חבל נחלתו ה ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · ה · ב · >>

עוסק במצוה פטור מן המצוה

א. שתי גישות עקרוניות לדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. הגישה האחת לוקחת בחשבון את שתי המצוות. ומלכתחילה צריך לקיים את שתיהן, אלא שאם התחיל באחת פטור מלקיים את חברתה כל זמן שעוסק בראשונה בגלל טרדתו ועיסוקו בראשונה. הגישה השניה טוענת שאין לשקול זמנים וחיובים אלא אם התחיל באחת פטור לגמרי מחברתה.

עיקר הנ"מ בין שתי הגישות היא בדחיית מצוה עוברת מפני מצוה שאינה עוברת. כגון עיסוק בגמילות חסדים לעומת מצות קריאת שמע. לפי שתי הגישות אין צריך להפסיק כדי לקרוא ק"ש, אולם חלוקים בסוג הפטור. לפי הדעה הראשונה צריך לשאוף לקיים את שתיהן ורק אם אינו יכול פטור, וע"כ אף לאחר עשית המצוה הראשונה צריך לחזור ולקיים את המצוה הדחויה. לעומת זאת לפי הגישה השניה נפטר לגמרי מהמצוה הדחויה.

כפי הגישה הראשונה הם דברי הב"י (או"ח לח, ח): "סוכה (כו.) אמר רבי חנינא בן עקיבא כותבי ספרים תפילין ומזוזות הם ותגריהם וכל העוסקין במלאכת שמים לאתויי מוכרי תכלת פטורים מק"ש ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה לקיים דברי רבי יוסי הגלילי, שהיה אומר כל העוסק במצוה פטור מן המצוה. וצריך לומר דבשעה שהן עוסקין במצותן דוקא דקאמר שלא יפסיקו ממצותן כדי לעשות מצוה אחרת אבל בשעה שאינם עסוקין במצותן הרי הן כשאר כל אדם וחייבים בכל המצות וכמו שכתבו שם התוספות (סוכה י: ד"ה שלוחי) והרא"ש (פ"ב סי' ו) והרב רבינו ניסים (יא. ד"ה ואיכא) גבי הא דתנן שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה ולפי מה שכתבו הם ז"ל שם היינו דוקא כשהוא בענין שאם יניחו תפילין או יקראו ק"ש או יקיימו אחת משאר המצות תבטל המצוה שהם עסוקים בה כגון שאדם אחד רוצה לפרוש בים או בשיירא עכשיו ורוצה לקנות תפילין או תכלת ואי אפשר לו להמתין עד שהסופר או התגר יקיים המצוה הבאה לידו, אבל אם אפשר לו להמתין יעשה הסופר או התגר מצוה הבאה לידו אם היא מצוה עוברת ואחר כך יחזור לכתוב ספרים תפילין ומזוזות או למכרן וכן כתב רבינו ירוחם (ני"ג סוף ח"ג קה.) על ברייתא זו ודוקא כשמתבטלין ממלאכתן בשעה שיתעסקו במצוה אחרת".

ולפי"ד הדחיה היא בדוחק, והשיקול העיקרי הוא האם אפשר לקיים את שתיהן. כמו"כ מחמת שהמצוה הנדחית אינה נדחית לגמרי נראה שאף קודם הכניסה למצב הדחיה יצטרך העושה לחשב היטב אם ראוי שיכנס למצב הדחיה או לאו.

ב. לעומתם מביא הב"י גישה שונה כעין 'הותרה'. היינו המצוה הנדחית יורדת מעל הפרק לגמרי כיון שהתחיל לעסוק במצוה אחרת. וקודם קיום המצוות אין צורך לחשב מצוה כנגד מצוה. ז"ל הב"י (שם): "אבל אין כן דעת הרב רבינו ניסים (שם יא. ד"ה ואיכא) שהוא כתב שם שהעוסק במצוה פטור מן המצוה אף על פי שהוא יכול לקיים את שתיהם לפי שכל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אע"פ שאפשר. ומיהו מודינא ודאי שכל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצוה ראשונה יכול לצאת ידי שניה דבכהאי גוונא ודאי יצא ידי שתיהן ומהיות טוב אל יקרא רע עכ"ל. וכדברי הרב רבינו ניסים כתוב שם בהגהת אשיר"י (סי' ו) בשם אור זרוע (ח"ב סי' רצט)*. ואפשר לומר דלא פטרה ברייתא זו לכותבי ספרים וכו' אלא ממצות הנחתם כל היום אבל בשעת ק"ש ותפילה חייבים הם להניחן כדי לקבל עליהם עול מלכות [שמים] וכן כתב ה"ר יונה (ברכות ט: דיבור ראשון)".

ראיותיו של הר"ן לדעתו נשענת על כמה עוסקים במצוה שנראה שפטורים לגמרי ממצוות אחרות אע"פ שבקלות יכולים לעשותן. כגון אותם (סוכה י, ב) שבאו להקביל פני רב נחמן וישבו בסוכה פסולה לפי דעתם ולא חפשו סוכה כשרה. או חתן שיכול לקרות ואינו קורא, או המשמר את המת או החופר קבר אע"פ שיכול להפסיק ולקיים מצוות אחרות.

ג. הנ"מ בין שתי הדעות מתבלטת בענין כותבי ספרים תפילין ומזוזות, לדעה הראשונה בעת הכתיבה צריך לשקול האם זמן המצוה השניה עובר וע"כ הוא צריך להפסיק לצורך המצוה העוברת. ולשיטה השניה כיון שהתחיל בכתיבה שוב אינו נצרך לקיים מצוה אחרת.

נ"מ נוספות הן בהגדרת עסק המצוה. תוס' (סוכה כה ע"א ד"ה שלוחי) וכן הרא"ש (סוכה פ"ב סי' ו) הדוגלים בשיטה הראשונה מסבירים את מנוחתם של ר"ח ורבה בר רב הונא על גדת הנהר בסוכות ושלא נחו בסוכה בכך שאם יחפשו או יבנו סוכה ייטרדו ממצותם. וכן הראבי"ה (סי' תרלה) משום שבמנוחתם יקיימו את מצותם היטב, אולם הר"ן וכן האו"ז מסבירים בפשטות שפטורים בכלל ממצוות אחרות וע"כ רק אם רצו מותרים לקיים כמו נשים בקיום מצות עשה שהז"ג (שו"ת מהר"ח או"ז סי' קפג). כמו"כ מסביר האו"ז (ח"ב סי' רצט) שזה שכותבי תפילין ומזוזות פטורים ממצוות אחרות בעת כתיבתם הוא פשיטא, והחידוש בדבר הוא שפטורים אפילו בעת קניה ומכירה שלכאורה יכולים להניח לזמן מה את העיסוק בכך ולקיים את המצוות העוברות.

ד. ראיות נוספות לשיטת הר"ן ניתן להביא ממסכת זבחים (יט ע"א): "כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן – פטורין מן התפלה ומן התפילין".

ופרש רש"י: "ומן התפילין – דקיימא לן (סוכה דף כה) העוסק במצוה פטור מן המצוה". וברור שאין מדובר שעוסקים בכל רגע ורגע בעבודה ואעפ"כ פטורים מן התפילין.

מדברי הרי"ף (שבת ז ע"ב) אין הכרעה כמי מהשיטות סובר. הרי"ף מתיר הפלגה לדבר מצוה בתוך שלשה ימים לפני שבת על אף שמתבטל ע"י כך מעונג שבת, וה"ה להליכה יותר מג' פרסאות בע"ש שמותרת לדבר מצוה, או אסור לשים מצור על עיירות של נכרים פחות מג' ימים לפני השבת משום עונג שבת.

מדברי הרמב"ם בפה"מ ג"כ נראה שסבר כשיטה זו. כך כתב במסכת אבות (פ"ב מ"א): "אחר כך אמר שראוי להזהר במצוה שייחשב בה שהיא קלה, כגון שמחת הרגל ולמידת לשון קודש, ובמצוה שהתבארה חומרתה, כמו מילה וציצית ושחיטת פסח. ושם סיבת זה, שאין אתה יודע מתן שכרן, ובאור זה הענין כמו שאספר, וזה, שהתורה כולה – ממנה מצוות עשה ומצוות לא תעשה. אמנם מצוות לא תעשה, הנה ביאר הכתוב העונש על כל אחת מהן... ומאלה המדרגות נדע גודל החטא וקוטנו. אבל מצוות עשה – לא נתבאר שכר כל אחת מהן מהו אצל ה', עד שנדע מה מהן יותר חשוב ומה מהן למטה מזה, אלא ציוה לעשות מעשה פלוני ופלוני, ולא ייודע שכר איזה משניהם יותר גדול אצל ה', ולפיכך ראוי להשתדל בכולן. ומפני זה העיקר אמרו: 'העוסק במצוה פטור מן המצוה', מבלי הקשה בין המצוה אשר הוא עוסק בעשייתה והאחרת אשר תחלוף ממנו. ולזה גם כן אמרו: 'אין מעבירין על המצוות', רצונו לומר: אם הזדמן לך מעשה מצוה, אל תעבור ממנו ותניחנו כדי לעשות מצוה אחרת". עולה מדברי הרמב"ם במפורש שמעת שהתחיל במצוה אפילו קלה שוב אין היא נדחית משום מצוה אפילו חמורה ועוברת.

וכן כתב באור זרוע (ח"ב, הלכות סוכה סימן רצט) שהפטור על המצוה השניה הוא מלא ואפילו יכול לקיים שתיהן. ז"ל: "וה"נ מסתברא דת"ר בלכתך בדרך פרט לשלוחי מצוה ואי אינו יכול לקיים את שניהם אמאי אצטריך קרא למיפטריה דמאי טעמיה יסתלק מן המצוה שעוסק בה ויתעסק במצוה אחרת אפי' מצוה קלה לא שביק בעבור מצוה חמורה שאין אדם יודע מתן שכרן של מצות ותו דאל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא ודאי אע"פ שיכול לקיים את שניהם פטריה רחמנא וגזירת מלך היא".

ה. שיטת הריטב"א נראית כשיטת ביניים. מחד הוא סובר שהעיסוק לכשעצמו אינו פוטר וע"כ בהרחבת הפטור סובר כתוס'.

אלו דברי הריטב"א (סוכה י ע"ב): "אמרו ליה אנן שלוחי מצוה ופטירי. פי' בשאי אפשר לקיים את שתיהן שאם היו מחזירין אחר סוכה כשרה היו טרודין הרבה ובטלין ממצוה, אבל אם אפשר להם לקיים שניהם אינם פטורים מדין העוסק במצוה פטור מן המצוה, וההיא דאמרינן (מכילתא פ' בא) העוסק בתורה פטור מן התפילין, לאו מהאי טעמא הוא דהא אפשר לקיים שתיהם, אלא טעמא משום דמחשבתו טרודה בתלמודו ואיכא היסח הדעת ותפילין צריך שלא יסיח דעתו מהם ק"ו מציץ כדאיתא בפרק יציאות השבת (שבת י"ב א'), כנ"ל".

אולם מאידך, סובר שחשבון שתי המצוות שייך אך קודם קיום המצוה אבל אם התחיל במצוה, אסור להניח מצוה שהתחיל בה. באותה מסכת (סוכה כה ע"א) כתב הריטב"א: "וכיון דלא מיפטר אלא בעודו עוסק במצוה זו למה לי קרא פשיטא למה יניח מצוה זו מפני מצוה אחרת, וי"ל דהא קמ"ל דאפילו בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין הרשות בידו, סד"א איפטורי הוא דמיפטר מינה אבל אי בעי למשבק הא ולמיעבד אידך הרשות בידו, קמ"ל דכיון דפטור מן האחרת הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות, ועוד למדנו הכתוב דאע"ג דאיכא עליה מצוה קבועה לזמן ודאי כגון קריאת שמע ושחיטת הפסח וקודם לכן באת לו מצוה אחרת שתבטלנו מן האחרת אם יתחיל בה, רשאי הוא להתחיל בזו שבאה לידו עכשיו ואם יבטל מן האחרת יבטל, ואינו חשוב פורק עצמו ממנה כשפורקה מעליו מחמת דבר מצוה, שאין חיוב המצוה עליו עד שיגיע זמנה וראשונה קודמת, כנ"ל".

למדנו מדבריו, שאפילו לצורך מצוה אחרת וגדולה הימנה אסור להניח את המצוה הראשונה כאשר התחיל לעסוק בה. והאחרת נחשבת לו כדבר הרשות לעומת זאת שעסוק בה. כמו"כ אינו צריך לחשֵׁב שיצטרך לקיים מצוה אחרת אלא מתחיל בזו שלפניו ואינו כפורק מעליו עול מצוות. ואין דבריו סותרים לדבריו בדף י, אלא כל החשבונות בין שתי המצוות הן קודם שהתחיל במצוה אם חיוב שתיהן עליו, אולם בעת שעוסק בפועל בה פטור מכל מצוה אחרת.

וכן על דברי הגמ' (קידושין לב ע"א): "אלעזר בן מתיא אומר: אבא אומר השקיני מים, ומצוה לעשות, מניח אני כבוד אבא ועושה את המצוה, שאני ואבא חייבים במצוה; איסי בן יהודה אומר: אם אפשר למצוה ליעשות ע"י אחרים תיעשה על ידי אחרים, וילך הוא בכבוד אביו. אמר רב מתנה: הלכה כאיסי בן יהודה". כתב הריטב"א (קידושין שם): "פירוש בזו הוצרכנו ששתיהן לפניו, אבל כשהתחיל כבר במצוה ובאת לידו מצוה אחרת הא קיימא לן בהדיא (ברכות י"א א') שהעוסק במצוה פטור מן המצוה ואפילו כשאפשר לעשות שתיהם". וכעין דבריו ברמב"ן.

וחזר על הדברים ביחס לדינו של הרמ"ה (שבועות ל ע"א): "ודעת רבינו מאיר הלוי ז"ל דלצורבא מרבנן דשרינן ליה תגריה ברישא היינו אפילו פתחו בדינא אחרינא, וכדאמרינן בההוא עובדא דהוה דינא קמיה וסלקיה, ורבותי אומרים שזה אינו דאי עסיק בדינא דאחריני עוסק במצוה הוא שפטור מכל מצוה ואפילו היא מצוה רבה, ולא אמרו למישרי תגריה ברישא אלא שאע"פ שבאו לפניו קודם לזה בעלי דינים אחרים וקיימא לן כקטן כגדול תשמעון לפטור אותם ראשון ראשון, מסלקין להו משום עשה דכבוד תורה, ועובדא דהתם נמי הכי פירושו דהוה דינא דיתמי קמיה למידן אבל עדיין לא פתח ביה"...

ו. וכ"נ מדברי הזוהר (פר' בלק קפו ע"א). כשיטת הר"ן והאו"ז. הזוהר מתאר שר' יצחק ור' יהודה קראו ק"ש שלא בעונתה משום שהתעסקו בהכנת צרכי חתונה לעניים. ומשמע שכיון שהתחילו לא יכלו להפסיק ולקרות*.

ונראה שכאותה שיטה סבר תרומת הדשן. בתרומת הדשן (ח"א סי' ז) פוטר את האוכלים בסעודת חתן וכלה בשבת מקודם המנחה, ועובר זמן תפילת המנחה מן התפילה משום שעוסקים במצות שמחת חו"כ, ואע"פ שיכולים להתפלל פטורים מן התפילה*.

ויעויין בארוכה בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' קפג) שבאר שיטת אביו.

וכ"נ מדברי ר' עובדיה מברטנורא (סוכה פ"ב מ"ד): "שלוחי מצוה פטורים – שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ולא בלבד בשעה שעוסקין במצוה פטורים, אלא אפילו בשעה שאין עסוקים בה, כגון הולך להקביל פני רבו או לפדיון שבוים פטור אף בשעת חנייתו". ואלו ודאי שיכולים לקיים מצוות אחרות בשעת חנייתם ואעפ"כ פטורים.

ז. ונראה שנחלקו בכך השו"ע והרמ"א באורח חיים (סי' לח סעיף ח): "כותבי תפילין ומזוזות הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסקים במלאכת שמים, פטורים מהנחת תפילין כל היום, זולת בשעת ק"ש ותפלה. הגה: ואם היו צריכים לעשות מלאכתן בשעת ק"ש ותפלה, אז פטורין מק"ש ותפלה ותפילין. דכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אם צריך לטרוח אחר האחרת, אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח, יעשה שתיהן (הגהת אשרי בשם א"ז ור"ן פ' הישן)".

ובביאור הלכה (סי' לח ד"ה אם צריך) כתב: "עיין במ"ב וכן כתב הר"ן ואף דהתוספות והרא"ש ורי"ו מחמירין בזה, מ"מ משמע מהב"י והרמ"א דמסכימים להלכה להר"ן והג"א בשם או"ז מפני הראיות העצומות שהביאו לזה. וכן המ"א הביא בשם הה"מ שהרמב"ם והגאונים ג"כ סוברים דפטור אפילו ביכול לקיים שתיהן. וטעם הדבר כתב הר"ן לפי שכל שעוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אע"פ שיכול אז לקיים כמה מצות וכן החופר קבר למת פטור מכולם אע"פ שנח מעט שגם בשעת נוחו נקרא עדיין עוסק במצוה שעי"ז יתחזק כוחו לחזור ולחפור ולכן הוא פטור אז אע"פ שיכול אז לתת פרוטה לעני העומד אצלו אבל מי שלבוש בתפילין אע"פ שמקיים מצוה אינו נקרא עוסק במצוה להפטר מכל המצות אלא בשעה שלובשן אבל לא אח"כ וכן לענין משמר אבידה וכמו שכתבתי במ"ב כ"ז מתבאר מדברי הר"ן ואו"ז. ומש"כ הרמ"א אבל אם וכו' בלא טורח ר"ל שאינו מוסיף טרחה כלל בשביל מצוה השניה אלא טורח אחד לשתיהן וכדרכו במצוה הראשונה יכול לצאת ידי שתיהן אז בודאי יראה לצאת ידי שתיהן דמהיות טוב אל יקרא רע, כן כתב הר"ן שם ומהראיה שהביא שם ע"ז מהגמרא הדין דאל"ה לא מקשי הגמרא שם מידי ועיין". ועי' בשו"ע לגרש"ז מלאדי (או"ח סי' לח) שאף הוא צידד בשיטת הר"ן והאו"ז.

ח. לגבי גדר המצוות הדוחות והנדחות הובאו לעיל דברי הרמב"ם שעוסק במצוה הוא אפילו עוסק במצוה קלה כמו שמחת החג ולימוד עברית דוחה מצוות אחרות. וכן האו"ז השתמש בלשון זו שמצוה קלה דוחה למצוה חמורה.

וכן על דברי הגמ' בסוכה (כה ע"ב): "אלא עוסקין במת מצוה (רש"י: "לאו דוקא מת מצוה אלא מאלה שמצווה להתעסק בהם") היו שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח"... מפרש רש"י: "שחל שביעי שלהן – ואף על גב דחזו לאורתא, לא אישתרו, דקסבר: אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, מכל מקום שמעינן מיניה דעוסק במצוה פטור מן המצוה, שהרי נטמאו במתיהן שבעה ימים לפני הפסח, ואף על פי שטומאה זו תעכב על ידם אכילת פסחיהן, אלמא: מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא".

נראה מדברי רש"י שלפני עשיית המצוה אינו צריך לחוש שלא יוכל קיים את האחרת החמורה ממנה. וכ"כ הריטב"א (הו"ד לעיל) שאם כבר התחיל אפילו במצוה קלה אסור לעוזבה כדי לעסוק בחמורה ממנה.

הטור (או"ח סי' רמח) כתב: "ולענין דבר מצוה פר"ת שכל מקום שאדם הולך כגון לסחורה או לראות פני חבירו חשיב הכל דבר מצוה ואין חשובה דבר הרשות אלא כשהולך לטייל".

והבית יוסף (או"ח סי' רמח אות ד) לאחר שהביא את הראשונים שהביאו דברי ר"ת, דחה את דבריו שלראות פני חברו הוא בגדר מצוה הדוחה מצוות אחרות, והביא ראיות לכך מן הראשונים וסיים: "ומכל מקום כתב שלעלות לארץ ישראל הוי שפיר לדבר מצוה וכן כתב הר"ש (שו"ת תשב"ץ ח"א סי' כא)".

ט. ביחס לגדר ה'עיסוק' כתב הריטב"א (סוכה כה, א): "וכי תימא כיון דכתיב ובלכתך בדרך שנפטר בלכתו לדבר מצוה ממילא שמעינן כשעוסק במצוה ממש וכל שכן הוא, ולמה לי בשבתך, י"ל דאילו לא כתב אלא ובלכתך בלחוד הוה מוקמינן ליה כשהמצוה היא בהליכה עצמה שהוא עוסק במצוה ממש, כגון ההולך להוצאת המת ולהכנסת כלה ועולה לרגל, אבל הולך לדבר מצוה שאין ההליכה גופה של מצוה לא מיפטר מקריאת שמע ושאר מצוה, אבל השתא דכתיב בשבתך לעוסק במצוה מייתר ובלכתך בדרך להולך לדבר מצוה".

י. וצריך עיון לענ"ד:

נאמר במשנה (סוטה פ"ח מ"ז): "במה דברים אמורים במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו (יואל ב) חתן מחדרו וכלה מחופתה אמר רבי יהודה במה דברים אמורים במלחמת מצוה אבל במלחמת חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה".

ובגמרא (סוטה מד ע"ב): "א"ר יוחנן: רשות דרבנן זו היא מצוה דרבי יהודה, מצוה דרבנן זו היא חובה דרבי יהודה. אמר רבא: מלחמות יהושע לכבש – דברי הכל חובה, מלחמות בית דוד לרווחה – דברי הכל רשות, כי פליגי – למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתי עלייהו, מר קרי לה מצוה, ומר קרי רשות; נפקא מינה? לעוסק במצוה שפטור מן המצוה".

לכאורה, ר' יוחנן ורבא חלקו בהסברת מחלוקת ר"י ורבנן. לפי ר' יוחנן מחלוקתם היא במונחים, והמשמעות ההלכתית היא לגבי עוסק במצוה. ולפי רבא מחלוקתם בסוג מלחמה מסוים שעליו נחלקו האם הוא רשות או מצוה אבל בשאר מלחמות לא נחלקו.

אולם רש"י וכן הרמב"ם בפה"מ לא פרשו כך, אלא, שני הפירושים מורכבים זב"ז. ורק במלחמה אחת חלקו: "למיעוטי עובדי כוכבים דלא ליתו עלייהו". ור' יוחנן בא לומר שמתוך מלחמות הרשות של רבנן אחת המלחמות מוגדרת מלחמת מצוה אליבא דר' יהודה.

אולם דברי הגמ' טעונים הסבר. וכי איך אפשר להפסיק באמצע מלחמה, וכי ניתן לעצור מלחמה ולהודיע שעתה זמן ק"ש וצריך להפסיק במערכה, הרי זה פיקוח נפש?! ואם היינו מסבירים שלר' יוחנן המחלוקת בכל סוגי המלחמות לפחות שיטת ר' יהודה היתה מובנת מפני שקורא אותן מלחמות מצוה, אבל לפי הראשונים לא מובן לי איך מפסיקים בשעת מלחמה לקיום מצוות*.