא נהגו בכוס של ברכת המזון ינהגו כפי שפסק האג"מ, שרק החתן והכלה ישתו להשלים בין שניהם מלוא לוגמיו.